הקדמה
העניין שלי בקהילות הפרוטסטנטיות בישראל התעורר לפני שנים רבות, כשראיתי ילדה כבת עשר רוכבת על אופניים בסגנון הולנדי קלאסי ברחוב המרוצף במרכז זכרון יעקב. היא בלטה באופן מיוחד בגלל לבושה — שמלה משובצת כחול־לבן שכיסתה את ברכיה, צווארון גולף וגרביים שחורים. ראשה היה מכוסה בצעיף לבן, ושתי צמות בלונדיניות הציצו מבעדו. היא נראתה כאילו יצאה היישר מציור של נורמן רוקוול, מפרק של "בית קטן בערבה" או מחוות אמיש. חרף העובדה שנדהמתי ממראה הבלתי־רגיל, מהר מאוד שכחתי ממנה. ואולם, חמש־עשרה שנים מאוחר יותר ראיתי אותה שוב רוכבת על אותם אופניים הולנדיים, לבושה באותה שמלה משובצת ובאותם גרביים שחורים ועטויה באותו צעיף לבן. היא נראתה כאילו לא הזדקנה כלל! ההבדל היחיד היה שכעת היא דיוושה בשדות שבין המושב שלי (כפר חקלאי חצי־שיתופי) למושב מגן שאול בעמק יזרעאל. הפעם, כסטודנט בחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה, חשבתי לחפור קצת יותר לעומק ולכתוב עבודה על הנושא.
התקשרתי לדודים של אשתי, המתגוררים במגן שאול, ושאלתי אותם על רוכבת האופניים המסתורית. הם השיבו כי בשנות התשעים עיקר עיסוקו של המושב, גידול פרחים, סבל מבצורת שהשפיעה על הכלכלה המקומית עד כדי כך שהמושב היה על סף פשיטת רגל. בשלב הזה פנה למועצת המושב נציג המועצה האזורית גלבוע, וביקש לדעת אם החברים יאפשרו לקבוצת נוצרים קנדים שחיים בישראל עשרות שנים (לימים כת מגן שאול של אגודת ברגר) לשכור חלק מאדמות המושב למגורים ולהקמת מפעל. בתמורה "הקנדים", כפי שנקראו אז, ישלמו מיסים הן למושב הן למועצה האזורית, וכן ישפצו את בריכת השחייה המקומית. הם יישארו בעולם הקטן שלהם, עם העבודות שלהם, בתי הספר והסביבה הסגורה, ובתוך כך יזרימו הכנסה קבועה למושב. לאחר דיון והצבעה של חברי המושב אושרה העסקה. הקנדים הקימו ב־2002 בשטח מושב מגן שאול "קיבוץ" משלהם, קיבוץ שָׁלֵו, שהיה למעשה שלוחה של "קיבוץ בית־אל" המקורי שלהם בזכרון יעקב.
לאחר שהצלחתי לממש את תוכניתי לכתוב מאמר על כת מגן שאול, הציע המדריך שלי, ד"ר ירון פרי, לשוחח עם עמיתו, פרופסור אריה קופסקי, על האפשרות לכתוב עליה תזה ואף דוקטורט. כיועציי, השניים עודדו אותי לתור אחר כִתות פרוטסטנטיות נוספות המתגוררות במדינת ישראל ולכתוב עבודת דוקטורט השוואתית. אני חב תודה לשני האנשים הנבונים הללו, על שהנחו אותי במסע הארוך של המחקר המפרך ושל חקר האמת. התוצאה הייתה אישור האוניברסיטה לעבודתי, "התיישבות נוצרית פרוטסטנטית במרוצת המאה העשרים" ("Protestant "Christian Settlements during the Twentieth Century).
