מגמות חדשניות במנהל ובמדיניות חינוך

מגמות חדשניות במנהל ובמדיניות חינוך\אודרי אדי־‍רקח ויזהר אופלטקה

אסופת מאמרים זו נכתבה לזכרו של חברנו היקר, פרופ' דן גבתון, שהלך מאיתנו בטרם עת והוא בן 62 בלבד. לזכרו נרתמו מחברי הפרקים השונים המהווים חלק מהקהילה האקדמית שעליה נמנה דן: המנחים שתחת הדרכתם כתב את הדוקטורט, עמיתים באקדמיה בארץ ומעבר לים וסטודנטים לתארים מתקדמים שאותם הנחה דן במסירות רבה.

הספר פותח בדברים לזכרו של דן שנשאה נעמה צבר בן יהושע, שעם אלן גולדרינג הייתה מנחת הדוקטורט של דן. הספר מחולק לשלושה שערים שכל אחד מהם משקף את תחומי המחקר והעשייה האקדמית של דן ומהווה חלק מתחום הדעת של מִנהל ומדיניות בחינוך.

אף שכל שער ממוקד בהיבטים שונים, ניתן להצביע על שתי מסקנות משותפות למרבית הפרקים בספר: המסקנה הראשונה ממוקדת בפרספקטיבה של לוקליות - יש להתייחס להקשר הייחודי המאפיין את סביבת התהליך החינוכי על מנת לתת מענה ראוי לשינויים חברתיים ותרבותיים המתרחשים בחברה שבה פועל ארגון החינוך. זאת לצד הצורך במתן אוטונומיה רבה יותר לכוחות ההוראה החפצים להוביל שינויים חינוכיים המותאמים לסביבתם. המסקנה השנייה ממוקדת בהכרה שהובלת שינוי מחייבת שיתוף פעולה בין צוותי הוראה לבין הקהילה שאותה הם משרתים ובין מגוון של בעלי עניין בנעשה במוסדות חינוך. שתי המסקנות מעידות על כך שמגמות של מרכוז פחות יעילות ופחות רלוונטיות לתפקודן של מערכות חינוך. צוותי החינוך בבית הספר נדרשים כיום להיות סוכנים אקטיביים הפועלים עם הקהילות של בית הספר על מנת לתת מענים חינוכיים יעילים לתלמידים, הורים ומורים מתוך נקודת מבט יזמית וחדשנית.

השער הראשון ממוקד בחשיבות של צוותי החינוך בהובלת שינויים וברפורמות שהושתו עליהם. בעוד מערכת החינוך מנסה להיענות לשינויים חברתיים רחבים ולעצב מדיניות מותאמת לשינויים אלה, ניכר שהרפורמות והשינויים במערכת החינוך, שמקורם בשלטון המרכזי, התמודדו בהצלחה מועטה עם האתגרים והתהליכים הדינמיים בחברה. בה בעת, קיים רצון להעניק לאנשי חינוך, ובעיקר למנהלים, אוטונומיה מקצועית הנחוצה להובלת שינויים מהשדה כלפי מעלה (bottom up) המשפרים את הסיכוי לחזק ממדים חדשניים בבתי הספר ובמערכות חינוך לוקליות. למרבה הצער, האוטונומיה אינה ניתנת הלכה למעשה. בשער זה נוקטים המחברים בעמדה ביקורתית כלפי גישות שהשדה מקבל מלמעלה (top down) המובלות על ידי השלטון המרכזי, שמקשות על הובלת שינויים חינוכיים המותאמים לצרכים לוקליים של קהילת בית הספר. לאור זאת, עולה קריאה לאימוץ גישות המעניקות יותר סמכות, שיקול דעת ואוטונומיה לצוותי החינוך ולבעלי העניין השותפים בעשייה החינוכית.

