כראמל 10 - הסוף?

פרק ראשון

ובו יסופר על שלושת אלפים ושש מאות שניות, על פרופסור היינריך צ'וקובסקי — מנהל האקדמיה המלכותית לאומנות ויצירה מופלאה, על איך נראה חתול עם צעיף סגול ולמה כראמל הוא לא קוף (וגם לא תוכי).

לפני הרבה־הרבה שנים, בארץ רחוקה־רחוקה, חיה ילדה קטנה ושמה ג'יין.

טוב, אולי הגזמתי קצת עם ה"הרבה־הרבה". וגם עם ה"רחוקה־רחוקה". אבל בפרטים החשובים באמת דייקתי: לילדה הקטנה קראו ג'יין, והיום הוא היום שבו תפגוש את אמא שלה.

רוב ילדותה עברה על ג'יין בבית היתומים על שם קלרה ספירי הרמנס, תחת עיניה הבוחנות של המנהלת המרושעת סיסיליה טולין, אישה שלא האמינה בחום או בחמלה.

איש לא עודד את סקרנותה, איש לא חייך אליה באמת.

אבל ג'יין מעולם לא השלימה עם העובדה שהיא חלק ממקום נורא כל כך, וכשסיסיליה טולין גנבה ממנה את הצמיד שהיה הדבר היחיד שנשאר לה מאמא שלה, היא החליטה שדי. היא לא תסבול את זה עוד.

ויום אחד היא פשוט ברחה.

לאחר מסע מלא תושייה, היא הגיעה לטירת ג'רום, ומאז הכול השתנה.

היא התקבלה למשפחה, הפכה לחלק ממנה, ולראשונה הרגישה שיש לה בעולם מקום שאליו היא שייכת.

ג'יין היתה ילדה פטפטנית וטובת לב, חכמה ומעט חטטנית, כזו שלא מסוגלת לשתוק כשהיא רואה חוסר צדק, כשיש לה רעיון טוב, כשהיא מגלה משהו חדש ומרתק או כשמשהו יפה במיוחד גורם לה להתפעל.

היא ידעה לשאול בדיוק את השאלות הנכונות, לגלות סודות שאיש לא הצליח להסתיר ממנה, ולפעמים, רק לפעמים, היתה מטריפה את דעתו של מי שרצה רק קצת, אבל באמת רק קצת, שקט.

אבל היום, בפעם הראשונה בחייה, ג'יין לא רצתה הרפתקאות.

היא לא רצתה לתהות, לחקור, לשאול או לבדוק.

היא רצתה רק דבר אחד: לדעת בוודאות מוחלטת אם האישה שצפויה להגיע היום לטירה היא באמת אמא שלה.

היא פחדה להתאכזב שוב.

בעבר חשבה שתכיר את אחותה התאומה, אבל כזכור לכם, זו היתה רק מזימה אכזרית. במקום תאומה חיכתה לה מתחזה, ואחרי שהאמינה, אחרי שנתנה ללב שלה להתרגש, היא גילתה שהכול היה שקר מוחלט.

מה אם תתאכזב שוב?

מה אם האישה שטוענת שהיא אמא שלה היא לא באמת מי שהיא טוענת?

ג'יין רצתה להיות אמיצה. אבל בפעם הראשונה זה זמן רב היא לא היתה בטוחה שתצליח.

במטבח, בחדר האוכל, בסלון ובמסדרונות הטירה, כולם התרוצצו בהכנות לקראת ארוחת הצהריים הגדולה שבה יתקיים המפגש.

אבל ג'יין לא הצליחה לזוז מהחלון.

היא בהתה בדרך המובילה לטירה, מחכה לראות אם מישהו מתקרב, מחכה לראות אם היום הזה יביא איתו את התשובה שחיפשה כל חייה.

ג'יין נשענה על אדן החלון, מצחה נגע קלות בזכוכית הקרה, מבטה נע לאורך השביל המתפתל.

