שער אל הים

שנת 1500

ליסבון, פורטוגל

מרחוק נשמעו פעמוני כנסיות העיר, צליל עמוק ויציב. היה זה יום חג בעיר, והאוויר היה טעון בציפייה. בדוכני הסחר של השוק הגדול ברוסיו התערבבו קולות הרוכלים עם ריח הדגים הטריים, התבלינים והזפת שעלתה מן הספינות ומסירות הדייגים.

לקחתי אוויר. הרגשתי שהיום הזה יהיה ארוך מן הרגיל. בין הדוכנים, נשים מן האצולה בבגדי חג מחויטים ונזירים בגלימות חומות פשוטות, כולם החלו ללכת צפונה לקראת טקס ההכרזה על יציאת המשלחת החדשה, לגילוי העולם החדש.

מצחיהם של הסוחרים הבריקו מזיעה למרות רוח הים, אולי מרוב התרגשות. זה היה יום שבו העיר הפנתה את מבטה אל הים הפתוח.

מעולם לא אהבתי את הצפיפות של השוק הסואן, את העמדת הפנים של יראת הכבוד למלך, ואת השיחות הארוכות שאבא ואימא נהגו לנהל עם אחרים שם. אימא תמיד הסבירה לי כמה חשוב לבית המרקחת שלנו למכור בעצמנו חלק מתמציות המרפא, המשחות ותערובות הצמחים היבשות להכנת חליטות שונות. אבל היום הזה היה שונה.

סביבנו עמדו אנשי אצולה רבים, שהגיעו רק כדי להיראות. אימא נעצרה כל כמה צעדים, חייכה בנימוס, שאלה לשלומם של מטופלים שנעזרו במרקחות שלנו, והזכירה שוב ושוב את גדולתו של המלך.

"מנואל, מלכנו המבורך," כך אימא ביקשה שאומר תמיד כשאנחנו בחוץ, ובוודאי ליד אנשי האצולה. היא התקרבה אליי ולחשה, כמעט בלי להזיז את שפתיה: "זכרי תמיד, בחוץ המלך הוא מבורך. בבית, אנחנו נזכור מה נלקח מאיתנו." המילים שלה כבר היו חרוטות בזיכרוני.

מנואל לא היה רשע בעיניי, אבל מאז שנשא לאישה את איזבל מאראגון, אשתו הראשונה, אימא ואבא נאלצו לשנות את שמותיהם לשמות שהתאימו לאנשי הכנסייה.

כמונו עוד רבים, הכול כדי שלא נגורש ושלא נאבד את בית המרקחת. לא הייתה לנו ברירה אמיתית. אהבנו את ליסבון, את הים הפרוש לנגד עינינו, את הסמטאות המובילות אל הרוסיו, ובעיקר את בית המרקחת שלנו. אבא בעיקר אהב את השוק, את הקולות, את האנשים שבאו אליו עם כאב וחזרו ממנו עם תקווה קטנה ביד.

גם כשמנואל נשא השנה את מריה, אחותה של איזבל, דבר לא השתנה. למדנו לחיות עם השמות החדשים, אבל בבית עוד זכרנו מי היינו.

עמדתי לצד אימא בדוכן תבלינים קטן, לא רחוק מהמזח. היא שקלה בקפידה שק של פלפל שחור, "זהב שחור", כך קראה לו, ובדקה את איכותו כאילו מדובר באוצר מלכותי. ידעתי שבבית המרקחת שלנו, פלפל כזה יכול לשמש, לא פחות, לתרופה נדירה או לתמצית אסורה מאשר לתבשיל.

ככל שהתקרבנו אל אזור הנהר והרציפים, ההמולה הלכה וגברה, ונפרשה סביבנו חגיגה של צבעים וריחות. ילדים יחפים התרוצצו בין הסלים, סוחרי תבלינים מהמזרח קראו הצעות בשפות שלא הכרתי, ונזירים חילקו קלפי תפילה בלטינית למלחים שעמדו להפליג.

הדרך לבלם הייתה ארוכה, וכבר התחלתי לחשב בראשי כמה זמן ייקח לנו להגיע, מחשבות של ייאוש מלוות אותי עוד לפני שהתחלנו ללכת.

