לזוז על החיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לזוז על החיים

לזוז על החיים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2025
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 191 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות

איריס מושלי

איריס מושלי היא המייסדת והמנכ"לית של קבוצת "בית ונוי", פלטפורמה מרכזית לעולמות האדריכלות, הבנייה והעיצוב בישראל, מעל 31 שנה. מושלי היא יזמית, אשת עסקים, כותבת, מרצה ויועצת תזונה לאורח חיים בריא על פי הרפואה הפונקציונלית.

"לזוז על החיים" הוא ספרה הראשון.

תקציר

מה אם התשובות לא נמצאות בחוץ, אלא עמוק בפנים?

לזוז על החיים הוא לא עוד ספר השראה, אלא מסע. מסע שהוא לא רק אל תוך החיים, אלא אל תוך עצמנו. 

זהו ספר המזמין להסיר חסמים, לשחרר תפיסות מגבילות ולנוע קדימה. לא לרחף מעל החיים ולא לברוח מהם, אלא לנוע בתוכם - עם כל מה שהם מביאים - מתוך בהירות, עוצמה ושקט פנימי.

דרך סיפור חייה המרתק, בצורה כנה, אותנטית וסוחפת, חושפת איריס מושלי את המסע האישי שעברה - כל הדרך מילדותה בקריית שמונה, דרך האתגרים, הצמתים וההתמודדויות, ועד להצלחותיה המקצועיות והאישיות. מתוך חוויותיה וניסיונה העשיר, היא משלבת בחוכמה כלים תודעתיים עמוקים עם פרקטיקות יישומיות מעולמות המנהיגות, העיצוב, הבריאות והרגש. ספר זה הוא מפת דרכים מעשית לכל מי שמוכן להפסיק להיבהל מאתגרים ולהתחיל לראות בהם הזדמנויות ומנועי צמיחה. הספר לא רק עוזר להבין את השינוי, אלא גם מסייע לבחור בו, לחיות איתו ולהפוך אותו לדרך חיים. 

איריס מושלי היא המייסדת והמנכ"לית של קבוצת "בית ונוי", פלטפורמה מרכזית לעולמות האדריכלות, הבנייה והעיצוב בישראל, מעל 31 שנה. מושלי היא יזמית, אשת עסקים, כותבת, מרצה ויועצת תזונה לאורח חיים בריא על פי הרפואה הפונקציונלית.

לזוז על החיים הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

לזוז על החיים

להתחבר לכוח הפנימי שלך


זזים תמיד. לפעמים קשה,

שום דבר לא נשאר עומד, החיים משתנים בהתמדה.

הכול נפשי עמוק בתוכך.

בכל שינוי יש מטמון סודי,

ישנן דרכים חדשות, תפיסות לשנות.

יש ששוחים עם הזרם בקלות,

מחוללים שינויים, מביאים חידושים.

ואחרים נתקעים בפחד, בהססנות,

מתקשים לעזוב את הידוע ללא־ידוע.

זרמים מהירים, אחרים נתקעים,

מי מאיתנו לא מחפש כיוון?

החיים זורמים, אנחנו לעיתים עומדים,

מצפים לרוח, לנשימה, למגע חדש.

כאשר הגלים מתנפצים,

והרוחות משתנות,

הכול נראה כה רחוק,

ואנחנו רק רוצים להישאר בזכות.

אך לכל קושי יש פתרון

ולכל חלום ישנה התחלה חדשה.

בואו נשקיף פנימה, נעז לגלות,

כי השמש בסופו של דבר תזרח ותוכיח שכולנו יכולים לזוז...

החיים זזים, נזוז איתם,

בגמישות נפשית, בכוחות חדשים,

בכל תנועה נגלה עולם,

ובכל סיום נדע - שאין קביעות, יש תמיד התחלה אחרת.

אז תתחילו לזוז...

***

"הכוח לשנות את החיים לא נמצא בחוץ - הוא שקט, פנימי, ומחכה שנבחר להקשיב לו".

מה יקרה אם תעצרו לרגע ותשאלו בכנות: כמה מתוך הבחירות שלכם הן באמת שלכם, ובכמה מהן אתם פשוט זורמים עם מה שהעולם בוחר עבורכם?

הקדמה

"לא תמיד צריך לדעת לאן - מספיק לדעת שזזים.

ומשם - הדרך כבר נפתחת"

איריס מושלי

הייתי ילדה קטנה מקריית שמונה. ילדה שננטשה בגיל צעיר ביותר ונותרה עם שקט צורם בלב ועם שאלות שלא אמורים לשאת בגיל כזה: במשך כל ילדותי לא חדלתי לשאול למה זה קרה לי? איפה האהבה? מה עשיתי לא נכון? השאלות לא נתנו לי מנוח. אבל במקום להישאר בהן, הן הפכו להיות הדלק שלי למצוא משמעות ולגלות את הכוח הפנימי שלי.

החיים לא עטפו אותי, אבל בתוך כל הכאב חיפשתי משמעות. משהו עמוק בתוכי ידע שיש בי יותר ממה שאני מסוגלת לראות - כוח פנימי, חזק ושקט, שביקש ממני דבר אחד: פשוט תמשיכי לזוז, אל תוותרי.

