מגדר, ארוטיקה ודמיון אזוטרי במיסטיקה היהודית

פרק ראשון

מין ומינות בחקר הקבלה

"ולפי שהבורא עיקר השוה

לכל דרך האמונה ודרך הכפירה

ושוים במקום אדיקות אינו בישנו".

עזריאל מגירונה

אחד האלמנטים הבולטים ביותר בספרות הקבלה הוא תיאור האלוהות במונחים ארוטיים מובהקים. חידוש המקובלים בפילוסופיה הדתית של היהדות היה להגדיר את ייחודו של האל כזיווג בין זכר ונקבה. וכך ניסח זאת מקובל ספרדי בן המאה השלוש־עשרה, טודרוס בן יוסף אבולעפיה:

דע שקבלה הוא בידינו שדו פרצופין היו לאדם הראשון [...] וידוע תדע שכל חלקי הקבלה הנכונה בכללן ובפרטיהן כולן על יסוד זה הם בנוין וסביב סביב לנקודה זאת הם סובבין והוא סוד עמוק שהרי הררים תלויין בה. [...] ואני אין לי לפרש לפי שדבר זה לא ניתן להכתב אפילו ברמז ואין מוסרין אותו אלא לצנועין פה אל פה מנאמן לנאמן ואין מוסרין ממנו אלא ראשי פרקים וכללים ידועים כי הפרטים עָצמו מספר.¹

אבולעפיה לא הגזים ברטוריקה שלו. אפשר לראות בסמל האנדרוגינוס — בלשון המקובלים "סוד דו פרצופים" — את עצם המסורת הקבלית. באופן דומה לאבולעפיה בעל הקטע הזוהרי כותב:

זכר ונקבה בראם רבי שמעון אמר רזין עלאין אתגליין בהני תרי קראי. זכר ונקבה בראם למנדע יקרא עלאה רזא דמהימנותא דמגו רזא דנא אתברי אדם. [...] מהכא כל דיוקנא דלא אשתכח ביה דכר ונוקבא לאו איהו דיוקנא עלאה [...] תא חזי בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא דכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (בראשית ה ב) [...] דאפילו אדם לא אקרי אלא דכר ונוקבא כחדא.²

הייתי יכול להביא טקסטים רבים אחרים מראשית הקבלה עד זמננו המבטאים עיקרון זה. אולם די בשני הציטוטים דלעיל כדי לעמוד על המקום המרכזי שתופס רעיון האנדרוגינוס בעולם הדמיוני של הקבלה. דבר זה הוזכר אצל חוקרים רבים, ולא באתי לעבור על מה שכבר רשום וחתום. מטרתי בהרצאתי זו היא להבהיר כמה נקודות מרכזיות בתפיסת המגדר (ג'נדר) לפי הבנת המקובלים. רוב חוקרי הקבלה אינם מבחינים בין מגדר כתופעה תרבותית ובין סקס כעובדה פיזיולוגית. במחקרי הולך אני אחר חוקרים המפרידים בין מגדר לסקס.³ בהמשך דיוני אאריך בנושא דידן. אמנם כדאי להביא כאן דוגמה אחת בולטת לאי־ההבנה שהזכרתי: לפי כמה חוקרי קבלה הסמל של אימא מציין בחינה נקבית מובהקת בעולם הספירות.⁴ כך למשל כותב משה אידל, בניגוד לטענתו של שלום שהמקובלים גורסים שהצד הדֵמוני הוא תוצאה או צאצא של הרבדים הנשיים באלוהות: "לעומת זאת, ספירה נקבית שהמקובלים הרבו לעסוק בה ויחסו לה תפקידים חשובים — ספירת בינה — לא נחשבה (ברוב רובם של המקרים) למקור של כוחות הרע. מעמדה של ספירה זו כאם העולם — דהיינו, אם שבע הספירות התחתונות הנקראות עולם או אם הבנים או אם הגדולה, מלמד על הערכה חיובית מובהקת".⁵ תביעתו של אידל — והיא איננה יוצאת דופן בחקר הקבלה⁶ — מבוססת על ההנחה שהמונח 'אם' בספרות הקבלה הוא מציאות ביולוגית ולא תרבותית. לדעתי, כשמסתכלים על הסמל של אימא מבחינת ערכֵי התרבות של הקבלה, ברור שהוא מציין בחינה זכרית הקשורה לתפקיד של השפעה. לפיכך בזוהר ובספרות שמושפעת ממנו ספירת בינה מתוארת כעלמא דדכורא (עולם הזכר), לעומת מלכות שהיא עלמא דנוקבא (עולם הנקבה).⁷ ביתר דיוק, האספקט הנקבי של בינה נוגע לתפקידה כבית קיבול או רחם המלקט את טיפות הזרע מספירת חכמה. עיבור הוולד ופתיחת הרחם בשעת הלידה מציינים את התהפכותה של בינה מכלי קולט למעיין המתגבר, מכוח פסיבי של מידת הדין הנקבית לכוח אקטיבי של מידת הרחמים הזכרית. דווקא בבחינה זו בינה מתוארת כאם הבנים.

