להתאהב בחוטא

פרק 1

טֶסָה

ניקולס, בן 36. טסה, בת 21.

מאבטח חמוש פותח את דלת העץ עם הפיתוחים. הוא מהנהן בתנועה קצרה וזז הצדה כדי לאפשר לי להיכנס לבית. זה הביקור השני שלי בבית סְטָאתוּליס, אז המקום עדיין זר לי ומאיים. לא נראה לי שמתישהו אתרגל למאבטחים ששורצים פה בכל פינה.

לפני כמה שבועות אמא שלי התארסה לבוס לשעבר של המאפיה היוונית. הערב אנחנו סועדים לראשונה יחד, כמשפחה, ומיותר לציין שאני חרדה לקראת הפגישה עם ניקולס ואתֵנה, הילדים של פיטר.

בפעמים המעטות ששוחחתי עם פיטר תמיד התפתלתי בחוסר נוחות, כמו ילדה קטנה. לפיטר יש גבות עבות וצפופות וזה משווה לו מראה מאיים וקצר רוח. הוא אמנם מעולם לא התנהג אלי בעוינות, אבל תמיד יש לי הרגשה שעוד רגע הוא יתעצבן עלי. אמא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שהוא אדם חם ואכפתי ושאין לי שום סיבה לדאוג. לא מוצא חן בעיני במיוחד שאמא שלי מתחתנת עם פיטר סטאתוליס, אבל זאת בחירה שלה. זכותה להיות מאושרת.

אבא שלי מת בתאונת סקי כשהייתי בת שמונה ואמא הקדישה את כל זמנה כדי לגדל אותי. היא חזרה לנהל חיי חברה רק כשהתחלתי ללמוד בחוג לקולנוע באוניברסיטת ונקובר.

אם פיטר גורם לה אושר, אני אעשה הכול כדי לתמוך במערכת היחסים ביניהם, אבל אני לא רוצה שום קשר למאפיה. אחרי שאבא מת, התרחקנו מכל זה. לא שאבא היה מאוד פעיל שם, הוא בסך הכול היה מנהל חשבונות זוטר ואף פעם לא לקח חלק באלימות. אבל זאת הבחירה של אמא. אני, מצדי, מתכוונת להמשיך להתמקד בלימודים שלי, ואחרי שאסיים אותם אני שואפת לקריירה כמפיקה.

כמו צבי שממתין בדריכות שיסתערו עליו, אני בוחנת בזהירות את המבואה של הבית, ובה גרם מדרגות מרשים ונברשת תקרה מוזהבת ומנצנצת, ושואלת את עצמי לאן אני אמורה ללכת. בפעם האחרונה שביקרתי כאן הגעתי עם אמא. נדמה לי שחדר האוכל נמצא מימין. האורות אמנם דולקים, אבל יש לי תחושה שהכול כאן אפל ומבשר רעות.

אני בעיקר מבועתת מהפגישה עם ניקולס. אמנם אני לא רוצה שום קשר למאפיה, אבל גם אלי הגיעו השמועות שניקולס אכזרי וחסר רחמים. כשהשם שלו מוזכר, זה תמיד בנימה של פחד.

"תֶרֶזָה, אָגאפּי מוֹ." כשאני שומעת את אמא אומרת "אהובה שלי", אני מפנה את ראשי שמאלה ועל פני עולה חיוך מלא הקלה. אמא נראית נפלא בשמלה שכמו נטוותה מחוטים של זהב טהור, בגזרה צמודה שמתרחבת מהברכיים וגולשת עד לרצפה.

"מאמא," אני מחייכת חיוך רחב וניגשת לתת לה חיבוק ונשיקה. "וואו, את נראית מדהים." אני נסוגה קצת לאחור ומתפעלת בהפגנתיות מהשמלה.

"זה ערב חשוב." עיניה נודדות על השמלה שלי — סאטן בצבע שמנת בגזרה חושפת כתפיים — והיא מסיטה מכתפי החשופה את קווצות השיער המעוצבות שגולשות עליה. "אנחנו תואמות. יופי."

