אחר כך הייתי אני

את הבית היא מצאה בעת שיטוט ברחוב, במודעה קטנה על דף לבן וקרוע מעט, מודבקת בסלוטייפ לעמוד חשמל עייף, עם פתקיות נתלשות ומספר טלפון. כל כך הרבה זמן לא ראתה מודעות
כאלו, גזורות ושבריריות, לא האמינה שזה עדיין קיים. שולמית
היתה זאת שהציעה לה — תנסי לחפש גם ככה. אני אומרת לך, תנסי. כולם מחפשים באותן דרכים והחוכמה היא למצוא את הדרך האחרת, זאת שאף אחד לא חשב עליה. והיא אהבה את המשפט על הדרכים, אולי בגלל זה ניסתה. או אולי בגלל אמא שלה שבהתחלה, אחרי שמעיין ציון ואלעזר עזבו, אמרה לה תישארי כאן כמה שאת צריכה, זה הבית שלך — ככה אמרה לה. אבל אתמול בערב שאלה אותה כבדרך אגב אם משהו מתקדם. היא לא אמרה מה אמור להתקדם, אבל חרות הבינה. אולי בגלל זה ניסתה גם בדרך הזאת, שדרשה ממנה מאמץ מיוחד, שהיתה אחרת. כי ידעה — היא חייבת למצוא לעצמה מקום אחר לגור בו. כמה עוד תהיה שם עם אמא שלה ועם אלקנה.

צלחת שלישית בארוחת ערב זוגית.

והנה, דירה קטנה, מתאימה ליחיד, משופצת. שכר הדירה היה סביר, והמיקום — המיקום היה הסיבה שבגללה נסעה עד לרחוב הקטן הזה כדי לחפש מודעות דהויות. נחלאות, ירושלים. היא כל כך אהבה את ירושלים. באותו הרגע התקשרה וביקשה לסגור.

אנחנו מראים את הדירה היום בין תשע לעשר, האישה בטלפון של הפתקית אמרה לה בקול לחוץ.

אני רוצה לסגור עכשיו, שמעה את עצמה אומרת, בלי לראות.

בלי לראות? למה בלי לראות?

את עובדת? בת כמה את? האישה ירתה צרור שאלות חושדות. אתם זוג? כי זאת דירה ליחיד.

והיא ענתה לה. זה כאב לענות. היא לא הבינה למה זה כואב כל כך. חשבה שכבר התרגלה למחשבה הזאת החדשה־ישנה של הלבד, אבל כל מה שרצתה היה לבכות ולספר לאישה הזרה, החשדנית — לפני שנה היתה לי עבודה, היה לי בית, היתה לי משפחה. היא רצתה לבכות ולשכנע — זה רק מצב זמני שלא אומר עליי דבר, לא אומר כלום, באמת, כלום. בסוף הצליחה לייצב את הקול שלה ואמרה במהירות, עשרים ושבע, עוד מעט שמונה, והוסיפה שהיא אוטוטו מתחילה עבודה, ושיש לה בכל מקרה הכנסה קבועה, ושהיא יכולה להיפגש, אבל מבחינתה לא צריך, אפשר פשוט לסגור חוזה.

והאישה אמרה לה — בסדר, בסדר, בואי נסגור חוזה, ושוב שאלה — את בטוחה שאת לא רוצה לראות?

היא היתה בטוחה.

אני מבטלת את האנשים שצריכים לבוא הערב, ויש הרבה כאלו, האישה אמרה לה בטון מזהיר, כן?

כן.

היה לה כאב בטן פתאום, כזה של החלטות, כמו שהיה לה כשהסכימה להצעת הנישואין של אלעזר אף על פי שהכירו רק שבועיים וחצי. הבטן כאבה לה כל כך, שאולי הסכימה רק כדי שהכאב הזה ייפסק.

בצהריים כבר קיבלה מפתח, שעה אחר כך הדליקה את האור הקטן, בבית הקטן, ברחוב הכי קטן בכל ירושלים.

ארבע שנים היא גרה בירושלים כשהיתה סטודנטית לראיית חשבון, סטודנטית מסורה ומצטיינת. ארבע שנים שגרה בדירה ענקית בגבעה הצרפתית שהיתה קרובה לאוניברסיטה. היא לא אהבה את האזור, אבל רק בגבעה הצרפתית אפשר היה לגור בדירה ענקית, עם רצפה חדשה, וחשמל ששורד גם בחורף, ובמחיר שיכלה לעמוד בו. והיא אהבה את המרחב, ואת הרצפה החדשה, ואת החשמל.

