עוד שחר קודר

מבוא

קיארָה רֶנצוֹ

נינוֹ קוֹנטיני, מחבר היומן שלפניכם,¹ יהודי איטלקי בן העיר פֵרָרָה (Ferrara), היה איש צעיר כאשר נשללה ממנו חירותו: הוא הורחק ממשפחתו ונכלא במחנה הריכוז באוּרבּיסַליָה (Urbisaglia, במחוז לֶה מַרקֶה [Le Marche]) ב־1940, לאחר שאיטליה הצטרפה למלחמה ומשרד המושל המקומי דיווח למטה הכללי לביטחון הציבור שהוא אדם "מסוכן למדי".

הצעד הזה שננקט נגד נינוֹ קוֹנטיני, אף כי נחשב באותה תקופה אמצעי חירום שהונהג בעקבות כניסתה של איטליה למלחמה (10 ביוני 1940), נבע גם מדעות קדומות, מהתפתחויות דוקטרינריות, מאידיאולוגיות ואסטרטגיות פוליטיות שחלחלו עד שהתגבשו עם ההכרזה על חוקי הגזע ב־1938, אבל לא היו זרות לאירועים ההיסטוריים הפוליטיים באיטליה ולתרבות האיטלקית. בעשורים האחרונים הדגישה ההיסטוריוגרפיה את הצורך לצרף את הפרק על מדיניות הגזע ורדיפת היהודים להיסטוריה של הפשיזם בניסיון לבדוק מתי ואיך החלה התפתחות התיאוריות הגזעניות הראשונות שאפשרו לימים את השתרשות השיח הגזעני ואת החקיקה האנטישמית ב־1938.‏²

אף כי המשטר הפשיסטי הצהיר רשמית על השקפתו האנטישמית רק עם ההכרזה על חוקי הגזע ב־1938, ההיסטוריוגרפיה זיהתה כמה גורמים מכריעים שכבר משנות העשרים קטעו בגסות את תהליך האמנציפציה שעברה יהדות איטליה בשנים שקדמו לכך.³ התפשטות הפשיזם וביסוסה של המערכת הרודנית בשילוב גיבושה של אידיאולוגיה לאומנית־קתולית, אשר הוליכה לחתימה על ההסכמים הלטרניים בין הכס הקדוש לממלכת איטליה (1929) שמכוחם נעשתה הקתוליות "דת־המדינה היחידה" — כל אלו חברו יחדיו וסיכנו את השוויון החוקי של היהודים באיטליה.⁴ אל ראשית שנות השלושים הגיעה אפוא יהדות איטליה מותשת מתהליך ההדרה השוחק שהניע מוסוליני, ובמצב שונה לחלוטין מבחינה משפטית־אדמיניסטרטיבית בעקבות החוקים הפשיסטיים לפיקוח על "הפולחנים הדתיים המותרים" (culti ammessi) בממלכת איטליה. בשנת 1930 איבדו הקהילות היהודיות את האוטונומיה שלהן ואת הדמוקרטיה הפנימית והתאגדו בגוף לאומי ריכוזי אחד, איגוד הקהילות היהודיות באיטליה (Unione delle Comunità Israelitiche Italiane, UCII). גוף זה ריכז את כוח ההחלטה בידיהם של הגופים המנהלים, ועל אלה היה יכול המשטר להפעיל את השפעתו.⁵

המפנה, על כל פנים, חל בין 1936 ל־1937, בשיאו של מסע תעמולה בעיתונות שהגדיר את היהודים אנטי־פשיסטים. נאמנותם של היהודים לאיטליה הפשיסטית הועמדה בספק מאז ונבחנה באופן שיטתי לנוכח תמיכתם בציונות, התגייסותם לסיוע ליהודים שנמלטו משטחים שבשליטת הנאצים — אשר נתפסה כהטלת דופי בברית בין איטליה לגרמניה — או השמירה (המשוערת או האמיתית) ששמרו על הזהות הקולקטיבית היהודית, המנוגדת לזהות האיטלקית־הפשיסטית־הלאומנית־הקתולית.⁶ התעצמותם של ביטויים אנטי־יהודיים אלו הכשירה את הקרקע אף יותר לקבלת צעדים מפלים ולחקיקה הגזענית האנטישמית, שבקיץ 1938 קדם לה מסמך תיאורטי שכותרתו "הפשיזם ובעיות הגזע", הידוע יותר בשם "מניפסט המדענים הגזענים". מסמך זה הדגיש את קיומם של "גזעים אנושיים" וקבע את עליונותו של "גזע איטלקי טהור", שהיהודים אינם שייכים אליו. בעקבות מסמך זה גובשו והוכרזו חוקי הגזע, שקבעו החל מסוף שנת 1938 שורה של צעדים ואיסורים שהשפיעו על כל היבט של החיים הציבוריים והפרטיים של היהודים באיטליה וצמצמו למינימום את חירותם ואת זכויותיהם עד כדי הדרתם מן החברה.⁷