עוד קודם הרגשתי לא בנוח בשמלה, כי אני לא רזונת וכל חיי נאבקתי במשקל. אבל כשאמא שלי נועצת עיניים בשסע שמסתיים באמצע הירך ונראה שהיא עומדת להגיב בחוסר שביעות רצון, אני מתחילה להרגיש אי־שקט מטפס בי.

אבל לפני שהיא מספיקה לומר מילה, פיטר כבר יורד במדרגות הרחבות. "תרזה," הוא מחייך אלי. "ברוכה הבאה."

אני מכריחה את עצמי לחייך בנימוס. "תודה, מר סְטָאתוליס."

"בקרוב נהיה משפחה. תקראי לי פיטר."

דלת הכניסה נפתחת ואני מציצה לאחור מעבר לכתפי.

"באמת, ניקולס? תראה איזה בלגן," נשמע קול נשי, ואישה יפהפייה בתחילת שנות ה־30 לחייה, נכנסת פנימה בסערה, כמו מלכה. זאת בטח אתֵנה, הבת של פיטר. היא ניגשת ישר לפיטר והבעתה הזועפת מתחלפת בחיוך. "בּאבּא מוֹ, סליחה שאיחרנו."

גבר נכנס בעקבות אתנה ומגחך. "אני שמח שאני לא במקומו." אני מניחה שזה בזיל, בעלה של אתנה. הפנים שלו ידידותיות ומיד אני חשה בנוח איתו.

"מה קרה?" שואל פיטר את הבת שלו, בדיוק כשניקולס נכנס אל הבית.

עיני מתמקדות בדם שמכתים את שרוולי חולצת הכפתורים הלבנה שהוא בדיוק פותח, ותוך כדי כך חושף חזה שאין לי מילים אחרות לתאר מלבד פאקינג שיט. עור זהוב נמתח בחוזקה על פני שרירים שנראים כאילו פוסלו ממתכת יקרה.

ניקולס הכי גבוה בחדר ומרהיב כמו מלאך שנפל מהשמיים. לסת מרובעת וחזקה, מכוסה בזיפים קצרים כהים, עצמות לחיים גבוהות ועיניים חדות אפלות — בצבע של לילות מלאי חטאים — כל אלה משאירות אותי בלי אוויר. בתוך חלקיק שנייה אני סופגת כל סנטימטר מהדבר הממש־חתיך־בהגזמה הזה.

הבעה קודרת מקשיחה את פניו של ניקולס, ועכשיו הוא נראה לי כמו אל נקמות שמבקש לשפוך כל טיפת דם שיוכל.

הידיים שלו כבר מגואלות בדם.

אינסטינקטיבית, אני מתקרבת קצת אל אמא.

ניקולס הוא אולי הגבר הכי מושך שאי־פעם ראיתי, אבל הידיעה שהוא ראש המאפיה היוונית גורמת לכל העצבים בגופי להידרך בחשש.

שיט, אני לא מאמינה שהגבר הזה יהיה בקרוב אחי החורג. עצם המחשבה בלבד היא מטורפת.

האדם הכי מפחיד בקנדה — ואני צריכה להתיידד איתו. פשוט שיגעון.

פחד זורם בגופי רק מעצם מראהו. הוא מקרין אכזריות, ואני בולעת רוק בכוח. הלוואי שהייתי יכולה להתחבא.

הגבות השעירות והכהות של פיטר מתלכדות, והוא נראה כמו נשר שעומד להסתער מלמעלה על טרף. "ניקולס?"

המבט שלי מזנק בחדות אל ניקולס, שמצדו רק זורק אל אבא שלו מבט מעוצבן ומיד פונה אל המדרגות. פיטר מטפס במדרגות בעקבות הבן שלו. במבואה משתררת אווירה לא נוחה. אני רוצה לברוח משם לדירה שלי.

אתנה פונה לאמא שלי. "אני כל כך מצטערת, תיאָה הלנה."

