פתיחה: אהבה, זה מצחיק אותך?
ברוכים הבאים לעולם הקסום שבו אפליקציות מחליפות שדכנים, סלפי מחליף שיחה, ולפעמים — חתול בפרופיל מתפקד יותר מהבחורה ששלחה אותו.
קוראים לי ניר, ואני כאן כדי לחלוק איתכם את הצד היותר... איך לומר בעדינות... ביזארי של עולם ההיכרויות.
לא כולם יוצאים ממערכות יחסים עם טראומות. יש כאלה שיוצאים עם תובנות. אני יצאתי עם סיפורים.
עם כל האנרגיה שהשקעתי בדייטים שהתרסקו, כבר הייתי ממריא במטוס פרטי. קטן, אמנם, אבל לפחות לא כזה שנכנס ישר למערבולת בכל פעם שהיא מפסיקה לענות.
בין קפה הפוך לטופו מרוסק, בין ליקוקים של כלב בדייט עם מישהי שבאה רק בגללו, ובין דייט באפלה שגרם לי להרגיש כמו בחדר בריחה עם ריח סושי —כל פרק כאן הוא מסע קצר, לרוב מצחיק, לפעמים כואב, ולפעמים... פשוט הזוי מכדי להמציא.
האם ביליתי שעתיים בצ'אט עם מישהי מושכת להפליא, רק כדי לגלות שזו בכלל בינה מלאכותית עם חוש הומור יותר מפותח משלי? חד־משמעית כן — והיא גם זרקה אותי...
אה, והקשר בין הפרקים? מקרי בהחלט. כמו הקשר בין ה"סליחה על האיחור" שלה לאמת.
הספר הזה לא יפתור לכם את חיי האהבה, אבל הוא יגרום לכם להרגיש הרבה יותר טוב עם מה שאתם עוברים בעצמכם.
וזה, חברים, לא מעט.
השמות האמיתיים שמורים במערכת.
כל הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים... וגם קצת פרי דמיוני הפרוע. 
יאללה, בואו נמריא. רק אל תצפו לחזור בשלום.
החזיקו חזק — לא תמיד מדובר רק בלב שנשבר. לפעמים זה גם חשבון במסעדה שהוא בדיחה בפני עצמה.
אם חיפשתם ספר רומנטי — כדאי שתפנו שמאלה אל מדף הרומן. אם באתם לצחוק, להזדהות, או להרגיש שהדייטים שלכם אולי לא היו כל כך גרועים — ברוכים הבאים.
ולכל הנשים שהקדשתי להן פרק בספר הזה — זכיתן!
תראו את זה כמעין אות הוקרה לאומץ, לסבלנות וליכולת להעמיד אותי במצבים של ״מה לעזאזל קרה פה?״
וזה לא סתם, זו מתנה: ספר שלם מלא חוויות, רגעים משונים וצחוקים שכנראה בלעדיכן לא היו מתגשמים.
אז תודה שגרמתן לי ללמוד, לצחוק ואולי אפילו קצת להתבגר (או לפחות לנסות).
ואגב, אם תזהו את עצמכן בפרק — דעו שזה אומר שלתמיד יהיה לכן מקום של כבוד... גם אם לפעמים זה היה על הצד המשעשע.
פרק 1: דייט עם סבתא... ועם שלושה סלים
פגשתי אותה באפליקציה. בתמונה היא נראתה חמודה, כזו שכיף לשתות איתה קפה ולדבר על שטויות. עיניים טובות, חיוך בול מה שאני מחפש ואווירה כללית של "לא מאיימת לעבור לגור אצלך אחרי שלושה דייטים."
קבענו שאבוא לאסוף אותה מחולון, והיא עלתה לרכב אחרי איחור אופנתי של שמונה דקות. לא נורא, שמונה דקות זה לגמרי נסבל.
אבל אז היא נכנסה... ולקח לי שלוש שניות להבין — זו היא, אבל בגרסה הרבה יותר מתקדמת. כאילו מישהו לקח את התמונות שלה מהאפליקציה, לחץ על "זום אאוט בזמן", ופתאום אני יושב עם מישהי שנראית כמו המזכירה של אימא שלי משנות התשעים.
הייתי מופתע, אבל עוד לא ברחתי. ואז הגיע השלב הבא:
“אתה יכול רק להקפיץ אותי לחברה? אני צריכה להביא לה את הסלים.”
עכשיו, אני לא יודע איך אצלכם נראים דייטים, אצלי הם בדרך כלל לא כוללים שליחויות לסבתא של מישהי עם ציוד לשבת.
