סאגת חסרי הגורל 1 - גורל חקוק בדם

אימא שלי לימדה אותי מיומנויות רבות שיבטיחו שאהיה רעיה טובה לבעלי. איך לבשל ולנקות. איך לארוג ולתפור. היכן לצוד וללקט. חבל שהיא לא לימדה אותי את האיפוק הדרוש כדי לא לדקור את בעלי, כשהתברר שהוא אידיוט שיכור עם לשון ארסית...

כי המזג החם שלי עמד במבחן קשה היום.

"מה את עושה?" דרש וְראגי לדעת. נשימתו הצחינה מתֶמֶד, יין דבש, כשרכן מעבר לכתפי.

"בדיוק מה שנראה שאני עושה." העברתי את חוד הסכין שלי במורד הבטן של הדג והקרביים נשפכו החוצה. "מנקה את השלל."

וראגי התנשף כמו מישהו שנעשה לו עוול וחטף את הסכין מייד, כך שכף היד שלי כמעט נחתכה. הוא לקח דג אחר, פתח את הבטן שלו וחפר החוצה את הקרביים לערמה מדממת, ואז נעץ את חוד הסכין שלי בבלוק העץ, כל זה בטכניקה זהה לשלי. "את רואה?"

"אני יודעת לנקות דגים," סיננתי בשיניים חשוקות, וכל חלק בי רצה לעקור לו את הקרביים. "ניקיתי אלפי דגים בחיים שלי."

"אני לא אוהב איך שאת עושה את זה." השפה שלו התעקלה. "את עושה את זה לא נכון. אנשים מתלוננים."

אמת, אבל לא על קרבי דגים.

בעלי היקר היה בן האֵלים, לאחר שזכה בטיפה מדם נְיוּרְד בזמן ההתעברות, והדבר העניק לו קסם רב עוצמה לשליטה ביצורי הים. אבל במקום להשתמש בכוח שלו כדי לעזור לאנשינו, הוא מנע שלל מדייגים אחרים ומילא את הרשתות של עצמו, ואז גבה מחיר כפול מהאנשים שבגללו הרשתות שלהם נשארו ריקות.

כולם ידעו את זה, אבל איש לא העז לומר מילה נגדו. הוא היה וראגי המושיע, האיש שהציל את סֶלְוֵוגֶר מרעב לפני עשר שנים כשהיבולים כשלו. הוא משך אלינו דגים מהים הצפוני למלא לנו את הבטן, ודאג שאיש לא ירעב.

גיבור, ככה כולם קראו לו. ואולי פעם זה היה נכון, אבל התהילה והחמדנות גברו על הנדיבות שזיכתה אותו בתואר הזה, ועכשיו אנשים ירקו בתגובה לשמו, גם אם כיבדו אותו במשתה שנתי. העובדה שאיש לא נעץ לו סכין בגב הייתה קשורה בעיקר בהגנה שקיבל מהיארְל.

אבל לא רק.

"כדאי מאוד לזכור שייתכן שנזדקק לקסם שלו שוב, פְרֵייָה," אמרה לי אימא שלי כשהתלוננתי. "כדאי לך מאוד לזכור שהוא מביא עושר לבית שלכם."

עושר.

בגלל זה אבא שלי הסכים — למרות מחאותיי הקולניות — להצעת הנישואים של וראגי. אבל אבא לא זכה להיווכח בטעות שעשה, כי הוא מת בליל החתונה ועורר גל של רטינות על אותות רעים וזיווגים חסרי מזל. אם זה באמת היה מסר מהאלים, הם לא היו צריכים לטרוח: מהרגע שווראגי תקע את הלשון המצחינה שלו בפה שלי מול כל האורחים, ידעתי שהנישואים האלה יהיו קללה.

השנה האחרונה סיפקה לי הוכחות יומיומיות.

אבל היה קשה לדבר עליו במרירות באוזני אחרים, כי וראגי הפגין נדיבות כלפי אימא שלי, שילם על כל צרכיה, בזמן שאחי הרוויח את מקומו בחבורת הלוחמים של היארְל שלנו.