אמרו לי שכדאי לי ללכת לטיפול. אולי הם צדקו, אבל אני בחרתי להפנות את המבט פנימה, להתבונן. להרגיש ולהבין, להשקיע בתודעה שלי, ללמוד מתי אני מתכווצת ומתי אני בוחרת להיפתח, ובייחוד לחיות בצעדים קטנים. מתוך כאב אבל גם מתוך תקווה - בניתי חוסן. למדתי להפוך את השברים לכוח, את הקושי להפוך למשאב ואת הסיפור שלי - למסע של תודעה, של ריפוי ושל התחדשות.

כשהייתי ילדה, כתבתי יומנים. כל שברון לב, כל מחשבה וכל חלום תועדו. כתבתי שירים, סיפורים והרבה מילים שנשפכו ישירות מהנשמה. יום אחד, מתוך זדון, הועלמו המחברות. אולי כדי למחוק את העבר, אין לדעת, אני זוכרת את הרגע שבו גיליתי כי הן אינן ברשותי יותר. חיפשתי בכל פינה ובכל מגירה. הלב שלי דפק בחוזקה כשהבנתי שכל המילים שלי, כל הסודות, נמחקו. כאילו מישהו ניסה למחוק את הקיום שלי. היום אני יודעת שאת מה שחי בתוכי לא ניתן היה למחוק. אולי מילות העדות אינן, אבל אני כאן במקומן.

היום אני כאן כדי לכתוב את מה שאי־אפשר היה להשתיק. הספר הזה הוא לא רק סגירת מעגל, אלא הוא שער, הוא הזמנה למסע.

בכל פרק תמצאו קטעים מהחיים שלי. חלקם רגעים קטנים של ניצחון, אחרים רגעים כואבים שלא חלקתי עם איש עד היום. תקבלו הצצה לרגעים שבהם נשברתי ולרגעים שבהם בחרתי לקום מחדש, יחד עם התובנות שלמדתי בדרך וכלים מעשיים ליישום.

בסוף כל פרק יחכו לכם שלושה מרכיבים שיזיזו אתכם:

מסר מעורר השראה - משפט אחד שיישאר איתכם כל היום.

שאלה פנימית - שתקרב אתכם לעצמכם ותגרום לכם לחשוב אחרת.

תחנת תזוזה - צעד קטן אחד שפותח דרך גדולה.

וורן באפט אמר פעם: "ההשקעה הטובה ביותר שתוכלו לעשות היא בעצמכם." אנשים משקיעים הרבה בחוץ - במראה, ברכוש ובמה שגלוי לעין, אבל כל אלה זמניים. הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא שההשקעה הכי משמעותית היא בעצמנו, בתודעה ובפנימיות שלנו. זהו הנכס היחיד שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.

הניצחון הראשון בחיים הוא לא הצלחה חיצונית, אלא ההתייצבות מול עצמנו. זו היכולת לחקור את הפחדים שלנו, לנקות חסמים, לפרוץ את הגבולות שהצבנו לעצמנו ולהעז לחלום - זוהי המהפכה האמיתית, והיא קורית בצעדים קטנים, אבל אמיצים.

כשנבין שהחיים הפנימיים שלנו הם המקור לכל מה שנראה בחוץ, נוכל ליצור לעצמנו מציאות חדשה. מציאות שבה אנחנו לא קורבנות, אלא מובילים. מנהיגות בעיניי היא היכולת לקום, לבחור, ליצור ולהפסיק להאשים. ההפך הגמור מהתקרבנות.

ואני? אני מאוהבת בצמיחה.

לא עוצרת. לומדת לבד, חוקרת, שואלת ומתפתחת.

כל מה שלא ידעתי - למדתי.

כל מה שלא הבנתי - ביררתי.

וכך התקרבתי לאט־לאט למהות שלי.

אם יש דבר אחד שאני רוצה שתיקחו מספר זה הוא העובדה שהכוח נמצא אצלנו. לא בחוץ, ולא אצל אחרים. רק אצלנו. דמיינו לרגע את הילדה הקטנה מקריית שמונה, זו שישבה לבד בחדר וכתבה יומן, היום היא כותבת לכם, היא שרדה וצמחה, והיום היא פורחת.

אז קחו נשימה, פתחו את הלב ובואו נצא לדרך.

לא צריך מהפכה, צריך רק תנועה אחת. פנימית. אמיצה. אמיתית.

ומשם - הכול מתחיל לזוז...

אם אני הצלחתי לזוז על החיים, גם אתם יכולים.

באהבה, בתנועה ובתזוזה,

איריס מושלי

ילדותי
"איפה שמסתיימת הטראומה, מתחילה ההחלמה. זכרי שאת לא הסיפור שלך, את מי שבחרת להיות"
(אופרה ווינפרי)

נולדתי בשנת 1964 בקריית שמונה בת בכורה ליעקב וריימונד, עליהם השלום. שני הוריי נולדו במרוקו, אך רק כאן, בארץ, הם נפגשו. סבי מצד אבי היה רב גדול במרוקו, והוא נפטר כשאבי היה בן שבע. כך אבי נותר בן יחיד בין שמונה אחיות, אבל שתיים מהן נפטרו ממחלה שבאותם הימים עוד לא ידעו לתת לה שם. בקזבלנקה אבי היה תלמיד מצטיין. שם למד בבית הספר היהודי "אליאנס". אפילו מוריו ראו את הפוטנציאל שהיה גלום בו, והוא הוקפץ כיתה. הוא דיבר צרפתית שוטפת ואני זוכרת איך כילדה אהבתי להקשיב למלמוליו, שתמיד נשמעו עבורי כמו שירה. אהבתי לראות מכתבים או רשימות שכתב בצרפתית, איך כל אות הייתה מסודרת במקומה, מעוגלת בדיוק בצורה הנכונה, הכי רחוק מכתב היד שלי שהוא מרוח ומסורבל לקריאה. אפילו בלימודי באוניברסיטה היו מרצים שהציעו שאפסיק להגיש עבודות בכתב יד וביקשו שאעבור להקלדה.

