הקדמה
אותו בוקר נורא, כמה דקות לפני שש וחצי, התעוררתי בבהלה. דומה היה כי השמים מתוחים ודרוכים כקשת. הם השתעלו שיעול צרוד, ואז פרצה האזעקה. דממת השבת הופרה, שום שמחת תורה לא נחגגה, התורה חגרה שק. ועדיין לא היה ברור גודל האסון.
שעות בטלפונים ולחישות — הן על המסך כשכתבים נואשים מנסים למלא את הפונקציה של איסוף מידע והבהרת תמונת מצב, והן בטלפון שלי עם לכודים בקיבוצי העוטף ובמושבים: חברים וחברות, סטודנטים ודוקטורנטים. הרשת הדרומית הרחבה.
אחר כך, במשך כל השבוע, רוב הימים ורוב הזמן שכבתי במיטה, שרויה במחשבות ובתחושת אובדן. היה לי ברור לחלוטין כי מן האסון הזה יתפתח אסון רחב־ממדים וגדול הרבה יותר, עוד ועוד, באופן שקשה לאמוד.
בלילה שלפני כן חלמתי את סבי ומורי, חכם שאול פתיה, מגיע לביתי. הוא ירד לסלון הבית, לבוש חליפה מהודרת, עצוב עד מאוד, קודר ורציני. הוא הביט בי בצער ללא מילים. התעוררתי ואמרתי: "מלחמת ליל הסדר".
בדיעבד לא ידעתי כיצד להבין זאת. חשבתי כי זו אסוציאציה הקשורה בהערכתי לצלם יגאל חביליו, הלום קרב ממלחמת לבנון, ששיתף אותי לפני שנים ברעיון לתסריט שחלם עליו ושמו "מלחמת ליל הסדר", על משקל מלחמת יום כיפור. אחר כך חשבתי שאולי הכוונה היא שהמלחמה תימשך עד ליל הסדר, ובכיתי מצער: כל כך הרבה זמן, משמחת תורה ועד פסח, מתשרי ועד ניסן? מלחמה של חצי שנה? האפשר?
המשכתי לשכב הלומת רעם. חלק מחבריי וחברותיי יצאו מהקיבוצים המותקפים רק ביום ראשון בלילה. עד אז לא חולצו ולא הובאו סופית למקום מבטחים.
האסון הממשי שפגע בכל כך הרבה גופות, בגוף האנושי, בגוף העם, בגוף עמים, עתיד להיות גם אסון בשפה. ייתכן כי מלכתחילה הופיע בשיאו של אסון השפה, שהפך להווה מתמיד והתחיל עוד לפני כן.
השפה — האמורה לאסוף, לנחם, להכיל, לבאר, לבקר.
ברגע מסוים משכתי אליי מחברת והתחלתי לכתוב בה בצעידה לאחור, כאילו נח קורא את פרשת בראשית, כאילו אברהם קורא את פרשת נח, וכן הלאה. מעין פרש בשחמט.
הדברים נכתבו.
*
מזה שנים אני משדרת כל ערב־שבת את הוראת פרשת השבוע — יוזמה שנולדה עם הקמת מכון רשימו ובית מדרש פתיחתא. על זירוז זה להוראת פרשות השבוע ודרשות מועדים וחגים אני חבה תודה לשני תלמידיי ומובילי העמותה: אברהם רבינוביץ ושלום (מתן) שלום.
כאשר הקלטתי את הדברים הפעם, אמרתי אותם מהכתב. בדרך כלל חזרתי על הדברים מילה במילה, לעיתים השתחררתי ופרצי הוספות בעל־פה או השמטות התחוללו בגוף הדברים הכתובים.
הייתה זו תורה כתובה שנאמרה בעל־פה, ואז נאספה שוב אל הכתב, לאחר שלא תמיד נאמרה או הוקראה כצורתה, או שלעיתים, בפסקאות הסופיות, השתחררתי ודיברתי היישר מן הלב. מבחינה טכנית אפשר לומר שכל ההוספות שנאמרו בעל־פה שולבו בספר, ואולם לא כל הדברים היתרים בכתב ידי נכנסו לבסוף. פרויקט מעין זה לא נעשה.