למען המשפחה שלי, אני אעשה את זה, דקלמתי בדממה כמו בליל הכלולות שלי. למען המשפחה שלי, אני אסבול אותו. בקול רם אמרתי, "אני אשתפר." וכיוון שהוא לא נראה מרוצה, הוספתי, "אני אעשה את זה בדרך שלך, וראגי."

"תראי לי." ההתנשאות גרמה לי לחשוק שיניים בכוח כזה שהן כמעט נסדקו, אבל צייתי וניקיתי בזריזות עוד דג.

וראגי השמיע נחרה וירק על הקרקע לצידי. "אימא שלי צדקה — הייתי צריך להתחתן עם אישה מכוערת ומוכשרת. לא אישה יפה שאין לה כישורים מלבד היופי שלה. יופי לא מנקה דגים. יופי לא מבשל אוכל. יופי לא עושה תינוקות."

בכל הנוגע לסעיף השלישי, היופי שלי באמת לא יעשה אותם.

הוצאתי כמעט את כל הכסף שהוא נתן לי, על מיץ לימון וספוגים מהסוחרים שהגיעו אלינו מהים הדרומי, ואם וראגי תהה אי־פעם למה לזין שלו יש ריח הדרים אחרי הסקס, הוא מעולם לא שאל. ומי ייתן ויישאר בבורותו לנצח.

"שנה, אישה. שנה שלמה של נישואים ויחסים, ושום בן."

רכנתי מעל הקרש וניקיתי דג נוסף כדי להסתיר את הדמעות הזועמות שאיימו לצנוח מעיניי. אני לעולם לא אכריח ילד לסבול את האיש הזה. לעולם לא. "אני אעלה מנחה." זה לא היה שקר — בתחילת כל מחזור העליתי מנחה לאלה שעל שמה נקראתי, והתחננתי בפניה שתשאיר את הרחם שלי ריק. עד כה היא חסה עליי.

או זה, או שהיה לי מזל.

כאילו שמע את מחשבותיי, וראגי תפס בצמה שלי וגרר אותי לעמידה. "אני לא רוצה מנחות, פְרֵייָה," הוא נהם. "אני רוצה שתשתדלי יותר. אני רוצה שתעשי דברים כמו שצריך. אני רוצה שתיתני לי את מה שאני דורש."

הקרקפת שלי צרבה, ורק הצמה המהודקת מנעה ממנו לתלוש קווצת שיער. המזג החם שלי התפרץ. "אולי אתה זה שעושה את זה לא נכון, בעלי. זאת בהחלט ההרגשה."

דממה כבדה מילאה את האוויר.

אישה חכמה הייתה מתחרטת על מה שאמרה, אבל אני בבירור הייתי אידיוטית מוחלטת, כי כל מה שהרגשתי היה הבזק של ניצחון מרושע כשהוא עיכל באיטיות את העקיצה. פניו של וראגי קדרו מתחת לזקן המלא, ו־ווריד פעם ברקה שלו כמו תולעת סגולה. ואז הסכין שלו נלחץ אל הלחי שלי והוא לחש בנשימה מצחינה, "אולי המפתח הוא לעשות אותך פחות יפה, פרייה. ואז לא תהיה לך ברירה ותיאלצי ללמוד כישורים אחרים."

הפלדה הייתה צוננת ואכזרית. היא מחקה את תחושת הניצחון שלי והחליפה אותה בפחד.

אבל... לא יכולתי להיכנע. לא יכולתי לאפשר לעצמי להישבר או לבכות או להתחנן, כי על זה הוא התענג יותר מכול: על השפלתי. במקום זה הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי, "תעשה את זה. תעשה את זה, וראגי, ואז לך לכפר ונראה אם עדיין יערכו לך משתה ויקראו לך גיבור, כשהם יגלו שחתכת לאשתך את הפרצוף כי היופי שלה עיצבן אותך."