לאחר שסבי נפטר, האחריות על שש אחיותיו ואימו נחתה על כתפיו הצעירות של אבי, וכך הוא התחיל לעבוד בחנות הנעליים של בטא (Bata), שנחשבו למותג יוקרתי במרוקו. הוא מכר נעליים, ולמרות שבקושי היה נער, הוא גם ניהל את החנות. אני לא יודעת איך הוא עשה זאת, איך קם בבוקר ללימודים ומייד כשהסתיים יום הלימודים הוא עבר לחנות לנהל את המלאי ולתת שירות ללקוחות שגילם היה משולש ואף יותר מגילו. עם זאת, הוא השקיע בלימודיו, למד והוציא ציונים גבוהים, כל זה בעודו נער שעדיין לא עלה לארץ. אולי הוא ידע שאין אופציה אחרת, שאם יפרק את מעגל הלימודים־עבודה, ביתו עלול לקרוס עליו. מעניין איך הרגיש ילד שמחזיק בידיו אחריות גדולה כל כך. את מרוקו הוא ומשפחתו עזבו כמו הרבה יהודים אחרים, משום שהמשטר החל להרע להם, ותחושת הביטחון הלכה והתפוגגה. הפרעות החלו, ואבי היה זה שארגן את העלייה לארץ, הוא זה שסידר את כל הבירוקרטיה עבור אימו ושש אחיותיו, תוך שהוא משאיר מאחוריו את נעוריו, והוא נכנס לתוך הבגרות המעשית של קיום והישרדות.

כשהגיע לגיל שמונה־עשרה התגייס לצבא. לא חלף זמן רב מרגע השחרור והוא הכיר את אימא שלי. אומרים שהוא התאהב בה ממבט ראשון. היא נראתה כמו בובה, בעלת עיניים ירוקות, שיער שחור ועור בהיר כשל חרסינה. היא הייתה ילדה, בקושי בת שבע־עשרה, כשפסעה בין שבילי אחד הקיבוצים הסמוכים לעיר - שם האחיות שלו, שהכירו אותה, שידכו ביניהם. גם היא, כמו אבי, עלתה ממרוקו שנים בודדות לפני כן. יש בצפון הארץ אוויר קר, משב נעים שאין במרכז, צלול יותר, ואולי הוא זה שהנעים את רוחה וגרם לה להסכים להצעה.

ארבע שנים מאז חתונתם היו להוריי שלושה ילדים - אני ושני אחיי הקטנים. לימים התבגרתי אני והייתי לאימא. לא מעט פעמים, כשהסתכלתי על ילדיי, חשבתי לעצמי, מי יכול לעזוב אנשים קטנים שכל כך זקוקים לו? מי יכול ללכת ולא להביט לאחור? איזה אדם יכול לעשות דבר כזה? התשובה שלי הייתה ברורה - אימא שלי.

בגיל עשרים ואחת היא קמה והלכה. עזבה מאחור שלושה ילדים. אני, שהתקרבתי לגיל ארבע, אחי הצעיר שהיה בן שנתיים ובן הזקונים, אחי התינוק שאותו ילדה רק חמישה חודשים לפני כן. מעולם לא שאלתי את אבא שלי אם השאירה מכתב, מילים מנחמות או אפילו איזו רשימת הוראות לטיפול בילדים. יש כאלה שריכלו שלא הייתה בקו הבריאות הנפשית, ויש כאלה שאמרו שהייתה צעירה מדי, העמיסה יותר מדי על כתפיה הצנומות עד שלא הייתה יכולה עוד.

במשך שנים, כששמעתי על מישהו שהיה גר בשכנות אלינו או אפילו במורד הרחוב, הייתי מבקשת לדלות ממנו פרטים, חיפשתי שמישהו ממקור ראשון יגיד לי באמת איך היא הייתה איתנו הילדים. היו שכנות שלא ידעו לספר דבר, היו אחרות ששיבחו את אבי, על הגבר שהיה למרות גילו הצעיר, והיו כאלה שסיפרו לנו איך הסתובבנו מלוכלכים ואיך אימי הייתה זורקת את האוכל לאחר שנכשלה בבישולו. היא הייתה מתעצבנת, וללא מחשבה על ההשלכות, נהגה לזרוק את האוכל לפח. אימי לא הבינה איך מבשלים, לא הבינה עד כמה חשוב לרחוץ ילדים, בייחוד כשגילם צעיר והם חשופים כל כך לעולם ולחולייו. היא לא חשבה שחשוב לנהל איתנו שיחות וללמד אותנו על העולם. לימים, כשהייתי בת חמישים פלוס, אבא שלי עבר דירה ועשיתי סדר בניירות חייו. באותו הסידור נתקלתי במסמכי בית המשפט שעליהם חתמה כי היא מוותרת עלינו. לקרוא את המילים על הדף, שחור על גבי צהוב, שכן הוא כבר מזמן הצהיב, גרם לי לעצב רב והרעיד את ידיי. איך אימא יכולה לוותר כך על שלושת ילדיה? איך לא נרעדה כולה כשאחזה בעט ובכך חתמה על סוף האימהות שלה? אנשים נלחמים כדי להביא ילדים לעולם בזמן שיש כאלה שבחתימה בהינף יד מוותרים על שלהם.