אימא אמרה: "מי שרוצה לראות את ספינות המשלחת, צריך להרגיש את המרחק ברגליים."

אבל לא רציתי. לא הרגשתי שייכת לכל הטקסים וההמולה סביב המרדף לגילוי הארצות החדשות. גילוי של צמח חדש, לעומת זאת, עם סגולות שלא הכרתי, דווקא כן ריגש אותי.

לא אמרתי דבר. אימא הייתה להוטה להגיע לטקס, דבר שהפתיע אותי לא פחות. גם היא לא אהבה את הצפיפות וההמון.

פעמוני הכנסיות צלצלו שוב, וההמון החל לזרום לכיוון בלם, שם ניצבה קפלת סנטה מריה, שעוררה יראה בכל מי שהתבונן בה. כל מי שיצא למסעות בים הגיע לכאן.

הלכנו בשביל העפר המוכר. אימא זירזה אותי ללא כל סיבה, לפחות כך חשבתי.

מבלם יצאו הספינות הגדולות, קרוולות, למסעות שייקחו אותן הרחק אל מעבר לאופק. יורדי הים, שהיו חוזרים עם ריח הזיעה החמוץ ומראה עורם הצרוב מהשמש, גרמו לי לחשוב שאלו אנשים שבורחים מחייהם. אולי החיים העמוסים בליסבון הכניעו אותם והיו מוכנים לברוח הרחק אל הים הפתוח, שישרוף את עורם ויחזירם חולים.

הדרך הייתה יפה כל כך, במעלה ובמורד גבעות העיר. בתים צבועים בצבעי אדמה מצד אחד, ובצד השני נהר הטז'ו, המתחבר אל הים. ככל שהתרחקנו ממרכז העיר, הרחובות נפתחו, הנוף הפך ירוק ושקט. כרמי גפנים, שדות חיטה, בוסתני זיתים והדרים השתלבו בנוף, חוות קטנות עם בעלי חיים. מדי פעם עברו עגלות רתומות לסוסים, ואפילו הריח התחלף מריח הדגים לריח אדמה לחה ופרחים.

כשהתקרבנו לאזור בלם היוקרתי, זיהיתי את הדגלים הרקומים בסמל בית אביש, שושלת המלוכה הפורטוגזית, שהתנפנפו ברוח האטלנטית ליד הרציף. על המפרשים התנוסס הצלב האדום של המסדר הצבאי, מוכן לדרך.

השמועה כבר התפשטה: הצי בפיקודו של פדרו אלברש קברל עומד להפליג במסע שיביא תהילה, מסחר ואולי גם יגלה ארצות חדשות שמעבר לים. צי של שלוש־עשרה ספינות יצא בעוד ימים אחדים כדי להמשיך את מסלולו של ואסקו דה גאמה אל הודו.

"לאונור, התרכזי, אל תלכי לי לאיבוד בין כל האנשים," אמרה אימא ואחזה בידי, כאילו הייתי עדיין ילדה קטנה ולא נערה שכבר עמדה כמעט בגובה כתפה.

היא הפנתה את ראשה לכיוון הרציף, עיניה נוצצות, ולחשה: "הביטי, ככה נראית פורטוגל כשהיא נושמת חלומות. הביטי בעיניהם... הביטי באביך!"

אבא?

הפניתי את מבטי אל המקום שבו נערך הטקס, אל שורת האנשים שעמדו לקבל את ברכת הנזיר ואת ברכת המלך. ושם הוא היה. אבא שלי.

לרגע לא הצלחתי לזוז. סביבי המשיכו אנשים לדבר, להידחק, להרים ילדים על הכתפיים כדי שיראו טוב יותר, אבל כל הקולות התרחקו ממני.

ראיתי רק אותו. את הכתפיים שלו. את הידיים שהכירו כל שורש, כל עלה, כל בקבוק בבית המרקחת שלנו. אותן ידיים עמדו עכשיו שלובות מאחורי גבו, בין אנשי המשלחת.

ורק אז הבנתי באמת, אבא לא הגיע לטקס כדי לצפות בו. הוא עמד שם כי הוא עומד להפליג.

