סאגת חסרי הגורל 2 - קללה חקוקה בעצם

הסערה הכתה ללא אזהרה, תקפה את ספינת הדְרָקאר ונשאה אותנו מהחוף הסלעי בפראות כזאת, שנדמה שהאלים עצמם אינם רוצים שנחצה את המצר. בעוד הנורדלנדים נאבקים בגלים העזים, כל אשליה שהייתה לי אי־פעם לגבי תהילת הפשיטות על־פני הימים, הונסה במהירות בידי הקור. בידי הרטיבות. אבל יותר מכול, בידי ההקאות האינסופיות.

לא שלי, אני התמודדתי היטב, אבל תכולת הקיבה של כל האחרים כמעט, כולל העבדים מכוסי הברדסים של הראלד, מילאה את בטן הספינה. מוטב לבוסס בקיא מאשר להישען מעבר למעקה, ולהסתכן בכך שהים הזועם יסחף אותך משם.

"איזו אכזבה זו תהיה," צעקתי מעל המולת הרעם והמים הגועשים, "אם לא יצא דבר מכל המזימות וכל התוכניות שלכם, כי ניגרר אל מתחת לגלים!"

כל הנוכחים נעצו בי מבטים זועמים, אם כי המבט של טוֹרָה לא היה מפחיד במיוחד, לאור שצף הקיא שפרץ מבין שפתיה. אני צחקתי ונשענתי כנגד דופן הספינה במקום בו ישבתי, מתחת לעור כלב ים שכיסיתי בקסם שלי, על מנת שרסס המים לא ייספג בו. "או אולי אפילו לא מוות מפואר כזה בידי נְיוּרְד, אולי פשוט תפלטו את כל האיברים הפנימיים שלכם. שמעתי כאלה סיפורים על הפראות של הנורדלנדים, אבל אני חייבת לומר שזה מעורר רחמים."

"היא אף פעם לא שותקת?" הטיח הראלד בביורן. אפילו מלך נורדלנד לא היה חסין בפני השפעת הגלים, ומצב הרוח שלו הלך וקדר. חייכתי אליו חיוך קורן ובתמורה זכיתי בהזעפת פנים.

ביורן רק רכן מעל המשוט שלו. לגלים לא הייתה השפעה עליו. חבל מאוד. אם למישהו הגיע לטעום את הצריבה החמוצה של מיצי קיבה, הרי זה לו, על לשונו השקרנית.

"אתה לא תדע שקט, אבא," ענה ביורן לבסוף, ושרירי גבו נדחקו כנגד הטוניקה שלו ממאמצי החתירה. "אבל אני מזכיר לך שאתה זה שהביא על עצמו את ארס לשונה."

הראלד חשק שיניים. אבל במקום לענות הוא השקיע את כל כוחותיו במשוט שלו, וזרועותיו הדקות עבדו קשה. אפילו מלך נורדלנד לא היה פטור מחתירה בסיוט הזה, כיוון שנדרשנו לכל זוג ידיים פנוי על מנת לא לטבוע. המצר הצפוני היה ידוע לשמצה בחיים שגבה, ובממלכת ניורד מלכים אינם זוכים ליחס מיוחד.

גם לא ילדי האלים.

גל הציף את הדרקאר ומים טפחו בפניי בעוצמה מכאיבה. פחד גאה בחזי, כי לא היה אפשר לנשום בשיטפון הקפוא הזה. כלי השיט נטה וגלש אל העמקים שבין הגלים, ונדמה שחשכת המעמקים מנסה לתפוס אותי. נצמדתי לכל מאחז שהצלחתי למצוא. ציפורניי שרטו בעץ ואוזניי צלצלו מצרחות העבדים שאיבדו אחיזה. ליפול משמעותו למות, כיוון שלא הייתה ישועה בים הגועש.

אבל הפחד שלי התמוסס והפך לכמיהה, כשבהיתי במים הכהים. הכמיהה לחשה הבטחות להקלה מהצער שצרב בליבי. מהזעם שרדף את נשמתי. מהבדידות שרוקנה אותי מבפנים, כי איבדתי כל דבר שהיה חשוב לי, כולל הייעוד שלי.

הים ניסה להגיע אליי ואצבעותיי רפו, ליבי השבור כמה להפוגה מהכאב. להיגרר מטה מטה מטה אל החשכה.

אבל האחיזה שלי התהדקה כשהל לחשה בראשי, מדוע לוותר, כשיש לך הכוח להחזיר לעצמך כל דבר שאמור להיות שלך? הכוח להשיב כל דבר שנגנב ממך?