ב־1938 היה נינוֹ קוֹנטיני עורך דין צעיר בראשיתה של קריירה מוצלחת בעיר הולדתו פֵרָרָה, שבה חי באושר עם רעייתו לָאוּרָה לַמפּרוֹנטי ובנם ברונו בן השנה. נינוֹ היה אחד מאותם יהודים שהבשילה בהם הבנה מסוימת של הנטייה האנטישמית שאימץ המשטר הפשיסטי בשנות השלושים, והוא תכנן לעזוב את איטליה ב־1939.‏⁸ נינוֹ, שהיה פעיל תמיד בחוגים הציוניים ובארגונים היהודיים שסייעו למהגרים היהודים הנמלטים מפני הנאציזם, חלם לעלות לארץ־ישראל.⁹ ואולם בעקבות הולדת בנו השני ליאו ומגוון בעיות אישיות — בהן פרשייה משפטית סבוכה, שעד זיכויו מאשמה בקשר אליה הדירה שינה מעיניו גם בזמן המאסר — הוא נאלץ להישאר בפֵרָרָה, ושם כעבור חודשים אחדים, מתוקף חוקי הגזע, סולק מלשכת עורכי הדין.

באווירה זו של חוסר ודאות ודאגה גוברת לעתידו התחיל נינוֹ לכתוב את יומנו. ברשימותיו הראשונות, מנובמבר 1939, הוא מספר על שגרת היום־יום המוכרת שמתחילה להתפורר בעוד הוא ואשתו משתדלים לחיות למרות הדאגה שהסבו להם הוראות חוקי הגזע. בדפי יומן אלו, אובדן העבודה הוא ההזדמנות הראשונה הנקרית לקורא להתוודע ליושרתו, לכבודו העצמי ולתושייתו של נינוֹ, שמתוך דבקוּת בתפיסה ש"המקצוע צריך להיות חופשי לחלוטין"¹⁰ סירב להירשם ללשכת עורכי הדין המיוחדת, שבמסגרתה היה מתאפשר לו לייצג לקוחות יהודים בלבד, ובמקום זאת בחר להצטרף לעסק של בני דודיו, בעלי מפעל סַמיָה (Samia) לייצור כפפות בנפולי.

משטרת פֵרָרָה, שנסיעותיו התכופות של נינוֹ, "יהודי אנטי־פשיסטי מוכר",¹¹ עוררו את חשדה, החלה לעקוב אחריו כבר בתחילת 1939, והמידע שהחזיקה עליו התעדכן בלא הרף. אחרי יותר משנה, ב־2 ביוני 1940, דיווח עליו משרד המושל של פֵרָרָה למטה הכללי לביטחון הציבור, גוף של משרד הפנים, שבמסגרת פעילותו למניעה ודיכוי של פשעים נגד ביטחון המדינה אסף מידע על גורמים שעלולים להיות מסוכנים. בהזדמנות זו הבהיר המושל כי ניכרה בנינוֹ קוֹנטיני "גישה עוינת ראשית כלפי הנאציזם ואחר כך כלפי המשטר הפשיסטי", נטייה שיוחסה בעיקר להתגייסותו למען היהודים הזרים ול"היכרויות שנרקמו בחו"ל עם אנשים בני גזעו" ושבגללן היה ל"אדם מסוכן למדי מאחר שהוא מסוגל בהחלט לבצע כל פעולה בלתי חוקית במטרה לסכן את התנגדות האומה אל מול פני האויב".¹²

ביוני 1940, ערב הכניסה למלחמה, בתואנה של הגנה על הסדר הציבורי ועל ביטחון המדינה, הורתה הממשלה הפשיסטית על מעצרם של כל הגורמים החתרניים (מדומיינים או אמיתיים), לרבות היהודים הזרים ואותם יהודים איטלקים שנחשבו "מסוכנים או חשודים בנסיבות מלחמה". הוראה זו מומשה בדמותה של רשת ענפה של מתקני כליאה והסגר שבהם הופרו זכויותיהם החוקתיות של העצורים באופן ממוסד, ובאמצעותה השליט המשטר הפשיסטי את כוחו הציבורי השרירותי.¹³