ספר זה, המתיישבים הפרוטסטנטים בישראל: מיסיונרים, מילניארים ובני ישראל האפריקאים העבריים, שיצא קודם לכן באנגלית (,The Protestant Settlers of Israel: Missionaries Millenarians, and the African Hebrew Israelites), הוא פועל יוצא של עבודת הדוקטורט שלי. הספר אמנם מיועד בעיקר לאקדמאים המתעניינים בנושא זה, אך התובנות והמידע שבו מוצגים בסגנון הנגיש לכול. אני מקווה שכל מי שמוצאים את דרכם אל בין דפים אלה יגלו בתוכם מידע רב־ערך.
תודה לד"ר אורלי מזרחי על העריכה והתרגום, וכן תודה למשפחתי ובמיוחד לאשתי שעודדה אותי.
מבוא
כאשר חושבים על "מתנחלים" בארץ הקודש, התמונה השכיחה אינה של המוני פרוטסטנטים משיחיים שהגיעו לכאן מאירופה ומצפון־אמריקה. ואולם, זוהי התמונה הנפרשת בספר זה. מאז ומעולם חווה האזור תהליכי התיישבות, כיבוש, חורבן ויישוב מחדש, וחוזר חלילה. עם זאת, סיפורם של הפרוטסטנטים שהתיישבו בארץ ותבעו את שלהם, תוך כדי הפעלת מיסיון בקרב האוכלוסייה השכנה, טרם סופר במלואו. המתיישבים הפרוטסטנטים בישראל פורש את סיפורם זה, והוא גם מספר בהרחבה על כמאה אלף פרוטסטנטים החיים כיום במדינת ישראל, ובחוגים מסוימים אף בקצב גידול קבוע.
המתיישבים הפרוטסטנטים הראשונים הגיעו לארץ ישראל במאה התשע־עשרה, בתקופת השלטון העות'מאני. המפורסמים שבהם היו הטמפלרים הגרמנים, שאוכלוסייתם הגיעה בשיאה, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לשלושת אלפים נפש בקירוב. הטמפלרים גורשו מכאן על ידי שלטונות המנדט הבריטי, נציגי האימפריה הפרוטסטנטית שכבשה את הארץ מידי העות'מאנים, שלא יכלו לסבול את תמיכתם הגלויה של הטמפלרים בגרמניה הנאצית וחששו מחתירה נגדם. קבוצות פרוטסטנטיות אחרות באו גם הן להתיישב בארץ ישראל במרוצת המאה התשע־עשרה. על אלו שעשו חיל, ובכללן הטמפלרים הגרמנים, מסופר בקצרה בפרק הראשון.
לאחר הקמת מדינת ישראל ב־1948 התיישבו בה פלגים פרוטסטנטיים רבים שמטרתם המוצהרת הייתה לסייע לעם היהודי. חמישה מששת הפלגים הנדונים בספר זה — הקבוצות שהתיישבו בכפר הבפטיסטים, בנס עמים וביד השמונה, והכִתות אגודת ברגר (Berger Society) ואחוות הנצרות הקדומה (Brethren of Early Christianity) — דוגלים באמונה האסכטולוגית הגורסת כי על העם היהודי להכיר במשיחיותו של ישוע כדי להציל את נפשותיהם ולהביא לאלף שנות שלום עלי אדמות לאחר יום הדין הממשמש ובא. חברי הפלג השישי, בני ישראל האפריקאים העבריים של ירושלים (העבריים מדימונה), אינם מאמינים כלל שהעם היהודי הוא אכן העם היהודי. אם נניח להם לעת עתה, חמשת הפלגים הראשונים רואים עצמם כמי שמסייעים לעם ישראל באמצעות הפצת הנצרות בחשאי, או באמצעות סיוע בהצלת היהודים מיום הדין, כדי שבסופו של דבר הם יאמינו בישוע ויגשימו את מטרתם של הנוצרים — הביאה השנייה של ישוע. הם מבינים שרובם המכריע של היהודים אינם מקבלים אותו כמשיח, ושאין להם שום כוונה לקבלו גם בעתיד. עם זאת, הם מאמינים שהם עושים את הדבר הנכון בכך שהם עורכים את הבמה ליהודים כדי שבעתיד הם ימירו את דתם ויגיעו אל הגאולה. זוהי אמונה נפוצה בקרב הפרוטסטנטים, וגם בקרב זרמים אחרים בנצרות, ובכללם הקתוליות. ואולם, ראוי לציין כי המתיישבים הפרוטסטנטים בישראל עמלו באופן פעיל למדי להשגת מטרתם, ולא הותירו זאת לחסדי שמים. הפלגים הנוצריים הללו מאמינים שהיהודים יכולים לקבל את ישוע ולהישאר יהודים, וכך יהפכו כל היהודים והנוצרים למאמינים שייהנו יחדיו מזוהרה של מלכות שמים באחרית הימים. אף על פי שאמונה זו אינה שונה מאמונתם של שאר המתיישבים בארץ ישראל במאה התשע־עשרה, המתיישבים החדשים למדו מכישלונותיהם של מי שקדמו להם. הם העתיקו לכאן את המחתרת המיסיונרית שלהם ויצרו רשת מסועפת של מיסיונרים נוצרים.