אגב, בשימוש עיקרון זה אפשר להסביר מדוע השכינה מכונה דוד המלך, או במילים אחרות מדוע השכינה היא מקומו של דוד המלך בעולם האצילות:⁸ כשהשכינה מקבלת את אור השפע מספירות עליונות, היא מסומלת כנקבה, אך כשהיא משפיעה על העולם הטבעי בצורה של מלאך המנהיג את הבריאה, הרי היא זכר.⁹ זוהי משמעות הכינוי "מלכות" המיוחס לספירה האחרונה. שכינה מכונה "מלכות" כי היא עומדת כמלך לגבי עולם התחתון כמו שבינה היא מלך ביחס לשבע ספירות הבניין. בבחינה של מלכות הבת לובשת את המלבוש הדֶמיורגי של האם ונהפכת על ידי זה לזכר, דהיינו הפרצוף של דוד המלך, שהוא רגל רביעית במרכבה המתחברת עם שלושת האבות להשלים את כיסא הכבוד העליון.¹⁰ וזהו סוד עליית מלכות בשבת, דהיינו חיבור שלושת האבות המסומלים באות שי"ן ודוד המלך המסומל בדימוי של "בת" המתעלה להיות עטרה על ראש המלך.¹¹ ובלשון הזוהר:

ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וקשיטא לה בקישוטהא. ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי. בשעתא דאתחזון קמא כל דכורא דכתיב אל פני האדון יי' (שמות כג יז) ודא אקרי אדון כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג יא). כדין נפקת ה' ואעילת י' ואתקשיטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל.¹²

בינה משאילה למלכות את בגדיה, ומקשטת אותה בקישוטה. אימתי? בעת שנראים לפניה כל הגברים בישראל במקדש בעלייה לרגל. הסוד קשור לכתוב "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך אל פני האדון יהוה" (שמות כג יז). הוכחה שהשכינה מכונה "אדון" נדרשת מכתוב שני: "הנה ארון הברית אדון כל הארץ" (יהושע ג יא). הכינוי "ארון הברית" מציין את הפסיביות של השכינה ככלי נקבי האוחז בברית (דהיינו באיבר הזכרות). לעומת זה הכינוי "אדון כל הארץ" מציין מצב שבו השכינה הופכה לרשות זכרית (בחינת מלכות או אדנות) השולטת על הארץ בהנהגת הטבע. בעת שהאם מלבישה ומקשטת את הבת יוצאת ממנה אות ה"א, המסמלת נקביות, ונכנסת בתוכה אות יו"ד, כלומר אות ברית, המסמלת זכריות. אכן, שכינה מתקשטת בבגדי זכר כנגד כל זכר בישראל. ההשתנות הסמיוטית של מלכות מבחינת "מה" לבחינת "מי" רומזת להתחלפות המגדר.¹³

כמעט מראשית הקבלה כתופעה ספרותית־היסטורית ייחסו המקובלים דו־פרצופיות למידות האלוהיות כלומר, לכל ספירה (חוץ אולי מכתר לפי מקובלים מסוימים¹⁴) יש כוח להשפיע ויכולת לקבל. אציין דוגמה טקסטואלית אחת מ"שערי אורה" לר' יוסף ג'קטילה, מקובל ספרדי שכנראה השתתף בחוג ספרות הזוהר:¹⁵

נמצא כל המעלות מקבלות כוח וקיום מקוצו של יו"ד של שם יהו"ה יתברך, ונמצאת כל מעלה מכל מעלות יהו"ה יתברך שיש לה שתי פנים: הפן האחד — שמקבלת ממי שלמעלה ממנה, והפן השני — שבו משפעת טובה במי שלמטה ממנה [...] נמצאת כל מעלה ומעלה שיש בה שני עניינים: כוח קיבול לקבל השפע ממי שלמעלה הימנה, וכוח השפע להשפיע טובה במי שלמטה הימנה. ובדרך זה נקראות המרכבות אנדרוגינוס, מצד מקבל ומשפיע, וזהו סוד גדול מסתרי האמונה. והמבין זה, יבין סוד הכרובים וסוד תבנית המרכבה שעשה שלמה המלך בבית המקדש.¹⁶

כל ספירה מחכמה ומטה (בכתביו התאוסופיים של ג'קטליה אין הבדל מהותי בין כתר ובין אין סוף ואכן הספירה הראשונה היא למעלה מהפרדת המערכה לזכר ונקבה¹⁷) מראה שני היבטים, משפיע ומקבל, אופי אנדרוגיני שהוא "סוד גדול" מסתרי האמונה, סוד צורת הכרובים, שהיא תבנית המרכבה, לפי מימרה תלמודית המצוטטת בשם ר' קטינא.¹⁸ רז זה הוא חוט עתיק באריגת המסורת הקבלית, סוד הדו־פרצופים, המורה שייחוד האל מותנה בחיבור הניגודים ימין ושמאל, זכר ונקבה, חסד ודין, יהו"ה ואלהים. השקפה זו הוזכרה כבר בפירוש קבלי המיוחס לר' אברהם בן דוד מפושקייר (הראב"ד) על האגדה שאדם ראשון נברא דו־פרצופים:¹⁹