לעיתים התקשרו אליי אנשים בבהילות וביקשו לקבל את הדברים הכתובים באופן מיידי, כמו שהתקשר אליי, למשל, שי זרחי. הבנתי שהדברים מתקבלים ונשמעים. יש אנשים שהידידות הדיאלוגית איתם התהדקה, כמו לילך וצבי לחמן.
"בראשית" — מסע לשורשינו במסופוטמיה, במזרח הקדום, במזרח; ו"שמות" — מסע לעיצוב בשורת המוסריות העברית והדיאלוג בין משה ובין אברהם.
ואז הגיע ליל הסדר, אולם המלחמה לא באה לסיומה. בדיעבד מתברר שהיה זה רק ליל הסדר הראשון תחת מלחמה. ליל סדר שני? זה לא נתפס. זה הזמן שבו היינו צריכים לשבת לשולחן ערוך של הסכמות — אפילו שרטוט תחילתן — והחזרת החטופים!
כיום, בשנת תשפ"ה, שאני מוצאת בה את התפילה "תן בנו שפה", אנו ניצבים לקראת ליל הסדר השני. ולא זו בלבד שהמלחמה לא הסתיימה וכלל חטופינו לא שבו לביתם, אלא שהמערכה נפתחה מחדש.
*
ברגעים אלה ממש, שבהם הספר עומד לרדת לדפוס, אני מבינה לפתע רובד נוסף של ביאור אפשרי לחלום שבו חלמתי את סבי, שהיה מורה הדרך שלי לא רק לחיים כי אם גם לתורת החלום ופירושו.
אנחנו מצויים במצב עמוק של "צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים" (איוב י, כב). המלחמה האמיתית, שתכריע אם נוכל לחיות בשלום ובעתיד בר־קיימא, תהיה המלחמה שממנה תצא מדינה מתוקנת ויהדות מתוקנת שאינה מתכחשת למסרי היסוד העבריים ולמוסר האוניברסלי — "אור לגויים".
זו מלחמה על הסדר — על הסדר הסימבולי של היהדות, של הישראליות, על יישוב היחס המדויק והצלול בין התיאולוגי ובין הפוליטי. זו המלחמה האמיתית. היא צריכה להתרחש בתודעה בשפה ובדיבור הדדי. ההלם, החרדה ואף הבעתה מסכנת חידוש המלחמה העצימה ומשמעות גיוס נרחב של המילואים הם גדולים. תחושת ההליכה מדחי אל דחי ומן הפח אל הפחד והפחת היא גבוהה מאד. המלחמה היא מכונת גורל ויש לבלום אותה. ההתגלות והחוק נולדים בלב המוסר. העמדה הרוחנית אינה יכולה לחשוב אחרת.
לא מלחמה נדרשת לנו כעת. נדרשים לנו מתינות והסכמים ריאליים ופוליטיים, במישור של המציאות, באופן שבו הסימבולי והמציאותי מקיימים מערכת יחסים שאינה חייבת ואינה אמורה מלכתחילה להיות סימטרית. אחרת אנו חיים בפנטזיה.
לדבר מתוך התורה ובשם התורה על חורבנה של תורה, זה מה שנגזר עלינו כך סבי אמר לי. כך אולי נצליח למנוע חורבן גדול. חורבן עם. חורבן עמים. חורבן מדינה. חורבן איזורי.
המתינות ההיסטורית של יהדות ספרד ידעה תמיד את המשיחיות הריאלית. הנשר הגדול, הרמב"ם, דיבר על ימים של שלווה, שקט ושלום. המקובלים, רמב"ן ור' עזרא, דיברו על חזרת העם לארצו ועל הקמת המדינה ב"רישיון מלכי האומות". בעקבותיהם נהג באופן טבעי ר' יהודה ביבס, שלפעילותו משקל עצום בהתחלת הנתיב של הציונות המעשית — וממנו לאלקלעי ולהרצל. נתיב ספרדי שנשכח — לא רק בקרדיט הראוי אלא במהות של רעיון ההסכמות ויישוב הדעת הפוליטי. הסכמה על הצורך להסכים, בין המגזרים והקהילות לבין עצמם ולחתור להסכמה שתוביל להסדר בין עמים.