האזרחים שנעצרו באיטליה מ־1940 עד 1943 נכלאו במחנות מעצר — מתקנים ייעודיים או מבנים שהוסבו למטרה זו — או הורחקו למה שכונה באיטלקית "מאסר חופשי", כלומר למגורים כפויים במקומות מסוימים, בדרך כלל כפרים קטנים באזורים נידחים.¹⁴ באביב 1943 דיווח הצלב האדום שכמעט 6,400 יהודים זרים מוחזקים באיטליה במחנות או חיים במגורים כפויים, ומחקרים אחרים דיווחו על כ־400 יהודים איטלקים כלואים, בעיקר במחנות בקַמפַּניָה (Campagna, Campania), ג'וֹיָה דֶל קוֹלֶה בפּוּליָה (Gioia del Colle, Puglia) ואוּרבּיסַליָה במחוז מַרקֶה.¹⁵

נינוֹ קוֹנטיני חווה כליאה במחנות, ראשית באוּרבּיסַליָה (יוני-ספטמבר 1940) ואחר כך באיי טרֵמיטי (Tremiti) שבחבל פּוּליָה (ספטמבר-יוני 1941), וגם מגורים כפויים עם משפחתו, תחילה בפּיצוֹפֵרָטוֹ (Pizzoferrato) שבחבל אַבּרוּצוֹ (Abruzzo; יוני 1941‏-מאי 1943) ואחר כך בקַנטָלוּפּוֹ דֶל סַניוֹ (Cantalupo del Sannio) שבחבל מוֹליזֶה (Molise; מאי-אוקטובר 1943).

המחנה באוּרבּיסַליָה הוקם בשטחה של וילה גדולה, שבימי מלחמת העולם הראשונה כבר שימשה להחזקתם של שבויי מלחמה. בתחילת חודש יוני 1940 הגיעו למחנה האסירים הראשונים — יהודים איטלקים, זרים (גרמנים, אוסטרים, פולנים, רומנים) וחסרי נתינות — ואליהם הצטרפו בשנים שלאחר מכן המגורשים מן השטחים שכבשה איטליה ביוגוסלוויה ב־1941.‏¹⁶ בין שאר התנאים הקשים של המחנה באוּרבּיסַליָה ציינו רבים מהאסירים את הצפיפות המופרזת, שהניעה את נינוֹ קוֹנטיני ואת חברו רָפָאֵלֶה קַנטוֹני (Raffaele Cantoni) למחות נגד מנהל המחנה; הם נענשו על כך בהעברתם למחנה הריכוז באי סן דומינו (San Domino) שבאיי טרֵמיטי.¹⁷ איי טרֵמיטי החלו לשמש מושבת עונשין כבר בסוף המאה התשע־עשרה, ומראשית ימי המשטר הפשיסטי שימשו להרחקתם לא רק של מתנגדים פוליטיים אלא גם של גברים ונשים שחייהם הפרטיים נחשבו מסוכנים למוסר הציבורי או רחוקים מאורח החיים הפשיסטי. בגלל הבידוד ותנאי החיים הקשים במחנה נעשה נינוֹ חסר מנוחה במידה גוברת, והמרחק מאשתו ומילדיו העיק עליו יותר ויותר.¹⁸

שנה לאחר מכן, לאחר בקשות חוזרות ונשנות של נינוֹ להתאחד עם משפחתו, התיר לו המטה הכללי לביטחון הציבור לעבור למגורים כפויים בפּיצוֹפֵרָטוֹ, ושם הצטרפו אליו אשתו וילדיו. באותו יישוב הררי נידח בעמק הנהר סַנגרוֹ (Sangro) מצא נינוֹ מעט שלוות נפש ונחמה בחיי היום־יום בחיק משפחתו, למרות הקשיים הרבים מספור וחוסר האונים שהעיק עליו. אלא ששגרת היום־יום הארעית של משפחת קוֹנטיני נקטעה שוב לאחר דיווח של משרד המושל המקומי, שלא הפסיק לעקוב אחר נינוֹ. כעבור כשנתיים הורה המטה הכללי לביטחון הציבור להעביר את משפחת קוֹנטיני לקַנטָלוּפּוֹ דֶל סַניוֹ, שכן "העציר הנ"ל [נינוֹ קוֹנטיני], בהתחשב בשהותו הממושכת במקום [פּיצוֹפֵרָטוֹ], התערה יתר על המידה בקרב התושבים, שלא אחת פונים אליו לצורך ייעוץ משפטי, לתלונות ולשאלות מכל סוג".¹⁹