אבל עכשיו רצתה משהו אחר, אווירה אחרת. רצתה את הבתים הנמוכים והישנים. קירות שמתקלפים, חלונות שאינם אחידים. בית על בית, טלאים־טלאים, כמו תמונה.

ותנועה אין־סופית של בני אדם.

כשלמדה בירושלים היו לה זוג חברים שגרו שם. בדירה עם תקרה נמוכה, בלי חלון בחדר השינה, עם שירותים ומקלחת מחוץ לבית. מה אתם עושים בחורף? היתה שואלת שוב ושוב, לפעמים אותם, לפעמים רק את עצמה, מדמיינת אותם הולכים למקלחת במעיל ומטרייה. היא זוכרת את השאלה הספציפית הזאת וגם את השאלה הרחבה יותר על הבחירה לגור שם. ואת התשובה שהיתה מרגישה בכל פעם כשהגיעה לבקר אותם, כשהיתה צועדת ברחובות הצפופים: את הרוגע הזה, המיוחד — את רק אחת מתוך רבים. זה הכול. פה אין לך ממה להיזהר כל כך. המוני אנשים חיו בשכונה הדחוסה הזו בערבוב אנושי חי ותוסס — דתיים מכל הסוגים, סטודנטים, זוגות צעירים, זקנים, משפחות צעירות. הכול מהכול היה קיים שם. והכול היה מותר, היה אפשרי. וזה כל מה שרצתה עכשיו — להרגיש שגם היא אפשרית, שגם היא בסדר. שיש לה זכות קיום בתוך המרחב הזה על פני האדמה. שיש לה אפילו בית. קטן. הכי קטן. ובכל זאת היה לה מעט אוויר לנשימה. סוף־סוף.

***

למחרת בלילה כבר ישנה שם. על כורסה שנפתחת למיטה שהדייר הקודם השאיר. ישנה עליה ככה, בלי מצעים, מכוסה בשמיכה דקה שהביאה איתה. בבוקר התעוררה מרעש של גשם חזק, מיהרה לפתוח את החלון, להסתכל עליו, לשכנע את עצמה — גשם זה סימן טוב.

ההובלה היתה צריכה להגיע באותו היום. היו לה בעיקר ספרים, כלי מטבח, בגדים, וגם בדים, הרבה בדים שהם קנו יחד כשנסעו ביום שישי אחד אחרי שמעיין ציון נולדה. נסעו לטייל קצת בשוק הכרמל, בלעדיה. כמה מוזר היה לנסוע בלעדיה. וכמה פשוט וקל. להשאיר אותה אצל אמא שלה ופשוט לנסוע. בלי לעצור כי היא בוכה, בלי להביא טיטולים, ומגבונים, ותרמוס עם מים חמים. הם טיילו בין הדוכנים באיטיות של אנשים שאין להם שום דבר למהר אליו. אלעזר קנה כוס חד־פעמית של פירות — כמו שרק תיירים קונים, והיא קנתה לעצמה כוס גדולה של לימונענע. וככה הם הסתובבו, והתבוננו, והסתנוורו מהרעש ומהצבע. עד שראתה אותם, פרחוניים, יפים, שונים כל כך מהימים שלאחר הלידה — ימים ארוכים־ארוכים בתוך הבית, רק היא והיא.

ואלעזר שמח שהיא קנתה אותם, אמר לה תקני עוד ועוד, ותראי את הצבע הזה איזה יפה הוא, וגם הצבע הזה, אולי תתפרי לך שמלה, אולי תתפרי גם למעיין ציון את אותה השמלה בדיוק.