גאולה כדרך הטבע אין משמעותה מלחמה. אישי ענק אלה לא הטילו את המטען הסימבולי על מציאות פוליטית שבירה. היה ברור להם שלא כל נפח הסוד אמור לנכוח במציאות באופן פוליטי. אין צורך לחסל את המיתוסים או את המיסטיקה — אלה יקרינו לעד על ממדי רוח ותודעה. ואולם אין לדרוש או לסבור שלאלה יש יישום קולקטיבי פוליטי.
המגדלור המכוון את הספינה אל החוף בעת סערה, ולחופים מלאים בסלעים, הוא המוסר. להסכמות ולחוקים אלה יכולים להתכנס הכל. שם יש לנו קול — ומשם יש למשוך את הדיבור חזרה.
זה לא שאסון ה־7.10 עתיד להיות אסון בשפה, אלא הוא נגזרת של אסון בשפה. כך או אחרת הוא לא יתוקן בלי שפה חדשה.
פתאום אני מבינה: לכן ראיתי את סבי יורד בתחושת אבל וצער לחדר האירוח של הבית, עומד איתי ליד השולחן — שולחן המזון והתורה — ליד מקום מושבי כשאני נותנת שיעורים. מבקש אותי לדבר.
הדיבור שלי, כך אני מרגישה, הוא לא רק שלי ולא רק ממני — הוא בשם אבותיי ואימותיי, על דעת קהילה שהייתה ואינה, על דעת המקום ועל דעת הזמן.
מסיבה זאת החלטתי שלספרי זה לא יהיה עורך ספרותי. אכן הספר לא עבר עריכה. אני דנה אותו כשאר כתבי הפרוזה, הפואטיקה וההגות שלי. הוא נולד בחספוס ולכלוך, אחוז בשפיר ובשליה, מתוך שברון לב ודעת ובקריאה להתפכחות.
***
אני רוצה להודות בראש ובראשונה לשלום (מתן) שלום על עמידתו לצידי בהקלטת השיעורים, ועל הקשב, המסירות והעמל שהקדיש סביב ליקוט השיעורים המופיעים בכרך זה, יחד עם סיגול והתאמות בין הכתוב ובין התוספות שנאמרו בעל־פה. בהמשך, כשהגענו לשאר החומשים, טרח על ריכוז תלמידי בית המדרש פתיחתא שהחלו להשתתף בתמלול הדרשות. אני מודה לו גם על התמיכה בהגהות הרבות שעבר כתב־יד זה.
אני מבקשת להביע את תודתי לחברי מכון רשימו ובית המדרש פתיחתא, לאברהם רבינוביץ, לקרן סיקסיק, למיכל הלד, לצבי ולילך לחמן — ידידים ורעים לקשב, לדיאלוג ולדרך.
לאבי אלקיים, שפתח את שערי "אדרא" לספר זה, שידע נדודים רבים; לאורה קובלקובסקי, מנכ"לית "רשימו" ו"התנועה הרוחנית לשלום"; לבן בן־עמי, חבר למערכת "שפה חדשה" ול"התנועה הרוחנית לשלום"; לורד כהן, חברת הוועד המנהל של התנועה.
אני מודה לידידי הטובים וחברי לדרך מזה שנים, לאמי בוגנים וז'ואל זוהר אפללו, חברי קרן מתנאל; לשי לביא, יו"ר "מכון ון ליר", שביטא את תמיכת המכון בספר החריג מסדר יומו ומאופי כתיבת התאוריה במכון.
אעלה גם את זכרו של ידידי פול מנדס־פלור, חוקר והוגה בעל שיעור קומה, שליווה את הספר וביקש גם ללוות אותו במילותיו ונסתלק מעימנו השנה. יהי זכרו ברוך.
בראשית
1
המסע של בבל אל בראשית*1
אנו מגיעים לבראשית מתוך חורבן גדול, שבר שאין כמוהו.
"וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) שלנו הוא פצצת תאורה שמתפוצצת בתוך הלב, בתוך העורקים, פצצה שרסיסיה מתפזרים אט אט ובאיחור, בדומה לצילומי לווין המפותחים בדיעבד ומראים מה היה קודם החורבן ומה היה אחריו. הבריאה יש מאין עליה אנו קוראים השבוע היא בנקודת ייחוס של קינה: "וּבְכֵן הָיָה לְאַיִן מַחְמַד כָּל עָיִן" (רשב"ג, ובכן היה).