בשנייה שלאחר עזיבתה של אימא שלי, אבא שלי לא ידע מה לעשות איתנו, הוא היה חלק מדור שבו הגברים כמעט שלא גידלו את ילדיהם. הוא לקח אותנו בידיו ונסע עם האוטובוס האחרון, לפני שהשבת נכנסה, לקריית אתא, לאחותו שושנה. בתום אותו סוף שבוע אצל אחותו, עברנו כולנו לגור אצל סבתא שלי, אימא שלו, שגרה לא הרחק מאיתנו, בקריית שמונה. סבתא שלי הייתה אישה דתייה, עם מטפחת על ראשה, שלא הסירה מעולם. היא לא דיברה עברית רק מרוקאית, וכל כולה היה רק טוב לב ונתינה. הבית שלה היה קטן: מטבח, סלון וחדר שינה אחד. היא נשארה לישון בחדר השינה שלה, ואנחנו ארבעתנו הצטופפנו על מזרנים בסלון. בבית שלה למדתי לדבר מרוקאית, עם אבא שלי דיברתי צרפתית. היו לה ילדים והרבה נכדים, אבל בינה וביני נרקם קשר מיוחד. הייתי אישה קטנה בצל ביתה. אני הייתי הקרובה אליה ביותר, ולכן גם הייתי זאת שזכתה לפינוקיה. היא הייתה לוקחת שמנים, מערבבת ומחממת בין ידיה ונוהגת לעשות לי מסאז', מלטפת לי את הגב והכתפיים, מחדירה חום ורוגע אל תוך גופי. עד מהרה עברתי לישון איתה באותה המיטה, ובכל רגע נתון בשעות היממה דאגתי לה.

עד היום אני ממש יכולה להריח את הריח שלה ושל השמנים היושבים עמוק בתוך אפי. גם כשעזבנו את ביתה, הייתי דואגת לבוא, לנקות אותו ולטפל בה. היא הייתה אימהית כלפיי. את כל מה שכמהתי להרגיש קיבלתי ממנה במסגרת המגבלות של הגיל והשפה. לא היו לה דברים חומריים לתת, אבל אהבה הייתה בה בשפע ואותה היא חילקה, נוסף לתחושת שייכות וביטחון. סבתי לימדה אותי לתת מכל הלב, היא לימדה לתת מבלי לדרוש או לצפות לדבר בתמורה. היא לימדה אותי שהנתינה נמצאת בהכול, בכף יד מחבקת, במבט ובאוכל חם וטרי. ובעיקר היא לימדה אותי שאהבה אמיתית לא עוזבת, אלא נשארת.

יש לי לפעמים הרגשה מוזרה וכמעט חמקמקה שאני זוכרת את אימי, זוכרת שברי זיכרונות קטנים וחלקיים, כמו פיסות פאזל מפוזרות שלא תמיד מסתדרות יחד, פאזל שאף פעם לא אוכל להשלים כי רוב החלקים נעלמו יחד איתה. אני זוכרת הליכה קצרה ברחוב שמוביל היישר לבית ילדותי, זוכרת אותה עומדת זקופה ואני הקטנה לידה. הזיכרונות האלה משתנים מפעם לפעם, לעיתים הם חדים וברורים, לפעמים מעורפלים כמו חלום ששרידיו נשארים רק בעיני הרוח.

לימים, שנים מאוחר יותר, הייתי עושה עם עצמי תרגילי דמיון מודרך. הייתי מתיישבת בשקט בפינה של החדר, עוצמת עיניים ומנסה בכוח הרצון והזיכרון לדלות רגעים אמיתיים ומדויקים מעברי הרחוק, כשעדיין הייתה חלק חי ונושם ממנו, חלק מהמציאות היום־יומית שלי. הייתי מנסה למשוך חוטים דקים של זיכרונות מהעבר, כאילו שיש לי את היכולת להביא אותה דרכם חזרה אליי למודעות. לפעמים אני מצליחה למשוך אותה אליי אבל היא מתפוגגת, וכל מה שאני מצליחה לראות הוא את עצמי יושבת על הרצפה, לבושה בשמלה, ושני אחיי לצידי. כאשר אני מתעמקת יותר, עולים גם הרגשות - אני יושבת שם, ספוגה כולי בעצב.