אין לי כוח כזה.

היא צחקה בשקט אבל קולה רעם בראשי. את גבירת המוות, בתי. כל אשר נשימה באפו, מפחד מהכוח שלך.

אני לא רוצה שיפחדו ממני.

בראשי ראיתי חיוך שמחציתו שפתיים מתעקלות ומחציתו עצם חשופה. הדופק שלי האיץ בתגובה למראה, אבל דבריה הם אלה שהפכו את ידיי קרות כקרח. פחד הוא הנשק שישיג לך את מה שאת רוצה.

ספינת הדרקאר התיישרה וכבר לא הייתה סכנה שתוצף.

ניגבתי מי מלח מעיניי. לא ידעתי אם אלה דמעות או מי ים, רק שלשאגת הדופק שלי אין קשר לקרבה למוות.

פחד הוא הנשק שישיג לך את מה שאת רוצה.

מה אני רוצה?

לא ידעתי, אבל מערבולת הרגשות הגועשת בבטן שלי נזקקה למוצא. עיניי ננעצו בסְטַיינֶן שהקיאה מי ים, ואני צעקתי, "סקאלדית, את תחברי שיר על המסע הזה? אם כן, אני מציעה שתקראי לו 'הקינה על הקיא'. או אולי 'המסע המאוס'. לא, אני יודעת... 'הטבילה והבחילה'!"

"שקט!" צרחה עליי סְקָדֶה מהמשוט שלה. שערה האדום דבק בפניה. "מספיק עם הרעש הזה, כלבה קשקשנית!"

"ואם אסרב?" צחקתי צחוק פראי, כשסקדה נטשה את המשוט שלה בידי העבד החותר לידה, וקשת זהובה קורנת הופיעה בידיה. כלי הנשק שבו הרגה את אימא שלי. "את תירי בי? תשליכי אותי לים?"

היא הניפה את הקשת שלה ומתחה בה חץ ירוק רעיל שלעולם אינו מחטיא.

"קדימה!" הצווחה נקרעה מגרוני. לא מתוך רצון שתירה בי, אלא על מנת שתרגיש את אותו היסוס שרדף את נשמתי שלי. "נראה אם יש לך אומץ לעשות את זה!"

סקדה מתחה את החץ, ועיניה הכחולות הנוצצות היו מלאות דברים רבים — אבל היסוס לא היה אחד מהם.

פי יבש מתחושת ודאות פתאומית שהצלחתי להביא למותי ברברבנות שלי. אבל כלי הנשק נעלם, כשהראלד נהם עליה שתשלוט בעצמה או שתצטער על זה.

לא היה אכפת לי שהצחוק שלי נשמע מטורף, כי זה היה עדיף על בכי, ולכן ייללתי בקול, "כולכם הקרבתם הרבה כל כך כדי לחטוף אותי, אז נראה לי שאני יכולה לומר מה שארצה ולא תהיה לכם ברירה אלא להקשיב! לא תהיה לכם ברירה אלא לסבול את זה. רציתם אותי? עכשיו כולי שלכם, אז תיהנו! השגתם את מה שרציתם!"

סקדה הסתערה עליי באגרופים קטנים מונפים.

אומנם התגריתי בגורלי, אבל היא בכל זאת הצליחה להפתיע אותי. האגרוף שלה פגע בלחי שלי והעיף אותי לאחור. ראשי נחבט בתורן וראיתי כוכבים, וסקדה הושיטה ידיים לגרוני.

"את צריכה למות," היא צרחה בפניי. "את נגע על העולם, בת־הל!"

הנפתי ברך והלמתי בין הרגליים שלה. היא גמלה לי בצרחה אבל לא הרפתה, ואצבעותיה נשארו יציבות סביב הגרון שלי.

אבל אז ביורן תפס במותניה של סקדה. הוא גרר אותה מעליי, אבל היא רק הפנתה את זעמה כלפיו, ומהומה שלמה פרצה.

עבדים ניסו להימלט כשהשניים התנגשו בהם. ספינת הדרקאר נאנקה ונטתה על צידה, טובלת בגל מיתמר. מים התרסקו עליי, כבדים וחסרי רחמים. הכול הסתובב, ואני התגלגלתי בעיניים מלאות עץ וגלים ושמיים שחורים.

אבל אז ידיים תפסו במפרק כפות ידיי, והעור של ביורן להט כנגד שלי, כשהצמיד אותי לרצפה. "את מנסה להרוג את כולנו?"

