שלומכן

מה ומו 

חיים שלי. החיים שלי. שלי עם כולם, שנהיה שלנו. החיים כזר במדינה זרה הם לא תמיד דייסה. ועם כל הרצון שגבולות יהיו רק קווים, ושדרכונים יהיו רק בשביל חותמות שאוספים, המציאות קצת יותר מורכבת. או שאנחנו פשוט עוד לא בשלים לזה. במדינה די שמרנית, שאפילו נמצאה במחקר כמדינה עם התושבים הכי פחות חברותיים לזרים, היו לי שלל מפגשים וחברויות. גם אם לרוב לא לטווח הארוך, הניעור של המוצא וארון הבגדים שהוא ואני מביאים איתנו, לפעמים היה להתחלת השיחה הכי טובה, ולפעמים היא קרתה רק בגלל ארון הבגדים הישראלי - עולמי שלי. היו לא מעט אנשים מזדקנים, שכשעברתי ליד החצר שלהם והתפלאתי והערכתי כמה יופי וטוב יש בעולם, הם פלטו לעברי איזה מלמול ממורמר שבסופו מילת גנאי לזר. אבל לפעמים זה פשוט - החוואי לא אוכל את מה שהחוואי לא מכיר. ובניגוד לאלו, רבים שכן נפתחו נתנו והעריכו את האמביציה וההתמודדות עם הקשיים בניסיון לחיים במדינה הזו.

קורסי הגרמנית והמפגשים עם כל יוצאי מדינות ערב גרמו לי להבין שרחוק מהסכסוך, קל יותר להסתדר. אבל למרות זאת, אם אפשר פה, אז אפשר גם שם. לשבור את מעגל השנאה והסטיגמות דרך כנות, ועניין באחר. שאולי בכלל לא כל כך אחר מאיתנו.

חשוב לי להכניס גם קבלה לפני דחייה. בין אם זה בגלל מוצא או דעה. אני לא שווה יותר מאחרים, אבל במקרי גזענות, שנאה ופשע אני מרשה לעצמי לשפוט. ניסיון להבנה ולסלחנות יכול להפתיע ולגרור קבלה ויחס שווה גם ממקומות לא צפויים, ולפעמים יש כאלה שצריכים לשים להם את האמת על האף, גם אם היא מנוגדת לזו שלהם. ומי אמר שזו האמת הנכונה? ובכל זאת יש מוסכמות שהקונזנזוס מספיק בשביל לקבוע.

החיים ביחד כשאפשר, ובנפרד כשעוד לא מוכנים לביחד. אבל ככה או ככה זה יגיע. כשנבין שאנחנו האויבים של עצמנו, ורק ביחד אנחנו יכולים להתגבר על המכשולים הדמיוניים שהדתות והפרשנויות שלהן המציאו לנו, ועל הקשיים המוחשיים שגם אותם אנחנו יצרנו - משבר האקלים, משבר הרעב, מחסור במים וסניטציה, עוני, חינוך, בריאות ועוד כל כך הרבה. המון קשיים ובעיות יש לנו, זה נכון. אבל לצד אלו היצירה, האומנות, החיבור לטבע, לאנשים, העזרה והתמיכה שאנחנו יכולים לתת וגם לקבל. מגוון האפשרויות שפתוחות בפנינו הוא עצום, אם רק נבחר בדרך כזו או אחרת. מגוון הרגשות והתחושות שכל אחת ואחד מרגישים, ולו רק ביום אחד, הוא עצום. כל אחד הוא עולם ומלואו וגם כלום באותה נשימה, אבל יחד אנחנו עצומים, וגם אם אנחנו כלום - לא מורשת, לא חשובים, בלי אגו, אבל כן יכולים לשנות את כל התמונה. אחד יכול לעשות קצת, אבל ביחד אנחנו יכולים לעשות המון.

ובינתיים שנקבל השראה, אבל שלא נשכח להנות מהדרך, לאהוב ולצחוק! שהקמטים במצח יתחלפו בקמטים בצידי העיניים.

בקשר לשם הספר, נראה לי שאני חייב לכם הסבר...

בגרמנית, כשמוסיפים סיומת כֵן למילה, היא הופכת משהו לקטן ואולי גם לחמוד, תלוי בפרשנות.

ביר-כֵן (בירה), הלו-כֵן, שלום-כֵן. שלומכן זו לא המצאה שלי, אבל אהבתי את הברכה הקטנה, שהיא גם שאיפה, לשלום קטן ואולי גם חמוד, שבנמצא יותר ממה שלפעמים חושבים.