כבר היינו באוטו אז אמרתי: יאללה, נזרום. נסענו. היא פתחה בשיחת חולין אולטרה־נוסטלגית (מה אתה אומר על קוסקוס? אתה שותה סודה?), ואני בעיקר תכננתי איך לברוח בכבוד העצמי.
הגענו. היא ירדה מהאוטו עם שלושה סלים (אמיתי!). עשתה שלום לשלומית או לרחל או למי שזו לא הייתה — ונעלמה לבניין.
וזה הרגע שבו זה הכה בי כמו שקית פיתות חמימה:
אני בדייט שהוא בעצם... שירות שליחויות.
שלפתי את הנייד והקלדתי בקור רוח:
“היי, חשבתי על זה, נראה לי שאני מוותר על הדייט להערב. שיהיה ערב נעים.” ושלחתי.
כן, שלחתי לה את הודעת הסיום — בזמן שהיא הייתה אצל החברה שלה עם הסלים.
כן, נעלמתי לפני הקפה.
ולא, אין לי ייסורי מצפון — אולי רק קצת על זה שלא דרשתי תשלום על ההקפצה.
מוסר השכל: כשהדייט שלך עולה לרכב עם סלים, תבין מייד, אתה לא בדייט, אתה בסיבוב שליחויות.
וכשהיא שואלת אם אתה רוצה להיכנס לקפה, תוודא קודם שזה לא כדי להכין לך גם סל.
פרק 2: נפגשנו לפני רבע שעה, אבל כבר חודשיים ביחד
היא הייתה צפונבונית בריבוע. הגענו בנפרד לחוף הצוק — אני באוטו שלי, היא באוטו שלה. דייט ראשון, והבחורה כבר עם וייב של נטפליקס אן צ'יל.
נפגשנו בבר שעל החוף, התרווחנו על ספה, השקיעה מאירה לנו את הפנים באור רומנטי מדי לטעמי — אבל זורם. היא פתחה בשיחת חולין על החיים, ואז, בלי בושה, החליטה לפתוח גם את תיק הנדל"ן של המשפחה:
“אימא שלי קנתה לי דירה בהרצלייה, ועוד אחת שהיא משכירה לסטודנטים. אבל אני לא אוהבת את הדירה השנייה, אז אני בעיקר שוהה בראשונה, אלא אם כן יש שיפוץ..."
לא יודע אם זו הייתה שיחת תיווך או ניסיון להרשים, אבל אני עוד מנסה להחליט אם להזמין משהו לשתות — והיא כבר מסמנת למלצרית.
כוס יין ראשונה.
אחרי חמש דקות — עוד אחת.
“אז מה אתה עושה?" היא שואלת, תוך כדי שהיא כבר מסמנת על השלישית.
אני עונה, היא לא ממש מקשיבה — ויין רביעי כבר מתבזבז על החולצה שלה מצחוק פתאומי.
היא לא ביקשה בקבוק, חס וחלילה — היא פשוט עברה מכוס לכוס, כאילו זו תחרות מרתון ביין לבן.
כוס חמישית. ואז, ברגע שיא דרמטי אנחנו מתנשקים בלהט, והיא כבר חצי שיכורה.
פתאום עוברת לידנו חברה שהיא מכירה, מביטה בה מופתעת:
“ואי! לא ידעתי שיש לך חבר."
והצפונבונית עונה בלי למצמץ:
“ברור! אנחנו יוצאים כבר חודשיים." (חודשיים?! אני הכרתי אותה לפני עשר דקות. אבל מי אני שאתווכח עם כרונולוגיה של שיכורה?)
אחרי כוס שישית ושביעית, וגם איזו טקילה ש"נשפכה לי בטעות לגרון", מגיע החשבון.
500 שקל.
אני שואל בעדינות, "שנחלוק?"
היא מעקמת פרצוף של עשירה, מתפשרת ואומרת:
“נו טוב... אם אתה מתעקש... באמת, התפרעתי קצת הייתי אומרת!"
יצאנו מהבר.
ואז באה השאלה המפתיעה שלה:
“טוב, שניסע אליך?"
אני שואל, "את בטוחה שאת יכולה לנהוג?"
“ברור!" היא עונה, מתנדנדת בנחישות.
אני מגיע ליחידת הדיור שלי בנס ציונה — והיא כבר שם. עומדת בכניסה, מחויכת כאילו אנחנו באמת ביחד חודשיים.
מה אגיד לכם?
היה ערב אש. באמת. אש.
צחוקים, שיחות עומק שיכורות, אפילו קצת פילוסופיה של חצות.
עד חמש בבוקר.