השפה שלו התעקלה. "הם צריכים אותי."

"זה לא אומר שהם חייבים לכבד אותך." ונרקיסיסט כמוהו זקוק לכבוד הזה.

צפיתי בגלגלי השיניים בראש שלו מסתובבים; אין ספק שהוא הרהר בשאלה כמה יוכל לפגוע בי בלי לשאת בהשלכות. אבל סירבתי להסב מבט, למרות הזיעה הקרה שהרטיבה את כפות ידיי. הלהב נלחץ חזק יותר אל הלחי שלי, צורב, ואני התנשפתי בחדות כדי לשלוט בבהלה הגוברת שלי.

וראגי שמע את זה.

הוא חייך חיוך רחב. הפגנת החולשה הזעירה שלי הספיקה לו. הוא הרפה מהשיער שלי והוריד את הסכין. "תחזרי לעבודה, אישה. כשתגמרי קחי שני דגים לאימא שלך. אולי היא תזכיר לך את החובות שלך. זאת אשמתה, ואשמת אבא שלך" — הוא ירק — "שאת לא יודעת מה הן."

"שלא תאמר מילה רעה על אבא שלי!" חטפתי את הסכין שלי, אבל וראגי רק נשף בבוז.

"הינה ההוכחה," אמר. "הוא שכח שאת בת ולימד אותך כמו את אחיך. עכשיו במקום רעיה, יש לי אישה מבוגרת שמשחקת בלוחמת כמו ילדה, מנופפת במקל שלה ומדמיינת שכל עץ הוא האויב."

החזה שלי התלהט והבעיר לי את הלחיים. כי הוא לא טעה.

"אולי זאת גם אשמתי," הוא אמר. "אפשרתי לך יותר מדי זמן לבטלה, והאלים יודעים שזה הורס את האופי."

זמן הבטלה היחיד שהתאפשר לי היה כשישנתי, אבל שתקתי.

וראגי הסב לי את גבו והלך ממש עד קו המים. הפיורד התנוצץ באור השמש. וראגי הרים את ידו וקרא בשמו של נְיוּרְד.

במשך רגע ארוך לא קרה דבר, ואני נשאתי תפילה דוממת שאל הים הבין סוף־סוף איזה חתיכת חרא הבן שלו, ולקח ממנו את הקסם.

אבל התפילה התבזבזה, כי רגע לאחר מכן המים רטטו. ודגים התחילו לקפוץ.

רק מעטים בהתחלה, אבל אז עשרות על גבי עשרות השליכו את עצמם מהמים אל החוף, עד שבקושי יכולתי לראות את הסלעים מבעד למסה הרוחשת של סנפירים וקשקשים.

"זה יעסיק אותך." וראגי גיחך. "תמסרי לאימא שלך את אהבתי."

הסכין שלי המגואל בדם רעד מזעם שבקושי הצלחתי להכיל, בזמן שהוא הסתובב והלך.

בהיתי בדגים המתחבטים על החוף, נואשים לחזור למים. כזה בזבוז. לא נצליח למכור את כולם לפני שיתקלקלו. וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה דבר כזה.

ראיתי אותו פעם מעלה לווייתן לחוף, אבל במקום לשים קץ לחייו מייד, הוא אפשר לו לגרור את עצמו בחזרה למים ואז השתמש בקסם שלו להוציא אותו שוב. הוא עשה את זה שוב ושוב לנגד עיני כל הכפר, והביט מרותק בזמן שעינה את היצור ללא סיבה, מעבר לעובדה שהוא יכול.

זה נגמר רק כשאחי נדחף בין האנשים ותקע גרזן במוח של הלווייתן, לגאול אותו מייסוריו ולאפשר לכולנו להתחיל לפרק את הפגר. איש לא חגג את מה שהיה אמור להיות יום נפלא של משתאות.

סירבתי להרגיש שוב את אותו סוג של חרטה.