איינו; היכן אנחנו, עתה, כשקינה היא נקודת הייחוס לבראשית, כשטראומה היא נקודת הייחוס לבראשית. חורבן, הרס, שריפה, טבח — כל אלו מובילים לאבל, שכול, יתמות ולוויות, כל אלה הם נקודת הייחוס לבראשית. קריסת מגדל בבל היא נקודת הייחוס לבראשית. כשכל זה קורה; כשקול זה הולך מסוף העולם ועד סופו. ואולי מאז ומתמיד קינה היא ההקשר. היא היא ההתחלה. אבל איזו התחלה...
נתעכב על כך שקינה היא נקודת הייחוס לאפשרות של הבניה החדשה. מבראשית.
*
עולמות שלמים חרבים. עוד לפני המלחמה ידענו שנה עצובה, רעה, קשה ועייפה.
החזון של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל התבלבל. נשכחה מידת הצניעות, השפות בלולות זה מכבר. אנו בתוך היסטוריה פוליטית, עמוק בתוך בור פוליטי, ובתוך כך נשכחו לפעמים האופק והייעוד. לא פעם לפתה אימה את הלב; במשך שנה שלמה חווינו את קריסת השיח, קריסת השפה, קריסת היכולת של מגזרים שונים בתוך הישראליות לדבר זה עם זה. לישראל של בראשית נגיע מחדש רק לאחר שנוכל לעבד את שחווינו ואת שאנו חווים עכשיו, הווה אומר: את הקריסה הגדולה של מגדל בבל של הישראליות. האם הישראליות הפכה למגדלה של בבל הקפואה, למגדל אחרי הריסה, האם הגיעה לכך כמו בדילוג, בלי שהיה כלל הישג ראשוני של "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א); מציאות שמלכתחילה אינה אלא נקודת המוצא מתוך עיי החורבות של תערובת שפות והמון המון חומות ביניהן?
בבל היא היסטוריה של אלימות וגורל.
בראשית היא היסטוריה של מתינות וייעוד.
אבל לדבר בימים אלה על בבל, משמעו לדבר על קריסה כללית, כי באה עלינו מלחמה ואיתה קרס הבית הפרטי של רבים כל כך מאיתנו. בראשית עכשיו היא התחלה אחרי עולמות שחרבו, בתים פרטיים שחרבו. היהדות לדורותיה ידעה אסונות ושברים גדולים ואיומים, כאוס היסטורי אחרי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה והשואה עימה. מאז ה־7 באוקטובר אנשים רבים בינינו אינם מצליחים לעכל את הסיטואציה שנוצרה ואשר בה, בלב הריבונות של הישראליות, נערך טבח לא אנושי ברמות כה קשות. נקודת הייחוס הקיומית לתדהמה הגדולה שאנחנו מרגישים כעת הן קינות תשעה באב, קינות מתקופת חורבן בית שני, המזכירות את הפרעות בעם ישראל לדורותיו ואת מלחמות העולם הראשונה והשנייה.
*
נניח לאירועים הקונקרטיים הקרובים לעורו של כל אחד ואחד מאיתנו, למה שכל אחד חווה השבוע מקרוביו, יקיריו, חבריו, תלמידיו, משפחתו, ונדבר בצורה תיאורטית על המסע ממגדל בבל לבראשית.
בבל היא חתירה להאצה אסכטולוגית, לקיום אנושי אימפריאלי, לשליטה המאחדת את כל העולם בשם אידיאולוגיה. חווינו בעולם כמה וכמה תנועות ותנועות טרור שראו בתאווה לאימפריות — שהיו או שתהיינה — את חזות הכול.
אך בבל יכולה להיות גם לשונות של דת כשהן מתורגמות לעמדות שונות, מצב שבו איש אינו שומע את רעהו, אינו טורח כלל להקשיב לחברו מתוך מחשבה שלו, ורק לו, יש גישה בלעדית למקור, ואוי ואבוי אם המחשבה היא אודות המקור המטפיזי, אודות האלוהים, אודות הדת. כי שם בלל את שפת כולם.