חרדה הציפה אותי. הבנתי היטב את המשמעות בכך שאבא מקבל את ברכת הנזיר וניצב לצד יתר המלחים.

"אימא... הוא... שם!" אמרתי בקול רועד, מושכת בשרוולה. אך היא הייתה מרותקת למתרחש. עיניה הבריקו, ולא ידעתי אם מהתרגשות או מדאגה.

"אנחנו ניגש אליו אחר כך," אמרה בקול שקט אך החלטי, כמעט נוקשה, כל מילה מדודה. "עכשיו שמרי על ראש מורם. אנחנו חלק מהחגיגה."

ניסיתי לשחזר את השיחות שלי עם אבא בימים האחרונים. האם אמר משהו על כך שהוא עומד להפליג במשלחת הרחק בים? האם רמז? האם הייתה מילה אחת, מבט אחד, שלא הבנתי בזמן?

איך אימא לא אמרה לי דבר?

כעסתי. לא הצלחתי להיות חלק מהחגיגה. היא לא הייתה שלי.

עיניי ננעצו בדמותו. איך זה ייתכן? רק אתמול ישב איתנו ליד השולחן, חייך אליי מעל צלוחית המרק, סיפר על הספינות כאילו מדובר בסיפורי הרפתקאות של אחרים. הוא לא אמר מילה על כך שהוא עצמו עומד להפליג.

פניי החווירו. נבגדתי? או שאולי פשוט ניסו להגן עליי? ידעו מה תהיה תגובתי? הרגשתי את בטני מתכווצת. רציתי לקרוא בשמו בקול, לפרוץ מבעד להמון ולתפוס בשרוולו, למשוך אותו חזרה אלינו. אבל רגליי נשארו במקום, כבדות כמו אבן.

קול חצוצרות נשמע בין ההמון, והכרוז קרא את שמות הקפטן, הקצינים, המרפאים, הנווטים וחלוקת הצוותים לספינות. בין השמות המוכרים נשמע לפתע בקול רם: "פדרו אלברש קברל!"

ההמון שאג.

סביבי דיברו על כבוד ותהילה, על מחסנים שיתמלאו בזהב ועל עתיד גדול לפורטוגל. אני שמעתי רק את פעימות לבי. הן הלמו בי מבפנים, מהירות וחזקות, כאילו הן מתחרות בפעמוני הכנסייה.

הבטתי שוב באבא. הוא לא נראה מופתע. הוא לא ניסה להסתיר דבר. הוא עמד זקוף, ידיו שלובות מאחורי גבו, כאילו היה חלק בלתי נפרד מן המסע הזה מאז ומתמיד.

ואז הוא חייך אליי. חיוך קטן, כזה שנשלח רק אליי מתוך כל ההמון.

רעד עבר בי. לרגע שנאתי אותו. על שהסתיר ממני, על שבחר ללכת. ומיד אחר כך שנאתי את עצמי על השנאה הזאת.

מדוע הוא, מכל האנשים שעמדו שם לצדו, רצה לברוח מליסבון? מדוע לוותר על זמנו בבית המרקחת ועל הדוכן שלנו בשוק לטובת הים, לטובת הכתר, לטובת חלום שאולי לא יחזיר אותו אליי?

ניסיתי לומר לעצמי שאולי עליי לשמוח. אם הוא נבחר, סימן שהוא מיוחד. סימן שהוא נושא איתו משהו גדול יותר משגרת יומנו בבית המרקחת ובדוכן הרוקחות. אבל אני לא ראיתי בזה גדולה. לא באותו רגע. ראיתי רק את המרחק שכבר התחיל להיפתח בינינו.

התבוננתי במתרחש, אך בראשי ניסיתי לשחזר כמה ספינות חזרו ממסעו של ואסקו דה גאמה. כל מה שרציתי היה שאבא יחזור.

איך אעביר את הזמן בלעדיו, בלי העבודה המשותפת שלנו בבית המרקחת?

מדי יום נהגנו אבא ואני לרקוח יחד משחות, תמציות וחליטות שנמכרו בשוק ובבית המרקחת. אלה היו המרקחות המותרות, כמובן, אלה שעברו את עיני הכנסייה ולא עוררו שאלות מיותרות.