אבל אז...
נעלמה.
כמו פיה מצפון תל־אביב.
לא טלפון, לא הודעה, כלום.
כאילו התפוגגה בחזרה להרצלייה עם הדירות של אימא.
כנראה כשאת צפונבונית שיכורה, גם הזמן עובר מהר יותר.
אצלה זה היה חודשיים,
אצלי זה היה סטוץ בע"מ.
פרק 3: הצפרדע, המפתחות ומרינה
היא שמה רק תמונה אחת בפרופיל. יפה. טבעית, אבל כזאת שמרמזת על ביישנות — או הסתרה.
כשהגעתי לאסוף אותה, ראיתי דמות מתקרבת לאיטה.
ככל שהתקרבה, הבנתי שהקשר בין התמונה למציאות... נגיד בעדינות — לא מדויק.
היא נכנסה לרכב שלי עם צרור מפתחות ענקי, כמו זו שמנהלת מחסן של מוסד.
ואז — בלי לשאול — היא פשוט מתחילה לפתוח את כל התאים ברכב.
שאלתי אותה, "מה את עושה?"
והיא עונה, "מחפשת מקום לשים את המפתחות."
חשבתי לעצמי, אם היא מחפשת מקום למפתחות, אולי היא גם תאפסן אצלי את הוויזה שלה.
ניסיתי להציל את הסיטואציה ושאלתי אם יש בית קפה בסביבה.
היא? מתעקשת, "בוא ניסע למרינה בהרצלייה.”
אמרתי שזה רחוק, אבל היא לחצה ולחצה, אז בסוף נגררתי.
באמצע איילון, כשהיא מסתכלת בבוז על הרכב שלי, היא יורה את הפנינה:
“מה, אלה הרכבים שנותנים לכם בהיי־טק?"
פה זה נגמר מבחינתי.
עשיתי פרסה, אמרתי בנימוס שכדאי שנסיים את הדייט.
היא התעצבנה:
“לפעמים צריך לבלוע את הצפרדע!"
עניתי, "אני בולע רק סטייקים. צפרדעים אני שולח לחברים הצמחונים, שיתמודדו."
היא טרקה את הדלת כמו בסצנה מסרט, ואני נשארתי לבדי ברכב שכנראה לא עומד בסטנדרטים של הרצלייה פיתוח.
פתיחה: אהבה, זה מצחיק אותך?
ברוכים הבאים לעולם הקסום שבו אפליקציות מחליפות שדכנים, סלפי מחליף שיחה, ולפעמים — חתול בפרופיל מתפקד יותר מהבחורה ששלחה אותו.
קוראים לי ניר, ואני כאן כדי לחלוק איתכם את הצד היותר... איך לומר בעדינות... ביזארי של עולם ההיכרויות.
לא כולם יוצאים ממערכות יחסים עם טראומות. יש כאלה שיוצאים עם תובנות. אני יצאתי עם סיפורים.
עם כל האנרגיה שהשקעתי בדייטים שהתרסקו, כבר הייתי ממריא במטוס פרטי. קטן, אמנם, אבל לפחות לא כזה שנכנס ישר למערבולת בכל פעם שהיא מפסיקה לענות.
בין קפה הפוך לטופו מרוסק, בין ליקוקים של כלב בדייט עם מישהי שבאה רק בגללו, ובין דייט באפלה שגרם לי להרגיש כמו בחדר בריחה עם ריח סושי —כל פרק כאן הוא מסע קצר, לרוב מצחיק, לפעמים כואב, ולפעמים... פשוט הזוי מכדי להמציא.
האם ביליתי שעתיים בצ'אט עם מישהי מושכת להפליא, רק כדי לגלות שזו בכלל בינה מלאכותית עם חוש הומור יותר מפותח משלי? חד־משמעית כן — והיא גם זרקה אותי...
אה, והקשר בין הפרקים? מקרי בהחלט. כמו הקשר בין ה"סליחה על האיחור" שלה לאמת.
הספר הזה לא יפתור לכם את חיי האהבה, אבל הוא יגרום לכם להרגיש הרבה יותר טוב עם מה שאתם עוברים בעצמכם.
וזה, חברים, לא מעט.
השמות האמיתיים שמורים במערכת.
כל הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים... וגם קצת פרי דמיוני הפרוע.
יאללה, בואו נמריא. רק אל תצפו לחזור בשלום.
החזיקו חזק — לא תמיד מדובר רק בלב שנשבר. לפעמים זה גם חשבון במסעדה שהוא בדיחה בפני עצמה.