חודשים אחדים לאחר מכן נודע לנינוֹ על נפילתו של משטר מוסוליני (ב־25 ביולי 1943), והוא כתב ביומנו בתקווה: "תם ונשלם פרק בהיסטוריה. ופרק אחר נפתח".²⁰ בעת ההיא, מתוך ראיית הנולד, הוא החליט באומץ להימלט עם משפחתו דרומה, אל האזורים שכבר שוחררו בידי בעלות הברית. בעודו עושה מאות קילומטרים ברגל בחיפוש מחסה באחת העיירות המשוחררות, התייסר נינוֹ במחשבות על בני משפחתו בפֵרָרָה, באזור הכיבוש הגרמני, ובחשש שהם אינם מבינים במלואה את סכנת ההשלכות האפשריות של הברית בין האיטלקים לגרמנים.

ב־8 בספטמבר 1943, עם החתימה על הכניעה בלא תנאי לבעלות הברית, הייתה איטליה מדינה חצויה מבחינה צבאית ופוליטית. ממשלת איטליה (בראשותו של המרשל פּיֶטרוֹ בָּדוֹליוֹ [Badoglio]) ובית המלוכה חיפשו מקלט אצל בעלות הברית בפּוּליָה והקימו את ממלכת הדרום, ואילו באזור צפון־מרכז איטליה, שהיה נתון לכיבוש הגרמני, הקים מוסוליני את הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (RSI).‏²¹ למצב זה היו השלכות גם על חיי האזרחים בשני האזורים. בדרום איטליה מצאו מקלט אלפי פליטים ועקורים, מהם יהודים זרים רבים וכמה יהודים איטלקים שעתה זה שוחררו ממעצר או נמלטו מהשטח שבידי הגרמנים,²² ואילו ברפובליקה הסוציאלית האיטלקית, בשל שיתוף הפעולה בין האיטלקים לגרמנים, נעצרו היהודים וגורשו גם מאיטליה.²³ על־פי מחקרים היסטוריים, עד סוף המלחמה גורשו מאיטליה 6,806 יהודים (איטלקים וזרים) למחנות הריכוז הנאציים, ובהם גם רבים מיהודי פֵרָרָה.²⁴

בדצמבר 1943, לאחר שהגיע לנפולי המשוחררת, מצא נינוֹ דרך להתנער מאותה הרגשת חוסר אונים שליוותה אותו במשך כל תקופת המחנות והמגורים הכפויים. מצד אחד הוא התקרב לחוגי החיילים הארצישראלים שלחמו בארמייה השמינית של הצבא הבריטי, ואיתם נרתם לעזרה לפליטים היהודים ולשיקום הקהילות היהודיות באיטליה;²⁵ מצד אחר הוא התפקד ל־PdA — מפלגת אָציוֹנֶה (Partito d'Azione; להלן מפלגת הפעולה) — שנולדה ממיזוג של כמה תנועות אנטי־פשיסטיות בעלות נטייה רפובליקנית ודמוקרטית־ליברלית, והשתתף השתתפות פעילה בדיון הסוער על הרכבת הממשלה החדשה של איטליה.²⁶

נינוֹ מגולל ביומנו את סיפור כליאתו והרחקתו, סיפור שאפשר להגדירו סיפור רגיל של גברים ונשים רבים בני זמנו שחירותם נשללה מהם משום שנחשבו מסוכנים על בסיס דעות קדומות וחשדות. בשבילנו, הקוראים, שיודעים היום על הנסיבות ההיסטוריות שבהן התרחשו הסיפורים האישיים האלה, החוויה המתוארת ביומן הזה היא סיפור יוצא מגדר הרגיל. את הרושם העמוק ביותר מותירה בנו אישיותו של גיבור היומן ומחברו, נינוֹ קוֹנטיני, אדם משכיל ורגיש, אירוני וחולמני, צלול להפליא ובקי במצב הפוליטי באיטליה ובעולם, משקיף חד־עין בַּמתחולל סביבו, שמוכן להסתכן ולהתייצב בחזית, אב מסור לילדיו ובעל אוהב, למרות הכל.

איטליה שמסופר עליה בדפים אלו היא מדינה שהגיעה לשפל המדרגה. נינוֹ היה רק בן שלושים ושבע במותו. הוא הלך לעולמו בשנת 1944 ולא זכה לראות את סוף המלחמה ב־1945, אז הקיץ הקץ על "אותה מחלה קטלנית, הלוא היא מחלת הלאוּמנוּת" (17 באוקטובר 1943), וגם לא זכה לחזות בהקמתה של הרפובליקה האיטלקית ביוני 1946. מתוך אמונה שניסיון חייו של נינוֹ קוֹנטיני הוא מקור השראה ועידוד, אנו מניחים לפני הקורא העומד לצלול אל דפי היומן הזה את השאלה שנינוֹ שאל את עצמו ב־2 ביוני 1942, כשעוד היה בפּיצוֹפֵרָטוֹ וסופו של הפשיזם נראה רחוק: "ואִילו הרשו לך 'לחזור אל העולם', אֵילו רעיונות צודקים אמיתיים היית יכול להביע בדרך שתישמע?".