השעון שעל הקיר תיקתק בקצב מתסכל, מודיע לה שבעוד שעה בדיוק תגיע אמא שלה. שישים דקות, שלושת אלפים ושש מאות שניות שהתמשכו יותר מכפי שהיו אמורות.

בכל רגע שעבר, הלחץ הלך והתגבר.

הקולות מחוץ לחדרה התחזקו. צעדים מהירים חלפו הלוך ושוב, חלקם קלילים, אחרים כבדים ומדודים. מישהו הזיז במהירות כיסא, רגלי העץ חרקו לרגע על הרצפה, קול עמום של דלת נטרקת באחת הקומות התחתונות, ואז רחש, התלחשויות חפוזות ליד גרם המדרגות, כל אלו הרעידו את לִבה של ג'יין והגבירו את ההתרגשות.

אבל ג'יין לא היתה היחידה בטירה שדאגות מילאו את לִבה.

בזמן שהיא הביטה בדריכות דרך החלון, מחכה לאמא שלה, מישהו אחר התרוצץ במסדרון בלחץ.

"למה אתה ממשיך לרדוף אחריי?" גול עצר ממנוסתו ופנה למר בראון.

"כי אתה דוחה את השיחה בינינו מאתמול בערב, ואני מוכרח לדבר איתך," ענה מר בראון. גול המשיך לרוץ. "אני בבעיה איומה," הכריז כשהתפרץ לחדר של רובי, מר בראון בעקבותיו, אוחז בחוזקה תיקיית מסמכים.

רובי בדיוק שוחח עם ויש, הלנה ואל־אל. הם חשבו על דרכים לשפר את מצב רוחה של ג'יין שהעדיפה להסתגר לבד בחדרה.

"מה קרה?" שאל רובי.

מר בראון ניקה את משקפיו ופנה לגול בקול חגיגי, כאילו הוא עומד להכריז על חדשות דרמטיות.

"ובכן, גול," הוא אמר, "אולי אם תפסיק לרוץ, תוכל להקשיב ולחשוב בהיגיון."

כולם הביטו מבולבלים במר בראון שהמשיך בנאומו. "בימים שהייתם עסוקים בחיפוש אחר ג'יין, הגיע לכאן ידידי הוותיק פרופסור היינריך צ'וקובסקי, מנהל האקדמיה המלכותית לאומנות ויצירה מופלאה."

"האקדמיה המה?" התבלבל גול.

"האקדמיה המלכותית לאומנות ויצירה מופלאה, כמובן," מר בראון השיב בגאווה. "מוסד יוקרתי עם היסטוריה ארוכה, שבו לומדים רק האומנים המבטיחים ביותר."

"אני... אני לא מכיר שום פרופסור כזה!" קרא גול בקול גבוה מהרגיל. "ולא הבטחתי לו שום דבר! שום דבר בכלל!" הוא הרים ידיים באוויר כאילו ניסה להדוף את העניין מעליו, ואז הסתובב במהירות, צעד כמה צעדים הלוך ושוב ונעצר מול כראמל. "הוא פשוט בא, ראה ציורים שלי והחליט לשנות לי את החיים. אתה מבין?"

מר בראון נאנח. "אפשר לראות את זה ככה, כן."

גול קירב את ידיו לראשו בחרדה גוברת. "אבל... אבל... רגע..." הוא קפא במקום, ואז הביט ברובי במבט מלא אימה. "זה אומר שאני צריך לעשות משהו?!"

"אני לא מבין למה אתה חושש. פרופסור היינריך צ'וקובסקי לא מחמיא לכל אחד," מר בראון הוסיף בגאווה. "בכל אופן, הוא התלהב מאוד מהציורים ומהפסלים שלך, מכל הרישומים, מכל העבודות. הוא לא האמין שלא למדת אומנות עד עכשיו, והוא אמר לי, ואני מצטט: 'גול הצעיר הוא אומן מחונן, ואני רוצה להציע לו מקום באקדמיה שלי!'"