טעם בריאת דו פרצופין כי לכך נבראו אדם וחוה דו פרצופין כדי שתהיה אשה נשמעת לבעלה וכי חייה תלויין בו [...] וגם כן בפועלי האמת שפעולתם אמת טעם הפרצופין מורה לשני ענינים הא' כי ידוע הוא שנאצלו שני הפכין האחד דין גמור וחבירו רחמים גמורים ואם לא נאצלו דו פרצופין [...] יראה כשתי רשויות ויפעל כל אחד בלי חיבור חבירו [...] אבל עתה שנבראו דו פרצופין כל פעולתם ביחד בשוה וביחוד גמור ואין ביניהם פירוד. ועוד כי לולי שנבראו דו פרצופין לא יעשה מהם ייחוד גמור ולא יתעלה מדת הדין ברחמים ולא מדת הרחמים בדין אבל עכשיו שנבראו דו פרצופין כל אחד ואחד מתקרב ומתייחד בחבירו וכוסף ומתאוה להתחבר בחבירו להיות המשכן אחד. וראיה לזה שתמצא השמות מורים כל אחד לחבירו כי תמצא שיוד הא מורה על מדת הדין ואלהים על מדת רחמים כמו ויי' המטיר על סדום ועל עמורה (בראשית יט כד). המטיר ה' ובא לו ממדה למדה.²⁰

השאלה אם קטע זה באמת חוּבר בידי הראב"ד היא שאלה היסטורית מעניינת, אבל משנית מבחינה תאורטית. לדעתי, הנקודה המרכזית היא שהמסורת נראית ונשמעת עתיקה. במובן הסימבולי האגדה שאדם הראשון נברא דו־פרצופים רומזת לאיחוד המידות בעולם האצילות. אף שהמחבר מתאר איזון בין מידת הדין ומידת הרחמים, ברור שאין שוויון מוחלט בין זכר ונקבה. להפך, כשם שבעולם התחתון האישה חייבת לשמוע לבעלה ואין בעלה חייב לשמוע לה, כך בעולם העליון מידת הדין משתעבדת למידת הרחמים ואין מידת הרחמים משתעבדת למידת הדין.²¹ בכל זאת, ייחודו של האל נתעצב בהיכללות רחמים בדין ודין ברחמים ואי אפשר להפרידן כי "כל מדה כלולה בחברתה" כלשונו של ר' אשר בן דוד.²² היכללות המידות מוכחת בעובדה שלפעמים השם המפורש קשור בפעולת הדין ומנגד שם אלהים לפעמים קשור בפעולת הרחמים. עיקר זה נזכר גם בדרשת הזוהר על הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" (דברים ד לט): "לבבך יצר טוב ויצר רע²³ דאתכליל דא בדא ואיהו חד כדין תשכח כי ה' הוא האלהים דהא אתכליל דא בדא ואיהו חד".²⁴ סוד האמונה סובב על ההכרה, שבעצמות האל הבלתי מוגבלת מידת הרחמים מזוהה עם מידת הדין. להשיג הסוד צריך אדם לייחד יצר הרע ויצר הטוב, לכלול שמאל בימין, כוח נקבי בכוח זכרי.²⁵ בספר הרימון רמז ר' משה די ליאון לדרשת הזוהר, ואף השתמש בסגנון של ר' אשר בן דוד:

והנה בהיות האדם חוקר החכמה לדעת ליוצרו אזי ידע וישים לבו לייחדו היאך הדין והרחמים הכל סוד אחד וענין אחד וכל מדה כלולה בחברתה והכל ענין אחד. אמנם כי יש מפרשים ענין הפסוק בהיותו אומר והשבות אל לבבך ומדקדקים ענין והשבות אל לבבך שהוא סוד יצר הטוב ויצר הרע וסוד שניהם כלולים ביחד ונעשה הכל אחד. וכל הרוצה לדעת סוד הדין והחסד ישוב אל לבבו וידע הענין על נכון.²⁶

ניתן להסיק, שסוד דו־פרצופים שייך לעולם הספירות בכלל. אולם דו־פרצופיות מיוחסת לשכינה באופן מיוחד, שממנו אפשר ללמוד דבר כללי על הגדרת המגדר בסימבוליקה הקבלית. כדאי לנו להזכיר פה את דברי גרשם שלום: "אם כי השכינה מתוארת בעיקר בסמלים נקביים, הרי אין היא נעדרת לגמרי גם בחינות של הזכרוּת הפעילה [...] כאן קשור אפוא אופיה הנקבי של השכינה בכוחות־הדין [...] אולם כאשר השכינה מהווה אמצעי לזרימת השפע לתחתונים אפשר לתארה בסמלים זכריים".²⁷ אחד המקורות שעליהם סמך שלום הוא מאמר זוהרי שבו מתוארת השכינה כמלאך הגואל (על פי בראשית מח טז) "דלזמנין דכר ולזמנין נוקבא והכי איהו דבזמנא דאיהו אזמין ברכאן לעלמא כדין איהו דכר ואקרי דכר [...] ובזמנא דקיימא בדינא על עלמא כדין אקרי נוקבא כנוקבא דאיהי עיברא הכי איהו אתמלי מן דינא וכדין אקרי נוקבא".²⁸ שלום הציג בצדק את הקטע מהזוהר כדוגמה לאוריינטציה כללית של המקובלים: זכריות מזוהה עם היסוד הפעיל, ונקביות עם היסוד הסביל. לפעמים השכינה מעניקה ברכות לתחתונים במידת החסד ונדמית ככוח הזכר, ולפעמים היא מלאה ממידת הדין כאישה מעוברת ונדמית ככוח הנקבה. תפיסת הזוהר הוזכרה בלשון מקבילה כמה פעמים בספר תשק לר' יוסף הבא משושן הבירה:²⁹