בפרק הראשון, בהתבסס על פרספקטיבה היסטורית, מתמקד יובל דרור בשילוב בין תאוריה, מדיניות לפרקטיקה דרך סיפורם של שלושה גלים של החינוך הפרוגרסיבי בישראל: במושבות של העלייה הראשונה והשנייה; בתקופת המנדט הבריטי והגל השלישי משנות ה־‍70 ואילך. הפרק דן ביסודות הרעיוניים והאידאולוגיים שעמדו בבסיס החדשנות החינוכית בכל גל ובדרכים למימוש רעיונות אלה דרך עיצוב מדיניות חינוכית ומימושה לכדי פרקטיקה בבתי הספר ניסויים ואחרים. על בסיס סקירה זו מציג המחבר מספר לקחים משמעותיים התורמים להטמעה מוצלחת של חדשנות חינוכית: הצורך בחיזוק הקשר בין תאוריה, מדיניות ופרקטיקה; אימוץ תפיסה שלפיה רפורמות, שינויים ושיפורים למיניהם צריכים לצמוח בו־‍זמנית מלמטה למעלה (bottom up) ומלמעלה למטה (top down) כאחד; הצורך בתאוריה מתחדשת המתאימה את עצמה לנסיבות; צורך באיזון בתכנים של החינוך החדשני לגלגוליו; תיאוריה שמתחדשת, צומחת מהשדה ומתאימה את עצמה לנסיבות משתנות; הצורך במדיניות חינוכית כוללת וברורה; ולבסוף, הנהגה חינוכית יזמית המשלבת בין תאוריה למדיניות ודוחפת לשינויים הנדרשים בשדה החינוכי.

הפרק השני בספר, פרי עטו של עמי וולנסקי, סוקר את המתח המתמשך שבין תהליכי מרכוז וביזור במערכת החינוך, מתחילת שנות ה־‍70. המאמר מתחקה אחר המהלכים של משרד החינוך לאפשר אוטונומיה בית ספרית בחינוך הציבורי כדי להעצים את כוחם וסמכותם של המנהלים והמורים ולאפשר צמיחה ויצירתיות בתהליך הלמידה וההוראה, דרך שלוש רפורמות ושינויים במערכת החינוך: אוטונומיה פדגוגית; המעבר של בתי הספר לניהול עצמי; ותוכנית גפ"ן. מהסקירה עולות שתי תובנות בולטות לגבי ההתפתחויות הנוגעות לאוטונומיה בית ספרית: האחת היא שקיים פער בין משאלות הלב של שרי חינוך אשר ביקשו לראות בבתי הספר את מוקד קבלת האחריות והסמכות הפדגוגית בהתאמה לצורכי התלמידים והקהילות לבין יכולתם להוביל למדיניות חינוך המעניקה להם מנדט למימוש האוטונומיה המקצועית שלהם. התובנה השנייה מתמקדת במגמה ליוזמות חיצוניות מצד עמותות המציפות את המערכת בשירותי חינוך ומערערות ומחלישות את מעמדו של החינוך הממלכתי הציבורי ואת מדיניות החינוך המבקשת להעצים את האוטונומיה של בתי הספר. וולנסקי דן גם בחשש מתהליכי ההפרטה ואימוץ שפה הנגזרת מעולם העסקים והכלתה על כוחות ההוראה.

הדיון באוטונומיה עומד במרכז הפרק השלישי. בפרק זה מתמקד אדם ניר בערך ובחשיבות שיש במתן אוטונומיה לבתי הספר כפי שניתן היה ללמוד מהמקרה של משבר הקורונה. במאמר מוצג מודל לאפיון הסתגלות בית הספר למצבים משתנים כפונקציה של מידת ההלימה בין בית הספר לבין המערכת החינוכית ביחס לאוריינטציה לשינוי. הלימה רבה בנטייה לשינוי עשויה להוביל להסתגלות בית הספר והטמעת השינויים במידה הטובה ביותר. בעוד מגפת הקורונה יצרה הזדמנות לשינוי מהותי של השגרות של בתי הספר ושל מערכת החינוך, בפועל לא היה שינוי מהותי של שגרות, נורמות ותפיסות יסוד שאפיינו את המערכת. מגמה זו מעידה על הצורך להגדיל את חופש הפעולה שניתן לבתי הספר ולצוותי החינוך ולצמצם את עוצמת הכפייה והתכתיבים המרכזיים שמגדיר משרד החינוך כדרך לפרוץ את "מלכודת המרכוזיות", שמגבילה את יכולת התגובה ואת כושר ההסתגלות של בתי ספר לשינויים המתרחשים בסביבתם הארגונית.

הפרק האחרון בשער זה מתמקד בתפיסה של האקו־‍סיסטם המאפיינת את המערכות החינוכיות העדכניות. גדי ביאליק, מחבר הפרק, סוקר את מקורות ההשפעה הרעיוניים וההיסטוריים שעיצבו את מודל האקו־‍סיסטם לשינוי חינוכי ברמה הבינלאומית וברמה המקומית־‍ישראלית ומדגים את המודל באמצעות חקרי מקרה שבהם מיושם מודל זה כדרך להוביל לשינוי חינוכי. במרכז מודל האקו־‍סיסטם עומדת התפיסה שהמקור לשינוי חינוכי ומוקד השינוי נמצאים במנעד הקשרים ההדדיים בין המוסד החינוכי, צוותו ותלמידיו, לבין המשאבים הפיזיים והאנושיים הקיימים מחוץ למוסד החינוכי. על בסיס חקרי מקרה, המאמר מפנה את הזרקור על מאפייני בתי הספר הפועלים כאקו־‍סיסטם, מציב את האתגרים הניצבים בפניהם ומדגיש את השפעותיו החינוכיות על התלמידים והארגון הבית ספרי.