"כן!" צרחתי בעוד האחרים נאבקים במשוטים. "זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות!"

"אם תמותי, לעולם לא תזכי בתשובות!" הוא ריתק אותי למקומי בכוח ואני השתוללתי וניסיתי להכניס לו ברך בביצים. "את לעולם לא תדעי את האמת!"

"אל תדבר איתי על האמת!"

כדי להתחמק מהברכיים שלי הוא השתחל בכוח בין רגליי, והאגן שלו לחץ על קימור האגן שלי בעוד הספינה מיטלטלת. לחלוטין כנגד רצוני, ראשי התמלא זיכרונות מהמערה, כשנדמה שהאושר בר השגה. זיכרונות של שפתיו על שפתיי, ידיו על גופי, הזין שלו טמון עמוק בתוכי, כשעשה אותי לשלו. התשוקה הבוגדנית שלי גאתה כנגד הפחד וההיגיון, ולא היה אכפת לה שהגבר שהיא רוצה הוא אויבי.

רק לזעם היה הכוח לסלק את זה, ואני נאחזתי בכעסי בעודי נותנת מוצא לכל האכזריות שנולדה בליבי מתוך כאב. כרכתי רגליים סביב המותניים של ביורן והתחככתי כנגדו, ושאלתי בלעג, "האמת שתשיג לך שוב את זה?"

האחיזה שלו במפרקי כפות ידיי התהדקה בעוד הדרקאר מיטלטלת. נעצתי את עקב מגפי בגבו והרגשתי בו נצמד אליי. "האמת שתחזיר לך את פרייה היפה שלך, ותוכל לעשות אותה לאשתך?"

זקפתי ראש ונישקתי אותו. תפסתי בשפתו התחתונה בכוח מספיק כדי לגרום לו להירתע. "כדי להיות איכר איתה? להוליד בנות יפות שייראו בדיוק כמוה? האמת שתבטיח שתזדקן בזרועותיה?"

הטחתי בפניו את החלום שהעניק לי במערה ההיא, וזעמי התענג על הבזק הכאב בעיניו, כי רציתי שיכאב לו בדיוק כמו שאני כואבת. "אין שום אמת שתחזיר אותי אליך כי אתה שקרן. בוגד. פחדן מזדיין שלא מגיע לו להגיע לוולהלה!"

"את חושבת שאת יודעת הכול, פרייה," הוא אמר. "אבל את לא יודעת שום דבר."

ירקתי בפניו. "אני יודעת שאשנא אותך עד נשמת אפי האחרונה, ביורן. וגם זה משהו."

"תשנאי אותי כמה שתרצי." הוא הרפה ממפרקי כפות ידיי. "אבל נשמת אפך האחרונה לא תהיה היום, הנולדת־באש."

צפיתי בו חוזר למשוטים ומצטרף שוב למאמצים לצלוח את הסערה.

"אבי־הכול רואה את כל שהיה ואת כל שאמרו הנוֹרְנוֹת שיהיה." הראלד חדל לחתור ועיניו האפורות ננעצו בי. "סאגה היא בתו, וידע הוא המתת שלה. לחוזים אחרים יש אולי תשובות, אבל נראה שסאגה כרוכה בגורלך. ייתכן שהוא יראה לה את האמיתות שאת רוצה בהן כל כך." בלי לחכות לתגובה הסתובב הראלד קדימה שוב ושריריו התאמצו בעודו חותר.

כעסי התפוגג בהדרגה, ובהיעדרו נותרתי חלולה. הטיתי את הראש לאחור ובהיתי בשמיים הקודרים ובעננים הסוערים, שברקים מרקדים ביניהם. מה לא הייתי נותנת על מנת שגורלי יהיה קבוע מראש. מישהי שכוחות עליונים כבר קבעו את מהלך חייה, וכל דבר שאומר, כל דבר שאעשה, כל דבר שארצה אי־פעם, בכל זה יהיה אפשר להאשים אותם.

אבל בגלל שתי טיפות הדם האלוהיות בעורקיי, אחת מהְלין ואחת מהל, הייתי אחראית לכל מעשי ידיי. כישלונות והצלחות. סיוטים וחלומות. אהבה ושנאה.

מה אני רוצה?

השאלה חדרה אל מעמקי נשמתי, כי הייתי זקוקה לתשובה. הייתי זקוקה למטרה שתדחוף אותי קדימה. אם אישאר היכן שאני, כמו שאני, אשרוף את עצמי מבפנים החוצה.

אני רוצה את האמת.