"יי' זכרנו יברך (תהלים קטו יב) כנגד השכינה שהוא זכר אצלנו יתברך וכנגד המדה שלמעלה נקבה";³⁰ "מקדם מה אמר מתוכה (יחזקאל א ד) ולא אמר מתוכו בגין דרמיז למטרוניתא דמתקרי ד[כר] ולזמנין מתקרי נוקבא לקבל קב"ה מקבל ולקבלנה משפיע ובגיני כך אנן אמרין יי' זכרנו יברך בגין דאיהו משפיע לקבלנא".³¹ "וכתיב בתריה ונוגה לו סביב (יחזקאל א ד) דהא רמיז למטרוניתא דאיהי רזא דאנדרוגינוס דכר ונוקבא לזמנים קרא לה דכר ולזמנים קרא לה נוקבא".³²

אגב, בכתביו של ר' יוסף המדן, כמו בספרות הזוהר ובטקסטים קבליים אחרים, בחינה זכרית של השכינה, המכונה "ונוגה", מכוונת כנגד עטרת הברית:³³

ונוגה לו סביב (יחזקאל א ד) נהורא רבתא מקיפא לההוא עננא ודין נהורא דאיתברי ביומא קדמאה ובההו[א] נהורא מתפנקי צדיקיא [...] ובגיני כך אז"ל³⁴ אור הצפון לצדיקים איהו נהורא דאיתברי ביומא קדמאה דמקיף סחור סחור לרתיכא קדישא [...] איהו עטרה דמתעטרי בההוא צדיקייא כמה דאמרו ז"ל³⁵ דעתיד קב"ה למהוי תגא בריש כל צדיקא וצדיקא איהו נוגה לו סביב.³⁶

שלום תפס היטב את מעמדה האנדרוגיני של השכינה, אך לא נכנס לדיון על האנדרוצנטריות העומדת מאחורי הסימבוליקה, וסביר שלא גילה את המשמעות הפאלוצנטרית של בניין המגדר במסורת הקבלית, שלפיה יש רק מגדר אחד כי בסופו של דבר (כמו בראשיתו) הנקבה כלולה בזכר. אדרבה, שלום תיאר את פעולת השכינה כ"דיאלקטיקה של הנקביות".³⁷ לשלום, ולרוב חוקרי קבלה הממשיכים בעקבותיו, היסודות הפעילים והסבילים של השכינה מיוחסים לצד הנקבי שלה. בקטע אחר, שלום כותב במפורש: "בבחינת שכינה עליונה, או ספירת הבינה, הנקביות היא ביטויו המלא של כוח היצירה הבלתי־פוסק; היא אמנם בעלת אופי קולט, אך היא הופכת באופן ספוֹנטאני וללא הפוגה לכוח יוֹלד, שהרי לתוכה חודרת הזרימה הנצחית של שפע החיים האלוהיים". לדעתי, מתאים יותר היה לו להשתמש בביטוי "דיאלקטיקה של הזכריות" לציין ששתי הבחינות, משפיע ומקבל, חושפת את טבע הזכר. שים לב ששלום בעצמו טען שהשכינה העליונה, המתוארת כפרצוף אימא, היא "בעלת אופי קולט", אולם היא "הופכת באופן ספוֹנטאני וללא הפוגה לכוח יוֹלד" בעת ש"הזרימה הנצחית של שפע החיים האלוהיים" חודרת בתוכה.³⁸ היסוד האונטולוגי לסימבוליקה הזוהרית, שהנקבה יוצאת מהזכר, רחוק משלום. אף על פי כן אני מניח, שרמוזה בדבריו הגישה הפאלוצנטרית. הנקבה נגדרת כמקור הברכה אך ורק כשהיא מקבלת את זרם החיות דרך הצינור הפאלי. נוסף לזה, כפי שהצעתי בכמה פרסומים, השורש האונטי של הנקבה שכיח בעטרת הברית.³⁹ אביא כאן קטע מעולה מאדיר במרום, פירוש לאידרא רבא לר' משה חיים לוצאטו:

ואומר לך ענין: יסד ארץ (משלי ג יט). כי נוקבא יש בה ב' בחינות: בחינת הכלי שבה, שאמרו: אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין כב ע"ב). וגם מציאות הנוקבא מצד היסוד. כי עטרת היסוד היא ראשית מציאות הנוקבא, והבן היטב. כי ביאה ראשונה היא בסוד הגבורות, והיא נבנית בם לקבל אחר כך המיין דוכרין, והיא נקראת ים בבחינה זו. ואחר כך בסוד המיין דוכרין היא ארץ, הנזרעת ומוציאה פירות.⁴⁰