השער השני בספר מתמקד בהיבטים מתודולוגים לחקר מדיניות ומִנהל החינוך. שני פרקים עוסקים במחקר האיכותני שעמד בלב העשייה המחקרית של דן גבתון. הפרק החמישי נכתב על ידי מייגן קרפורד, אשר סוקרת את ספרו של דן גבתון משנת 2016, Researching education policy, public policy and policymakers: qualitative methods and ethical issues. מתוך התובנות העולות מהספר, מבקשת מייגן מהחוקרים הנוקטים בשיטות המחקר האיכותני לשים לב למיקומיות (positionality) שלהם בתהליך המחקרי. על אף שסוגיה זו אינה חדשה במחקר האיכותני, חשיבותו של הספר בכך שהוא זוכה להתמקד בתחום של מדיניות חינוך מנקודת המבט של המחקר האיכותני־‍נטורליסטי. כפי שמציינת המחברת: "חוקרים שיתחילו בשאלת המיקומיות ומשם יעברו לשאלות נוספות שעניינן אתיקה וערכים, יבינו לעומק את מורכבות תהליך המחקר. התהליך נעשה מורכב עוד יותר אם בנוסף על כך המחקר דורש לעבוד עם אנשים בעמדות כוח, כפי שגבתון גילה בעבודתו על מדיניות".

בעוד הפרק הקודם מציע לחוקר לנקוט בעמדה זהירה באימוץ הגישה האיכותנית לבחינת מדיניות, בפרק השישי יזהר אופלטקה מתייחס לפוטנציאל הקיים בשיטות מחקר איכותניות כדרך לגלות ולזהות היבטים שליליים ה"מוזנחים" בחקר עבודתם של מנהלים המנצלים את סמכותם כדי להתעמר בעובדיהם תוך התעלמות מערכים מוסריים ואתיים. המאמר דן במושג של מנהיגות מתעמרת ומציג באופן שיטתי את התועלת שיש בשימוש בטווח העשיר של שיטות מחקר איכותניות כדי לזהות ולבחון אספקטים מגוונים של מנהיגות זו. פרק זה מספק הצצה לתחום המנהיגות המתעמרת, אבל בעיקר לתרומה של שיטות מחקר איכותניות בהדגשת המורכבות ורוחב היריעה של תופעה זו, שנחקרה בעיקר בשיטות מחקר כמותיות.

הפרק הבא בשער המתודולוגי עובר מהמחקר הבודד לניתוח של מאגרי מאמרים של תחום דעת מוגדר. בפרק זה אודרי אדי־‍רקח ופאולה דוסי בוחנות את השינויים שחלו במוקדי המחקר בתחום של מעורבות הורים, לפני הקורונה ובמהלכה, באמצעות שימוש בשיטת ניתוח ביבליומטרי. כלי מחקר זה מאפשר לנתח מבנה של תחום דעת, בין השאר על ידי בחינת הנושאים העיקריים הנבחנים והתפתחויות שיש בתחום זה. הדיון בשיטה זו נובע מהגידול בידע המחקרי שמצריך הסתכלות על תחומי דעת, מעבר למחקר בודד, מה שמאפשר לזהות לקונות מחקריות. שיטה זו, שיושמה בעיקר בתחומי המדעים, זוכה בשנים האחרונות להתייחסות גם בתחום מדעי החברה. המחקר המוצג מבוסס על ניתוח של למעלה מ־‍1,000 מאמרים מחקריים ומלווה בדוגמאות, המעידים שהקורונה היוותה קטליזטור לשינויים ביחסים שבין הורים לבית הספר. לכך יש השלכות על עיצוב מדיניות חינוכית החותרת לחיזוק הקשרים שבין בית הספר לקהילותיו.