בנוסף לכל השלום והאהבה שהתעופפו עוד לפני שבכלל התחלנו, יש בספר שלל סיפורים, שחלקם נבעו מהביקורים בישראל שהולכים ומתארכים וחלקם מחוויות האינטגרציה שלי באוסטריה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. סיפורים אחרים נולדו בחילופי הסטודנטים שלי בליברפול, ממנה תחילה שמחתי בעיקר לצאת למקומות אחרים. עד שמצאתי לי את המי והמה שלי שמה, רק שאז כבר הגיע הזמן לעזוב... הדרמה בלונדון וטיול סולו בעקבות אורות הצפון היו לעוד חוויות, תובנות ובזיות לאורך כל הדרך. ושנאמר אמן!

חלק מהסיפורים בדויים לחלוטין וחלקם נכתבו כי ישב לי רעיון חזק על המוח, והסכים לצאת רק בכתב, ומעבר לזה שהוא היה חייב לצאת, גם יש לי תחושה שכדאי ויש מה לקבל ולקחת. אחרת לא היינו מגיעים עד הלום. אז אחרי החוסר המשווע בכללים ולמען הסדר הטוב הוספתי גם בספר הזה את המקרא המסורתי:

🌶️ - סיפור בזוי

🌶️🌶️ - חוויה משולבת/סיפור בדוי

🌶️🌶️🌶️- פילוסופיה מעשית

🌶️🌶️ 🌶️ בכניסה לשוק

איזה כיף היה להיעצר בכניסה לשוק. זמר מקומי שר שיר של בוב מארלי לעוברים ושבים. הרבה מהם עצרו להקשיב, לרקוד, ולפרגן לו בכמה מטבעות וחיוכים. למרות שהדברים קודם הסתדרו לי טיל, בלי שום ניסיון לסדר אותם, ולמרות שהייתי צריך להגיע לאן שתכננתי מלכתחילה ולהתחיל את סדר התוכניות שלי, נעצרתי שם, בכניסה לשוק. למרות כל המכוניות והאנשים על הכלים הדו גלגלים שאיימו על הולכי הרגל, פתאום שם, בכניסה לשוק, כולם הסתדרו. השירה של הזמר עם המוזיקה והמילים של בוב, הכניסו אותי לתדר של

"One love, let’s get together and feel all right.‎"

כמעט והצטרפתי לזקנה אחת שפיזזה מול הזמר, אך נשארתי בנקודה המוצלת, בה עצרתי עם האופניים, רוקע ושר בשקט.

בחור שעל פי רמת הניקיון שלו, כנראה גר ברחוב, נעמד לידי. הוא הוציא כמה כוסות משקה סגורות עם מכסה, וסידר אותן על הפח שהיה מולו. עשה לו פיקניק קטן על שפת הפח, בזמן שגם הוא נהנה מהתדר של המוזיקה. הוא שתה את המים או האוזו בהרמות לחיים של רוסי שסיים יום דייג מוצלח.

"לחיים!" החזרתי לו.

בתגובה הוא הגביר את השירה והתמיכה שלו בזמר. חייכתי אליו וצחקתי.

הוא החזיק את המיקרופון בכיווני. לא האמנתי שסוף סוף מישהו קלט את כשרון השירה החבוי בי, כל כך התרגשתי שאני הולך להגשים עוד חלום.

"אל תוריד את החיוך שלך!" האיש המלוכלך אמר לי בחיוך רחב.

"תודה, גם אתה! אחלה יום!"

הוא המשיך ברוח השטות בפנייה לזוג מבוגר שישב על הספסל הסמוך, "אתם גם רוצים לרקוד? בואו תראו!"

"..."