לשכינה יש שתי בחינות. בבחינתה הנקבית היא משתמשת ככלי לקליטת הזרע מאיבר הזכרות, המסומל בניסוח הטכני 'מיין דוכרין' לעומת "מיין נוקבין".⁴¹ בבחינתה הזכרית שכינה תלויה בעטרת היסוד, המקום שלוצאטו מתאר כ"ראשית מציאות הנוקבא", כלומר, מקור למהות הנקבה בתוך גוף הזכר.⁴² המונח "עטרה" מציין, שהנוקבא סובבת את הזכר כשם שהעטרה מכתרת את הברית.⁴³ לסוד זה רומז לוצאטו בהמשך הדרשה: "מציאות זה של נוקבא בסוד ים, הוא מבחינת הח"ס [החסדים] עצמה בתוך הקרום".⁴⁴ קרום המוח של אריך אנפין, או בלשון המדקדקת של האידרא רבא "קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימאה",⁴⁵ מסמל את "ענין ההבדלה, שכל המאורות שלמעלה מן הקרום הזה, הוא סוד מים עליונים, ומה שהוא בתוך הקרום הזה הוא סוד מים התחתונים. ונמצא שכל האצילות הוא מבחינת מים העליונים ויש עוד סוד מים תחתונים הניתנין רק לנוקבא, והוא סוד: ה' בחכמה יסד ארץ".⁴⁶ היסוד הנקבי בפרצוף העליון מסומל אפוא כעטרת ברית או כקרום אוויר בחלל הגולגולת.⁴⁷ בלבוש זה הופכת השכינה מיָם לארץ, ממידת הדין המוגבלת למידת החסד המתפרצת. מהזיווג עם הכוח הזכרי השכינה מקבלת השפעה של מים זכריים ומשתנה על ידי כך להיות אור פעיל, ומשפיעה בגדר של מים זכריים על המציאות שמתחתיה. זוהי משמעות דברי לוצאטו "היא ארץ, הנזרעת ומוציאה פירות".

אין ספק שתכונת המגדר בסימבוליקה הקבלית היא דינמית — זכר התחלף לנקבה ונקבה לזכר, זכר נכלל בנקבה ונקבה בזכר. אולם דינמיקה זו פועלת במסגרת קבועה ועל ידי מבנה מסוים. במשך עשרים שנה עדיין לא מצאתי טקסט קבלי אחד שיוצא מן הכלל שביטא האר"י בפירושו לספרא דצניעותא: "ספרא דשקיל במתקלא⁴⁸ דהיינו דכר ונוקבא [...] שהוצרך המאציל העליון להתתקן בדכר ונוקבא כדי שישתלשל כדרך זה כל האצילות ויתבסמו הדינים ברחמים דהיינו דכר רחמים נוקבא דינין כנודע".⁴⁹ רמח"ל מאריך בהסבר העיקרון בספרו פתחי חכמה ודעת תחת הכותרת "ענין הזיווג ומיין דוכרין ונוקבין":

הנה הימין והשמאל הם צריכין להנהיג בהסכמה אחת, וע"כ יצטרך הזיווג לחברם. וסדר הזדווגותם כך הוא: הנה הזכר הוא סוד החסד, והוא שורש לבריות מצד הזה. והנקבה — סוד הדין, ושורש לבריות כמו כן מצד הזה. ושניהם צריכין לתת קיום לענפיהם. אך זה הקיום לא יוכלו לתת אותו אלא ע"י כח החדש שיקבלו מן המאציל. אך בהיות ההתעוררות צריך לעלות מלמטה למעלה, על כן צריך שהנוקבא תתעורר ראשונה, ותראה מוכנת לקבל השפעת הזכר, ואז יוכל להשפיע בה הזכר.⁵⁰

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

1 אוצר הכבוד, וורשא תרל"ט, דף ט ע"ב.

2 זוהר ח"א נה ע"א.

3 ראו Herry Ortner and Harriet Whitehead, Sexual Meanings: The Cultural Construction of Gender and Sexuality, Cambridge: Cambridge University Press, 1981; Julia Epstein and Kristina Staub, ed., Body Guards: The Cultural Politics of Gender Ambiguity, New York: Routledge 1991.

4 ראו, למשל, ישעיה תשבי, משנת הזוהר: גופי מאמרי הזוהר, א, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"א, עמ' רכו-רכח.

5 משה אידל, "הרעיה והפילגש: האשה במיסטיקה היהודית", ברוך שעשני אשה? האשה ביהדות — מהתנ"ך ועד זמננו, בעריכת י' אריאל, מ' ליבוביץ וי' נזור, תל אביב: ידיעות אחרוונת תשנ"ט, עמ' 144.

6 ראו יהודה ליבס, "זוהר וארוס", אלפיים 9 (תשנ"ד), עמ' 105 הע' 250. ליבס טוען שהעובדה שהכינוי "עולם הזכר" מיוחס בספרות הזוהרית לבינה שהיא דווקא פרצוף של אימא בעולם הספירות (ליבס הזכיר במיוחד את זוהר ח"א ב ע"א; ראו למטה הע' 12) היא "פרדוקס". לתפיסתי אין פה שום פרדוקס, כי מבחינת המגדר אימהות מובנת כתופעה זכרית. ראה להלן בהע' 9.

7 ראו Elliot R. Wolfson, Circle in the Square: Studies in the Use of Gender in Kabbalah Symbolism, Albany: State University of New York Press 1995, pp. 89, 99, 103, 205 n. 47.

8 למשל ראו זוהר ח"א קעח ע"ב: "דוד מלכא כל יומוי הוה משתדל בפולחנא דקב"ה והוה קם בפלגות ליליא ומשבח ומודה בשירין ותושבחן בגין לאתתקנא דוכתיה במלכו דלעילא". לפענוח מאמר זה, ראו באחרונה מלילה הלנר־אשד, "על שפת החוויה המיסטית בזוהר: הזוהר בעיני עצמו", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"א, עמ' 73.