אבל גם בתוך הדברים המותרים היה עולם שלם. אבא לימד אותי להכיר כל ריח, כל עלה מיובש, כל רגע שבו תמצית צריכה עוד זמן. הוא לימד אותי מתי משחה זקוקה לעוד טיפת שמן, מתי צריך להמתין, ומתי לא למהר לערבב לפני שהחומר מוכן.

זו הייתה העבודה שלנו. השפה השקטה שלנו. ידיים, ריחות, המתנה וסבלנות.

אימא, לעומת זאת, רקחה תמציות חזקות יותר. היה לה כישרון יוצא דופן בהבנת המרכיבים שבצמחים, והיא ידעה להכין תמציות ותרופות אסורות שיכלו להבריא אנשים, ולעיתים גם רעלים מסוימים. אך את אלה, כמובן, לא מכרה בקלות. היא שמרה על מרשמיה בקנאות ובסוד, גם מאיתנו, ובעיקר מהכנסייה.

בקרב הסוחרים ואנשי הרפואה אימא הייתה ידועה כאישה חכמה, בעלת ידע נרחב בעולם הצמחים. מעטות הנשים שעסקו ברוקחות, אך אימא שלי כן. והיא לא ביקשה רשות מאיש כדי לדעת.

רק כשקול תרועת החצוצרות פסק, חזרתי להביט סביבי. ההמון החל להתפזר לאט. משתתפי המסע פנו אל יקיריהם, ואבא נותר לצד קבוצת הקצינים ובעלי המלאכה, שקוע בשיחות, ברישומים ובהוראות אחרונות.

רק אז הבנתי שהוא לא יחזור איתנו באותו ערב הביתה, ושההליכה הארוכה בחזרה למרכז העיר תיעשה בלעדיו.

הידיעה הזאת הייתה קטנה יותר מן ההפלגה עצמה, ובכל זאת היא הכאיבה מיד. לא חודשים בים, לא סערות, לא ארצות רחוקות. רק הדרך חזרה למרכז העיר, הדרך המוכרת כל כך, שתיעשה הפעם בלעדיו.

התבוננתי בפניו לפני שגם אימא ואני עזבנו את הטקס. הוא התרגש כל כך. הוקל לי מעט לראות אותו כך, כמעט נגד רצוני. ידעתי שחיכה לזה זמן רב. כבר במסעו של ואסקו דה גאמה ביקש להצטרף ולא הצליח. הוא היה אז מאוכזב ונאלץ להשתמש בצמחים שהביאו מהמסע, מבלי לדעת מה עוד היה יכול לגלות בעצמו.

אימא לחצה את ידי. "בואי, לאונור. יש לנו עוד דרך ארוכה הביתה," אמרה, ונשמעה עייפה.

לא רק ההליכה הארוכה שאבה ממנה את כוחותיה, אלא גם שיחות החולין עם אנשי האצולה שנאלצה לנהל בנימוס ובחיוך. המעמד כולו העיק עליה.

יצאנו מבלם, לאורך הדרך המתפתלת חזרה אל תוך העיר, אל הרחובות העמוסים של ליסבון. סוחרי היין מצפון פורטוגל הציעו טעימות מגביעי חרס, נשים ממחוז אלגרבה מכרו סלסלות דגים מלוחים, ונזירים פסעו בקבוצות ושפתיהם לוחשות תפילות שלא הצלחתי להבין.

תמיד היה נדמה לי שהתפילות הללו נאמרו לא רק לאלוהים, אלא גם לאוזני העוברים והשבים, כדי להזכיר לנו מי כאן קובע מה מותר ומה אסור לדעת.

השמש כבר נטתה מערבה. הרחובות היו מלאים בחוגגים, אך גם באנשים שחזרו לעבודתם. רוכלים ארזו את סחורותיהם, ובפתחי הבתים ישבו נשים קשישות ששזרו חוטי פשתן דקים, מברכות אותנו במבט חטוף.

פגשנו את דום פרנאו, סוחר יין ותיק, שעמד להעמיס חביות על עגלתו. אימא חייכה אליו בנימוס והוא החזיר קידה קלה.

אחר כך עצרנו לשיחה קצרה עם רפאלו החייט, ששאל על בריאותה של אימא, אך מבטו פנה במהירות אליי, מוודא שאני גדלה "כראוי".