פרק 1
ההתיישבות הפרוטסטנטית בארץ ישראל טרם קום המדינה
בניגוד להתיישבות הפרוטסטנטית במדינת ישראל, שהחלה במאה העשרים, אף לא אחד מהיישובים הפרוטסטנטיים בארץ ישראל העות'מאנית או בארץ ישראל המנדטורית שרד במתכונתו המקורית. עם זאת, בדומה למנהיגים נוצרים בעלי השפעה באירופה ובצפון־אמריקה, שהטיפו לאחרית הימים הממשמשת ובאה, יישובים אלה, שהוקמו שנים רבות לפני קום המדינה, שימשו קרש קפיצה ליישובים הנוצריים שהוקמו במדינת ישראל. כל ששת היישובים הנוצריים שהוקמו לאחר קום המדינה עלו והצליחו, אמנם לא בהכרח בגזרת המטרות המוצהרות, אך הם בהחלט פרצו את הדרך אל היעד הסופי ואל המשך קיומם, אשר יידונו בספר זה.
האידיאולוגיה החיובית בנושא ארץ הקודש, ששגשגה בקרב חלק מהקבוצות הפרוטסטנטיות, התרסקה לעיתים קרובות על קרקע המציאוּת. כפי שניסח זאת הרמן מלוויל (1891-1819), "אין שום ארץ שתפריך מהר יותר ציפיות רומנטיות כמו פלסטינה — בייחוד ירושלים. לחלקם האכזבה מחלישה את הלב. האם שממת הארץ היא תוצאת החיבוק הקטלני של האל? אומללים הם החביבים על השמים".1
בשנת 1566 הלך לעולמו סולימאן המפואר, סולטן האימפריה העות'מאנית, ותקופת הפריחה הקצרה של ארץ ישראל הגיעה לסיומה. בהיותה המחוז הרחוק והנידח ביותר של האימפריה, היא סבלה רבות במהלך שקיעת האימפריה כולה לאורך המאה השבע־עשרה. השליטים היו מושחתים, הבירוקרטיה הייתה מייגעת, וההידרדרות והדעיכה נמשכו ונמשכו. בשנת 1799 פלש אליה נפוליאון בונפרטה. אף על פי שיעדו — כיבושה של ארץ הקודש — מעולם לא התגשם, ביקורו הקצר בערים העתיקות יפו ועכו עורר את סקרנותה של האליטה האירופית והאמריקאית, והארץ שוב כבשה את ליבו ואת נפשו של העולם הנוצרי.2 לעניין המחודש בארץ הקודש התלווה גם רצונה של האימפריה הבריטית להבטיח את נתיבי הסחר שלה מזרחה ולהרחיקם מצרפת. ארץ ישראל העות'מאנית הייתה ממוקמת בדיוק על צומת דרכי המסחר.3 זו הסיבה שבשנת 1842 באו הבריטים לעזרת העות'מאנים במלחמתם נגד מוחמד עלי, שליט מצרים שפלש צפונה בגיבוי הצרפתים. סיוע זה אִפשר לבריטים להכניס רגל בדלת ולהתערב ישירות בענייני המזרח התיכון.4
לפני 1849 הייתה הפרוטסטנטיוּת דת אסורה באימפריה העות'מאנית. עם זאת, במרוצת המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה נחלשה ההשפעה הקתולית העולמית, וכן נחלש כוחן של מדינות אירופה שהזדהו עם הכנסייה, וכך במאה התשע־עשרה גילו מנהיגים פרוטסטנטיים וממשלות פרוטסטנטיות הזדמנות למלא את החלל שנוצר.5