9 בניגוד לדברי בעלי הזוהר ומקובלים אחרים שהלכו בדרכיהם כותב תשבי, משנת הזוהר, א, עמ' רכ: "פעולתה של מלכות בהנהגת העולם [...] מציגה אספקט חדש במעמדה [...] בעוד שכלפי מעלה היא החוליה האחרונה בשלשלת האצילות, המשמשת בית־קיבול לשפע העליון ומשתקפת כקצה ההויה האלהית, הרי כלפי מטה היא ראש וראשית בתפקיד של אם העולם ומנהיגו. [...] ההקבלה לבינה היא בעיקר בנקבות ובאמהות, אם עליונה ואם תחתונה". בדמיון הסימבולי של המקובלים אימהוּת מבוארת דווקא כפעילות זכרית.

10 ראו תשבי, משנת הזוהר, א, עמ' קמט, תטז-תיז.

11 ראו Elliot R. Wolfson, “Coronation of the Sabbath Bride: Kabbalistic Myth and the Ritual of Androgynisation”, Journal of Jewish Thought and Philosophy 6 (1997), pp. 301-343.

12 זוהר ח"א ב ע"א. השוו Wolfson, Circle in the Square, pp. 104-106; רונית מרוז, "גאולה בתורת האר"י", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ח, עמ' 125.

13 על הכינויים "מי" ו"מה" בסימבוליקה הקבלית ראו תשבי, משנת הזוהר, א, עמ' קנה.

14 כמובן, לפי מקובלים מסוימים אפילו הספירה הראשונה מתגלית באספקלריה של דו־פרצופיות. השוו המאמרים מכתביו של ר' משה קורדובירו המצוטטים להלן בהע' 98.

15 ראו יהודה ליבס, "כיצד נתחבר ספר הזוהר", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח (תשמ"ט), עמ' 20-25.

16 שערי אורה, ההדיר וצירף מבוא והערות יוסף בן־שלמה, ירושלים תשמ"א, כרך ראשון, עמ' 238. ראו גם R. Joseph Gikatila, Le Secret du marriage de David et Bethsabée, texte hébreu établi, traduit et présenté par Charles Mopsik, Paris: Éditions de L’éclat 1994, pp. 42-43: "דע כי היודע סוד המעלות העליונות ואצילות הספירות בסוד משפיע ומקבל ובסוד ארץ ושמים ושמים וארץ ידע סוד קשר כל הספירות וסוד כל הנבראים שבעולם כיצד הם מקבלים זה מזה". על סוד הדו־פרצופיות של נשמת האדם ראו פירוש המרכבה לר' יוסף ג'קטילה, ההדירה על פי כתבי יד והוסיפה מבוא אסי פרבר־גינת, ערך דניאל אברמס, לוס אנג'לס: כרוב, תשנ"ח, עמ' 53. השווה ר' יוסף ג'קטילה, שערי צדק, קראקא תרמ"א, כה ע"א. והשוו "שריד מפירוש לספר בראשית המיוחס לרבי יוסף הבא משושן הבירה", יוצא לאור על ידי שרל מופסיק, פריס: ורדיאר 1998, עמ' 5 (בחלק העברי): "אלו ארבע הספירות הידועות [בינה, גבורה, הוד, מלכות] כי הם מקבלות ומשפיעות, והוא סוד אנדרוגינוס. כמו כן שאר המדות שנכללים בייחוד השלשלת העליונה הקדושה והטהורה כמו כן סוד משפיע ומקבל, למה נקראים אלו נשים? מפני שגוון המדה המשפיע לה חקוק בה ונראה מתוכה כמין בוכנא באסיתא שלא סר מתוכה עולמית. ואלו שאר כולם כלולים כן, אלא שהוא גוון למעלה מגוון כמו השלהבת בגחלת". בתרגום הצפרתי, שם, עמ' 52-53 הע' 32, מופסיק טוען, שדבריו של ר' יוסף המדן עומדים בניגוד לתזה שלי לגבי האנדרוגיני הזכרי. לדעתי ציטוט זה מוכיח את התפיסה שלי כי סוד האנדרוגינוס נזכר מן ההכרה שהנקבה מקבלת והזכר משפיע, ויתר על כן, שפע הזכר חקוק בנקבה כעין שלהבת בגחלת. הרעיון של האנדרוגיני הזכרי אינו דוחה את התפיסה שלפי הסימבוליקה הקבלית כל ספירה כוללת רחמים ודין, משפיע ומקבל.

17 כדאי לציין שלפעמים ג'קטילה מתאר כתר בדימויים זכריים דווקא, וכנראה הספירה הראשונה היא, לדעתו, עולם שכולו זכר בלי תערובת של נקבה. ראו Elliot R. Wolfson, “Beyond Good and Evil: Hypernomianism, Transmorality, and Kabbalistic Ethics”, Crossing Boundaries: Ethics, Antinomianism, and the History of Mysticism, edited by Jeffrey J. Kripal and William Barnard, New York: Seven Bridges Press, 2001, pp. 118-122. והשוו דבריו של ר' יוסף הבא משושן הבירה, תולדות האדם, נדפס בספר המלכות, קזבלנקה תר"ץ, צה ט"ד-צו ט"א: "ספירת הכתר הוא זכר בלבד שאינו מקבל אבל שאר הספירות הם אנדרוגינוס [...] משפיע ומקבל משפיעים מצד אחד ומקבלים מצד אחד ולפי' נקרא אנדרוגינו' ואלה המדות נקראים זכרים מדת החכמה מדת התפארת מדת הנצח מדת הצדיק הם משפיעים ומקבלים מלבד מדת הכתר שגדלה מאד מעלתו ורואה ואינו נראה ואלו המדות שמתעכב אם השפע שנק' מדות המקבלו' בינה וגבורה והוד ומלכות".