בשנים מאוחרות יותר, כשכבר הייתי מבוגרת דיי להבין, סיפרו לי האחיות של אבי איך באחד הריבים הקשים עם אבא שלי היא תפסה בזעם את אחי הקטן, שהיה רק תינוק, ואיימה לזרוק אותו החוצה מחוץ לחלון הסלון הפתוח. יש בי, חרוט עמוק בנפש, סדק זיכרון קטן ואמיתי שלי עומדת למטה ברחוב הריק, מרימה עיניים לכיוון מעלה אל אותו החלון ומשקיפה בגוף רועד מפחד ומחוסר הבנה. לא בדיוק הבנתי אז מה בדיוק אני רואה בקומות העליונות, מה משמעות הצעקות והתנועות החדות שאני קולטת, רק הבנתי באופן אינטואיטיבי ועמוק שעיניי קולטות ורואות משהו מפחיד, סכנה חמורה ואמיתית, סכנת אין קץ שעלולה להימשך ולעטוף אותי לנצח.

מסר השראה:
ליפול ולקום זו אינה חולשה, אלא זו העוצמה שלנו.
שאלת הכוח הפנימי:
מתי קמנו אחרי נפילה משמעותית?

פעולת התזוזה:
נזכיר לעצמנו איך עשינו זאת אז,
ונשתמש בזה היום.

איריס מושלי

איריס מושלי היא המייסדת והמנכ"לית של קבוצת "בית ונוי", פלטפורמה מרכזית לעולמות האדריכלות, הבנייה והעיצוב בישראל, מעל 31 שנה. מושלי היא יזמית, אשת עסקים, כותבת, מרצה ויועצת תזונה לאורח חיים בריא על פי הרפואה הפונקציונלית.

"לזוז על החיים" הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2025
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 191 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות
לזוז על החיים איריס מושלי

לזוז על החיים

להתחבר לכוח הפנימי שלך


זזים תמיד. לפעמים קשה,

שום דבר לא נשאר עומד, החיים משתנים בהתמדה.

הכול נפשי עמוק בתוכך.

בכל שינוי יש מטמון סודי,

ישנן דרכים חדשות, תפיסות לשנות.

יש ששוחים עם הזרם בקלות,

מחוללים שינויים, מביאים חידושים.

ואחרים נתקעים בפחד, בהססנות,

מתקשים לעזוב את הידוע ללא־ידוע.

זרמים מהירים, אחרים נתקעים,

מי מאיתנו לא מחפש כיוון?

החיים זורמים, אנחנו לעיתים עומדים,

מצפים לרוח, לנשימה, למגע חדש.

כאשר הגלים מתנפצים,

והרוחות משתנות,

הכול נראה כה רחוק,

ואנחנו רק רוצים להישאר בזכות.

אך לכל קושי יש פתרון

ולכל חלום ישנה התחלה חדשה.

בואו נשקיף פנימה, נעז לגלות,

כי השמש בסופו של דבר תזרח ותוכיח שכולנו יכולים לזוז...

החיים זזים, נזוז איתם,

בגמישות נפשית, בכוחות חדשים,

בכל תנועה נגלה עולם,

ובכל סיום נדע - שאין קביעות, יש תמיד התחלה אחרת.

אז תתחילו לזוז...

***

"הכוח לשנות את החיים לא נמצא בחוץ - הוא שקט, פנימי, ומחכה שנבחר להקשיב לו".

מה יקרה אם תעצרו לרגע ותשאלו בכנות: כמה מתוך הבחירות שלכם הן באמת שלכם, ובכמה מהן אתם פשוט זורמים עם מה שהעולם בוחר עבורכם?

הקדמה

"לא תמיד צריך לדעת לאן - מספיק לדעת שזזים.

ומשם - הדרך כבר נפתחת"

איריס מושלי

הייתי ילדה קטנה מקריית שמונה. ילדה שננטשה בגיל צעיר ביותר ונותרה עם שקט צורם בלב ועם שאלות שלא אמורים לשאת בגיל כזה: במשך כל ילדותי לא חדלתי לשאול למה זה קרה לי? איפה האהבה? מה עשיתי לא נכון? השאלות לא נתנו לי מנוח. אבל במקום להישאר בהן, הן הפכו להיות הדלק שלי למצוא משמעות ולגלות את הכוח הפנימי שלי.

החיים לא עטפו אותי, אבל בתוך כל הכאב חיפשתי משמעות. משהו עמוק בתוכי ידע שיש בי יותר ממה שאני מסוגלת לראות - כוח פנימי, חזק ושקט, שביקש ממני דבר אחד: פשוט תמשיכי לזוז, אל תוותרי.

אמרו לי שכדאי לי ללכת לטיפול. אולי הם צדקו, אבל אני בחרתי להפנות את המבט פנימה, להתבונן. להרגיש ולהבין, להשקיע בתודעה שלי, ללמוד מתי אני מתכווצת ומתי אני בוחרת להיפתח, ובייחוד לחיות בצעדים קטנים. מתוך כאב אבל גם מתוך תקווה - בניתי חוסן. למדתי להפוך את השברים לכוח, את הקושי להפוך למשאב ואת הסיפור שלי - למסע של תודעה, של ריפוי ושל התחדשות.

כשהייתי ילדה, כתבתי יומנים. כל שברון לב, כל מחשבה וכל חלום תועדו. כתבתי שירים, סיפורים והרבה מילים שנשפכו ישירות מהנשמה. יום אחד, מתוך זדון, הועלמו המחברות. אולי כדי למחוק את העבר, אין לדעת, אני זוכרת את הרגע שבו גיליתי כי הן אינן ברשותי יותר. חיפשתי בכל פינה ובכל מגירה. הלב שלי דפק בחוזקה כשהבנתי שכל המילים שלי, כל הסודות, נמחקו. כאילו מישהו ניסה למחוק את הקיום שלי. היום אני יודעת שאת מה שחי בתוכי לא ניתן היה למחוק. אולי מילות העדות אינן, אבל אני כאן במקומן.