המשכנו בסמטאות האבן. ריח האוקיינוס הלך והתפוגג, ובמקומו מילאו את האוויר ניחוחות עשן קמינים, בצל מטוגן, ומדי פעם גם הריח החריף של מי ביוב שעלו מן התעלות הצרות. רגליי כבר כאבו, ורציתי רק להגיע הביתה ולחכות לאבא שיחזור.

הדרך הייתה מוכרת לי היטב, אך באותו ערב נראתה שונה. כל אבן וכל חלון כאילו לחשו על העתיד הקרוב, על המסע שאליו בחר לברוח, ועל המקום הריק שכבר התחיל להיפתח בבית לפני שעזב באמת.

ידעתי שאצטרך לקחת את מקומו של אבא בדוכן שבחצר הסחר, לפחות עד שיחזור. אצטרך ללמוד אילו תמציות נמכרות מהר יותר, מתי להציע משחה ומתי חליטה, איך לחייך ללקוחות גם כשהם חוזרים על אותה שאלה בפעם השלישית, ואיך להסביר כל מרכיב ומרכיב בלי לחשוף יותר מדי.

וגרוע מכך, אצטרך להיות אדיבה גם לאנשי הכנסייה, אלה שהגיעו מדי פעם לוודא שאנחנו עומדים בתקנים שהציבו.

כשעברנו דרך סמטאות האבן הצרות, אימא האיצה בי. "בואי, לפני שיתחילו השאלות."

והשאלות הללו תמיד הגיעו, אם רק נשארנו זמן רב מדי באזור הסחר של הרוסיו: על מקור הצמחים שלנו, על תערובות שלא הופיעו ברישומי גילדת הרוקחים, ועל בקבוקונים קטנים שאיש לא היה אמור לשים לב אליהם.

הגילדה של הרוקחים הייתה גוף מקצועי רשמי, אך גם היא הייתה נתונה לפיקוח מתמיד מצד אנשי הכנסייה. הם לא אהבו חידושים שלא אושרו על ידם, ובעיקר לא אהבו רוקחים שידעו יותר מדי.

רוקח שניסה להחזיק בידע מיוחד היה עלול למצוא את עצמו מחוץ לחוק, או גרוע מכך, מחוץ לחומות העיר. ידעתי זאת היטב.

כבר מגיל צעיר ליוויתי את אימא לפגישות השבועיות, שבהן נדרשה לדקלם נוסחאות ידועות כאילו הן היחידות הקיימות ואין לסטות מהן: "עירית לשיעול, מרווה לניקוי הפה, שרף מור לחיטוי." תמיד אותם שמות. תמיד אותן תערובות. לא יותר ולא פחות.

אבל בבית המרקחת שלנו, בין קופסאות העץ והצנצנות השקופות, החבאנו סודות אחרים: תערובות שאבא הביא מסוחרים זרים, דפי קלף ישנים שעליהם נרשמו מרשמים בלטינית, בערבית, ולפעמים גם בעברית.

היו אלה סודות שעברו מאב לבן, מאם לבת, כאילו הידע העתיק עצמו מצא מחסה בתוך קירות האבן שלנו. היה ברור שאסור לדבר על כך בקול. הכנסייה לא סבלה סטיות, ובוודאי שלא ידע שנשמר הרחק מידיה.

פעם שמעתי את אימא לוחשת לאבא על רוקח אחד שנעצר בידי שומרי העיר, רק משום שהחזיק זרעים שנראו כאילו הגיעו מארצות רחוקות. היו שאמרו שהם שימשו לרקיחת משקה השטן. מאז נעלם האיש, ושמו לא הוזכר עוד.

היו לילות שבהם פקדו את בית המרקחת מבקרים רבים. אנשים עטויי גלימות כהות נכנסו בדממה, כמעט בלי להותיר עקבות. רובם היו "נוצרים חדשים", כמונו. אנשים שנאלצו להיטמע כלפי חוץ, אך בליבם שמרו על קשרים עתיקים, על זיכרונות ועל סודות שלא נמסרו לכל אחד.