18 בבלי יומא נד ע"א. על המידות האלוהיות בתלמוד וקבלה ראו משה אידל, קבלה: היבטים חדשים, ירושלים ותל־אביב תשנ"ג, עמ' 144-151; יהודה ליבס, 'de Natura Dei — על המיתוס היהודי וגלגולו', משואות: מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של פרופ' אפרים גוטליב ז"ל, בעריכת מיכל אורון ועמוס גולדרייך, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 266-278.

19 בבלי עירובין יח ע"א.

20 העתקתי מגרשם שלום, ראשית הקבלה, ירושלים ותל־אביב: שוקן, תש"ח, עמ' 79 הע' 2. ראו פירושו של שלום, שם, עמ' 78-80; והנ"ל, Origins of the Kabbalah, edited by R. J. Zwi Werblowsky, translated by Allan Arkush, Princeton: Princeton University Press, 1987, pp. 216-218; Elliot R. Wolfson, “Woman – The Feminine as Other in Theosophic Kabbalah: Some Philosophical Observations on the Divine Androgyne”, The Other in Jewish Thought and History: Constructions of Jewish Culture and Identity, edited by L. Silberstein and R. Cohn, New York: New York University Press, 1994, pp. 173-175.

21 השוו דברי יהודה חייט בפירושו למערכת האלהות, מנטובה שי"ח, קא ע"ב: "ונשאר שם ההוי"ה בפני עצמו ואלקים בפני עצמו והונח בעטרה ואז ירד מן המעלה הראשונה ודוגמת זה היה בשני המאורות כי נבראו יחד דו פרצופין כדי להמעיט בכח הדין שבעטרה מאחר שהיתה מעורבת עם כח הרחמים כי זה היה בתחלת המחשבה וכך נעשה לבסוף".

22 ר' אשר בן דוד: כל כתביו ועיונים בקבלתו, מהדורת דניאל אברמס, לוס אנג'לס: כרוב, תשנ"ו, עמ' 52. השוו דברי ר' משה די ליאון, ספר הרימון, מהדורת אליוט וולפסון, אטלנטא תשמ"ח, עמ' 146: "ואמנם במה שהוא מוחץ הוא רופא [...] ואם אנו רואין כי כל מדה יש בה דין ויש בה רחמים הכל לפי עצמנו הוא כי הוא ית' אינו משתנה לעולם." ראו משה אידל, "חומר קבלי מבית מדרשו של ר' דוד בן יהודה החסיד", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ב (תשמ"ג), עמ' 182 הע' 65.

23 משנה ברכות ט ה.

24 זוהר ח"ב כו ע"ב. ראו Elliot R. Wolfson, “Light Through Darkness: The Ideal of Human Perfection in the Zohar”, Harvard Theological Review 81 (1988), pp. 89-91.

25 ראו Elliot R. Wolfson, “Left Contained in the Right: A Study in Zoharic Hermeneutics”, Association for Jewish Studies Review 11 (1986), pp. 27-52.

26 ספר הרימון, עמ' 101.

27 גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו, עמ' 297-298.

28 זוהר ח"א רלב ע"א. ראה שלום, שם; תשבי, משנת הזוהר, א, עמ' רכ; Wolfson, ‘Feminine as Other’, p. 188. כדאי להשוות את דברי הזוהר עם מסורת בחיבור המכונה "קבלה משם המפורש שחבר הר' משולם הצדוקי", כ"י מילאנו־אמברוזיאנה 62, דף 109 ע"ב: "חשמל הוא הכרוב הגדול והוא מתהפך פעמים לזכר ופעמים לנקבה". הטקסט נדפס אצל Mark Verman, The Books of Contemplation: Medieval Jewish Mystical Sources, Albany: State University of New York Press, 1992, p. 207. על תיאור דו־מיני של החשמל (הכולל אזכור לחיבור המיוחס לר' משולם) ראה אסי פרבר־גינת, "תפיסה המרכבה בתורת הסוד במאה הי"ג", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ז, עמ' 118-119, 560, 633-638.

29 על יחסו לחוג ספרות הזוהר ראו ליבס, "כיצד נתחבר ספר הזוהר", עמ' 25-54.

30 ראו Jeremy Zwelling, “Joseph of Hamadan’s Sefer Tashak: Critical Text Edition with Introduction”, Ph.D., Brandeis University 1975, p. 97.

31 שם, עמ' 356.

32 שם, עמ' 436.