היום אני כאן כדי לכתוב את מה שאי־אפשר היה להשתיק. הספר הזה הוא לא רק סגירת מעגל, אלא הוא שער, הוא הזמנה למסע.

בכל פרק תמצאו קטעים מהחיים שלי. חלקם רגעים קטנים של ניצחון, אחרים רגעים כואבים שלא חלקתי עם איש עד היום. תקבלו הצצה לרגעים שבהם נשברתי ולרגעים שבהם בחרתי לקום מחדש, יחד עם התובנות שלמדתי בדרך וכלים מעשיים ליישום.

בסוף כל פרק יחכו לכם שלושה מרכיבים שיזיזו אתכם:

מסר מעורר השראה - משפט אחד שיישאר איתכם כל היום.

שאלה פנימית - שתקרב אתכם לעצמכם ותגרום לכם לחשוב אחרת.

תחנת תזוזה - צעד קטן אחד שפותח דרך גדולה.

וורן באפט אמר פעם: "ההשקעה הטובה ביותר שתוכלו לעשות היא בעצמכם." אנשים משקיעים הרבה בחוץ - במראה, ברכוש ובמה שגלוי לעין, אבל כל אלה זמניים. הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא שההשקעה הכי משמעותית היא בעצמנו, בתודעה ובפנימיות שלנו. זהו הנכס היחיד שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.

הניצחון הראשון בחיים הוא לא הצלחה חיצונית, אלא ההתייצבות מול עצמנו. זו היכולת לחקור את הפחדים שלנו, לנקות חסמים, לפרוץ את הגבולות שהצבנו לעצמנו ולהעז לחלום - זוהי המהפכה האמיתית, והיא קורית בצעדים קטנים, אבל אמיצים.

כשנבין שהחיים הפנימיים שלנו הם המקור לכל מה שנראה בחוץ, נוכל ליצור לעצמנו מציאות חדשה. מציאות שבה אנחנו לא קורבנות, אלא מובילים. מנהיגות בעיניי היא היכולת לקום, לבחור, ליצור ולהפסיק להאשים. ההפך הגמור מהתקרבנות.

ואני? אני מאוהבת בצמיחה.

לא עוצרת. לומדת לבד, חוקרת, שואלת ומתפתחת.

כל מה שלא ידעתי - למדתי.

כל מה שלא הבנתי - ביררתי.

וכך התקרבתי לאט־לאט למהות שלי.

אם יש דבר אחד שאני רוצה שתיקחו מספר זה הוא העובדה שהכוח נמצא אצלנו. לא בחוץ, ולא אצל אחרים. רק אצלנו. דמיינו לרגע את הילדה הקטנה מקריית שמונה, זו שישבה לבד בחדר וכתבה יומן, היום היא כותבת לכם, היא שרדה וצמחה, והיום היא פורחת.

אז קחו נשימה, פתחו את הלב ובואו נצא לדרך.

לא צריך מהפכה, צריך רק תנועה אחת. פנימית. אמיצה. אמיתית.

ומשם - הכול מתחיל לזוז...

אם אני הצלחתי לזוז על החיים, גם אתם יכולים.

באהבה, בתנועה ובתזוזה,

איריס מושלי

ילדותי
"איפה שמסתיימת הטראומה, מתחילה ההחלמה. זכרי שאת לא הסיפור שלך, את מי שבחרת להיות"
(אופרה ווינפרי)

נולדתי בשנת 1964 בקריית שמונה בת בכורה ליעקב וריימונד, עליהם השלום. שני הוריי נולדו במרוקו, אך רק כאן, בארץ, הם נפגשו. סבי מצד אבי היה רב גדול במרוקו, והוא נפטר כשאבי היה בן שבע. כך אבי נותר בן יחיד בין שמונה אחיות, אבל שתיים מהן נפטרו ממחלה שבאותם הימים עוד לא ידעו לתת לה שם. בקזבלנקה אבי היה תלמיד מצטיין. שם למד בבית הספר היהודי "אליאנס". אפילו מוריו ראו את הפוטנציאל שהיה גלום בו, והוא הוקפץ כיתה. הוא דיבר צרפתית שוטפת ואני זוכרת איך כילדה אהבתי להקשיב למלמוליו, שתמיד נשמעו עבורי כמו שירה. אהבתי לראות מכתבים או רשימות שכתב בצרפתית, איך כל אות הייתה מסודרת במקומה, מעוגלת בדיוק בצורה הנכונה, הכי רחוק מכתב היד שלי שהוא מרוח ומסורבל לקריאה. אפילו בלימודי באוניברסיטה היו מרצים שהציעו שאפסיק להגיש עבודות בכתב יד וביקשו שאעבור להקלדה.