אבא שלנו, בחור כארז

ברונו וליאו קוֹנטיני

נינוֹ קוֹנטיני לא זכה להגשים את עצמו. הוא לא הזדקן. אין־ספור עובדות מעידות על חוכמתו, השראתו, רבגוניותו, חזונו, רגישותו, התלהבותו — יוזמות שלא הושלמו, תהליכים ופרויקטים שנגדעו. וככל שהיו מקיפים ושאפתניים יותר, כך גדיעתם מצערת יותר. רבים מהם מעידים על רוח הרפתקנית, תעוזה, בוז לסכנה; אחרים על חוסר ביטחון ביכולתו ועל רגעי משבר, כיאה לאישיות מורכבת ועמוקה.

כאשר לא היו נסיבות קיומיות שכפו עליו בחירות, הוא עצמו נקט יוזמות שמעולם לא היו טריוויאליות. הוא היה לוחמני, מודע לאחריות שהוטלה עליו מוקדם מהרגיל, אך גם פזיז, נכון להישמע לאידיאלים שלו ולפסוע בדרכים שאפילו הוא עצמו לא ידע לאן הן עתידות להוליך אותו.

דברים רגילים, שנעשו בצורה לא רגילה: לכתוב לחברותיו מכתב בצורת חמשיר מצחיק או לשנן בעל פה טבלאות אופטומטריות רק כדי שיוכל לקבל רישיון להטסת דאון אף־על־פי שהיה עיוור צבעים; לארגן מסעות מפרכים בהרים; לקבל רישיון עריכת דין זמן קצר לאחר שמלאו לו עשרים; להצטרף לתנועה הציונית ולארגן את ההכשרה הראשונה של תנועת החלוץ בפֵרָרָה; לנסות את כוחו בכתיבת שירים, סיפורים ויומנים ספרותיים; להיענש על "חוסר משמעת" בזמן שהורחק למגורים כפויים; להשתתף השתתפות פעילה בחיים הפוליטיים בנפולי שזה עתה שוחררה (1 באוקטובר 1943); להצטרף למפלגת הפעולה (Partito d'Azione, PdA)‏²⁷ ולהיעשות מדריך בלתי נלאה של אגף הנוער שלה; להתגייס להקלת מצוקת היהודים ולהעלאתם של ניצולים יהודים לארץ־ישראל.

"באמצעו של מהלך חיינו",²⁸ החיים נגדעים. בגיל שלושים ושבע.

אישיותו של אבינו, כפי שציירו אותה לפנינו הן אִמֵנוּ הן חבריו הרבים שבזיכרונם הוא חי ושדיברו עליו באוזנינו בהערצה גלויה, הייתה לנו תמיד דוגמה ומופת, ואין ספק שדמותו המשפחתית המוכרת והאגדית גם יחד נטעה בנו רצון מסוים לחקות אותו. בהשוואה אלינו, הבנים, אבינו איננו אלא עלם צעיר, בן גילם של נכדיו — בנינו — ואף הצעירים שבהם. ואמנו, שגם היא הלכה לעולמה לפני יותר מ־50 שנה, היא אישה צעירה.

אנחנו הבנים, בזקנתנו, יכולים להתייחס אל הורינו בהבנה וברוחב לב לנוכח העוול הנורא שעשו לנו כאשר נטשו אותנו בגיל כה צעיר...

במרחק של יותר מ־100 שנה מיום הולדתו של נינוֹ הספר הזה מבקש לפרוס את היחסים הבלתי סבירים בין אב צעיר לבניו הזקנים.