אמא מחווה בידה בביטול כאילו ראש המאפיה לא חלף על פנינו זה עתה בסערה, כשהחולצה והידיים שלו מוכתמות בדם של מישהו אחר. היא מנשקת את אתנה נשיקת אוויר סמוך ללחייה, ואז פונה אלי.

שעדיין המומה לגמרי.

"זאת תרזה שלי," אמא מציגה אותי.

"אני אתנה." היא קולטת את ההבעה ההמומה על פני ואומרת, "אני מתנצלת בשם אחי. לא תמיד כזה הזוי במפגשים המשפחתיים אצלנו."

אם זה מה שאת אומרת.

היא מושכת אליה את הגבר שלידה. "זה בעלי, בזיל."

"נעים לפגוש את שניכם," אני אומרת וקולי נשמע מתוח מאוד באוזני. אמא שלי טיפוס חברותי מאוד, אבל אני דומה יותר לאבי המנוח. אני מופנמת ומרגישה הכי נוח מאחורי מצלמה ודפי תסריטים, כך שברור לי לגמרי שהערב הזה עומד להיות מתיש.

אני שולחת אל אמא מבט שאומר בבירור ששום דבר מזה לא מוצא חן בעיני. בכלל.

היא מתעלמת ממני ואומרת, "בואו ניכנס לחדר האוכל בזמן שאנחנו מחכים לגברים."

היא מניחה יד על הגב שלי ודוחפת אותי קדימה כדי שאתחיל לזוז. אני רוכנת אליה ולוחשת, "ברצינות, מאמא?"

"שקט!"

שלא כמו השולחן המלבני שיש לנו בבית, שולחן האוכל של משפחת סטאתוליס הוא עגול. אמא דוחפת אותי לכיסא ומתיישבת לימיני.

האווירה המתוחה מלווה אותנו אל חדר האוכל ומעיבה עלינו גם שם. השרירים שלי מכווצים כאילו כל גופי מוכן להימלט עם הסימן הראשון לסכנה. מצד שני, הייתי צריכה לברוח ברגע שניקולס נכנס אל הבית כשהוא מכוסה בדם. הערב הזה יהיה ארוך כמו עינוי, זה בטוח.

אמא ואתנה משוחחות על החתונה הקרבה ובינתיים אני מעכלת את המציאות הקשה: יש סיכוי ממש גדול שניקולס הרג — או לכל הפחות עינה — מישהו הערב, ממש לפני שהגיע הנה.

אלוהים, מה עבר לאמא בראש? מכל הגברים שהיא היתה יכולה לבחור, היא היתה מוכרחה ללכת על הבוס לשעבר של המאפיה.

האמת היא שאני לא יודעת הרבה על המאפיה, למרות שגדלתי בתוכה. אמא תמיד גוננה עלי, בעיקר אחרי שאבא מת. שמעתי דברים בעיקר מחברות בבית הספר, שהיו נסיכות מאפיה, ומבת הדוד המרושעת שלי איירין, שנדבקה לניקולס בכל הזדמנות שהיתה לה. גם חלק מהחברות שלי היו מאוהבות בו בטירוף, אבל השאר פחדו ממנו כאילו הוא המוות בכבודו ובעצמו. אני ממש לא רציתי לגלות באופן אישי איזה סוג אדם הוא, ולכן הקפדתי לשמור מרחק מהעניינים הבעייתיים של המאפיה.

אני בהחלט מתכוונת לדבוק בקו הזה.

אתנה מחייכת אלי באהדה בזמן שבזיל מתעסק בטלפון שלו. היא מבחינה בכך וחוטפת ממנו את המכשיר. "בלי טלפונים ליד השולחן." ואז היא חוזרת להתמקד בי. "את לומדת קולנוע, נכון?"

"אה... כן." אני מכחכחת בגרון.

"זה נראה לי מעניין. אף פעם לא פגשתי מישהו מהתחום הזה," אתנה אומרת בנימה ידידותית ועיניה החומות הכהות משדרות עניין אמיתי.