רציתי לשמוע משפתיה של סאגה את העתיד שחזתה, כי ילדי אודין אינם משקרים. רציתי את הסיפור של מה שקרה בינה ובין סנורי. רציתי לדעת אם הראלד הוא נבל כפי שלימדו אותי להאמין.

אבל יותר מכול רציתי לדעת את האמת על מי שאני.

התרוממתי על ארבע וזחלתי קדימה, עד שמצאתי מקום ליד עבד שזרועותיו מכוסות קעקועים. אחזתי במשוט והשקעתי בו את כל כוחי לנוכח החוף הסלעי של נורדלנד. הרוחות נחלשו והים התחיל להירגע, ואם הנורנות צפו בנו, הייתי משוכנעת שהן חוששות לעתיד שיצרו.

כי אני פרייה הנולדת־באש. בת הלין. בת הל.

ואני אארוג את גורלי שלי.

שמיים בהירים קרנו מעלינו בזמן שדחפנו את הדרקאר לחוף. כל שריר בגופי כאב, ולא הרגשתי אשמה כשהשארתי את העבדים של הראלד לרוקן ממנה את המים, כשצעדתי אל האדמה שהייתה לי בית יותר מכל מקום אחר בעולם. עגנו בסְטוֹרְמְנֶס, הנקודה הבולטת אל תוך המצר, שביום בהיר אפשר להשקיף ממנה עד סְקָלַנְד. החוף היה צר וסלעי, ומעבר לו היתמרו הרים מכוסים יערות סבוכים, פסגותיהם עדיין לבנות משלג.

כרעתי ברך, אספתי חופן חול גרגירי ומעכתי אותו בכוח בכף ידי. נהניתי להרגיש שוב את נורדלנד, גם אם קיללתי את הגורל על כך שהביא אותי בחזרה לכאן.

"לגורל אין אחיזה בך, ביורן," אמר הראלד, שחלף על פניי במעלה החוף. כמו תמיד, נדמה שהוא יודע מה אני חושב. "אתה חסר גורל, ולכן אתה זה שבחר את הנתיב הזה, גם אם לא ידעת לאן הוא יוביל."

מעולם לא התעסקתי יותר מדי בכוחם של חסרי הגורל לשנות את פני העתיד, כי זה לא היה דבר שניתן להוכיח. לא הייתה דרך לדעת אם בחירה מסוימת הסיטה את החוטים שטוו הנורנות ליצירת דפוס אחר, או אם פעלתי בדיוק כפי שחזו. כל פעולה שלי בימים האחרונים נועדה לשחרר את פרייה מאלה שרוצים להרוג אותה או להשתמש בה למימוש השאפתנות שלהם, אבל בסופו של דבר, בסך הכול העברתי את השליטה בה ממלך אחד לאחר. "אנחנו כאן בגללך, אבא."

הוא רק הסתכל עליי במבט מלא ידיעה והמשיך לחצות את החוף בכיוון העצים.

ידיעה, כי לא היה ניתן להכחיש שברגע שהתוכניות שלי להבריח את פרייה בסתר סוכלו, ברגע שהיא למדה על הבגידה שלי, קיוויתי שהאמת תגרום לה לסלוח לי על השקרים שלי. התקווה שהעתיד שרציתי בו נואשות וזכיתי להציץ בו לרגע, יוכל להיות שוב שלי, כשהיא תבין למה עשיתי את מה שעשיתי. תקווה של גבר עם גללי חמוסים במקום מוח, כי שום אמת לא הייתה יכולה לשכך את הזעם הגועש שבער בלב של פרייה שלי.

כבר לא שלך, לחש לי ההיגיון, וליבי החמדן צרח שהיא תהיה שלי עד קץ הימים.

השלכתי מידי את חופן החול, קמתי והלכתי בעקבות הראלד אל בין העצים. האוויר היה קר יותר מאשר בסקלנד. צחנת האצות הנרקבות התערבבה בריח החריף של האורנים, והקרקע המכוסה טחב הייתה ספוגית מתחת למגפיי. הרוח טלטלה את ענפי העצים והיער היה מלא חיים, שירת ציפורים ורחש חיות קטנות. ארץ פרא. הקיץ כאן היה נעים, אבל מעטים היו מסוגלים לשרוד את אכזריות החורף הנורדלנדי.