*** 

היומנים של נינוֹ נמצאים בידינו מאז 17 במאי 1957. ביום ההוא, יום הולדתה הארבעים וחמישה, מתה אמנו בטוֹרינוֹ (Torino) בעקבות סיבוך של ניתוח פשוט. לָאוּרָה ראתה כנראה את הנולד. היו לה כמה אמונות תפלות — היא התאשפזה בבית החולים הפרטי קליניקה פוֹרנָקָה (Clinica Fornaca) כמה ימים קודם לכן, וידעה שב־17 במאי עדיין תהיה מאושפזת; היא התחתנה ב־17 באפריל; והמספר 17 סימן עוד תחנות אחרות בחייה — והיא לקחה איתה את צרור המחברות שעליו כתבה "לשרוף הכל. המחברות הללו שייכות רק לנינוֹ ולי". היא השאירה לנו אותן בצירוף מכתב בזו הלשון:

אל בנַי

קליניקה פוֹרנָקָה, טוֹרינוֹ, 17 במאי 1957 (יום לפני הניתוח)

על הפנקס הזה היה כתוב עד היום "לשרוף הכל". קראתי אותו שוב הלילה ושיניתי את דעתי. בנים יקרים שלי, אף־על־פי שיש בו עניינים אינטימיים רבים שהורים מתביישים לגלות לילדיהם ובגללם הילדים מרגישים בושה אינסטינקטיבית ואינם רוצים לדעת עליהם, אני מאמינה שאינני צריכה להסתיר זאת מפניכם. יש כאן מעט מהחיים שלנו ומהילדות שלכם. כמה מהדברים אני עדיין רואה באותן עיניים, ואחרים בעיניים שונות מעט. אבל במהותם הם מספרים על מה שהיינו.

סידני, ההתאהבות... כשאבא היה בסביבה, היא הייתה עוברת לי מיד לנוכח עליונותו. וגם אבא נשבה ברגעים מסוימים בקסמן של נשים. אבל אהבתנו יצאה תמיד בלא פגע והשתפרה אפילו בשל התקלות הקטנות הללו. לא קל להעביר יחד את החיים באחדות כה מושלמת ומאושרת. לכם אני מאחלת אותה מידה של הבנה ואהבה מבנות זוגכם לעתיד.

אני שלווה לחלוטין. אומנם אינני יודעת מה בדיוק מצפה לי, אך אומר לכם שוב מה רצוני: אני רוצה מאוד להישאר איתכם, רק אם תהיה בחיי מטרה (אתם, הילדים שלכם, סבתא), ואם (באנוכיותי) ייתנו לי שלווה. אבל אם לא יהיה לי עוד מה לעשות בשבילכם, אם יהיה עלי להישאר רק... כמו רהיט שמתבלה... אינני רוצה להזדקן.

אני יודעת שאתם מבינים, ואת סבתא תצטרכו אתם לשכנע בדעה הזאת שלי. אל לה להתייאש. היא, שיודעת ליהנות מדברים קטנים רבים כל כך, הַראו לה שהיא יכולה לחיות עוד שנים רבות בלי להתאבל עלי יותר מדי.

אם נגזר שזה יהיה הסוף, הרי זה מפני שבערתי במהירות, ואין לי אפשרות ממשית להתאושש.

מכם אני מבקשת שתמיד תאהבו זה את זה. שתנסו להבין זה את זה ולעולם לא תתבצרו בעמדות מתוך גאווה או רק מתוך עיקרון. נסו תמיד להתבונן אל נבכי נשמתכם שלכם.

אני בטוחה בעתידו של ברונו, בדיוק כמו שאני בטוחה בעתידו של ליאו.

ליאו, כאשר אתה אומר שאינך מאמין בעצמך, אתה יודע מה עומד מאחורי זה? אני אומַר לך. הרצון להגיע למטרה מהר. אבל הייעוד שלך שונה מזה של ברונו, ואנחנו איננו רוצים שתיתן לנו יותר ממה שאתה נותן לנו כשאתה לומד ומתמסר לכך באחריות. אם לא תהיה מדען, תהיה בעל מקצוע חופשי. ואם לא בעל מקצוע חופשי, פקיד... סַפָּר... והשֵׂיער שלך יגלוש ארוך על עורפך. ... אבל בשלב מסוים החשוב הוא לדעת לאן אפשר להגיע ולא לרדוף אחרי חלומות שווא.

אני חייתי רע... תמיד הצטערתי שלא ניגנתי, שלא הצטיינתי בעבודת הפקידוּת, שלא היה לי די אורך רוח, שחטאתי בחטא הגאווה... והתלונות לא עזרו לי כלל.

הדבר האמיתי שהאמנתי בו ושהעניק לי את מלוא הסיפוק היה החינוך שלכם, וזה שווה הכל. אם אבא איננו כבר זמן רב כל כך, הרי זה ודאי מפני שהייתם חייבים לגדול כך, והחיים שלכם יהיו בעלי ערך.

זהו.

אני מקווה שאת ה"צוואה" הזאת תקראו, או נקרא יחד, בעוד זמן רב.

נ"ב. הטבעת שלי שמשובצת יהלום גדול — אובייקטיבית, רצוי שתקבל אותה הענייה מנשותיכם.