עכשיו אני מסתכלת עליה בעיון, ואני חייבת להודות שהיא יפהפייה. יש לה שפתיים מלאות ועצמות לחיים גבוהות כמו של ניקולס. אם אני לא טועה, אתנה מבוגרת ממני ב־11 שנים. הפרש הגילים הזה כבר יוצר בינינו פער, שלא לדבר על העובדה שהיא נסיכת מאפיה ואני... אני הדבר הכי רחוק מזה.

"אם אתה לא רוצה למצוא עוד גופות על מפתן הדלת שלך, כדאי לך פאקינג לעוף מהעיר שלי," קולו של ניקולס חודר אל החדר בנהמה מסוכנת. אני מסיטה בחדות את מבטי לעבר הכניסה, ופחד קפוא מזדחל במעלה גבי כשאני מסתכלת עליו מסיים שיחת טלפון ונכנס אל חדר האוכל.

אני מתה. זה באמת קורה. אני באמת צריכה להיות מנומסת לאדם שהרגע איים על מישהו — אדם שבהחלט נראה כמו השטן בהתגלמותו.

שאלוהים יעזור לי.

הוא נושם עמוק ואז מדביק נשיקה על קצה ראשה של אתנה. "זה לא יקרה שוב."

"כדאי מאוד שלא," היא אומרת בשקט אבל בנימה מפויסת.

ניקולס ניגש לאמא ומנשק אותה באוויר ליד הלחי. "אני מתנצל על הדם, הלנה."

אמא טופחת על זרועו כאילו זה שום דבר, והפה שלי נפער בתדהמה.

איך היא יכולה פשוט להעמיד פנים שהכול כרגיל ולא קרה פה שום דבר מטריד? אלוהים, הוא כנראה רצח מישהו רגע לפני שהגיע הנה, ואז איים על מישהו אחר ממש בפנים שלנו!

פיטר נכנס לחדר ומתיישב ליד אמא, אבל אני לא יכולה להסיר את עיני מניקולס, שנעצר ליד הכיסא שלי.

לעזאזל.

הלב שלי מיד פותח בשעטה מטורפת, צמרמורת עוברת בגופי ואני מרגישה קור, למרות שהערב האביבי חמים.

אני מרגישה זעירה יותר מגרגר של אבק שעומד להתייצב מול הוריקן בדרגה חמש, אבל איכשהו מצליחה לקום, למרות שאני לא מרגישה את הרגליים ויש לי תחושה שתכף אפול.

המבט הנוקב וחסר הרחמים של ניקולס מטפס במהירות במעלה גופי אל הפנים שלי ואז המבטים שלנו מצטלבים. לילות של חטאים מסתחררים בעיניים האלה, אין שום ספק. לא חטאים מהסוג הסקסי, אלא מהסוג האכזרי והמכאיב. פתאום אני שוב מוכרחה לבלוע חזק את הרוק.

"אני מתנצל על הרושם הראשוני שיצרתי." הקול שלו עמוק ומסוכן והמילים נשמעות יותר כמו איום מאשר התנצלות.

איכשהו, אני מצליחה להיזכר בנימוסים שלי ומציגה את עצמי, אבל המתח בקולי מסגיר את פחדי. "תרזה דְראקאטוֹס. אני מעדיפה טֶס."

הוא מושיט לי יד ואני בוהה בה כאילו היתה נחש. אני זוכרת את הדם שהכתים את ידיו רק לפני כמה דקות.

כן, לא. זה לא דבר שקל לי לעכל. אני לא צריכה קארמה גרועה כזאת בחיים שלי.

אני מרימה בחשש את מבטי אליו ורואה שעיניו מתכהות עוד יותר. משהו שנראה כמו שעשוע מבזיק בהן כברק. שעשוע שמזכיר חתול שמשחק עם עכבר.

הוא מחזיר את ידו. "נוותר על המחוות הרשמיות, בהתחשב בכך שעוד מעט נהיה משפחה." אני לא מספיקה לנשום שוב, כשידיו כבר אוחזות בכתפי החשופות ומושכות אותי אל חזהו המוצק. במקום לנשק אותי קרוב ללחיים באוויר, השפתיים שלו חורכות את עורי.