האיש שהיה לי אבא רוב חיי מצא סלע לטעמו והתיישב. הראלד חלץ את מגפיו, ניער מתוכם חול ואז השליך אותם הצידה. צפיתי בו בדממה בזמן שפשט את הטוניקה שלו וסחט מי ים מהבד הרטוב. עורו הבהיר היה כחלחל מעט מהקור. הוא היה רזה משזכרתי, ואותות הגיל ניכרו בקמטים סביב עיניו ובקווצות האפורות של שערו החום־זהוב. בסך הכול אדם, אם כי היו זמנים בשהות שלי בסקלנד ששכחתי את זה, כיוון שסנורי תיאר אותו תמיד כיצור שמסוגל למעשי רשע על־טבעיים.

בנורדלנד הראלד נחשב מושיע. משחררם ואלופם של חסרי הישע. ראיתי במו עיניי את המעשים הטובים שלו. הייתי חייב לו את חיי, כמו רבים מאלה ששירתו אותו. אבל הוא לא היה גיבור יותר משהיה נבל. בסך הכול אדם, והבחירות של אף אדם אינן חסרות אנוכיות לחלוטין, ודאי לא אדם שנאלץ לפלס את דרכו בשיניים ובציפורניים מיארל זוטר למלך.

"אתה שוב נשמע כמו סקלנדי." הראלד נאנח ופיתל שוב את בד הטוניקה שלו, וטיפות מים צנחו על הטחב. "זה מזכיר לי איך אתה וסאגה נמלטתם לנורדלנד, כשאתה הוזה מכאב הכוויות. היית בסך הכול ילד אבל לא בכית, רק נשבעת לנקום בסנורי על מה שעשה. אתה ואני היינו חוצים את המצר יחד וקוברים את סנורי, אלמלא אימא שלך שעצרה אותנו. רציתי להרוג את סנורי יותר מכל דבר בחיי, אבל סאגה התחננה שאעצור בעצמי. תמיד הייתי עבד לרצונותיה, אבל עכשיו אני מצטער שוויתרתי."

"אני זוכר." שמעתי את סקלנד בקולי, אבל לא הצלחתי להיפטר מהמבטא בלי מאמץ מודע. סיגלתי אותו לעצמי כדי להשתלב טוב יותר בהלסר, לעודד את הסקלנדים לשכוח שנעדרתי כל כך הרבה שנים, אבל זה לא הצליח. תמיד הייתי זר. תמיד נורדלנדי.

בעיקר בליבי.

הראלד לבש את הטוניקה הלחה וסוף־סוף הסתכל עליי. משקל תשומת ליבו היה כבד כתמיד. "עכשיו כשאנחנו סוף־סוף לבד, אתה מוכן לומר לי למה?"

למה.

שאלה שלא היה צורך להבהיר, ואני נשפתי נשיפה ארוכה ואמרתי, "זה משנה?"

הראלד שיחק בטבעת הזהב של הזקן שלו, ואז נענע בראשו. "האם זה משנה? מובן שמשנה למה בחרת להחריב תוכניות שגובשו במשך חיים שלמים. כל דבר שעשיתי נעשה לבקשת אימא שלך, לבקשתך, אבל נראה שאתה מעדיף לירוק לי בפנים על כך שעשיתי בדיוק כפי שביקשת. אלה היו התוכניות שלך, ביורן, לא שלי, אבל אתה מתייחס אליי כמו אל אויב שלך."

"אתה לא אויב שלי, אבא. אבל דברים משתנים."

"אה כן. דברים." הראלד עשה פרצוף. "דברים, כמו העובדה שהתברר שעלמת המגן היא אישה יפה להפליא? הרבה יותר קל להרוג את המכוערות, מה? אם לפרייה היה פרצוף שמזכיר תחת של סוס, אין לי ספק שהיית עושה כבקשת אימך ללא היסוס, אבל הינה אנחנו כאן. סנורי עדיין בחיים. פרייה עדיין בחיים. האיום על נורדלנד ממשי כתמיד, כיוון שהגורלות שלנו לא השתנו. והכול בגלל פרצוף יפה."

"למראה שלה לא היה שום קשר לזה." זה היה שקר, כי זכרתי את הפעם הראשונה שראיתי את פרייה. איך אור השמש האיר את הכעס על פניה בזמן שהצילה דג אחרי דג מהתקף הזעם של וראגי, וכל חלק בה זעק בהתרסה. יפהפייה, כן, אבל הפראות שלה היא זאת שמשכה אותי לחצות את הפיורד ולשוחח איתה. היא הייתה לבושה בשמלה שנתפרה ביד, ללא כלי נשק מלבד מילים, והייתה עזת־נפש יותר מכל לוחם שנתקלתי בו אי־פעם בשדה הקרב. "הרגשתי שיהיה שגוי להרוג אותה," רטנתי. לא הצלחתי לנסח את סיבותיי במילים שלא יביאו אותו ללעוג לי. "למה היא צריכה למות בגלל הפשעים של סנורי?"