באחד הלילות, כשעמדתי מאחורי הדלת וניסיתי להבין מי נכנס אלינו בשעה מאוחרת כל כך, אימא לחשה לי: "הם חלק מן האחווה. לא זו שמכירים בכנסייה."

כך למדתי שיש שתי גילדות: האחת גלויה, תחת עין הכנסייה, עם חוקים נוקשים ומרשמים שאסור לסטות מהם. והשנייה חיה מתחת לפני השטח, "האחווה", רשת של רוקחים, מדענים, סוחרים ורבנים לשעבר, אנשים שהחזיקו בידע שאסור היה להיאמר בקול.

"לאונור, פתחי את הדלת." אמרה אימא כשהגענו הביתה. הקומה העליונה שימשה למגורים, והמרתף שימש לבית המרקחת. השלט הקטן שעל הדלת נשא את שם המקום: Botica da Esperança, בית המרקחת של התקווה.

הוא היה חבוי בצל הגג, כמעט בלתי נראה לעין, בדיוק כפי שאהבנו. עשוי עץ כהה, אותיותיו חרוטות ביד וכבר מעט דהויות מגשמי החורף. בשבילי הוא היה סימן לבית, המקום שבו כל ריח של עשב, שמן או תמצית היה מוכר לי יותר מכל דבר אחר.

ירדנו במדרגות האבן אל המרתף כדי להניח את שק הפלפל והבצלים שאימא קנתה בשוק. הבית שלנו עמד בקצה הרחוב, לא הרחק ממרכז הסוחרים של הרוסיו. חזיתו הייתה צנועה יחסית, חלון עץ יחיד ותריסים ירוקים שספגו את ריח המלח והזפת, אך מי שנכנס פנימה עבר לעולם אחר.

הקירות היו מכוסים מדפים, ועליהם קופסאות עץ מצופות שעווה, כל אחת מסומנת בכתב יד, ולעיתים גם בסימנים שרק אבא ואימא הבינו.

בין הקופסאות עמדו צנצנות זכוכית מלאות נוזלים סמיכים בגוונים של אדום כהה, ירוק עז וכחול כמעט שחור. הריחות התערבבו זה בזה: לבנדר מיובש, עלי מרווה, ציפורן ופלפל שחור שנשמר בתוך כדים של חרס.

אור מנורות השמן קידם את פנינו ונגע בקופסאות העץ המסודרות בשורות. במרכז החדר עמד שולחן עבודה גדול, ועליו מכתש ועלי, מאזניים קטנים וסכינים דקים לחיתוך שורשים.

תמיד הרגשתי שזהו הלב הפועם של הבית. לא המטבח ולא חדרי השינה, אלא כאן, במרתף. המקום שבו חומרים פשוטים נהפכו לתרופות, ושיחות שקטות בין אימא לאבא התחלפו לעיתים בלחישות זהירות.

ביום ישבה אימא מאחורי הדלפק, מוכרת לאצילים ולנזירים מרקחות שאבא ואימא הכינו בעצמם: משחות לכאבי פרקים, טיפות להרגעת נדודי שינה ואבקות שיניים בניחוח נענע.

בשוק, בין דוכני הפירות והדגים, הציב אבא שולחן קטן ומכר בקבוקונים. "כוחו של הטבע בידיך!" היה צועק לכל עבר.

אבל בלילה, כשהדוכנים נסגרו והרחוב החשיך, בית המרקחת קיבל חיים אחרים. דפיקה חרישית על הדלת, כמעט תמיד אחרי חצות.

כבר למדתי לזהות את הצללים: האלמנה עם הילד החולה, הזקן שגבו כפוף מכאב, ולעיתים גם סוחר עשיר שהגיע בחשאי, מפחד שמישהו יראה אותו. הם נכנסו בשקט, ולא תמיד העזו להרים מבט.

אימא שאלה כמה שאלות קצרות, ואבא שלף קופסה או בקבוק. שמעתי אותם לוחשים מילות תודה, ולפעמים רק מניחים מטבעות ונעלמים חזרה אל הלילה.

ידעתי שאלה לא היו סתם לקוחות. אלה היו אנשים שנאבקו לשמור על שורשי הידע העתיק. חלקם באו מרחוק, מפני שידעו שאצלנו עדיין אפשר למצוא מרקחות לפי נוסחאות שנכתבו מאות שנים קודם.