נמצאנו למדים שמשימתו של איש הרוח בימינו היא משימתו של מתרגם. ואם נוסיף ונפסע מעבר לולטר בנימין וז'אק דרידה, נוכל לומר כי משימתו של איש הרוח כמתרגם היא תיווך הפער בין הלשונות ובין דיבור.
איש הרוח הוא מי שמסוגל לקחת את הרגע ההיסטורי של היפרדות הלאומים, כשבתוך כל אחד מהם נעוץ איווי אימפריאלי גזעני, ולהחזיר את הלאומים השונים לרגע הטרום היסטורי. אין גישה למקור, אנחנו אלה שמייצרים את הרגע שאחרי המקור; מתוך הפער הנתון כאקסיומה קיומית בין השפות, אחריותנו כבני אדם, כקהילות, כאזרחים וכבני אנוש היא לרגע הנכון של ההווה, שלא נערער אותו מתוך חלומות על עתיד או חזונות על עבר.
בתים פרטיים התפרקו, יחידים, משפחות, שרופים, טבוחים, שבויים, אנוסים, שלושה דורות, הורים לעיני ילדיהם, ילדים לעיני הוריהם. מלכודת מוות, אנשים חבויים שרצים לכל עבר, אנשים שנחבאים בתוך מה שהופך להיות קופסת מוות, כלוב ציד ללא נתיב מילוט.
מפעלים קולקטיבים וקהילתיים התמוטטו, מפעל התיישבותי של הקיבוצים בדרום שנמשך כל חיי המדינה וחלקם שני עשורים קודם לכן, בין שבעים לתשעים שנה — חרבו באבחת יום אחד. בניגוד הפוך לשיבת ציון (שבה שבעים שנה של חורבן נמחקו עם רגע השיבה) — היינו כחולמים חלום בלהות, שבו שבעים שנה של בניין נמחקו ברגע. אם כך, מהו המסלול שבו מתקדמת השיבה ולאן?
מדינת ישראל חזרה לרגע של "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף" (אלתרמן, מגש הכסף), הרגע ההיסטורי עליו הוגשה המדינה. איך יכול היה להתחולל אירוע הסותר את הלוגיקה שהונחה בתשתית הקמת המדינה? מאיפה יבוא התיקון, מאיפה יבואו כוחות הבנייה, מאיפה יבואו כוחות בראשית?
אנחנו שרויים עדיין בטראומה רב־ממדית ההולכת ונמשכת. הטראומה היא רב־ממדית, שכן היא נוגעת בזמן הפרטי של ההתפרקות בין עבר הווה ועתיד; היא נוגעת להתפרקות הזמן הכללי, וכל קבוצה בישראליות עוד עתידה לבוא וליתן דין וחשבון, ומן הסתם הוא יהיה אחר אצל כל קבוצה, שכן כל קבוצה תגדיר מהו הזמן הכללי כפי שהיא רואה אותו, וכיצד כל הדברים כולם מתקשרים לזמן של המדינה, ולעוד דברים שלא התחילו ולא נגמרו והינם שונים ממשפחה למשפחה.
*
בראשית באה הצעקה, כשהמושג "וַיְהִי אוֹר" הוא באמת וָי — שוד ושבר, כשההתחלה היא מנקודה של שכול, אובדן, יתמות, יגון, מנוסה ופליטות.
יש אנשים שההתחלה שלהם היא של אדם שאיבד משפחה ובית; יש אנשים שהם פליטים שכל שהיה להם אבד, והם אינם אלא בן אדם שאפילו המזוודה שלו היא מזוודה עם חפצים שתרמו לו.
לכאורה חוט השערה מפריד בין אתמול, היום שבו נדרשה שגרה הגיונית של שמירה, שמירת גבולות, רוטינה מדינית־צבאית סבירה, לבין היום, כשכל אלו כבר אינם בהישג יד.