אנו הבנים לא ידענו על קיומם של היומנים. לָאוּרָה שמרה עליהם בקנאות. היינו אז בני עשרים ואחת ושמונה־עשרה. הנחנו ל־20 שנה לחלוף קודם שפתחנו את המחברות הללו: מתוך כבוד, מתוך איפוק, מתוך חשש לפלוש למרחב לא־לנו, אולי מכל הסיבות גם יחד. ידן של נסיבות החיים הייתה על העליונה: הצורך להשלים את הלימודים במהירות, הנישואים של שנינו בגיל צעיר, הילדים, העבודה... לבסוף התחלנו לקרוא אותם רק לפני 25 שנים. וכשקראנו שוב גם את מכתבה של אמנו שמנו לב שאולי לא הבנו את המסר שלה במלואו, ושלאמיתו של דבר היא ממש דחקה בנו לדעת טוב יותר, באמצעות המילים שלה, מי היה אבינו, איך ההורים שלנו היו יחד, איך אהבו זה את זה, ואיך נוכחותו של אבינו עיצבה את חייה.

"המחברות האלה שייכות רק לנינוֹ ולי. איש אינו צריך לקרוא אותן. לשרוף הכל — 7 במאי 1957". את התאריך ואת קווי המחיקה על הכתוב הוסיפה לָאוּרָה לפני שנכנסה לניתוח שממנו לא יצאה בחיים. היא השאירה לבניה את היומנים בצירוף צוואה מוסרית, אולי כי חזתה את סופה.

עוד שנים ארוכות עברו מאז ועד אשר החלטנו שמן הראוי לעשות משהו בנידון, בלי לדעת מה בדיוק. דעותינו היו חלוקות: האם היומנים נועדו רק לעינינו, הבנים, אולי גם לצאצאינו? או שמא — ממרחק של שנים רבות כל כך — נועדו להיות עדות בעלת חשיבות היסטורית גם מחוץ לחוג המשפחה המצומצם שלנו? רק הסיפור על המעצר ועל נפולי שלאחר המלחמה, או אולי גם הרשימות האישיות שנמצאות כמעט בכל דף ודף? לבסוף החלטנו לפרסם הכל, גם לבקשתם של אנשים רבים, חברים, עורכים והיסטוריונים מקצועיים, ורק להשמיט פה ושם משפטים אחדים מן המחברות הראשונות, שעניינם התחייבויותיו המקצועיות האחרונות בחייו של עורך דין, שלא היה להן שום קשר לסיפור הנפרס לאחר מכן.

בחרנו לפרסם כאן גם עמודים אחדים מיומניה של לָאוּרה, רשימות שהחלה לכתוב מיד לאחר מותו של נינוֹ והמשיכה לכתוב עוד כמה חודשים לפני שעזבה את נפולי. זו מחווה לאמנו, אבל גם המשך טבעי ליומניו של נינוֹ, עדות למורשת האינטלקטואלית שהניח לה. עתידם של הילדים בארץ־ישראל? הפסנתר, שהיה חשוב כל כך לנינוֹ, ושלָאוּרָה שגתה באשליה שתוכל לפרנס בעזרתו את המשפחה (בתור פסנתרנית בקונצרטים, לא בתור מורה)? ללָאוּרה, שבגיל שלושים ושתיים נשארה מטופלת לבדה בשני ילדים קטנים, לא אפשרו נסיבות החיים והקשרים המשפחתיים לא את זה ולא את זה. לָאוּרָה הוסיפה לחיות רק 13 שנים לאחר מותו של נינוֹ: גם היא הסתלקה מן העולם בטרם עת, בשעה שילדיה כבר בגרו והיא יכלה להתחיל לרוות נחת מחייה; אולי הייתה פותחת שוב את ליבה לאהבה, אולי הייתה מוצאת שוב את הרצון ואת הכוח לחזור לנגן ואולי הייתה נהנית להפוך לסבתא בעודה צעירה.

אבל כמו נינוֹ (שותפות גורל דרמטית?) — גם השלהבת של לָאוּרָה כבתה מוקדם מדי.

בשבילנו, הבנים, הקריאה ביומנים הללו הייתה ועודנה קריאה שלווה, בלא עצב, כמעט "מזדהה". במובנים מסוימים נדמה לנו שאנחנו נמצאים בתוכם ומלווים את הורינו לאורך אותו מסלול קשה.