הריח שלו ממלא את אפי — עשיר ועצי עם נגיעות של תבלין כלשהו, גבריות חשופה, מסתורין... ומשהו חריף.

זה בטח ריח של דם.

ריח של עוצמה.

אני כל כך מופתעת עד שאני לא מצליחה לעכל את מה שקורה, וכבר הפה שלו סמוך לאוזן שלי. העור שלי סומר מרוב בהלה. "זאת הפעם האחרונה שאת מפגינה כלפי חוסר כבוד. בפעם הבאה את פאקינג תלחצי לי את היד."

אלוהים, הלחישה המאיימת הזאת נשמעת כמו קטיפה וקוצים, ואני רועדת בפחד עז.

הוא מרפה ממני באותה המהירות שבה אחז בי ועל פניו חיוך שובב. כאילו לא איים עלי רק עכשיו, הוא מתיישב לשמאלי, למרות שיש ליד השולחן עוד מקומות פנויים.

אני לא בענייני עימותים. אף פעם. בגלל שבת הדוד שלי איירין נהגה לענות אותי, אני סובלת מחרדה ונמנעת מכל מצב נפיץ. אבל יותר נפיץ מניקולס — אין.

אלוהים, זה לא ייגמר טוב בשבילי. אני ממש מרגישה את זה.

אני צונחת בחזרה לכיסא שלי ושולחת לאמא מבט כדי לבדוק אם היא ראתה מה קרה הרגע, אבל היא עסוקה מדי בלהחליף מבטים אוהבים עם הארוס שלה.

"הכול בסדר, טס?" אתנה שואלת ועיניה מדלגות בין אחיה לביני.

אני לא רוצה לפתוח במריבה עם ניקולס ולהרוס את הערב של אמא, ולכן מאלצת את עצמי לחייך. "כן."

היא לא נראית משוכנעת, אז אני מוסיפה, "זה פשוט מטלטל מאוד לפגוש את כולם."

מטלטל זאת חתיכת לשון המעטה! אני מתה מפחד.

עצם הישיבה ליד ניקולס גורמת לתחושה כאילו האוויר עצמו רוטט, כאילו כל מולקולה מפחדת ממנו.

"עד סוף ארוחת הערב נהיה משפחה אחת גדולה ושמחה," אומר פיטר, אבל זה נשמע יותר כמו הוראה. מלצר מגיע למלא את הכוסות שלנו בשמפניה ואז פיטר מרים את הכוס שבידו. "לחיי משפחה חדשה."

אני מכירה את מי שעומד להיות אחי החורג רק כמה דקות, והוא כבר איים עלי.

כן, אין לי שום ספק שאני לא רוצה שום קשר למשפחת סטאתוליס.

אבל כמו הילדה הטובה שמצופה ממני להיות, אני מרימה את הכוס בברכה ומקווה בכל כוחי שאצליח לצלוח את ארוחת הערב בחתיכה אחת.

 

פרק 2

ניקולס

הדם בעורקי עדיין לוהט מזעם אחרי שטיפלתי בממזר הסיציליאני שמעז למכור הרואין ברחובות שלי.

בן זונה מטומטם.

בדרך כלל אני נותן לאנשים שלי לעשות את העבודה המלוכלכת, אבל הפעם רציתי להעביר מסר ברור לכל חברי המאפיה הסיציליאנית: זה מה שעתיד לקרות להם אם לא יעופו לעזאזל מוונקובר.

אני מחסל חצי מכוס השמפניה שלי בלגימה אחת, אבל הטעם המתקתָק רק מעכיר את מצב הרוח שלי עוד יותר. העיניים שלי מדלגות אל המלצר, שממהר להתייצב לידי. "ויסקי," אני מורה לו, וכעבור רגע הכוסית מונחת מולי.