את אחד הצעדים הראשונים בכיוון זה נקטה החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים (להלן החברה הלונדונית, זרוע של הכנסייה האנגליקנית),6 באמצעות שליח שלה, יוסף וולף (Wolff), לשעבר יוסף לוי, בנו של רב גרמני שברח מביתו בווירטמברג בגיל 11. באוגוסט 1828, בעודו משרת בכנסייה בקורנטל (Korntal) אשר בווירטמברג, הוא פגש בפליני פיסק (Pliny Fisk) ובג'ונאס קינג (Jonas King), חברים בארגון המיסיון האמריקאי שהיו בדרכם לארץ ישראל לבצע שליחוּת בקרב היהודים, והחליט להצטרף אליהם. אף על פי שמאמצי השלושה לא צלחו ברובם, המשימה עודדה את מנהיגי החברה הלונדונית להאמין כי הם יכולים להתקדם לעבר מטרתם — המרת יהודי הארץ לנצרות.7
לאחר ניסיונות רבים שלא עלו יפה הוקמה בירושלים בישופות בריטית־פרוסית משותפת והיא שימשה השראה לכל העולם הפרוטסטנטי. מייקל סולומון אלכסנדר, יהודי מומר ומיסיונר של החברה הלונדונית, מוּנה לבישוף הפרוטסטנטי הראשון של ירושלים ועמד בראש כנסייה עצמאית ומשותפת אנגלית־גרמנית. הוא עמד בראש המוסדות הפרוטסטנטיים בארץ, ובכלל זה כנסיית המשיח, שאבן הפינה שלה הונחה ב־1842. הבריטים התכוונו תחילה שכנסייה פרוטסטנטית ראשונה זו במזרח התיכון תהיה "כנסייה יהודית".8
נוסף על כנסיית המשיח סייע הבישוף אלכסנדר בהקמת מכללה, בית ספר יסודי, ספרייה, בית קברות ומתקן להכשרה מקצועית. כל המוסדות הללו הבטיחו זרם קבוע של מבקרים פרוטסטנטים מאירופה ומצפון־אמריקה, ובכללם מטיילים, מיסיונרים ואחרים שקיוו להתיישב כאן בעצמם.
בית החולים של המיסיון יהפוך לימים למפעל המוצלח ביותר של הבישופות הפרוטסטנטית.9 יהודי הארץ היו זקוקים נואשות לשירותים בסיסיים, ולכן הם פנו למיסיונרים לקבלת שירותים רפואיים, ביודעם היטב כי הם יהיו מטרות למיסיון נוצרי נמרץ, כל שכּן לרדיפות ולנידוי בתוך קהילתם. למזלם, המאמצים המיסיונריים עוררו תגובת נגד בקרב יהודים אמידים מאירופה, ולהקמת בתי חולים ושכונות חדשות ליהודים במימון נדבנים כמו משה מונטיפיורי, למשל, תהיה לימים השפעה אדירה על ארץ ישראל מנקודת מבט ציונית.10 פרוטסטנטים בריטים רבים עודדו מהלכים כגון אלו, שכּן הם ראו בכל השקעה יהודית בארץ צעד לקראת שיבה מהגלות ובסופו של דבר — אחרית הימים.11