אם חיפשתם ספר רומנטי — כדאי שתפנו שמאלה אל מדף הרומן. אם באתם לצחוק, להזדהות, או להרגיש שהדייטים שלכם אולי לא היו כל כך גרועים — ברוכים הבאים.
ולכל הנשים שהקדשתי להן פרק בספר הזה — זכיתן!
תראו את זה כמעין אות הוקרה לאומץ, לסבלנות וליכולת להעמיד אותי במצבים של ״מה לעזאזל קרה פה?״
וזה לא סתם, זו מתנה: ספר שלם מלא חוויות, רגעים משונים וצחוקים שכנראה בלעדיכן לא היו מתגשמים.
אז תודה שגרמתן לי ללמוד, לצחוק ואולי אפילו קצת להתבגר (או לפחות לנסות).
ואגב, אם תזהו את עצמכן בפרק — דעו שזה אומר שלתמיד יהיה לכן מקום של כבוד... גם אם לפעמים זה היה על הצד המשעשע.
פרק 1: דייט עם סבתא... ועם שלושה סלים
פגשתי אותה באפליקציה. בתמונה היא נראתה חמודה, כזו שכיף לשתות איתה קפה ולדבר על שטויות. עיניים טובות, חיוך בול מה שאני מחפש ואווירה כללית של "לא מאיימת לעבור לגור אצלך אחרי שלושה דייטים."
קבענו שאבוא לאסוף אותה מחולון, והיא עלתה לרכב אחרי איחור אופנתי של שמונה דקות. לא נורא, שמונה דקות זה לגמרי נסבל.
אבל אז היא נכנסה... ולקח לי שלוש שניות להבין — זו היא, אבל בגרסה הרבה יותר מתקדמת. כאילו מישהו לקח את התמונות שלה מהאפליקציה, לחץ על "זום אאוט בזמן", ופתאום אני יושב עם מישהי שנראית כמו המזכירה של אימא שלי משנות התשעים.
הייתי מופתע, אבל עוד לא ברחתי. ואז הגיע השלב הבא:
“אתה יכול רק להקפיץ אותי לחברה? אני צריכה להביא לה את הסלים.”
עכשיו, אני לא יודע איך אצלכם נראים דייטים, אצלי הם בדרך כלל לא כוללים שליחויות לסבתא של מישהי עם ציוד לשבת.
כבר היינו באוטו אז אמרתי: יאללה, נזרום. נסענו. היא פתחה בשיחת חולין אולטרה־נוסטלגית (מה אתה אומר על קוסקוס? אתה שותה סודה?), ואני בעיקר תכננתי איך לברוח בכבוד העצמי.
הגענו. היא ירדה מהאוטו עם שלושה סלים (אמיתי!). עשתה שלום לשלומית או לרחל או למי שזו לא הייתה — ונעלמה לבניין.
וזה הרגע שבו זה הכה בי כמו שקית פיתות חמימה:
אני בדייט שהוא בעצם... שירות שליחויות.
שלפתי את הנייד והקלדתי בקור רוח:
“היי, חשבתי על זה, נראה לי שאני מוותר על הדייט להערב. שיהיה ערב נעים.” ושלחתי.
כן, שלחתי לה את הודעת הסיום — בזמן שהיא הייתה אצל החברה שלה עם הסלים.
כן, נעלמתי לפני הקפה.
ולא, אין לי ייסורי מצפון — אולי רק קצת על זה שלא דרשתי תשלום על ההקפצה.
מוסר השכל: כשהדייט שלך עולה לרכב עם סלים, תבין מייד, אתה לא בדייט, אתה בסיבוב שליחויות.
וכשהיא שואלת אם אתה רוצה להיכנס לקפה, תוודא קודם שזה לא כדי להכין לך גם סל.
פרק 2: נפגשנו לפני רבע שעה, אבל כבר חודשיים ביחד
היא הייתה צפונבונית בריבוע. הגענו בנפרד לחוף הצוק — אני באוטו שלי, היא באוטו שלה. דייט ראשון, והבחורה כבר עם וייב של נטפליקס אן צ'יל.
נפגשנו בבר שעל החוף, התרווחנו על ספה, השקיעה מאירה לנו את הפנים באור רומנטי מדי לטעמי — אבל זורם. היא פתחה בשיחת חולין על החיים, ואז, בלי בושה, החליטה לפתוח גם את תיק הנדל"ן של המשפחה:
“אימא שלי קנתה לי דירה בהרצלייה, ועוד אחת שהיא משכירה לסטודנטים. אבל אני לא אוהבת את הדירה השנייה, אז אני בעיקר שוהה בראשונה, אלא אם כן יש שיפוץ..."