"אני לא אומר סתם!", הוא הוסיף והתקדם מהזוג שנמנע ממנו, בריקוד מתנדנד וגרירת רגל. הוא נעמד קרוב לזמר, אליו הצטרף נגן גיטרה חשמלית. הם התאימו את עצמם זה לזה לפני שהצליחו לנגן בהרמוניה. גלאי הכישרון שלי מחה כפיים ושאג בחוזקה. קבוצה של כמה בנות ובנים שהייתה לידו וגם צפתה בנגנים מסתנכרנים הצטרפה אליו במחיאות כפיים שהיו חצי מפרגנות וחצי מובכות. הוא היה ממש שמח, גם אם הוא לא היה במצב משהו. אם היו לו בגדים נקיים ונעליים, ואם הוא גם היה נקי ומגולח אני אפילו חושב שאנשים לא היו נרתעים ממנו. בטח היו עפים על הוייב שלו. העצירה לרגע הזאת, בכניסה לשוק, קסמה לי כל כך. ממש שימח אותי לראות אותו ככה שמח ומרים. החלטתי להמשיך לדבר הראשון שרציתי לעשות - לחזור לדירה של חברים שלי, שם הייתי אמור לישון ולצחצח שיניים. כמובן שכשהגעתי לדירה היא הייתה נעולה והחברים לא ענו לי, אבל כמובן שאחד מהם פשוט היה במקלחת, והוא פתח לי מיד אחרי שסיים. לא רק צחצחתי שיניים, ולמרות שלקחתי את הזמן, קיוויתי שלפחות הזמר עוד יהיה שם כשאצא להמשיך בתוכניותיי המקוריות. כשחזרתי לכניסה לשוק, הייתה שם קבוצה של ילדים דתיים שרקדה למשמע במבה וסלסולים, או משהו כזה. בזמן שעוד לא הבנתי אם אני מסתייג מהם, או שאולי בכל זאת יש להם תדר יפה ושמח משלהם, ואולי הוא אפילו עובר אלי, הגיע אמבולנס. פתאום שמתי לב שמישהו שוכב על המדרכה באמצע הרחבה בכניסה לשוק. זה היה אותו חסר בית שמח ממקודם. אחד הילדים מהלהקה אמר לי שהוא ישב שם במשך כמה דקות בעיניים עצומות, וכיסה את הפנים שלו עם הידיים. זה פגע בי חזק, חלפה בי מחשבה אם משהו היה שונה אם הייתי נשאר לרקוד אתו. אולי הוא התייבש? אולי היה שיכור? סמים? אולי כל השמחה ירדה לו בבת אחת והתהפכה לצד השני?

הילדים שרקדו שם רגע לפני, התבאסו שכל סצנת העילפון והפינוי שלו חייבו אותם לכבות את המוזיקה ולהפסיק את המופע הסביר מינוס שלהם.

"הרגע דיברתי איתו..." אמרתי לילד שהיה לידי ובכלל לא הקשיב.

🌶️ 🌶️ קטפו אותי!

אני לא מאמין שביום חמישי כבר אהיה מוכן לשתילה מחדש. זה ממש לא מה שעבר לי בראש אתמול בלילה.

עברו כמעט שנתיים מאז ששתלו אותי על הגג של המלון. ואני חייב להגיד לכם, זאת הייתה תקופה מעולה. נכון שלפעמים חלק מהאורחים של המלון השתינו לי בעציץ. נכון שלפעמים שכחו להשקות אותי במשך שבועיים, אבל זה בסדר, זאת עוד תדירות גבוהה לעומת החבר'ה במדבר. החיים שלהם באמת לא פשוטים, ובכל זאת הם עושים אותם פשוטים. בניגוד אליהם, העירוניות חדרה לי לקוצים, ואני מרבה להשוות. זה גורם לי להעריך אחרים יותר, וגם להודות על המקום בו אני נמצא.

מאוד אהבתי בתקופה שלי בגג, שהיו מפזרים את הקומפוסט בעציץ שלי. וגם אהבתי מאוד לראות את כל האנשים השמחים על הגג, יחד איתי ועם שאר הקקטוסים. אהבתי לראות את ההכנות של צוות הבר של המלון. אהבתי לראות את האורחים הראשונים מגיעים, ומגלים לראשונה את הגג המגניב הזה. אהבתי שהם העבירו שם כל כך הרבה שעות, ולבסוף תמיד נשארו אלו שהיו הכי מאוהבים. לפעמים הם אפילו עשו סקס ממש לידי. כאילו אני בכלל לא שם. כל פעם נדהמתי מחדש עד כמה אנשים יכולים להרגיש בנוח לידנו.

וככה היה גם אתמול בלילה. הרבה זמן אף אחד לא עלה לגג, זה היה די משונה. כשאותם חבר'ה עלו בפעם הראשונה, הם התפעלו מאוד מהגג והשתינו עלינו. בפעם השנייה באותו הלילה, היה נראה שהם הרגישו מאוד בנוח, כאילו הם מכירים את המקום שנים. אחד מהם בחן אותנו מקרוב. פתאום הוא בצע חתיכה קטנה מצבר, השכן שלי.