גול קימט את מצחו. "רגע... מה זאת אומרת מקום? איפה אמור להיות המקום הזה בדיוק? זה כיסא באולם? חדר? טירה?"

מר בראון לקח נשימה עמוקה. "זה אומר שהוא רוצה שתלמד שם."

גול נאנח ונעץ ברובי מבט מודאג. "ללמוד? זה... זה נשמע כמו המון מאמץ."

"זה אומר שאתה צריך להכין ציור נוסף לריאיון האישי," הסביר מר בראון.

גול קפא במקום.

"ריאיון אישי?"

"כן, בשבוע הבא."

גול תפס את ראשו. "רגע, רגע, רגע... זה שיחה עם אנשים? דיבור? שאלות? אם יהיו שאלות, הם ירצו גם תשובות!"

מר בראון הינהן בשקט.

גול פנה לרובי במבט מבוהל, ואז הסתובב אל כראמל שישב בפינת החדר והתבונן בהם מעט מחויך.

"זהו זה," קבע גול, "כראמל יעשה את הריאיון במקומי."

רובי החניק צחוק. "אתה רוצה שהחתול — אמנם חתול קסום ומופלא, אבל חתול — יעבור במקומך את הריאיון האישי?"

"לגמרי!" התלהב גול. "תחשוב על זה, הם יראו אותו, יתלהבו, יגידו שהוא מלא הבעה ויצירתיות, ואז הכול ייגמר לפני שיצטרכו לדבר איתי ולשאול שאלות!"

מר בראון עיסה את רקותיו.

כראמל התעלם לחלוטין מהדיון וניער את פרוותו, אבל גול לא ויתר. "טוב, טוב," הוא אמר בהחלטיות, "אני אמצא דרך לגרום לזה לעבוד! אולי אם נשים עליו צעיף הוא ייראה קצת יותר כמוני?"

"אבל גול, אף פעם לא ראיתי אותך עם צעיף," ויש הרגיש צורך להזכיר את העובדה הזאת.

"אתה אולי יודע את זה, אבל הפרופסור לא," גול הסתובב במהירות, פתח את הארון של רובי, שלף משם צעיף בצבע סגול בהיר וזרק אותו על כראמל. "נו, תראו עכשיו," הוא אמר לכולם, "אומנותי! מתוחכם! בדיוק מה שהם רוצים לראות!"

כראמל לא זז. הוא בהה בגול בשקט, ואז הפנה מבט לעבר רובי, הלנה, אל־אל וּויש, שעמדו סביבו ובחנו אותו.

רובי ניסה להיות מנומס. "אֶה... לא בדיוק."

הלנה הציצה בכראמל מזווית אחרת. "נראה כאילו הוא נפל לסל כביסה."

"אני לא חושב שכתום וסגול בהיר משתלבים כל כך טוב, חסר קצת עומק. יש לך אולי צעיף בצבע בורגונדי?" תהה אל־אל. "זה אדום עם קצת סגלגל."

"מטופש. מאוד מטופש," ויש פשוט אמר את האמת.

"הצעיף לא עושה את החתול, החתול עושה את הצעיף," כראמל הכריז בנחת וזקף את ראשו בגאווה. "אבל זה עדיין לא הופך אותי לגול."

גול משך בכתפיו. "טוב, אם זה לא עובד, נלך על משהו יותר מתוחכם." הוא הסתובב במהירות אל כראמל, עיניו בורקות מהמחשבה על רעיון חדש. "תקשיב," הוא אמר בהתלהבות, "אתה תבוא איתי לריאיון, תהפוך לרואה ואינו נראה, וברגע שישאלו שאלה, אני אחשוב בלב על התשובה ואתה תענה במקומי."

ויש בהה בו. "רגע, מה?"

גול המשיך להתלהב. "כראמל הרי קורא מחשבות! אז במקום שאני אענה תשובות מבולבלות, כראמל פשוט יענה את מה שהתכוונתי במילים מרשימות יותר, וככה יחשבו שאני חכם."