*
כעת אנו חושבים כיצד נכלכל את צעדינו לתוך בראשית, איך נשוב כעת לרגע ההיסטורי של "בראשית" מתוך שתי חוויות שונות ומשלימות, שתיהן בתבוסתן: אחרי תבוסתו של מגדל בבל ואחרי החורבן הפרטי של הבית. בבל — בבל שלנו, בבל של אחרים, בבל של עולם תאוותן ורעב לאימפריאליזם, לחזונות גזענות ושליטה בלתי אפשריים. חורבן בבל הוא חורבנה של זו שמהותה היא אטימות וסירוב לשיח, סירוב להידברות. חורבן הבית הפרטי הוא נגזרת של החורבן הכללי, כיוון שהחורבן הכללי בלע את הבית.
*
שבע מצוות בני נח — ועם ישראל נמנה אף הוא עם בני נח — הן שם קוד למוסר המחייב את האנושות כולה, מוסר אוניברסלי. את הקידוד המספרי של מצוות אלה ל"שבע" יש להבין על פי התחלפות המילים שבע — שבועה בתיאור העתיד להגיע לגבי הברית שתיכרת בין אברהם ובין אבימלך (בראשית כא, כב-לג). השבועה המוצגת כקשר המוסר היא לא לרצוח, לא לגזול, לא לאנוס, לא להרוג, לא לשדוד, לא לבזוז. הדתות הפרטיות, דתות הספר — היהדות, הנצרות והאסלאם — באות רק אחר כך; הדתות הפרטיות הן מקרים ואופנויות של המוסר הטבעי האוניברסלי המוחלט משניתנו לו פנים ונרטיב בחתירתם אל מה שמעבר.
אברהם הוא נגזרת של נח, ולא להיפך. ישמעאל הוא נגזרת של נח, ולא להיפך. הפרטיקולרי כפוף לאוניברסלי.
אנחנו מגיעים לבראשית מרוסקים, אחרי קריסת מגדל בבל, אחרי כוחות, אומות, אידיאולוגיות טרור כמו האידיאולוגיה של חמאס, וחזונות טרור אימפריאליים מטורפים שבתוכם אין מקום לעם היהודי. לא מצאנו דרך בתוך עצמנו לרכך את הקצוות הקשים שלנו; גם את זאת עלינו לעשות — עלינו לרכך קצוות כדי שלא נתקרב ליומרות "מגדל בבליות". ועכשיו, לפני שאנו כחברה ישראלית הספקנו לתקן את עצמנו מבפנים כשבתוך ואחרי תשעה חודשים של מאבקים חברתיים קשים בא הלם בעל אופי של פוגרום לכל דבר, הגענו זה אל זה — ויחד אל הרגע הפצוע הזה — על שרידי קרשים מתיבת נח הצפים על מי המבול, והלא התקווה שעליה הושתתה הקמת מדינת ישראל כשלוש שנים אחרי השואה הייתה: לא עוד!
לאירועים שנפתחו בשבוע זה השלכות עתידיות רחבות ביותר, ייתכן שאף מעבר למלחמה רב־זירתית העלולה להיפתח. הם מאיימים על היתכנות של מעין מלחמת עולם שלישית שתיפתח חלילה במזרח התיכון. אכן כמה פרשנים בעולם טוענים שזהו מומנט היסטורי ואפשרות העולים על הדעת. הסכנה של היגררות למערכה כוללת והתלקחות אזורית שרירה וקיימת.
הבית הקטן, הבית הפרטי, הבית הישראלי, המדינה, כולם כולם, הם עתה חוליות חוליות מפוזרות ולא קשורות ביניהם. זו מהותה של הטראומה הרב־ממדית המתמשכת שנפערה בנו והתחילה השבוע להוותנו ולאסוננו. זו מהותו של מצב היהודי בעולם; היהודים כמסומנים היו מצויים תדיר בסכנה, שעשויה הייתה להובילם להתחבא בתוך תיבות מחרדה לצאת לרחובות. הפרויקט האתי הגלובלי הפוליטי מתעצם יותר ויותר, כמו מחלה מוזנחת, וככל שהיא מתעמקת הריפוי יצטרך להתחיל ממקום יותר נמוך.
בתוך היגון הנורא הזה על כולנו, כל בני האנוש, להשתית את המוסר ההכרחי, אותו מוסר יסודי אוניברסלי; עלינו ללמוד את הבשורה של נח — על כולנו, כל הדתות הנגזרות ממוסר מחייב ומוחלט — למלא את משימת איש הרוח, משימת התיווך ובשורת בראשית, שעליה להתמקד ולהתבונן בעצמה מחדש עקב קריסתו של מגדל בבל.