צבר ישן, והתעורר בבהלה לפיצול שלו מעצמו. אותו בחור הראה את צבר הקטן לחבריו. אחד מהם התפעל וביקש הסבר מחברו. הייתי בכזאת היסטריה שבכלל לא הייתי מסוגל להקשיב. רק חשבתי לעצמי, "רק שלא יחתכו גם אותי. רק לא גם אותי..." השניים חתכו חתיכה קטנה מכל אחד מהשכנים שלי, ולבסוף גם ממני. תמיד חשבתי שאם יחתכו אותי כשאגדל זה יהיה כואב מאוד. מה גם שבכלל לא הייתי בגודל שבדרך כלל חותכים אותנו. כשהוא בצע חתיכה קטנה ממני, כאילו אני חלה של שבת, פשוט הרגשתי שפיצלו אותי. אחרי כמה דקות הרגשתי שאני זה אני, ואני של פעם זה בסך הכל עוד שכן שלי, הוא היה מאוד דומה לי, כי בכל זאת באתי ממנו. חשבתי לעצמי שאנחנו אמורים להרגיש כמו משפחה, אחרי הכל אנחנו באים מאותם כרומוזומים.

לפני שעזבו את הגג, הם שמו את כולנו בשקית, ככה שרק הקוצים שלנו יכלו לראות מה קורה. במשך כחצי שעה התנדנדנו בחשכה, כשמדי פעם הקוצים שלנו נגענו ברגליים שלהם. היינו בטוחים שהגרוע מכל נפל עלינו - הולכים לתת אותנו כאוכל לחמורים.

בתום הטלטלה, הבחור שפך אותנו על שולחן ברוטשילד. הופתעתי שאנחנו עדיין בחיים, כל כך הרבה זמן מחוץ לעציצים. הרגשתי טוב, הרגשתי עצמאי, למרות שלא ידעתי מה הם הולכים לעשות בנו. בשולחן שלידנו ישבו שני אנשים שבהו בנו מהרגע שיצאנו מהשקית.

הצלחתי להירגע, ולהקשיב למה שאמרו.

״אמרתי לך שימי, זה הקקטוס הזה שכולם מתמסטלים ממנו." הוא אמר לחבר שלו.

זה ששפך אותנו סידר אותנו על השולחן, בשעה שחברו צחק צחוק רם.

״שימי, אתה אוכל אחד כזה ואתה הולך לרקוד יומיים." היה נראה ששימי הסתקרן מספיק בשביל לשאול את אלו שקטפו אותנו, "מה? זה הסן פדרו הזה?"

״אתה לוקח חתיכה כזאת ומדליק אותה." הקוטף הראשי לקח אותי וניסה להדליק אותי כאילו אני איזה צ'ילום. "משם המסע מתחיל." הקוטף המשני הוסיף.

השניים התחלקו בנו, ויצא שאני ועוד חתיכה מהאני הקודם שלי, נכנסנו לשקית של הקוטף המשני. העברנו חצי שעה נוספת של חשיכה ומחסור באוויר. עלו לנו חרדות, אבל הקוטפים לא נראו ככאלו שייתנו אותנו לחמורים. למרות שחתכו אותנו, היה נראה שיש להם לב, וגם אם זה יהיה הסוף, הוא לא יהיה מר מידי. הקוטף הניח אותנו על שולחן בדירה שלו. כשהקוטף התעורר היום בבוקר, הוא ארז את החפצים שלו. חשבתי שאולי הוא טס לארצות הברית, ומתכנן לנו טיול שורשים לאבותינו הקקטוסים האינדיאנים. אחר כך הבנתי שהוא פשוט לא גר שם, והוא עוזב היום. חשבתי שהוא ישכח אותנו, אך ממש לפני שיצא, הוא הפריד ביני לבין סן- החתיכה השנייה מהאני הקודם שלי. הוא השאיר אותו בשקית, וארז גם אותו בתיקו.

אותי הוא הניח על השולחן, ליד עציץ קטנטן עם קקטוסים קטנטנים, מסוגים שלא ראיתי מעולם.

משפחה חדשה?

״ביום חמישי הקרוב, אני אהיה מוכן לשתילה!

בהודיה, פדרו." הוא כתב על פתק קטן שהשעין עלי.