"אני לא בטוח שזה יכול לעבוד," רובי היה די בטוח בזה.

"בטח שזה יכול לעבוד!" גול נופף בידיו. "בואו ננסה עכשיו!" הוא נשם עמוק, עצם עיניים וחשב בלב: "הי, קוראים לי גול, אני ממש מחונן ואני לא מפחד בכלל מהריאיון!"

כראמל קרא את מחשבותיו של גול ואמר, "שלום, שמי גול, תודה על ההזדמנות ללמוד באקדמיה. אני לא מפחד מעבודה קשה ומלימודים."

גול פקח עיניים בהתלהבות. "נו! זה נשמע כאילו אני מדבר, רק חכם, נכון?!"

כולם בהו בו.

אל־אל אמר את האמת. "אֶה... לא. זה היה מפחיד."

הלנה הינהנה. "כן, לגמרי. נראה כאילו אתה פסל שמשמיע קול פתאום."

"או רוח רפאים." רובי החניק צחוק.

רק ויש הסביר בסבלנות. "גול, אתה מבין שאתה צריך להזיז את השפתיים כדי שייראה שאתה זה שמדבר, נכון?"

גול הופתע. "אה, לא חשבתי על זה."

רובי נאנח. "הקול אמור לצאת מאיפשהו, נכון? ולא מפה סגור."

גול שתק לרגע, ואז מחא כפיים. "טוב, טוב, הבנתי, אנסה שוב!" הוא נשם עמוק, הזיז את שפתיו באיטיות מוגזמת: "אני... אני אומן גדול מאוד..."

קולו של כראמל נשמע: "אני חתול, ואני דורש אוכל עכשיו."

גול התעצבן. "מה זה שייך?!"

כראמל הזדקף, "זה שייך ועוד איך. אני רעב. וחוץ מזה, אני לא קוף מדבר ולא תוכי! ואתה צריך ללמוד לדבר בעצמך."

גול החמיץ פנים, ורובי ליטף את כראמל, "בוא, אני אדאג לך לאוכל."

"אני אלך לבדוק מה קורה עם ג'יין," הלנה הרצינה. "אולי היא בכל זאת תרצה חֶברה עד שאמא שלה תגיע."

"אני אבוא איתך," אל־אל הגניב מבט אחרון במראה וחייך לעצמו.

ויש וגול נשארו לבדם.

גול הביט בוויש בתחינה. "אתה חכם, ויש. אולי אתה תעזור לי?"

ויש הרים את ראשו במהירות. "כן!" הוא אמר מיד, עיניו נדלקו בהתלהבות. "ברור שאעזור לך! אתה צריך להכיר מושגים באומנות. זה הרי ריאיון אישי באקדמיה, אז הם בטח ישאלו אותך שאלות על היסטוריה, טכניקות, זרמים אומנותיים..."

גול פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל ויש כבר התחיל. "איזו טכניקת ציור בשמן אתה מעדיף?" הוא שאל ברצינות.

גול מיצמץ. "טכניקת מה?"

ויש לא חיכה לתשובה. "נעבור לפיסול, איזה חומר אתה חושב שמעביר רגש בצורה הטובה ביותר?"

גול שיפשף את ראשו. "אֶה..."

"יש גם את השאלה הקלאסית, מיהו האומן שהשפיע עליך יותר מכולם?" ויש המשיך בחיוניות. "רמברנדט? קלימט? פיקאסו? קנדינסקי? אני מנסה לחשוב מה כדאי שתגיד, אם אתה מתחבר לאקספרסיוניזם או לסוריאליזם..."

גול פלט צליל שהיה אפשר לפרש כהתקף חרדה או כחנק קל.

ויש התעלם מפרצופיו של גול ומהקולות שהשמיע, "אתה יודע, בריאיון הם בטח ישאלו איך אתה מבטא זרימה ומקצב בציור..."

גול הרים ידיים בכניעה. "לא, לא, לא. אני לא רוצה שתעזור לי להתכונן לריאיון!"