השער השלישי של הספר מתמקד במדיניות חינוכית, תחום נוסף ומשמעותי שבו עסק דן גבתון. הפרק השמיני בספר, שנכתב על ידי יעל גרינשטיין, מציג מחקר המבוסס על הסוגה הפנומנולוגית הבוחן את המשמעות של מדיניות חינוך והזדמנויות חינוכיות בפריפריה עבור מורים, הורים ובוגרים צעירים. ההתמקדות בפריפריה, המאופיינת בריחוק ובבידוד מאזורי מרכז, ביישובים קטנים שמאוכלסים בדרך כלל על ידי אוכלוסיות חלשות יחסית ומאפשרים הזדמנויות חינוכיות מועטות, מאפשרת לקבל פרספקטיבה על אודות הצורך בגיבוש מדיניות ספציפית לצרכים של הפריפריה כדי לענות לצרכים הייחודיים של מרחב זה. המחקר מדגים צורך בהתייחסות לוקלית בעיצוב מדיניות חינוך. תפיסה שמצאה ביטוי גם בפרקים של השער הראשון של ספר זה.

הפרק הבא בשער זה מתמקד בסוגיה של המחסור במורים, שהפכה לתופעה מטרידה בארצות הברית, וגם בישראל. אלן גולדרינג ואנג'לה קוקס סוקרות את הספרות העוסקת בשלושה היבטים: הראשון מתמקד בתיאור מגמות של עזיבת מורים את המקצוע ואת הירידה במספר הסטודנטים להוראה. השני דן בהסברים מקיפים לדפוסים אלו המתייחסים לשוק הכלכלה והעבודה, מעמד מקצוע ההוראה ותנאי העבודה של המורים למול השינויים החברתיים. ההיבט השלישי מציג אסטרטגיות ויוזמות כמענה למחסור במורים. יוזמות אלו לא הצליחו להוביל לצמצום המחסור במורים, ולדעת המחברות, כדי להתמודד עם הבעיה יש לבצע שינויים אמיצים בעבודתם והעסקתם של המורים כדי להתאים אותם לצרכים המשתנים והדינמיים של החברה.

הדיון במורים עומד גם במרכז הפרק העשירי, שכתב ג'וש גלזר, הממשיך את הקו של הפרק הקודם ומצביע על הצורך בשינויים מהותיים בעיסוק בהוראה. פרק זה מסתמך על שתי גישות. זו של אבוט המתייחס לסמכות השיפוט של הפרופסיות המבוססת על מומחיות בפתרון בעיות מורכבות; ועל גישתו של האקנסון, המתייחס לקהילות אפיסטמיות החולקות הבנות על פרקטיקה משותפת ועל הטיפול בבעיות בעזרת מערכת כלים משותפת. על בסיס שתי הגישות הללו, הפרק דן בביסוס מעמדו של מקצוע ההוראה כעיסוק ציבורי המתאפיין, לפי המחבר, בצורך בשותפות בין אנשי המקצוע ובין הציבור מתוך התפיסה שחינוך הוא פעולה טכנית מורכבת, שמטרותיה ויישומה קשורים קשר בל יינתק לערכים חברתיים, גם אם ערכים אלה נתונים לוויכוח או שנויים במחלוקת. לפי תפיסה זו, מקצוע ההוראה הוא בעל מומחיות שצריכה להיות מכוונת להתמודדות עם אתגרים חברתיים וקידום מטרות ציבוריות. גם מאמר זה, כפי שעולה בפרקים נוספים באסופה זו, מדגיש את חשיבות השותפות בין העוסקים בהוראה לבין בעלי עניין ציבורי ופוליטי שונים הפועלים יחדיו בהתייחס להקשר הלוקלי שבו הם מצויים.

את הספר חותם מאמרו של משה תלם העוסק בצורך בפיתוח מדיניות לשילוב בינה מלאכותית בעבודתם של המנהלים וצוותי החינוך בבית הספר. הפרק מתייחס לפוטנציאל הרב שיש בכלים של בינה מלאכותית לניהול יעיל של ההוראה והלמידה בבית הספר דרך מערכות המידע הקיימות בו. הכנסת הבינה המלאכותית לניהול הבית ספרי דורשת משאבים והכשרת הצוות החינוכי לצד עיצוב מדיניות רחבה בנושא.

דברים לזכרו של פרופ' דן גבתון\נעמה צבר בן יהושע

קשה להספיד אותך דן, היית גדול מכדי להיכנס לדף 4A.

הרבה יותר הגיוני היה שהיית מספיד אותי. זו דרכו של עולם שמבוגרים מסתלקים וצעירים מהם מספידים אותם. עד היום בירכת אותי בכל כך הרבה הזדמנויות חגיגיות, ותמיד בחום ובהומור. ואני גומלת לך בהספד. אולי זה מאפיין יותר מכל את הפרדוקס של חייך.