רעיון העלייה לרגל היה מרכזי בכנסייה ובכל זרמי הנצרות כמעט מראשיתה. במאה התשע־עשרה, ככל שהתאפשרו הנסיעות למרחקים בצורה נוחה יותר, ההזדמנות לבקר במקומות הקשורים לחייו של ישוע משכה בעיקר פרוטסטנטים בעלי אמצעים. וככל שנופי הארץ שבו את דמיונם הדתי של אנגליקנים בריטים רדיקליים מסוימים, כך בית המלוכה השתמש בשאיפותיהם הדתיות של נתיניו כדי לשקם אתרים קדושים לנצרות תחת דגל בריטניה, וכדי ללחוץ על הסולטן העות'מאני להכיר בפרוטסטנטיוּת כדת לגיטימית.12 החזונות האסכטולוגיים של רבים מהנוצרים הללו, שעשו דרכם לארץ ישראל, סייעו גם הם להזניק את הארץ קדימה מבחינה חקלאית וכלכלית.13 הכתר ניצל את בניית הכנסיות הפרוטסטנטיות בארץ הקודש לפעילות מיסיונרית בקרב היהודים, ובתוך כך להשגת דריסת רגל בטריטוריה עות'מאנית מרכזית.14 אחרי הכול, הארץ הזו הייתה גשר היבשה הפורה בין אפריקה לאסיה עם כמה מהנמלים המרכזיים בים התיכון. עם זאת, למילניאליסטים הבריטים היו רעיונות משלהם. לדידם, כנסיית המשיח לא הייתה כלי להגשמת השאיפות של הכתר אלא אמצעי במיסיון בקרב היהודים ובהנעת חזונם האסכטולוגי.15
פרוטסטנטים אלו האמינו שאחרית הימים החלה בצל המהפכה הצרפתית, ושביאתו השנייה של ישוע קרבה מתמיד, והיא שתביא לעידן חדש של שלום והארה. המפתח להתגלוּת נוצרית עתיקה זו היה חזרתם של היהודים לארץ ישראל והמרתם בסופו של דבר לנצרות הפרוטסטנטית, או למצער קבלתו של ישוע כמשיח. הכנסייה והמיסיון הפרוטסטנטיים החדשים שהוקמו בארץ ישראל הותירו את חותמם לא רק על יהודים אלא גם על נוצרים; הם פתחו את שערי ארץ הקודש לזן חדש של מתיישבים — פרוטסטנטים משיחיים.
יתרה מזו, הופעת הנסיעה ברכבות ובספינות קיטור על במת ההיסטוריה הביאה לכך שלא רק המיסיונרים ערכו את המסע לארץ הקודש. לחופי הארץ החלו להגיע גם נוצרים אחרים במספרים הגדולים ביותר שנראו כאן מאז מסעי הצלב: עולי רגל, הרפתקנים ועיתונאים באו לכאן ופרסמו ספרי מסע ומאמרים שתיארו את חוויותיהם בארץ הקודש. עד מהרה החל להגיע לחופים המזרחיים של הים התיכון סוג חדש של נוסעים — התייר המודרני החמוש בתוכנית מסע שמטרתה ספיגת התרבות וביקור באתרים המקומיים. חברות נסיעות אירופיות וצפון־אמריקאיות כמו תומס קוק ובנו (Thomas Cook & Son) הקלו את הנסיעה, וכך לא חלף זמן רב עד שהמתיישבים המילניאליסטים הראשונים הגיעו מהמערב ותבעו לעצמם נתח קבוע בארץ ישראל.16
אולי הרצון לחוות גאולה הדומה לזו של בני ישראל הקדמונים היה זה שהניע את האנשים הללו. בתנ"ך סופּר כיצד בני ישראל השתחררו מעול עבדות, קיבלו את התורה בהר סיני ונדדו במדבר לפני שהגיעו לארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש. המתיישבים הנוצרים החדשים חיפשו את אותו סוג של מסע גאולה, אבל באמצעות ישוע, בגרסה המקבילה לנרטיב המקראי, מסע שבו הם ימלאו תפקיד חשוב — או לכל הפחות יהיו עדים לאירועים רבי־עוצמה.17