ויש עצר. "לא?"

"לא!" גול עשה צעד לאחור. "אני רוצה שתעזור לי לשכנע את כראמל לדבר במקומי! או שתעזור לי למצוא דרך להתקבל בלי לעבור ריאיון בכלל!"

ויש הביט בו לרגע, ואז השפיל מבט מאוכזב אל רשימת המושגים שכתב במהירות בפנקס. "גול, למה אתה כל כך מתאמץ לא להיות אתה?"

השאלה של ויש נשארה לרגע תלויה באוויר, ואז ויש המשיך. "אתה זוכר," הוא אמר, "כשעברתי לכאן והתחלתי ללמוד איתך באותה כיתה? זוכר שעניתי במקומך על המבחן הגדול?"

"איך אפשר לשכוח," גול פלט צחקוק משחרר. "כולם חשבו שאני גאון."

ויש חייך לרגע, ואז הוסיף בשקט, "והיה לך ממש קשה להסתיר את האמת, נכון?"

גול משך בכתפיו. "כן..." הוא הודה, "אבל היה מאוד נעים ונוח להיות גאון."

"עד שהגענו לטירה של פרופסור דה ויל," ויש הזכיר לו. "ואז כבר לא היתה ברירה. החיים של כולנו היו תלויים בָּאמת."

גול עצר. הוא זכר את זה טוב מאוד.

ויש נשען מעט לאחור. "אתה יודע, פרופסור צ'וקובסקי רוצה שתלמד באקדמיה בגלל הכישרון האמיתי שלך, למה לך לנסות להיות מישהו אחר?"

גול בהה ברצפה ומולל באצבעותיו את שולי הצעיף שהשליך קודם על כראמל. "ויש, אתה אף פעם לא רצית להיות מישהו אחר?" הוא שאל לבסוף. "נניח, גרסה משודרגת שלך: פחות לחוץ, פחות מתוכנן, פחות מסודר, בלי כללים וחוקים?"

"פעם רציתי להיות יותר כמוך, אבל זה לא משנה," ענה ויש.

גול הביט בו מבולבל, "למה זה לא משנה?"

"כי לי אין אפשרות להשתנות גם אם אני רוצה," ויש ענה בנחרצות. "לפעמים אני מנסה, אבל לרוב זה לא מצליח. ואתה, בניגוד אליי, בכלל לא רוצה להשתנות. אתה רק רוצה שמישהו יעשה במקומך את העבודה בזמן שאתה נשאר בדיוק אותו הדבר."

גול בהה בוויש, שקוע במחשבות. "רגע, יש לי שאלה," הוא אמר לפתע.

ויש הביט בו בעניין. "כן, גול, כולי אוזן."

"הי, אֶת זה אני דווקא יודע! זה ההוא שחתך את האוזן שלו, נו... איך קוראים לו?"

"ואן גוך," הפטיר ויש.

"בדיוק! אז זה אומר שאולי אתה מוכן להחליף אותי? פעם אחרונה, אני מבטיח... רק לריאיון האישי..."

ויש הרים גבה. "מה? להחליף אותך בריאיון אישי, שבו אתה נפגש פנים אל פנים עם המראיין שלך?"

גול חשב רגע. "אָה... רגע... זה אומר שלא?"

ויש סגר את המחברת והתקדם לעבר הדלת. "זה אומר שאני הולך לראות מה עם כולם."

"נראה לי שזה היה 'לא'," גול מילמל לעצמו. "בעצם אולי זה היה 'כן'. או שזה היה 'אולי'?"

הוא נשאר לבד בחדר.

המסדרון היה שקט לחלוטין.

לפתע נשמע רעש חד.

גול זינק על רגליו. זה היה רעש נורא, כאילו משהו נחבט בעוצמה והתרסק לרסיסים.

הוא יצא מהחדר והתקרב בזהירות אל גרם המדרגות. כשראה מה קרה, חלפה בראשו רק מחשבה אחת: "רק שלא יאשימו אותי."