בסוף לא נגעה בהם. כמו כל כך הרבה דברים שברגע הראשון נראו כמו חלום גדול ונכסף והתגלו ככלום, ערמת בדים מאובקת ועזובה בתוך שקית גדולה. אבקת קסמים שנעלמה. בדיוק כמו חופשת הלידה, זאת שהגתה בה בתשוקה עמוקה — היא תיצור, היא תרוץ, היא תלמד, היא תטייל. כל כך הרבה תכנונים היו לה, ידעה בדיוק איך ייראה הבוקר, איך ייראו הצהריים, איך ייראה הערב. היא ידעה בדיוק והיא לא ידעה כלום. בימים הראשונים היא עוד חיכתה והמשיכה לרקום חלומות, חיכתה שהבכי ייפסק, שיכאב לה פחות. אחר כך היא פשוט שכחה אותם, את כולם, את כל החלומות, התכנונים, את כל ההבטחות שהבטיחה לעצמה. מחלון הבית ראתה אימהות עם עגלות מהלכות בפארק, לבושות בגדים קלילים, שיער אסוף, הולכות לאט, כל כך לאט. כמו שהיא רצתה ללכת. כמו שהיא רצתה לצאת לפארק, אבל לא ידעה איך. איך לוקחים יצור קטן שבוכה כל כך ומהלכים איתו בתוך פארק. איך מחייכים אליו, איך שרים לו, איך לא נבהלים כשהוא בוכה פתאום, מפריע לכל האימהות האחרות, לכל התינוקות המחייכים.

הגשם פסק. היא הרתיחה מים לקפה. אחר כך נזכרה שאין לה חלב. ובעצם גם קפה אין לה. ולרגע רצתה לחזור לכורסה הנפתחת, אבל לא הרשתה לעצמה. היא תלך למכולת, היא תקנה חלב וקפה ולחם וביצים. היא תסדר הכול במקרר ובארון. גם שוקולד היא תקנה, ועוגיות, והיא תתלבש עכשיו, היא תתלבש ותלך, ותכיר את המכולת החדשה שליד הבית שלה, הבית הקטן שלה. ולרגע חיפשה את המטפחת, אבל אז נזכרה שאין צורך, לא בשכונה החדשה הזאת, פה אף אחד לא יודע, ואף אחד לא ישאל שאלות או יהרהר לעצמו למה, ואיך, ומה היה הסיפור שהוא שמע ומה נכון בו או לא. והיא יצאה ככה, בשיער הפזור, והשמש, שקפחה עליו פתאום.

היא שכחה מה זה שיער חשוף לשמש, חסר הגנה, כמה זה מציק וכואב, אפילו יותר מהמטפחת שכל כך לא אהבה, אבל אלעזר ביקש, אז היא הסכימה ושמה.

אלעזר. אלעזר ומעיין ציון. והגעגוע הזה, לשניהם, שהוא שונה כל כך וגם קצת דומה. פעם המילה געגוע היתה עבורה מילה יפה, עורגת, כזאת שמזכירה שיר, סיפור, או מכתב אהבה. אבל עכשיו הבינה שזה כל כך לא נכון. עכשיו הגעגוע היה חלל ארוך, מלא מסדרונות, דלתות, מלא חדרים קטנים עם עכברים שאיימו לאכול אותה. עכברים וג'וקים חומים גדולים מהלכים על הקירות. ואין מילה אחרת, נכונה, לתחושה הזאת שיש לה. ואולי ככה בעצם מרגישים געגוע כשהוא לא עטוף ונוצץ, כשהוא רק כאב אחד גדול.

גשם מעורב בשמש קופחת, אולי עוד מעט תהיה קשת צבעונית. היא ניסתה להיאחז במחשבה על הקשת, ולא על ההליכה בשיער פזור בשכונה שתמיד היתה רק עוברת בה ועכשיו תהפוך לה לבית. בית. זה קצת הפחיד אותה המחשבה על בית, והרגליים שלה, נעולות בכפכפים דקיקים, טבעו בשלולית ונרטבו לגמרי. היא התעייפה, אבל הצליחה להמשיך ללכת. להיכנס למכולת. לקחת כל מה שהיתה צריכה. לשלם. ולחזור מהר־מהר.