33 ראו חיבוריי: Elliot R. Wolfson, Through A Speculum That Shines: Vision and Imagination in Medieval Jewish Mysticism, Princeton: Princeton University Press, 1994, pp. 339-345; Circle in the Square, 116-119; idem, “Tiqqun ha-Shekhinah: Redemption and the Overcoming of Gender Dimorphism in the Messianic Kabbalah of Moses Hayyim Luzzatto”, History of Religions 36 (1997), pp. 313-329; idem, “The Engenderment of Messianic Politics: Symbolic Significance of Sabbatai Sevi’s Coronation”, Toward the Millennium: Messianic Expectations From the Bible to Waco, Peter Schäfer and Mark R. Cohen (eds.), Leiden: Brill, 1998, pp. 203-258, esp 230-247.

34 בראשית רבא א ג, מהדורת יהודה תיאודור וחנוך אלבק, הדפסה שניה, ירושלים: וארהמן, תשכ"ה, עמ' 21-22; בבלי חגיגה יב ע"א.

35 בבלי סנהדרין קיא ע"ב.

36 ספר תשק, עמ' 355.

37 פרקי יסוד, עמ' 299.

38 שם, עמ' 287-288.

39 ראו למעלה בהע' 33.

40 אדיר במרום, חלק ראשון, ירושלים תש"ן, עמ' קלד. ראו מאמרי ‘Tiqqun ha-Shekhinah’, (הנזכר לעיל בהע' 33), עמ' 325.

41 השוו שלום, פרקי יסוד, עמ' 298-299; יהודה ליבס, "המשיח של הזוהר", הרעיון המשיחי בישראל: יום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום כ"ד-כ"ה בכסלו תשל"ח, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ב, עמ' 179 הערה 314.

42 נדמה שרמז למסורת זו מצוי בספרא דצניעותא, זוהר ח"ב קעח ע"א: "ויאמר אלהים נעשה אדם (בראשית א כו). האדם לא כתיב אלא אדם סתם לאפקא אדם דלעילא דאתעביד בשמא שלים. כד אשתלים דא אשתלים דא. אשתלים דכר ונוקבא לאשלמא כלא. יהו"ה סטרא דדכר אלהים סטרא דנוקבא. אתפשט דכורא ואתתקן בתקונוי כאמא בפומיה דאמה. מלכין דאתבטלו הכא אתקיימו. דינין דדכורא תקיפין ברישא בסופא נייחין. דנוקבא באיפכא". אדם הוא דו־פרצופין, יהו"ה כנגד הזכר ואלהים כנגד הנקבה. אולם הזכר נתפשט ונתקן בתיקוניו כאם בעטרת הברית המכונה "פומיה דאמה" (המילה "אמה" היא לשון נקייה לאיבר הזכרות). יוצא שהיסוד הנקבי באדם עליון מושרש בעטרת הברית, ושם הוא מקור לכוחות הרע המרומזים בסמל של המלכים שנתבטלו. המלכים הם דינים של הזכר שהם חזקים בהתחלה וחלשים בסוף, להפך מדיני הנקבה. פירוש לדברי ספרא דצניעותא מופיע באידרא רבא, זוהר ח"ג קמב ע"ב. רעיון זה שימש יסוד למיתוס המפותח והמסועף בקבלת האר"י. ראו להלן הע' 109. השוו Pinchas Giller, Reading the Zohar: The Sacred Text of the Kabbalah, Oxford: Oxford University Press, 2001, p. 134. גילר תרגם "בפומיה דאמה" in the mouth of the maidservant. ברור שזו היא טעות, כי הביטוי "פומיה דאמה" מופיע בספרות הזוהר ככינוי לעטרת הברית שהיא בפי איבר הזכרות. השוו זוהר ח"ב ס ע"ב; ח"ג לח ע"א, קמב ע"א.

43 להסבר אחר לסמל של עטרה, שלדעתי הוא רחוק מהעניין, ראו תשבי, משנת הזוהר, א, עמ' רכ: "כנגד הספירה הראשונה, העומדת בראש המערכה האלהית ככתר עליון, נקראת היא עטרה, שכל העולמות מתעטרים בה". והשוו ליבס, "על המיתוס היהודי וגלגולו", עמ' 283. לפי ליבס — והוא מזכיר מחקרים של אסי פרבר־גינת ומשה אידל (שם, הע' 108), סמל של עטרה ככינוי לשכינה בפי ראשוני המקובלים "נשתלשל מרעיונות מיתיים" כגון הכתר או התפילין של האל. השוו Arthur Green, Keter: The Crown of God in Early Jewish Mysticism, Princeton: Princeton University Press, 1997, pp. 141-144.

44 אדיר במרום, עמ' קלד.

45 זוהר ח"ג קכח ע"ב.

46 אדיר במרום, עמ' קלג-קלד.

47 דומני שיש רמז לזה בספרא דצניעותא, זוהר ח"ב קעז ע"א: "י' עלאה דאתעטר בעטרא דעתיקא הוא קרומא עלאה דאזדכך וסתים". על פי נוסח זה (במקום "דאתעטר בקטרא") העטרה של עתיקא מזוהה עם הקרום העליון.

48 זוהר ח"ב קסז ע"ב.

49 נדפס מחדש בחיים ויטל, ספר הדרושים, ירושלים: אהבת שלום, תשנ"ו, עמ' 237-238. השוו ליבס, "המשיח של הזוהר", עמ' 198-200; הנ"ל, "זוהר וארוס", עמ' 78-79.

50 פתחי חכמה ודעת, סי' צב, שערי רמח"ל, סודרו והוגהו על־ידי חיים פרידלנדר, בני־ברק: ספרייתי, תשמ"ו, עמ' רכו.