"כי אימא שלך אמרה שזאת הדרך היחידה להציל אלפי חיים," ענה הראלד. "סאגה לא הבינה מה עושה את פרייה מסוכנת כל כך, אבל ידעה שיש בידיה הכוח להמיט חורבן על נורדלנד וסקלנד גם יחד. סנורי הוא הנבל, אבל עלמת המגן היא הנשק שלו, והמוות שלה יסרס את היכולת שלו לגרום נזק של ממש. סאגה שלחה אותך למשימה הזאת, כי כחסר גורל אתה יכול לשנות את העתיד שאבי־הכול הראה לסאגה. אבל כשניתנה לך ההזדמנות, נרתעת. כי 'הרגשת שיהיה שגוי להרוג אותה'." שפתיו התעקלו בבוז. "או אולי כי הזין שלך היה זה שחשב במקום הראש."

"אימא שלי הסכימה שהתוכנית צריכה להשתנות," השבתי. "כשדיברתי איתה בפיאלטינדר היא הסכימה שפרייה עשויה ללכת בנתיב אחר, אם נציל אותה מסנורי. אימא שלי לא צמאת דם במידה כזאת שתרצה במוות של אישה חפה מפשע, כשקיים פתרון אחר."

הראלד נאנח. "סאגה לא הסכימה איתך, ביורן, היא בסך הכול הבינה שאתה מאוהב בפרייה ולא יהיה אפשרי לשכנע אותך לפגוע בה. היא ביקשה ממני שאעשה את זה במקומך, אבל זאת הייתה תחינה של אם, לא אסטרטגיה של חוזה. אני בסך הכול בן תמותה, ואין בי הכוח לשנות את הגורל שקבעו הנורנות, כלומר נועדתי להיכשל בזה."

הוא העיף בי מהצד מבט שרימז שהוא יודע מה היה החלק שלי בסיכול הניסיון. כנגד רצוני מילאה את מחשבתי תמונה של פרייה חשופה עד המותניים, עם כתר של קרניים על ראשה וגופה נוטה לאחור, בזמן שטעמתי אותה בפעם הראשונה. מצמצתי וסילקתי את החיזיון מראשי, כי אותו איום שמפניו הגנתי עליה אז, היה קיים גם כיום. "אז אימא שלי עדיין רוצה במוות של פרייה? היא עדיין מאמינה שזאת הדרך היחידה לשנות את העתיד?" כי אם אימי מנסה באופן פעיל להביא על פרייה את מותה, הדבר האחרון שרציתי היה לקחת את פרייה אל לב נורדלנד.

בפעם האלף בחיי צרחתי בליבי בדממה, למה אני לא יכול פשוט להרוג את סנורי וזהו?

בדממה, כי אימי עמדה על דעתה שאין להרוג את סנורי, וסירבה לשמוע כל טיעון הפוך.

"אני לא יודע מה סאגה חושבת כרגע על העניין, או אם אבי־הכול שלח לה חזיונות נוספים של העתיד." הראלד השעין מרפקים על הברכיים. "לא נפגשתי איתה שבועות רבים, כי היא חזרה לבקתה שלה אחרי שיצאנו מפיאלטינדר. היה קשה לה מאוד להימצא בנוכחות נשמות רבות כל כך."

זה לא הפתיע אותי, כי אימא שלי תמיד הייתה נואשת להתבודד. ליבה לא היה מסוגל לשאת את משקל כל העתידים האפשריים הללו, שלעיתים קרובות היו טרגיים. כמעט התעלפתי כשראיתי אותה בפיאלטינדר, אבל זה לא מנע ממני להתגנב מאוחר יותר כדי לשאול בעצתה.

מבעד לעצים ראיתי אנשים ממהרים לאורך החוף. הם נשאו מגינים צבועים בפסים הכחולים של נורדלנד, בצירוף הסמל של היארל שלהם. לוחמים מהצי של הראלד שהגיעו לחוף לפנינו. כלומר, אותו רגע קצר לגלות מה התוכניות של אבא שלי בלי שאחרים ישמעו אותנו, עמד להגיע לקיצו.