לאחר שסבי נפטר, האחריות על שש אחיותיו ואימו נחתה על כתפיו הצעירות של אבי, וכך הוא התחיל לעבוד בחנות הנעליים של בטא (Bata), שנחשבו למותג יוקרתי במרוקו. הוא מכר נעליים, ולמרות שבקושי היה נער, הוא גם ניהל את החנות. אני לא יודעת איך הוא עשה זאת, איך קם בבוקר ללימודים ומייד כשהסתיים יום הלימודים הוא עבר לחנות לנהל את המלאי ולתת שירות ללקוחות שגילם היה משולש ואף יותר מגילו. עם זאת, הוא השקיע בלימודיו, למד והוציא ציונים גבוהים, כל זה בעודו נער שעדיין לא עלה לארץ. אולי הוא ידע שאין אופציה אחרת, שאם יפרק את מעגל הלימודים־עבודה, ביתו עלול לקרוס עליו. מעניין איך הרגיש ילד שמחזיק בידיו אחריות גדולה כל כך. את מרוקו הוא ומשפחתו עזבו כמו הרבה יהודים אחרים, משום שהמשטר החל להרע להם, ותחושת הביטחון הלכה והתפוגגה. הפרעות החלו, ואבי היה זה שארגן את העלייה לארץ, הוא זה שסידר את כל הבירוקרטיה עבור אימו ושש אחיותיו, תוך שהוא משאיר מאחוריו את נעוריו, והוא נכנס לתוך הבגרות המעשית של קיום והישרדות.

כשהגיע לגיל שמונה־עשרה התגייס לצבא. לא חלף זמן רב מרגע השחרור והוא הכיר את אימא שלי. אומרים שהוא התאהב בה ממבט ראשון. היא נראתה כמו בובה, בעלת עיניים ירוקות, שיער שחור ועור בהיר כשל חרסינה. היא הייתה ילדה, בקושי בת שבע־עשרה, כשפסעה בין שבילי אחד הקיבוצים הסמוכים לעיר - שם האחיות שלו, שהכירו אותה, שידכו ביניהם. גם היא, כמו אבי, עלתה ממרוקו שנים בודדות לפני כן. יש בצפון הארץ אוויר קר, משב נעים שאין במרכז, צלול יותר, ואולי הוא זה שהנעים את רוחה וגרם לה להסכים להצעה.

ארבע שנים מאז חתונתם היו להוריי שלושה ילדים - אני ושני אחיי הקטנים. לימים התבגרתי אני והייתי לאימא. לא מעט פעמים, כשהסתכלתי על ילדיי, חשבתי לעצמי, מי יכול לעזוב אנשים קטנים שכל כך זקוקים לו? מי יכול ללכת ולא להביט לאחור? איזה אדם יכול לעשות דבר כזה? התשובה שלי הייתה ברורה - אימא שלי.

בגיל עשרים ואחת היא קמה והלכה. עזבה מאחור שלושה ילדים. אני, שהתקרבתי לגיל ארבע, אחי הצעיר שהיה בן שנתיים ובן הזקונים, אחי התינוק שאותו ילדה רק חמישה חודשים לפני כן. מעולם לא שאלתי את אבא שלי אם השאירה מכתב, מילים מנחמות או אפילו איזו רשימת הוראות לטיפול בילדים. יש כאלה שריכלו שלא הייתה בקו הבריאות הנפשית, ויש כאלה שאמרו שהייתה צעירה מדי, העמיסה יותר מדי על כתפיה הצנומות עד שלא הייתה יכולה עוד.

במשך שנים, כששמעתי על מישהו שהיה גר בשכנות אלינו או אפילו במורד הרחוב, הייתי מבקשת לדלות ממנו פרטים, חיפשתי שמישהו ממקור ראשון יגיד לי באמת איך היא הייתה איתנו הילדים. היו שכנות שלא ידעו לספר דבר, היו אחרות ששיבחו את אבי, על הגבר שהיה למרות גילו הצעיר, והיו כאלה שסיפרו לנו איך הסתובבנו מלוכלכים ואיך אימי הייתה זורקת את האוכל לאחר שנכשלה בבישולו. היא הייתה מתעצבנת, וללא מחשבה על ההשלכות, נהגה לזרוק את האוכל לפח. אימי לא הבינה איך מבשלים, לא הבינה עד כמה חשוב לרחוץ ילדים, בייחוד כשגילם צעיר והם חשופים כל כך לעולם ולחולייו. היא לא חשבה שחשוב לנהל איתנו שיחות וללמד אותנו על העולם. לימים, כשהייתי בת חמישים פלוס, אבא שלי עבר דירה ועשיתי סדר בניירות חייו. באותו הסידור נתקלתי במסמכי בית המשפט שעליהם חתמה כי היא מוותרת עלינו. לקרוא את המילים על הדף, שחור על גבי צהוב, שכן הוא כבר מזמן הצהיב, גרם לי לעצב רב והרעיד את ידיי. איך אימא יכולה לוותר כך על שלושת ילדיה? איך לא נרעדה כולה כשאחזה בעט ובכך חתמה על סוף האימהות שלה? אנשים נלחמים כדי להביא ילדים לעולם בזמן שיש כאלה שבחתימה בהינף יד מוותרים על שלהם.