כך למדתי שיש קהילה חיה וסמויה, שנושמת דרך הצמחים ודרך השפה החשאית של הרפואה.

פעם אחת, כשעליתי בשקט במדרגות כדי להציץ, ראיתי גבר צעיר יושב עם אבא ליד השולחן. הוא לא היה לקוח רגיל. עיניו בהקו, והוא נראה צעיר, מבוגר ממני רק בכמה שנים, אולי בן שמונה־עשרה או תשע־עשרה.

רק מאוחר יותר הבנתי שהוא היה שליח של האחווה, בנו של אסטרונום ידוע וחבר באותה רשת נסתרת. הוקל לי לגלות שאינני הנערה היחידה שגדלה במשפחה שיש בה סודות. דרכו עברו מסרים, בקבוקונים וידע שאסור היה לומר עליו דבר בקול.

ציריה החורקים של דלת הבית קטעו את מחשבותיי על אותו שליח. הדלת נפתחה, וידעתי מיד שזה אבא. שום צעד אחר לא נשמע כך. בטוח, רועש ומרושל, כאילו הוא נושא איתו את הים כולו.

הוא נכנס פנימה, גבוה ורחב כתפיים, שערו הכהה עדיין ספוג בריח הים והמלח. נעליו הותירו אחריהן שובל דק של חול, וכל גרגר שנשר מהן היה כמו סוד שהגיע מעולם אחר.

קפצתי ממקומי.

הוא הניח את השק שהביא איתו ליד הדלת, בתנועה שקטה, כמעט יומיומית, אבל אני הרגשתי שזה לא אותו אבא שחזר אלינו בכל יום. התקרבתי אליו והבטתי בפניו. בכל נשימה ראיתי עוד ועוד מן הים שדבק בו.

האם זו הייתה גאווה? התרגשות?

הבטתי בו בכעס, והוא משך את ידי ואחז בה. ידו הייתה חמימה, אבל בגדיו עדיין נשאו את המליחות והאוויר הקר מבחוץ. הוא חיבק אותי ארוכות, חזק מן הרגיל, ולחש: "אני מצטער. רק אתמול נודע לי שאהיה חלק מצוות המשלחת."

הוא ניסה לנחם אותי, אבל דבריו רק הדאיגו אותי יותר. מה עוד לא סיפרו לי?

באותו ערב ישבנו לאכול. אימא סידרה את הלחם, את המרק ואת הצלוחיות הקטנות של הירקות הכבושים. אבא היה שקט ואכל לאט. כשסוף סוף הרים את הראש, חיוך רחב נפרש על פניו.

"פדרו אלברש קברל," התחיל לומר, מניח את ידיו על השולחן, "הוא לא עוד ספן צעיר. יש לו סבלנות, הוא יודע להקשיב לים."

הוא הסתכל על אימא, אבל הרגשתי שהמילים מכוונות גם אליי. הוא רצה שאבין בעצמי למה זה כל כך חשוב לו. הקול שלו היה רגוע, אבל אפשר היה לשמוע שהוא מנסה לשכנע, כמעט בתחינה, שבחר נכון.

"המלך עצמו שלח שליח לבקש אותי," אמר. "מאז שריפאתי אותו בשנה שעברה, הוא זכר אותי, את המרקחה שהכנתי לו, זו שהחזירה לו את הכוח. מאז הכול השתנה. בית המרקחת שלנו כבר אינו רק חנות קטנה בשוק. זה מקום שהמלך שומע עליו."

הוא עצר לרגע והביט בי. "וזו הדרך שלי להמשיך את מה שהתחלנו כאן, לקחת את הידע שלנו רחוק יותר." אימא הניחה יד על כתפו. "זו הזדמנות, אנטוניו. אני גאה בך," אמרה בשקט, ואז הביטה בי. "וגם את צריכה להיות גאה."

אבל בפנים הרגשתי רק מחנק. ניסיתי לחייך, ולא הצלחתי.