"מה אתה מתכנן לעשות עם פרייה?" שאלה ישירה לשם תשובה ישירה. כבר זמן רב שהראלד רצה במוות של פרייה, אבל זה השתנה כשראה אותה משתמשת בקסם של הל. לא היה ניתן להחמיץ את שביעות הרצון בעיניו כשגילה מה היא מסוגלת לעשות. הייתה לי הרגשה שהוא רוצה לצרף אותה לחוג חסרי הגורל ששימש אותו להגנת חופי נורדלנד. הוא לא ייפטר מכלי נשק רב עוצמה כמו פרייה, אלא אם לא תהיה לו כל ברירה אחרת.

או אם אימא שלי תבקש ממנו לעשות זאת, והייתה סכנה גדולה שאכן כך יקרה.

"היא מסוכנת." העיניים של הראלד עברו מהלוחמים המתקרבים אל פרייה, שעמדה על שפת המים תחת מבטה הבוחן של טורה. "בכוחה לא רק להרוג, אלא גם לשלוח נשמות אל האם האלוהית שלה בהלהיים. גם לוחמים שצוחקים בפני המוות יברחו מפרייה, כי בכוחה למנוע מהם כניסה לוולהלה. אבל זה לא הדבר שמבעית בה מבחינתי." הוא שתק רגע ממושך ואז הוסיף, "אלא הזעם שלה."

כאילו שמעה אותנו מדברים, פרייה הסתובבה, וגם מקצה החוף ומבעד לעצים לא היה ניתן לטעות בניצוץ הארגמן בעיניה. שערה הבלונדיני הבהיר גלש עד מותניה, סבוך ומלא קשרים ממי מלח ומרוח. אלמלא העובדה שהיו לה רגליים ולא זנב דג, הייתי משווה אותה להאוּפְרוּ, שאומרים שמפתות מלחים לא זהירים אל מותם מתחת לגלים. אם כי למען האמת, פרייה הייתה מסוכנת בהרבה גם בלי כלי נשק.

"הכעס שלה היה חצי מהסיבה שניסיתי לקחת אותה ולברוח. לא ידעתי שזאת ההשפעה של הל, אבל ראיתי אותה משתנה כשסנורי השתמש בה במסע שלו להפוך למלך. ראיתי אותה הופכת לַמפלצת שאימא שלי חששה מפניה, ורציתי להגן עליה מזה. אני..."

"רצית לשנות את הגורל שלה?"

הנהנתי לאט. "זה נשמע מטופש עכשיו, כשאנחנו יודעים שהל היא זאת שגורמת לה להרגיש ככה, לא סנורי. לברוח לא היה משנה שום דבר."

הראלד פרץ בצחוק, ואני הסתכלתי עליו בזעף.

"אח, להיות שוב צעיר וטיפש," הוא אמר לבסוף וניגב את עיניו. "היזכר בסיפורים ששמעת, ביורן, אחרת איאלץ להושיב אותך עם סטיינן, על מנת שתלמד אותך כמו ילד קטן. הל היא אלת המוות וגבירת הלהיים, אבל היא אינה מרושעת ולא מעוניינת בהרס. היא... חמדנית, בהיעדר מילה טובה יותר. היא רוצה. ולכן אני תוהה מה פרייה רוצה. אני תוהה מה נמנע ממנה, שהזעם בוער כל כך בליבה ועיניה נמלאות להבה. האשמה אינה בהל, כיוון שהכעס שאתה רואה הוא של פרייה, ושלה בלבד."

יכולתי לחשוב על אינספור סיבות לכעסה של פרייה — אין ספק שאני הייתי אחת מהן — אבל תחושת הבטן שלי הייתה שאין לי סיכוי להבין מדוע זעמה עז כל כך.

"גלה מה פרייה רוצה," אמר הראלד. "זה המפתח להרגיע אותה, ובכך לשנות את הגורל האפל שאימא שלך חוזה."

פניי קדרו בתגובה למילה שבחר. "להרגיע". לא רציתי לשנות דבר בפרייה, גם לא את מזגה. אבל אמרתי רק, "היא רוצה את האמת."

"אם כך, קח אותה אל סאגה על מנת שתדע את הסיפור המלא." אבא שלי אחז בכתפי. "אני סולח לך, ביורן. אני סולח לך כיוון שאני מבין שפעלת מתוך אהבה לפרייה, לא מתוך כוונה רעה כלפיי או כלפי נורדלנד. האלים יודעים שקיבלתי החלטות מפוקפקות למען אימא שלך, אז לא אוכל לשפוט אותך לחומרה. נשים משתמשות ביופי שלהן כמו בכלי נשק, ואין יפה מסאגה."