בשנייה שלאחר עזיבתה של אימא שלי, אבא שלי לא ידע מה לעשות איתנו, הוא היה חלק מדור שבו הגברים כמעט שלא גידלו את ילדיהם. הוא לקח אותנו בידיו ונסע עם האוטובוס האחרון, לפני שהשבת נכנסה, לקריית אתא, לאחותו שושנה. בתום אותו סוף שבוע אצל אחותו, עברנו כולנו לגור אצל סבתא שלי, אימא שלו, שגרה לא הרחק מאיתנו, בקריית שמונה. סבתא שלי הייתה אישה דתייה, עם מטפחת על ראשה, שלא הסירה מעולם. היא לא דיברה עברית רק מרוקאית, וכל כולה היה רק טוב לב ונתינה. הבית שלה היה קטן: מטבח, סלון וחדר שינה אחד. היא נשארה לישון בחדר השינה שלה, ואנחנו ארבעתנו הצטופפנו על מזרנים בסלון. בבית שלה למדתי לדבר מרוקאית, עם אבא שלי דיברתי צרפתית. היו לה ילדים והרבה נכדים, אבל בינה וביני נרקם קשר מיוחד. הייתי אישה קטנה בצל ביתה. אני הייתי הקרובה אליה ביותר, ולכן גם הייתי זאת שזכתה לפינוקיה. היא הייתה לוקחת שמנים, מערבבת ומחממת בין ידיה ונוהגת לעשות לי מסאז', מלטפת לי את הגב והכתפיים, מחדירה חום ורוגע אל תוך גופי. עד מהרה עברתי לישון איתה באותה המיטה, ובכל רגע נתון בשעות היממה דאגתי לה.

עד היום אני ממש יכולה להריח את הריח שלה ושל השמנים היושבים עמוק בתוך אפי. גם כשעזבנו את ביתה, הייתי דואגת לבוא, לנקות אותו ולטפל בה. היא הייתה אימהית כלפיי. את כל מה שכמהתי להרגיש קיבלתי ממנה במסגרת המגבלות של הגיל והשפה. לא היו לה דברים חומריים לתת, אבל אהבה הייתה בה בשפע ואותה היא חילקה, נוסף לתחושת שייכות וביטחון. סבתי לימדה אותי לתת מכל הלב, היא לימדה לתת מבלי לדרוש או לצפות לדבר בתמורה. היא לימדה אותי שהנתינה נמצאת בהכול, בכף יד מחבקת, במבט ובאוכל חם וטרי. ובעיקר היא לימדה אותי שאהבה אמיתית לא עוזבת, אלא נשארת.

יש לי לפעמים הרגשה מוזרה וכמעט חמקמקה שאני זוכרת את אימי, זוכרת שברי זיכרונות קטנים וחלקיים, כמו פיסות פאזל מפוזרות שלא תמיד מסתדרות יחד, פאזל שאף פעם לא אוכל להשלים כי רוב החלקים נעלמו יחד איתה. אני זוכרת הליכה קצרה ברחוב שמוביל היישר לבית ילדותי, זוכרת אותה עומדת זקופה ואני הקטנה לידה. הזיכרונות האלה משתנים מפעם לפעם, לעיתים הם חדים וברורים, לפעמים מעורפלים כמו חלום ששרידיו נשארים רק בעיני הרוח.

לימים, שנים מאוחר יותר, הייתי עושה עם עצמי תרגילי דמיון מודרך. הייתי מתיישבת בשקט בפינה של החדר, עוצמת עיניים ומנסה בכוח הרצון והזיכרון לדלות רגעים אמיתיים ומדויקים מעברי הרחוק, כשעדיין הייתה חלק חי ונושם ממנו, חלק מהמציאות היום־יומית שלי. הייתי מנסה למשוך חוטים דקים של זיכרונות מהעבר, כאילו שיש לי את היכולת להביא אותה דרכם חזרה אליי למודעות. לפעמים אני מצליחה למשוך אותה אליי אבל היא מתפוגגת, וכל מה שאני מצליחה לראות הוא את עצמי יושבת על הרצפה, לבושה בשמלה, ושני אחיי לצידי. כאשר אני מתעמקת יותר, עולים גם הרגשות - אני יושבת שם, ספוגה כולי בעצב.

בשנים מאוחרות יותר, כשכבר הייתי מבוגרת דיי להבין, סיפרו לי האחיות של אבי איך באחד הריבים הקשים עם אבא שלי היא תפסה בזעם את אחי הקטן, שהיה רק תינוק, ואיימה לזרוק אותו החוצה מחוץ לחלון הסלון הפתוח. יש בי, חרוט עמוק בנפש, סדק זיכרון קטן ואמיתי שלי עומדת למטה ברחוב הריק, מרימה עיניים לכיוון מעלה אל אותו החלון ומשקיפה בגוף רועד מפחד ומחוסר הבנה. לא בדיוק הבנתי אז מה בדיוק אני רואה בקומות העליונות, מה משמעות הצעקות והתנועות החדות שאני קולטת, רק הבנתי באופן אינטואיטיבי ועמוק שעיניי קולטות ורואות משהו מפחיד, סכנה חמורה ואמיתית, סכנת אין קץ שעלולה להימשך ולעטוף אותי לנצח.

מסר השראה:
ליפול ולקום זו אינה חולשה, אלא זו העוצמה שלנו.
שאלת הכוח הפנימי:
מתי קמנו אחרי נפילה משמעותית?

פעולת התזוזה:
נזכיר לעצמנו איך עשינו זאת אז,
ונשתמש בזה היום.