המחשבה על חודשים בלעדיו, על לילות ארוכים במרתף בלי לשמוע את קולו, גרמה לי לאחוז חזק יותר בכוס החרס. ראיתי את פרקי אצבעותיי מלבינים סביבה. אבא ראה את זה. הוא משך את הכיסא קרוב וחיבק אותי ביד אחת.

"אני אחזור, לאונור," אמר בקול בטוח, כמעט בטוח מדי. "ואחזור עם סיפורים שלא תשכחי לעולם."

אחר כך המשיך לדבר על ההפלגה, והקול שלו חזר לחיים. "הפלגה כזאת, את יודעת, היא לא רק דרך להגיע למקום אחר," אמר. "היא כמו בית זמני, בין שמיים לים. יהיו שלוש־עשרה ספינות, כל אחת עם תפקיד אחר: קצינים, מלחים פשוטים, חוקרים. ואני אשמור על מה שצומח ומרפא. זה התפקיד שלי במסע הזה."

הוא סיפר איך ברציפי בלם, מאז שחזר ואסקו דה גאמה מהודו, לא הפסיקו להגיע ספינות עמוסות תבלינים, עצים נדירים, בדים מצוירים, ואפילו חיות שאיש לא ראה כאן קודם.

"כל מסע כזה הוא כמו דלת שנפתחת לעולם שלא הכרנו," אמר, מנסה עוד לשכנע אותי שבחר נכון.

ראיתי את אימא מביטה בו. בעיניים שלה היה הכול: גאווה, דאגה, ואולי גם פחד קטן שלא הרשתה לעצמה לומר בקול. היא כבר ידעה מה המשמעות של הפלגה כזאת. חודשים של שתיקה. מכתבים שאולי לעולם לא יגיעו. שמועות שיכולות להפוך בן רגע לאובדן.

"אבל למה דווקא אתה?" שאלתי, מנסה להסתיר את הפחד שלי מאחורי סקרנות.

אבא חייך, חצי עייף וחצי גאה. "כי יש צמחים שאין להם קול, לאונור," אמר. "אם לא ניקח מהם דגימות ונרשום את סגולותיהם, הם ייעלמו, יחד עם התרופות העתיקות, אלה שמרפאות באמת."

מרגע ההכרזה על המשלחת, העיר לא נרגעה. קולות של פועלים, חביות נגררות, הכול נמשך עד אמצע הלילה. ריח הזפת היה כל כך חזק, אפילו במרתף שלנו היה אפשר להרגיש אותו.

יצאתי עם אימא להביא מים מהבאר וראיתי את השיירות נעות לכיוון הנמל. חלק מהארגזים נחתמו בחותם המלך, אחרים כוסו בבד פשוט, מסומן רק בסימן סוחרים קטן.

שליח מלכותי חלף על פני הסמטה שבה גרנו, רכוב על סוס, עיניו סורקות את הבתים. הוא עצר מול דלתנו, ירד מסוסו והגיש לאימא מגילה חתומה בחותם אדום. היא פתחה אותה רק אחרי שסגרה את הדלת, קראה בשקט ואמרה: "זו ההודעה הרשמית. ההפלגה בעוד שלושה ימים. אבא צריך להיות בבלם כבר מחר, להכנות אחרונות."

שני לילות אחר כך ישבנו שוב לארוחת ערב. ידעתי שזו הסעודה האחרונה שלנו יחד, לפחות לזמן שאף אחד לא ידע כמה יארך.

אבא הגיע מאוחר, שיערו רטוב מזיעה ובגדיו מדיפים מאותו הריח החריף של הים וזפת. הוא הניח את הכובע על המדף, התיישב ושלף מכיסו מטבע זהב מבריק.

"זה בשבילך," אמר, מניח אותו בכף ידי. "כשתראי מטבע כזה, תדעי שאני חושב עלייך. ואם אי פעם תזדקקי לעזרה, שמרי אותו קרוב אלייך."

המטבע היה קר וכבד יותר משציפיתי. סגרתי עליו את אצבעותיי ולא רציתי לשחרר.

באותו לילה החבאתי את המטבע במגירה שלצד המיטה שלי. דרך החלון נכנסה רוח מהים. ניסיתי לדמיין את שלוש־עשרה הספינות, מפרשיהן פרושים, מפליגות מערבה, אל מעבר למה שאני מסוגלת להבין.