*
מהו הלקח מהחורבן הגדול של המבול ומהחורבן הגדול של מגדל בבל?
המקור האמיתי איננו; לא ה"איננו" הפוסטמודרני, אלא האיננו של "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ" (בראשית לז, ל). לא האיננו זה מכבר אלא האיננו עוד, מקור שנצטרך לשחזר אותו מרסיסים־רסיסים ושברים־שברים של חורבנים; חורבן של הנעדרים, חורבן של אנשים שיחיו מעכשיו כשבתוכם פעורים חללים גדולים.
התחלה צנועה, איסוף תיבות, חללים גדולים ומתמשכים, חורים.
בתוך הישראליות המשימה שלנו היא להשכיל לא לייצר טראומות אקוטיות נוספות של הווה מתמשך מתוך כוחה של הטראומה המבנית היסודית שאוגרת ואוגרת וזוכרת וזוכרת עוד ועוד אסונות. זו "בראשית" כמעט בלתי אפשרית של כל אדם שחווה בגוף ראשון את היותו שכול, יתום, אנוס, פגוע, שרוף. בראשית שמעתה היא בראש ובראשונה קינת האדם, קינת הנגב, קינת הדרום היפה, קינת הדרום הסמוק מצבע כלניות ומפרחי אדוניס, שמנסרת בו זעקת צבע אדום, ואחר כך קינת המדינה וקינת העם.
*
חרב הבית — אומרים תושבי הדרום. הבית לא יהיה כשהיה — אומרים תושבי העיירות, המושבים והקיבוצים שחרדים לחזור לבתיהם.
המשנה מספרת, שאחרי חורבן בית המקדש השני שנבנה במאמץ רב, ה"בראשית" המחודשת של שארית העם המנסה להשתקם הייתה בית דין צדק. על רבן יוחנן בן זכאי שיצא מירושלים בארון של מתים כדי לסמן את ההעדפה של קיום העדה על פני מלחמה חסרת סיכוי באימפריה הרומית או על פני מקדש להיאחז בו, נאמר: "'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' (דברים טז, כ) — הלוך אחר בית דין יפה, אחרי רבן יוחנן בן זכאי [הלכו] לברור חיל" (בבלי, סנהדרין לב ע"ב), אותו ברור חיל, שכיום הוא אחד הקיבוצים בנגב המערבי שראשיתו במתיישבים מעירק וממרוקו והמשכו בקהילה גדולה מברזיל.
בתקופת המשנה, היישוב היהודי בדרום הארץ פיתח, תחת גזירות אדריאנוס, שפת צופן כדי להודיע על התקיימות הריטואלים הדתיים האסורים, ובתוכם החתונה וברית המילה — שני טקסי החיים המכריזים על כוח הקיום וההמשכיות של העדה הרדופה: "תנא: [שמעו] קול ריחים בבורני — שבוע הבן־שבוע הבן, [ואם ראו] אור הנר בברור חיל — משתה שם משתה שם" (שם). במילים אחרות: אם שמעו קול ריחיים, הבינו שמתקיימת ברית מילה ("שבוע הבן"), ואם ראו את אור הנר, הבינו כי ישנה חתונה ("משתה"). כך סייעה שפה מוצפנת זאת לכנס את הקהילה לשמחות.
*
יהי רצון שכעוף החול נקום מן האבל ומן הקינה, ואיש איש, משפחה ומשפחה, קהילה וקהילה, אזרחים — נקום מתוך חורבן הבית הפרטי ונבנה מחדש את הבית הכללי על יסודות "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" וצניעות, שתצלח בלימת כוחות הרשע, שהם גם הכוחות האכזריים של מגדל בבל המאיימים לבלוע את העולם, וגם כוחות הרשע של מגדל בבל שרסיסים רסיסים יכולים להיות טמונים בכל אחד ואחד מאיתנו; שנחיה מתוך זיכרון שברי התיבה ולקראת שמחת החתונה וברית עולם חדשה של הישראליות מבראשית.
1* הדברים נאמרו ב־13.10.2023, בסוף השבוע הראשון למלחמה: השבת הראשונה, פרשת בראשית.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