אחרי שהנוזל הבוער מרגיע קצת את העצבים שלי, אני מציץ בבחורה שבקרוב תהיה אחותי החורגת. רק מהמחשבה על כך אני מעקם את הפה בסלידה.

תרזה דראקאטוס.

היא יושבת כך שהגב שלה מעט מופנה אלי. לא במידה שתמשוך את תשומת הלב שלי, אבל מספיק בשביל לשדר כתף קרה.

אני יודע עליה כל מה שאפשר, בהתחשב בכך שבקרוב היא תהפוך להיות הבעיה שלי. מאחר שאני ראש המשפחה, טס תהיה תחת אחריותי. חוסר הכבוד שהפגינה כלפי מסמן בבירור שהיא לא תעשה לי חיים קלים — ולי אין סבלנות או זמן לזה.

היא בת 21 — גיל שכבר אפשר להתחתן בו. ככל שאזדרז לחתן אותה, כך היא תעבור מהר יותר לאחריותו של גבר אחר. הדבר האחרון שיש לי אנרגיה אליו זה לילדה מפונקת שצעירה ממני ב־15 שנים.

אני נזכר בגועל שבו היא הסתכלה על היד שלי וכמעט פורץ בצחוק. אין ספק שהיא אמיצה. מטומטמת לגמרי, אבל אמיצה.

"ניקולס, שמעת מכריסטוֹס?" שואלת אתנה ושולפת אותי מהמחשבות שלי.

"כן, הוא יגיע לחתונה."

"איפה הוא יישן?" שואל אבא.

"אנחנו המשפחה שלו, אז אני מניח שהוא יישן כאן," אני אומר. אין לי שום קשר לסידורי החתונה. אני רק יודע שבן הדוד שלי מגיע, כי קודם היתה לנו שיחת עסקים.

אתנה נאנחת. "אני אבדוק איתו."

"תזכירי לי שוב איפה השירותים?" טס לוחשת להלנה.

"בהמשך המסדרון, הדלת השנייה מימין."

טס מסיטה את הכיסא שלה לאחור וקמה, ואז מקיפה את השולחן בדרך הארוכה יותר רק כדי לא לעבור לידי, ומקפידה לא להסתכל עלי.

העיניים שלי נודדות על הגוף שלה ואז נעצרות על התחת העגול שלה, שללא ספק נברא כדי שיצליפו בו. רק המחשבה על זה גורמת לכף היד שלי לעקצץ. אני שם לב שהמבט שלי תקוע בפתח הדלת ומאלץ את עצמי ברוגז להחזיר את תשומת לבי למשפחה שלי, אבל ברגע שטס חוזרת לחדר האוכל, העיניים שלי ננעלות עליה כמו טיל מכוון.

אני קולט את העור הקטיפתי שלה ואת השיער השופע בגון השוקולד שממסגר את פניה. אין לה האף והגבות האריסטוקרטיים של אמא שלה, אבל הפנים שלה עדינות. שלא כמו רוב הבנות האופנתיות בגילה, שכולן רזות בטירוף, הגוף שלה ממלא את השמלה בצורה מושלמת. יש בי רק הערכה לקימורים המלאים והבריאים שלה.

היא קולטת שאני בוהה בה ומצמצמת את עיניה.

כמו שאמרתי, אמיצה ומטומטמת.

המבט בינינו מלבה את הכעס שלי. כל מי שמכיר אותי יודע מצוין שלא צריך הרבה בשביל להכעיס אותי. מאחר שאני ראש המאפיה, אני צריך להיות אכזרי ונטול סלחנות, כדי שהאויבים שלי ידעו לא להתעסק איתי.

בעולם שלי, פחד הוא הסחורה הכי יקרת ערך, והבחורה הזאת תלמד את זה מהר מאוד. מי שמטיל פחד שולט בעולם. מי שמפחד הוא רק כלי משחק.

שלא יהיה שום ספק: היא תהיה כלי משחק.

כשטס מתיישבת במקומה, אופף אותי ניחוח נשי קל. משהו רענן, עם רמז של וניל ופריחה. יש לה ריח של יופי ושל נעורים... שהגיע הזמן לכבוש ולהשחית.