הרמתי את החצאיות שלי ורצתי אל הדגים המתחבטים. תפסתי אחד וזרקתי אותו למים. ואז עוד אחד ועוד אחד, כמה מהם כה כבדים שנדרשו כל כוחותיי כדי להחזיר אותם למים.

התקדמתי לאורך החוף והחזרתי את השלל של וראגי למים. הבטן שלי התהפכה בכל פעם שמצאתי דג מת, כל מוות כזה כישלון אישי שלי. אבל הם היו רבים כל כך.

כשמצאתי דג שעדיין היה חי לאחר שהושלך בין השיחים, הרמתי אותו והשלכתי אותו מעבר לכתפי בכיוון המים.

במקום נתז מים שמעתי קללה רמה. הסתובבתי בבת אחת וראיתי גבר עומד בפיורד במים בגובה המותניים, ומשפשף את הלחי. בבירור השלכתי עליו את הדג.

"הדג נפגע?" דרשתי לדעת, וחיפשתי סימנים ליצור, מחשש שהרגתי אותו מתוך הניסיון להציל אותו. "הוא שחה מכאן?"

האיש הפסיק לשפשף את פניו ולטש בי מבט כלא מאמין. "ומה לגביי?"

הפסקתי לחפש דגים ובחנתי אותו בתשומת לב רבה יותר, וסומק מיהר להציף את פניי. גם כשלחיו אדומה מהמכה הוא היה נאה במידה מטרידה. גבוה ורחב כתפיים, ונראה שמבוגר רק בקומץ שנים מעשרים שנותיי. שערו השחור היה מגולח בצדדים, והשאר נאסף בקוקו קצר מאחורי ראשו המקועקע. הוא היה כולו עצמות לחיים גבוהות ותווים מגולפים, ובעוד רוב הגברים מגדלים זקנים, לו היו רק זיפים, במרחק כמה ימים מהתער. הוא לא לבש חולצה, ומים נטפו על פלג גוף עליון שרירי. עורו שכהה משמש היה מעוטר בעשרות קעקועים כהים. לוחם, ללא ספק, והייתה לי הרגשה שגם ללא כלי נשק הוא מהווה איום רציני.

כשקלטתי שלא עניתי, שילבתי זרועות. "איזה מין טיפש שוחה בפיורד כשהקרח רק עכשיו נסדק? אתה מנסה לקפוא למוות?" כדי להדגיש את הנקודה סימנתי עם הסנטר אל יריעת קרח עבה שצפה על פניו.

"זאת לא התנצלות מרשימה במיוחד." הוא התעלם מהקרח והתקדם לעבר החוף. "ונראה שאני נמצא בסכנה גדולה יותר מדגים מעופפים מאשר מקיפאון."

נסוגותי צעד זהיר כשזיהיתי את המבטא הקל שלו. היה נדיר שנורדלנד תצא לפשיטות מוקדם כל כך באביב, אבל לא בלתי אפשרי. סרקתי את הפיורד בחיפוש אחר ספינות דְרָקאר ואנשים, אבל הים היה ריק. העברתי את המבט לצד השני של הפיורד וסרקתי את היער הסבוך המכסה את צלע ההר.

הינה, שם.

תנועה לכדה את תשומת ליבי ואני קפאתי במקומי וחיפשתי את מקורה. אבל מה שזה לא היה נעלם, ככל הנראה רק בעל חיים קטן.

"אני לא פושט, אם זה מה שמדאיג אותך." הוא עצר כשהמים הגיעו לגובה הברכיים שלו וחשף שיניים בחיוך משועשע. "רק גבר שהיה צריך מאוד אמבטיה."

"לדבריך." קיללתי את עצמי על כך שהשארתי את הסכין שלי על קרש החיתוך. "יכול להיות שאתה משקר לי. מסיח את דעתי בזמן שהחברים שלך מסתערים על הכפר שלי לקטול ולבזוז."

הוא עשה פרצוף. "בסדר, בסדר. תפסת אותי."