היא נזכרה בהרצאה ששמעה פעם, כשהלכה ליום עיון במסגרת לימודי ראיית חשבון שבחרה ללמוד: ״ההבטחה (?) להצלחה״ קראו לה, עם סימן שאלה כזה בתוך סוגריים. זאת היתה הרצאה על הצלחות בעולם העסקים, על מטרה גבוהה שבנויה בהכרח מהצלחות קטנות. הכי קטנות. על ההבטחה שיש דווקא שם ולא באיזה רגע שיא חד־פעמי. היא חשבה על כך שאז היא לא ממש הבינה, ואיך המילה הצלחה סימלה עבורה דברים כל כך גדולים שעוד לא נגעה בהם בכלל. עכשיו, לו יכלה, היתה מעניקה לעצמה מדליית זהב, היתה עולה לעמדת המנצח, מכריזה על הניצחון שלה ברמקול שיהדהד עד קצה העולם — על השיער החשוף, על החביתה שהיא עומדת להכין ואז לאכול, ועל כך שעוד מעט היא תתקשר להובלה ותשאל מתי הם מגיעים. לו רק יכלה היתה חובשת לעצמה כתר זהב גדול משובץ יהלומים, כמו זה שהיא שמה על הראש בחתונה שלה.

זה לא היה ממש כתר, אלא תכשיט דק ומשובץ שהספרית הניחה לה על הראש. בהתחלה התנגדה, מה לה וליהלומים על השיער, אבל אמא שלה אמרה לה, תסתכלי, תסתכלי שוב, זה יפה כל כך. וזה באמת היה יפה כל כך. אפילו אלעזר, שהוא הכי לא טיפוס של יהלומים, אמר לה כשישבה בכיסא הכלה, כל כך יפה מה שיש לך על השיער, כל כך יפה. והיא קצת התעצבה שזה כל מה שהיה לו להגיד לה ברגע הגדול הזה, ברגע הכי גדול הזה. כל כך הרבה מילים היא דמיינה שאלעזר יגיד לה, מילים של אהבה, יפות, מושלמות. אבל מילים על מה שיש לה על השיער? היא אמרה לו את זה כשהם נכנסו אל חדר הייחוד, והוא הופתע כל כך כששאלה באכזבה — זה כל מה שהיה יפה בי? והוא חיבק אותה אליו אולי חמש דקות, או אפילו עשר, ברצף, חזק יותר ויותר, ואמר לה — אני לא יודע, לא יודע להסביר לך. והיא שאלה — לא יודע להסביר מה? והוא המשיך לחבק אותה וללטף את השיער שלה.

כשמעיין ציון נולדה הוא קנה לה כתר דומה מאוד לזה של החתונה. הוא חזר מהעבודה ובידו קופסה, ואמר לה, את לא מאמינה מה מצאתי. היא היתה עייפה מאוד ולא היה בה שום כוח לא להאמין למה שהוא מצא, אבל כשהוא הוציא את הכתר הזה והניח אותו על מעיין, הלב שלה פעם חזק פתאום, והיא אהבה אותו, כל כך.

וזה לא שתמיד היה קל, לפעמים היה אפילו קשה. היו רגעים שחשבה לעצמה, מה הוא קשור אליי? עם הפנים הרציניות, העיניים הכחולות, הכי כחולות שראתה בחייה. עם החולצה שתמיד היתה מגוהצת, עם הספרים הענקיים שהיה מעיין בהם בהערצה ובשקיקה, עם הסלט הקצוץ דק־דק והביצה שהיה אוכל מדי בוקר. איך כל זה קשור אליה? והיא בסך הכול אדם אבוד, שלא יודע מה ללבוש בבוקר ומה לבשל לארוחת צהריים. לפעמים היה לה קשה, היתה רוצה להגיד לו, תקמט קצת את הבגדים. תקום מאוחר יותר ממה שתכננת, תאכל חפיסת שוקולד שלמה מול פרק של נמלטים. אבל הוא לא היה ככה, והיא היתה, ולא היה אכפת לו, זאת היתה רק היא שהתביישה בעצמה לפעמים.

גם בבוקר ההוא שהפך להם את החיים, זו התחושה שעלתה בה, מוזר היה לה להרגיש ככה בתוך הרגע המטורף ההוא, אבל ככה הרגישה — כאילו הוא תופס אותה עם חבילת במבה ובקבוק קולה, שעה שהוא אוכל לחם מקמח מלא עם גבינה וירקות.

אולי זה מה שהם היו, היא במבה וקולה, הוא לחם וירקות.

והוא אף פעם לא אמר לה, תמיד קיבל כל מה שהיא היתה, תמיד, גם בפעם ההיא. אפילו בפעם ההיא. היה מלטף קווצות בשערה ומסתכל בה, מסתכל בה כאילו זו פעם ראשונה שהוא רואה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*