לא יודע אם זו הייתה שיחת תיווך או ניסיון להרשים, אבל אני עוד מנסה להחליט אם להזמין משהו לשתות — והיא כבר מסמנת למלצרית.
כוס יין ראשונה.
אחרי חמש דקות — עוד אחת.
“אז מה אתה עושה?" היא שואלת, תוך כדי שהיא כבר מסמנת על השלישית.
אני עונה, היא לא ממש מקשיבה — ויין רביעי כבר מתבזבז על החולצה שלה מצחוק פתאומי.
היא לא ביקשה בקבוק, חס וחלילה — היא פשוט עברה מכוס לכוס, כאילו זו תחרות מרתון ביין לבן.
כוס חמישית. ואז, ברגע שיא דרמטי אנחנו מתנשקים בלהט, והיא כבר חצי שיכורה.
פתאום עוברת לידנו חברה שהיא מכירה, מביטה בה מופתעת:
“ואי! לא ידעתי שיש לך חבר."
והצפונבונית עונה בלי למצמץ:
“ברור! אנחנו יוצאים כבר חודשיים." (חודשיים?! אני הכרתי אותה לפני עשר דקות. אבל מי אני שאתווכח עם כרונולוגיה של שיכורה?)
אחרי כוס שישית ושביעית, וגם איזו טקילה ש"נשפכה לי בטעות לגרון", מגיע החשבון.
500 שקל.
אני שואל בעדינות, "שנחלוק?"
היא מעקמת פרצוף של עשירה, מתפשרת ואומרת:
“נו טוב... אם אתה מתעקש... באמת, התפרעתי קצת הייתי אומרת!"
יצאנו מהבר.
ואז באה השאלה המפתיעה שלה:
“טוב, שניסע אליך?"
אני שואל, "את בטוחה שאת יכולה לנהוג?"
“ברור!" היא עונה, מתנדנדת בנחישות.
אני מגיע ליחידת הדיור שלי בנס ציונה — והיא כבר שם. עומדת בכניסה, מחויכת כאילו אנחנו באמת ביחד חודשיים.
מה אגיד לכם?
היה ערב אש. באמת. אש.
צחוקים, שיחות עומק שיכורות, אפילו קצת פילוסופיה של חצות.
עד חמש בבוקר.
אבל אז...
נעלמה.
כמו פיה מצפון תל־אביב.
לא טלפון, לא הודעה, כלום.
כאילו התפוגגה בחזרה להרצלייה עם הדירות של אימא.
כנראה כשאת צפונבונית שיכורה, גם הזמן עובר מהר יותר.
אצלה זה היה חודשיים,
אצלי זה היה סטוץ בע"מ.
פרק 3: הצפרדע, המפתחות ומרינה
היא שמה רק תמונה אחת בפרופיל. יפה. טבעית, אבל כזאת שמרמזת על ביישנות — או הסתרה.
כשהגעתי לאסוף אותה, ראיתי דמות מתקרבת לאיטה.
ככל שהתקרבה, הבנתי שהקשר בין התמונה למציאות... נגיד בעדינות — לא מדויק.
היא נכנסה לרכב שלי עם צרור מפתחות ענקי, כמו זו שמנהלת מחסן של מוסד.
ואז — בלי לשאול — היא פשוט מתחילה לפתוח את כל התאים ברכב.
שאלתי אותה, "מה את עושה?"
והיא עונה, "מחפשת מקום לשים את המפתחות."
חשבתי לעצמי, אם היא מחפשת מקום למפתחות, אולי היא גם תאפסן אצלי את הוויזה שלה.
ניסיתי להציל את הסיטואציה ושאלתי אם יש בית קפה בסביבה.
היא? מתעקשת, "בוא ניסע למרינה בהרצלייה.”
אמרתי שזה רחוק, אבל היא לחצה ולחצה, אז בסוף נגררתי.
באמצע איילון, כשהיא מסתכלת בבוז על הרכב שלי, היא יורה את הפנינה:
“מה, אלה הרכבים שנותנים לכם בהיי־טק?"
פה זה נגמר מבחינתי.
עשיתי פרסה, אמרתי בנימוס שכדאי שנסיים את הדייט.
היא התעצבנה:
“לפעמים צריך לבלוע את הצפרדע!"
עניתי, "אני בולע רק סטייקים. צפרדעים אני שולח לחברים הצמחונים, שיתמודדו."
היא טרקה את הדלת כמו בסצנה מסרט, ואני נשארתי לבדי ברכב שכנראה לא עומד בסטנדרטים של הרצלייה פיתוח.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