הטלפון שלי משמיע צליל של הודעה נכנסת. אני שולף אותו מהכיס ובודק את ההודעה מאנדריאס, החבר הכי טוב שלי ויד ימיני. גדלנו יחד והוא כמו אח עבורי, ואחד האנשים היחידים שעליהם אני סומך.

נראה שההודעה נקלטה. הרחובות שקטים.

אני מקליד תשובה וזוויות הפה שלי מתעקלות.

חדשות טובות.

כעבור כמה רגעים, המכשיר שוב רוטט בכף ידי.

אל תשכח את הפגישה עם הכמרים. אני אוסף אותך בעוד שעה לטיסה.

אני מכניס את הטלפון לכיס ולוגם עוד מהוויסקי. המלצר מיד ממהר אלי שוב כדי למלא את הכוס.

המחשבות שלי מתמקדות בפגישה עם הכמרים. אנחנו חמשת ראשי משפחות הפשע הבכירות ששולטות בעולם. יש לנו כלל אחד ויחיד: אנחנו לא מתעסקים עם העסקים או עם המשפחות זה של זה. על שאר העולם אין שום מגבלה.

אני נשען לאחור בכיסא ומסובב את כוסית הוויסקי שלי. עיני מתמקדות בנוזל הבהיר שמסתחרר בכוסית כשאני חושב על ארבעת הכמרים האחרים.

ליאם בּיירֶן, ראש המאפיה האירית. גבּריאל דֶמיר, ראש המאפיה הטורקית. ויקטור וטְרוֹב, שעומד בראש הבְּראטְווה, ולוּקָה קוֹטְרוֹני, הדון של המאפיה האיטלקית. ויקטור ולוקה קרובים כמו אחים, ומהר מאוד למדתי עד כמה הברית ביניהם רבת־ערך. כשהם מאחדים כוחות, זה טיפשי מאוד לעצבן אחד מהם.

הכמרים נפגשים באל־איי כל שלושה חודשים כדי לבדוק את הדופק ולשמור על יחסים תקינים. המטרה היא להימנע ממלחמה שתוריד את כל העולם על הברכיים.

המלצר מניח לפני צלחת ותשומת הלב שלי חוזרת לארוחת הערב. זוויות שפתי מתרוממות קלות כשאני שם לב שאנחנו אוכלים מוּסָקה, המנה החביבה על אבא. אתנה ניסתה פעם להכין אותה לאבא, אבל הצליחה רק לשרוף את התבשיל. מיותר לציין שאחותי לא בשלנית טובה.

אני שולח מבט אל אבא והלנה, ורואה אותו מנשק את כף ידה בתודה על הכנת הארוחה.

כשאבא סיפר לי לראשונה שהוא חושב להתחתן שוב, לא הייתי מרוצה בכלל. אמא שלנו מתה לפני שנתיים ואף אחת לעולם לא תתפוס את מקומה. היא היתה האמא הכי אוהבת ומושלמת בעולם. כל האחרות תמיד יחווירו בהשוואה אליה. אבל כשאני רואה אותו מאושר כל כך ומבין שהלנה טובה לו, אני מקבל את רצונו של אבי. אם הוא רוצה אישה חדשה בגיל שבעים ושתיים, מי אני שאעצור בעדו?

בזמן שאנחנו נהנים מהאוכל, השיחה ממשיכה לעסוק בענייני החתונה. זה לא מעניין אותי, אז אני חוזר לחשוב על עסקים. החלפתי את אבא שלי בעסק לפני 12 שנים. מאז, תוך שימוש באגרוף ברזל, הרחבתי את תחומי העסקים שלנו, וכיום נמצאים בבעלותנו לא רק כל סנטימטר מרובע ביוון ובקפריסין, אלא גם בקנדה. אבא עזב את יוון רק אחרי שאמא מתה, אבל אתנה ואני השתקענו כאן כבר לפני יותר מעשר שנים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*