ב־‍1989 נכנס לחדר הסמינריונים סרן במדים חמוש באקדח ושאל אם זה השיעור המסוים שאליו הוא רשום. לא הכרתיך, אבל לא עבר זמן רב עד שהבנתי איזה נכס אתה, וגם אתגר. היית הלעומתי שלי. עם כל הכאילו ביטחון עצמי שהפצת סביבך בסמינר, זכורה לי הפתעתם של הסטודנטים שלמדו עימך על הנדיבות שבה חלקת את רשימותיך ואת מה שהיה לך. התיידדנו מאוד. היית בן טיפוחיי. הנחיתי אותך בעבודת התזה. באותה עת הייתי עסוקה בציונות וביהדות כתרבות והצעתי לך עבודה הקשורה בחינוך לציונות בתנועה הקיבוצית. התלהבת, ובעבודתך חשפת היבטים חדשים ומעניינים. היה ברור שתמשיך לדוקטורט, וחשבתי שנכון שתנצל את הידע המשפטי שלך ותחקור משהו שיחשוף את ייחודיותך. היות והנושא שהצעת היה קשור במִנהל, פנית לפרופ' אלן גולדרינג, ושתינו התענגנו להנחות חוקר סקרן, יסודי, חרוץ ואינטלקטואל המציב בפנינו סוגיות המחייבות מענה שעד לאותו רגע לא התמודדנו איתן. היית מרצה דגול, בלי מירכאות. בהיר, בעל שפה עשירה, מצגות מעניינות והרבה מאוד הומור. היה לך צבא של מעריצות שהלכו אחריך לכל קורס שנתת. התבקשת להופיע באין־‍ספור כנסים ואירועים. כמעט תמיד פנו אליך כפרופ' גבתון, שכן היה ברור למארחים שמי ששמו כל כך מפורסם הוא בוודאי פרופ'. ואז היית מתקן את הדובר ואומר בשקט "גם זה יגיע". בינתיים התקבלת להיות מרצה אורח על בסיס קבוע בלונדון ב־‍LIE), London Institute of Education) - מינוי שהסב לך קורת רוח רבה ויוקרה בין־‍לאומית ולבית הספר כבוד. גם הפקולטה למשפטים בתל אביב נהנתה מיכולותיך, ואכן ההכרה בייחודיותך נסקה לגבהים והעניקה לך מקום משמעותי בעולם המקצועי.

לפני יותר מעשור הגיע המשבר הגדול. צלצלת אליי מבילינסון מייד לאחר הניתוח לכריתת הרגל שהציל את חייך, ומייד הגעתי. גילית קור רוח, אבל בלב פנימה ידעת ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. ואכן חייך השתנו. היית צריך להסתגל לאורח חיים אחר. למגבלות ולכל מה שהנכות הזו הביאה עימה. עוד בבית החולים צפית שתהיה לך בעיה להגיע ללונדון, ששם יש הרבה מדרגות, והפרוטזה תעיק. אומנם התבדחת רבות על הרגליים הדקיקות שלך והתרסת בכך שסירבת גם בחורף ללבוש מכנסיים ארוכים, אבל דוק של עצב נשזר בחייך. לא היית הדן גבתון כפי שהכרתיך. בינתיים מילאת תפקידים רבים בבית הספר, היית מנחה מבוקש מאוד, עלית בדרגה והיית לפרופסור, ואלו היו צומתי שמחה בחייך. אבל גם הם לא ארכו זמן רב. מצבך הבריאותי והנפשי הדרדר. לא שעית לבקשות לקבל עזרה, ולפני כשלוש שנים המערכות קרסו. אושפזת בבלינסון ומשם עברת לבית רבקה ומשם הגעת הלום לפרידה אחרונה.

דן, היית איש מיוחד במינו. מוכשר, טוב לב - לעיתים יכולת להיות גם ההפך - בעל ידע אדיר, עם עושר תרבותי, אבל החיים לא האירו לך פנים. אני מקווה שבית הספר לחינוך ימצא דרך להנציח את תרומתך, ובכך נוכל לעשות תיקון קטן לגורל. אני מודה לך על כל הנחת שהענקת לי ביחסך החם אליי ובהישגיך. תנוח בשלום על משכבך.

נעמה צבר בן יהושע

נ"ב. דן, מאז לכתך מאיתנו, הזמן ממשיך לחלוף. חסרונך הולך וגובר בצמתים שונים. תודה לעמיתיי, אודרי אדי־‍רקח ויזהר אופלטקה, שנטלו על עצמם להנציח אותך בדרך מעשירה זו.