נדרכתי, נכונה לצרוח אזהרה לכל מי שנמצא בטווח שמיעה, אבל אז הוא הוסיף, "אנשי השבט שלי אמרו לי, 'אתה לא לוחם טוב אבל אתה נאה מאוד, אז המשימה שלך היא לחצות בשחייה את הפיורד ולפלרטט עם האישה היפה המשליכה דגים. בזמן שתסיח את דעתה נוכל לתקוף׳." הוא נאנח. "זאת הייתה המשימה היחידה שלי, ואפילו בה נכשלתי נוראות."

לחיי הסמיקו, אבל כמישהי שגדלה עם אח גדול ידעתי להחזיר. "ברור שנכשלת. הכישרון שלך בפלרטוטים משתווה לכישרון שלך בלחימה."

הוא הטה את ראשו לאחור וצחק בקול עמוק ומלא, ולמרות כל כוונותיי להישאר חשדנית וזהירה, חיוך עלה על שפתיי מכוח עצמו. אלים, הוא היה נאה — כאילו בַּלְדֶר עצמו נמלט מאחיזתה של הֶל בשאול וניצב מולי.

"את קולעת במילים בדיוק כמו בדגים, אישה," הוא ענה, וכתפיו עדיין רעדו מצחוק כשיצא מהמים. המכנסיים הרטובים נצמדו לשרירים המשורגים של רגליו וישבנו. "פצעת אותי קשה כל כך שעליי להישאר לנצח בצד הזה של הפיורד, כיוון שהאחרים לעולם לא יסכימו לקחת אותי בחזרה."

עכשיו כשהיינו קרובים הבנתי כמה הוא גדול, גבוה ממני בראש וכתפיים, ורחב כפליים ממני. טיפות של מי ים התגלגלו במורד עורו הרטוב. הייתי צריכה לומר לו שילך, שיסתלק, כי אני אישה נשואה ואלה אדמותיו של בעלי, אבל במקום זה סרקתי אותו מלמעלה עד למטה. "למה אתה חושב שארצה להחזיק בך? אתה לא מסוגל להילחם. אתה לא מסוגל לפלרטט. אתה לא מסוגל אפילו לתפוס דג שמושלך ישירות עליך."

הוא הצמיד יד לשרירי הבטן שלו והתקפל בהתנשפות, "פגיעה קטלנית." הוא צנח על ברכיו מולי ונשא אליי מבט בחיוך, והשמש האירה עיניים בצבע ירוק כמו העלים הראשונים של האביב. "לפני שתחסלי אותי, בבקשה תרשי לי להוכיח שאני לא לחלוטין נטול מיומנויות."

אם מישהו היה רואה אותנו ככה ומספר לווראגי, הייתי מסתבכת בצרות צרורות. ואולי בצדק, כי הייתי אישה נשואה. נשואה לגבר שתיעבתי בכל נימי נפשי, אבל לעולם לא אהיה חופשייה ממנו, לא חשוב כמה רציתי בזה. אז אמרתי, "אֵילו מיומנויות יכולות להיות לך שיעניינו אותי?"

הניצוץ בעיניו הפך ללהט, והבהונות שלי התקפלו בתוך הנעליים כשאמר, "עדיף שאדגים לך. אני לא חושב שתתאכזבי."

הלב שלי הלם בכוח בחזה. זה לא היה בסדר, ממש לא בסדר, אבל לפינה אנוכית כלשהי בי לא היה אכפת. היא רצתה רק לנשק את הזר הנאה והמקסים הזה בלי חשש מההשלכות.

רק שלא הייתי כזאת.

בלעתי רוק והדפתי מעליי את התשוקה הדואבת, הנזקקת, התובעת ממני שאאפשר לזה להמשיך, ובמקום זה הושטתי יד ומשכתי אותו לעמידה. כפות הידיים שלו היו מיובלות וגב הידיים מצולק, באופן שסתר את הטענה שלו שהוא לא לוחם. "אני לא יודעת מאיפה הגעת, אבל הנשים שם כנראה נואשות או טיפשות אם הן מאמינות לשטויות כאלה. לך לדרכך."