ליאו, הצעיר משנינו, עלה לישראל בשנת 1967 ומאז התגורר בה עם בניו ונכדיו. בשנת 2010, כמעט 70 שנה מאז עזבו בני קוֹנטיני את העיר פֵרָרָה, חזר אחד מבניו של ברונו לגור בה, גם הוא עם משפחתו, בבית שנינוֹ נהג לבקר בו מאז שנות נעוריו. אפשר שגם האירועים הללו הם חלק מהחותם שהטביעו בנו היומנים.

היומנים נכתבו בעשרה פנקסים בכתב יד קטנטן ומהיר במשך חמש שנים, מנובמבר 1939 עד ספטמבר 1944. לטובת שטף הקריאה החלטנו להשמיט חלקים רבים על עניינים משפטיים ומנהליים מורכבים שנינוֹ עסק בהם וכמעט את כל הגיגיו על ספרי עיון ופרוזה שקרא במגוון נושאים, בייחוד בימיו במחנות, רשימות שיש בהן עניין רב אך קריאתן קשה למדי. הסימון [...] מעיד על החומר שהשמטנו. לאמיתו של דבר, המונח יומן, במובן הפילולוגי של כתיבה יום־יומית, הוא תיאור מדויק של שמונה מתוך עשרת הפנקסים, אולם אין הוא מתאים לפנקס השלישי ולפנקס הרביעי, אשר נכתבו בתקופות המאסר באוּרבּיסַליָה ובאיי טרֵמיטי, שבהם גולל את קורותיו באריכות ובלא ציון תאריך.

נוסף על כך צירפנו אחרי היומן שלושה מכתבים ארוכים שכתב נינוֹ לאחיו פָּאוֹלוֹ, המסכמים את אירועי השנים 1943-1941.

שלמי תודה

נדרשו שנים רבות של מחשבות עד שהוצאנו את הספר הזה לאור, ובעיקר נדרש העידוד שקיבלנו מן האנשים שמהם ביקשנו לקרוא את היומנים ולחוות את דעתם לא רק על ערכם הספרותי וההיסטורי אלא גם על העניין שיוכלו לעורר בקהל הרחב. תודתנו הכנה ביותר נתונה לכולם. ראשית כל לאֶרסיליָה אָלֵסַנדרוֹנֶה פֵּרוֹנָה (Ersilia Alessandrone Perona) וג'וֹבָני דה לוּנָה (Giovanni De Luna) מהמכון הפיימונטי להיסטוריה של תנועת ההתנגדות ושל החברה בת זמננו (Istituto piemontese per la storia della Resistenza e della Società Contemporanea),‏29 שהיו הראשונים שהביעו את הערכתם וביקשו לפרסם את הספר; ללואיזה לָה מַלפָה (Luisa La Malfa) מקרן אוּגוֹ לָה מַלפָה (Ugo La Malfa); ללקטורים המיומנים אַנדרֵאָה בּוֹסקוֹ (Andrea Bosco) וג'וֹבָני קַרלֵטי (Giovanni Carletti); לבן דודנו ישראל קוֹרָדוֹ דֵבֵּנֵדֵטי (Israel Corrado Debenedetti) מקיבוץ רוחמה, שבמשך שנים נזף בנו על היסוסינו; ולחברנו משכבר הימים מפּיצוֹפֵרָטוֹ, ריציֶרוֹ צַ'מפַּליָה (Riziero Ciampaglia), שבאביב 2011 החזיר אותנו אל מחוזות ילדותנו, שבהם חיינו עם הורינו.

אנו מכירים טובה לארכיון ההיסטורי של עיריית פֵרָרָה ולנציגתו ד"ר דֶלפינָה טרוֹמבּוֹני (Delfina Tromboni), שדאגה להצגת היומנים בספריית אריוֹסטֵאָה (Biblioteca Ariostea) ביום הזיכרון הבין־לאומי לשואה בינואר 2010; לארכיון המדינה בפֵרָרָה וברומא; למרכז הביבליוגרפי של איגוד הקהילות היהודיות באיטליה; ולארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

אנו אסירי תודה לגלוריה קיָנֵזֶה (Gloria Chianese) ולאָלֵסַנדרָה מינֶרבּי (Alessandra Minerbi) על הערותיהן היפות והמקצועיות, שהספר הזה לא היה שלם בלעדיהן, ולחברת הילדות היקרה קלוֹטילדֶה פּוֹנטֵקוֹרבוֹ (Clotilde Pontecorvo) על הרגש שהביעה באחרית הדבר שלה.

ולבסוף אנחנו מודים לכל בני משפחתנו, אשר תמכו בנו במסע הארוך הזה, ובייחוד לנילי, בתו של ברונו, על עזרתה בהכנת כל התצלומים שבספר.

ברונו וליאו קוֹנטיני