ארטאס (Artas)
ההתיישבות הפרוטסטנטית האמיתית הראשונה בארץ הייתה החווה החקלאית ארטאס, מדרום לבית לחם, שהקים יוחנן (ג'ון) משולם (1878-1799), יהודי־ספרדי שהתנצר והצטרף לכנסייה האנגליקנית. משולם הגיע לירושלים בשנת 1842 וניהל מלון קטן בעיר לפני שרכש קרקע בעמק ארטאס. הוא הצטרף לזמן קצר להנרי בלדנשפרגר (Baldensperger) מהמיסיון השווייצרי ברונדרהאוס (Brunderhaus), שעלה בידו למשוך למקום מתיישבים מילניאליסטים גרמנים ובכללם פרדריק גרוסשטיינבק (Grossteinbeck), שלימים יהפוך לפרדריק שטיינבק (Steinbeck). התנאים העגומים הובילו את המתיישבים לנטוש את הפרויקט, אך משולם התמיד במאמציו, ובסיוע המיסיונר הבריטי ג'יימס פין הוא הצליח בסופו של דבר למשוך מאמינים מילריסטים (חסידי המטיף ויליאם מילר, 1849-1782) מילניאליסטים מאמריקה, שהאמינו כי אחרית הימים קרבה מתמיד. בראשם עמדה קלורינדה מיינור (Clorinda Minor) מפילדלפיה, שהגיעה לירושלים ב־5 בספטמבר 1849. עם הגעתה לירושלים לקתה מיינור בסינדרום ירושלים והאמינה כי היא גלגולה של אסתר המלכה, וכי היא סומנה על ידי האדון לסלול את הדרך לשובו של "המלך".18 היא שבה חיש מהר לפילדלפיה כדי לגייס כספים להתיישבות ולשכנע אחרים להצטרף אליה, והצליחה למשוך אליה חסידים, שראו בה נביאה של התנועה האדוונטיסטית והיגרו ארצה כדי לסייע לישוע לשוב לאחר שהתברר כי קץ הימים שחזה מילר לא התגשם. מיינור, שביקשה לסייע ליהודים להקים מחדש את ממלכתם בארץ ישראל, זכתה בידידותו ואף בחסותו של הנדבן היהודי־בריטי משה מונטיפיורי. עם זאת, לאחר שהות קצרה בארטאס התנגשה תוכניתה להקמת יישוב נוצרי עם תוכניתו של הקונסול הבריטי בירושלים להקים יישוב של נוצרים־עבריים, כלומר, יהודים מומרים. מיינור וחסידיה נאלצו לעבור ל'הר התקווה' (מאונט הופ, Mount Hope), וההתיישבות הנוצרית־העברית בארטאס מעולם לא יצאה אל הפועל.
הר התקווה (מאונט הופ)
ב־29 בנובמבר 1849 יצאו מפרוסיה לארץ ישראל המשפחות גרוסשטיינבק ות'יל (Thiel), שהיו קשורות זו לזו בקשרי נישואים וכללו חמישה גברים, שתי נשים ושלושה ילדים.19 אבי המשפחה, יוהאן אדולף גרוסשטיינבק, סבא רבא של הסופר האמריקאי המפורסם ג'ון ארנסט סטיינבק ("ענבי זעם"), האמין שישוע ישוב לארץ רק אם כל היהודים יהגרו לארץ הקודש ויתנצרו.20 ב־4 בפברואר 1850 הגיע לירושלים הראשון בחבורה וחיפש מקלט בכנסיית המשיח החדשה שזה עתה נבנתה.