נשאתי מבט לשמיים. "חסוך ממני את שירת האהבה שלך על אימא שלי. יש בחיים דברים שהייתי מעדיף לא לדעת, וזה אחד מהם."

הראלד צחק, אבל מבטו התחדד. "האם אתה זוכר את החיזיון שראתה אימא שלך לגבי פרייה, לאחר שהגעתם לנורדלנד?"

כאילו יכולתי לשכוח את אימא שלי קורסת על ברכיה מולי ועיניה מתגלגלות לאחור בראשה. קול שלא היה שלה לחש מבין שפתיה, שעלמת המגן תאחד את סקלנד אבל תשאיר בעקבותיה אלפי מתים. שעלמת המגן תצעד על־פני האדמה כמו מגפה, תשסה חבר בחבר, אח באח, והכול יפחדו מפניה. "אתה יודע שאני זוכר."

הראלד הנהן לאט. "במשך שנים רבות, מטרת חייך הייתה לא רק למנוע מסנורי את הגורל שחזתה אימך, אלא גם למנוע את מחיר הדמים שיהיה לשלטונו באדמותינו, כשישתמש בעלמת המגן ככלי נשק. אתה האמנת שבכך שתחטוף את פרייה תוכל למנוע את העתיד הקודר הזה, אבל אני חושב שברור עכשיו שהיא אינה מסוגלת פשוט להימלט מהגורל שחזתה סאגה. עליה להילחם בו. השאלה שעליך לשאול את עצמך, היא האם אתה מוכן להילחם בו לצידה."

לא היה שום ספק. אני אעמוד לצד פרייה עד שערי ולהלה ומעבר להם.

אומנם לא עניתי, אבל הראלד הנהן הנהון קטן של שביעות רצון. "הנתיב שלך נותר כפי שהיה תמיד: למנוע מסנורי לשלוט בסקלנד. לא לאפשר לכוח ההשמדה ליפול לידיו. מה הדרך הטובה ביותר להשיג את הדבר, את זה איני יודע. נוכל רק לקוות שהתשובות נמצאות בידי אימא שלך."

"אם היא תטען שהמוות של פרייה הוא התשובה היחידה, מה תעשה?" שאלתי, כי הוא לא ענה על השאלה שלי בפעם הראשונה ששאלתי.

הרוח ייללה בין עצי היער בצליל רדוף שמילא אותי תחושה מבשרת רעות. עיניו האפורות החיוורות של הראלד בחנו אותי, והוא אמר: "נתפלל שנינו שזה לא יקרה."

סקדה חברה ללוחמים והובילה אותם בכיווננו. הראלד גידל אותנו כאחים, אבל סקדה ואני תמיד נלחמנו זה בזה. אימא שלה נטשה אותה, והמרירות שלה גרמה לה לנהוג בעוינות בכל הנשים, בעיקר באלה שתפסה כחלשות. היא הטילה אימה על המשרתות עד שהראלד העניש אותה על כך, אבל זה רק דחף אותה להמשיך בצורה מתוחכמת יותר. מעולם לא ראיתי את סקדה הורגת אישה באשמת חולשה, עד שרצחה את אימא של פרייה, אבל במבט לאחור הייתי צריך לצפות לזה. קלדה הייתה התגלמות כל מה שתיעבה.

סקדה נעצה בי מבט זועף כאילו מרגישה מה אני חושב, אבל אני התעלמתי ממנה. אחד הלוחמים דיבר.

"מלכי." הוא קד קידה עמוקה. "אנחנו מלאים הקלה לראות ששלומך טוב. כשהשמיים קדרו מאחורינו והדרקאר שלך לא הגיעה לחוף עם הצי, חששנו שקרה הגרוע מכול."

הראלד נופף בידו בביטול. "קצת מזג אוויר רע, זה הכול."

נשפתי בבוז. "אומר האיש שעדיין מצחין מקיא."

"יש הבדל בין חוסר נוחות לסכנה," השיב הראלד. "עלמת המגן לא נמצאה לרגע בסכנה שגל אקראי יסחף אותה, ואני נצמדתי לאמת הזאת. האם כל כלי השיט האחרים שלנו חזרו?"

"כן, מלכי." הלוחם סידר את המגן על גבו. "הרוב חזרו לבתים ולמצודות שלהם, כפי שהורֵית. השאר יצאו אל שפך נהר רימְסְטְרוֹם, אבל חיכינו לוודא את חזרתך בשלום."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*