נאבקתי לא לעצור את הנשימה בזמן שחיכיתי שיגיב על הדחייה שלי, כי מעטים הגברים שמגיבים לזה טוב, אבל הוא רק החווה בראשו ואמר, "את לא נראית נואשת וגם לא טיפשה, ויש שיאמרו שההפסד כולו שלי." הוא הרים את ידי, ובלי להפגין רתיעה כלשהי מכך שהיא מסריחה מדגים, נישק אותה. "לדעתי זה רק אומר שאני צריך להתאמץ יותר, כיוון שאת באמת אישה יוצאת דופן."

מגע שפתיו על עורי שילח צמרמורות בכל גופי, ומחשבותיי הלכו לאיבוד במעמקי העיניים הירוקות הללו. הוא הרפה מהיד שלי ונגע בפניי, ואגודלו החליק על הקו שהשאיר הסכין של וראגי על הלחי שלי. "איפה בעלך?"

"למה אתה חושב שאני נשואה?" דרשתי לדעת, אבל הוא רק הסתובב והתחיל לעלות במדרון, לעבר סוס שכלל לא הבחנתי שעומד קשור לעץ.

הוא לבש חולצה והעיף מבט לאחור בכיווני. "יש לך טבעת. עכשיו, איפה אוכל למצוא אותו?"

הסתרתי אינסטינקטיבית את היד עם טבעת הכסף הפשוטה בין קפלי החצאית שלי. "למה אתה רוצה לדעת איפה הוא?"

"כי אני מתכוון להרוג אותו. אני אעשה אותך אישה חופשייה, על מנת שתוכלי לשכב איתי בלי חשש שזה יהיה לא נאות," הוא ענה. הוא הידק את רצועות האוכף ועלה על גב הסוס הגבוה. "איזו סיבה אחרת יכולה להיות לי?"

הקיבה שלי צנחה. "אתה לא יכול!"

"אני בטוח שכן." הוא חג עם הסוס סביבי. "צדקת כשאמרת שהכישרון שלי בפלרטוטים דומה לכישרון שלי בלחימה, יפהפייה. אני אעשה את זה בזריזות למען המסכן, ואז תהיי חופשייה להגשים כל תשוקה שלך."

"לא, אתה לא!" התנשפתי, על אף שמותו המוקדם של וראגי היה אחד החלומות בהקיץ הכי שכיחים שלי. "אני אוסרת עליך!"

"אהא." הוא חג סביבי שוב, והסוס החום־לבנבן המכוער נשף בקול. "טוב, אם ככה אני אחכה שהוא ייפול קורבן לדג מעופף. יהיה בזה צדק מסוים." הוא חייך אליי חיוך מלא בכל מיני סוגי הבטחות והתחיל לרכוב לאורך החוף.

"לאן אתה הולך?" צעקתי. עדיין לא הייתי בטוחה לחלוטין אם הוא רק קנטר אותי או שדיבר ברצינות, והאפשרות הממשית שאולי הוא כן פושט, צצה שוב במחשבתי. "אתה מתכוון להרוג אותו?"

הוא הסתכל מעבר לכתפו וחייך. "שינית את דעתך לגבי המשך החיים שלו?"

כן. סגרתי ידיים לאגרופים. "ברור שלא."

"חבל."

הוא לא ענה על השאלה שלי, ואני הרמתי את שולי החצאית שלי ורדפתי אחרי הסוס. "לאן אתה הולך? איזה עסק יש לך בכפר?"

"שום עסק," הוא קרא. "אבל ליארל סְנוֹרי יש, והוא יתהה לאן נעלמתי."

עצרתי בבת אחת וכל חלק בי רצה לשקוע באדמה, כי אחי היה אחד הלוחמים של היארל. אם הוא יגלה שפלרטטתי עם האיש הזה... "אתה רוכב עם היארל?"

הוא קרץ אליי. "משהו כזה." ואז הוא נעץ עקבים בצידי הסוס ודהר לאורך החוף, משאיר אותי מאחור, מביטה.