בשנת 1851 חכרה הקבוצה שטחים מחוץ לחומות יפו, ובראשית 1853 הצטרפו אליה אמריקאים מפילדלפיה, ובראשם מיינור. שתי הקבוצות, המתגוררות כיום ביפו, ניסו ללמד את יהודי הארץ לעבד את האדמה, תחילה מתוך מניע נסתר — המרתם לזרם הנצרות שלהן,21 אם כי מיינור התנערה מאוחר יותר מכל קשר למיסיונרים או לפעילות מיסיונרית בקרב יהודי הארץ.22 היא זכתה בחסדי הקהילות היהודיות בירושלים, ולאחר שעברה ליפו התיידדה עם רב העיר יהודה לוי, ואף נכנסה עימו לשותפות עסקית שמאוחר יותר קיבלה את ברכת הדרך ממשה מונטיפיורי.23
ב־1854 הגיעו לאתר החקלאי מתיישבים אמריקאים נוספים — משפחת דיקסון ממסצ'וסטס, שהיו גם מילניאליסטים וגם חקלאים מנוסים. לא זו בלבד שהקבוצה החדשה סיפקה ידיים מוכשרות לעבודה וגב פיננסי בזכות תרומות מניו אינגלנד, אלא שחבריה אף החלו לבוא בברית נישואים עם החברים הגרמנים. בשנת 1855 סייעה מיינור ברכישה מלאה של האתר וקראה לו 'הר התקווה'. פרוטסטנטים אחרים — צליינים, מטיילים ואחרים, בעיקר ממערב־אירופה ומצפון־אמריקה — ביקרו בהתיישבות ואף התגוררו בה באופן זמני, אך לאחר מותה של מיינור ב־6 בנובמבר 1855 ירדה קרנו של המקום.24 מבקר אחד, הסופר המפורסם הרמן מלוויל ("מובי דיק"), תיעד את הבעיות שעמדו בפני הקהילה: מחסור בתנאים סניטריים, חוסר ביטחון אישי בגלל שודדים בדואים והזלזול הכללי של הערבים המקומיים בכל הנוצרים הזרים.25
הסכסוך בין המתיישבים לשכניהם הערבים פרץ ב־1853, ופעולות האיבה הגיעו לשיאן בליל ה־11 בנובמבר 1858. חמישה ערבים פלשו אז למושבה, ירו למוות בפרידריך שטיינבק, הכו קשות ואנסו שוב ושוב את מרי שטיינבק ואת שרה דיקסון, ופצעו את וולטר דיקסון. התוקפים גם בזזו את בתי המתיישבים וגנבו את כל מה שיכלו לשאת בידיהם. המתיישבים שנותרו בחיים עזבו לארצות הברית ב־16 בספטמבר 1858 ולא שבו עוד ארצה.
הנחמה היחידה מפרשה טרגית זו היא העובדה שהר התקווה וההתיישבות שקדמה לה בארטאס היו היישובים המערביים החקלאיים הראשונים שהצליחו באזור. הם הביאו לארץ ישראל שיטות חקלאות מודרניות והוכיחו שהן יכולות לשמש בהצלחה גם כאן. יתרה מזו, ההתיישבות הוצגה באור חיובי בעיתונות האמריקאית, בייחוד בכתב העת היהודי של פילדלפיה, "המערב" (The Occident), שם דווח כי יהודים ונוצרים פועלים יחדיו בארץ הקודש למען מטרה משותפת.26
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
1 יותרס 2007, עמ' 109, מצטט את הרמן מלוויל (1856).
2 פרי 2003, עמ' 1.
3 שם, עמ' 3-2.
4 שם, עמ' 2.
5 שם, עמ' 5-4.
6 שם, עמ' 5.
7 שם, עמ' 23-19.
8 שם, עמ' 60.
9 שם, עמ' 84-77, 114-101.
10 שם, עמ' 85-76, 199.
11 שם, עמ' 82, 202-200.
12 שם, עמ' 3-2.
13 ווגל 1993, עמ' 19-18.
14 פרי 2003, עמ' 3-2.
15 שם, עמ' 3.
16 קרק 2001.
17 קרק 1996, עמ' 49-48.
18 גרין 2010, עמ' 249.
19 פרי 2004, עמ' 47.
20 שם, עמ' 48.
21 שם, עמ' 51.
22 גרין 2010, עמ' 250-249.
23 פרי 2004, עמ' 52-51.
24 שם, עמ' 55.
25 שם, עמ' 54.
26 דייוויס 1995, עמ' 148.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
