הדרקונים של אמבר הולו 1 - דמדומי גחלת האש

פרולוג

היידן

בת אחת־עשרה

קרן האור של הפנס, שהאירה את דופן האוהל המאולתר שלי, זזה מעט והושטתי את ידי כדי ליישר אותה לפני שמשכתי את השמיכות גבוה מעל לראשי. כל הבהוב של אור שיסתנן החוצה למסדרון מתחת לדלת חדרי, והוריי יהיו פה תוך שניות ויחרימו את הספר שלי.

משכתי את שפתי בשיניי כשהצצתי בשעוני. השעה הייתה אחת־עשרה וארבעים ושלוש. הייתי אמורה לכבות את האור בחצות, אבל לננסי דרו הייתה עוד תעלומה לפתור, ובדיוק הגעתי לחלק הטוב.

קולות נשמעו מהקומה התחתונה וכיווצתי את גבותיי בתמיהה. הוריי היו ינשופי לילה, אבל לרוב הם היו שקטים כעכברים. הדרך היחידה שבה יכולתי תמיד לדעת שהם ערים בכלל, הייתה העובדה שאין־ספור פעמים הם תפסו אותי קוראת באישון לילה.

צעדים כבדים הלמו במדרגות ופניי התקדרו. מה, לעזאזל, התרחש?

דלת חדרי נפתחה בתנופה עזה. "היידן!"

המילה הבודדה הזאת של אימי נאמרה ספק בלחישה ספק בצעקה. השלכתי את השמיכות מעליי והפנס התגלגל למזרן. "אימא?"

המבט בעיניה הסגולות נראה פראי באור שהכה בהן מהמסדרון. אותן עיניים סגולות שקיבלתי ממנה בתורשה. היא תפסה בידי ומשכה אותי מהמיטה.

"מהר."

"מה קורה?"

אבי צעק משהו מלמטה בשפה שלא זיהיתי ופניה של אימי החווירו. לשתינו היה את אותו גוון עור חיוור, אבל עכשיו גוון עורה נראה חולני, כזה שראיתי בעבר רק בפעם שבה חתכה את אצבעה בעת שפרסה גזרים. היא מעולם לא חיבבה מראה של דם.

אימא משכה אותי למסדרון ומשם לעבר חדר השינה שלהם. "אימא?" קרקרתי בקול צרוד. היא משכה אותי לתוך הארון הצר שלהם ומשכה שידה מעץ אלון לאמצע החלל. היא טיפסה על השידה והדפה לוח מהתקרה.

מצמצתי כמה פעמים. אפילו לא ידעתי שיש בבית עליית גג, ובוודאי לא פתח בתקרה.

מבטה של אימא הצטלב במבטי ועיניה ברקו מדמעות. "אני הולכת להרים אותך, ואת תסגרי את הפתח מאחורייך. אל תזוזי ואל תשמיעי הגה. לא משנה מה תשמעי, אל תצאי."

עיניי נמלאו אף הן בדמעות. "מה קורה?"

היא משכה אותי לשידה והצמידה אותי לחזה שלה, מחבקת אותי בחוזקה. "אני אוהבת אותך יותר ממה שאי פעם תדעי. את הנס שלי."

הדמעות החלו לזלוג מהר יותר. "אימא – "

דפיקה רמה נשמעה מלמטה ואימי נרתעה. "למעלה. עכשיו," ציוותה בעודה מרימה אותי.

אימי תמיד הייתה אישה חזקה פיזית, אבל הלילה היה זה כאילו שקלתי לא יותר מנוצה. תפסתי בשולי הפתח ומשכתי את עצמי פנימה. "בואי גם את."

היא הנידה בראשה, שערה הבלונדיני נשפך סביב כתפיה. "עליי לעזור לאבא שלך. תזכרי, אל תצאי, לא משנה מה את שומעת. לא עד שהמשטרה תגיע. תקשיבי היטב כדי לשמוע את הסירנות."

דמעותיי זלגו. אחת נחתה על לחייה של אימי, אבל היא לא ניסתה למחות אותה. "אל תעזבי אותי."

הבעת כאב חלפה על פניה. "לעולם לא. אני תמיד איתך. תמיד פה." היא הניחה יד על לוח ליבה.

רעש נוסף עלה מלמטה, כזה שנשמע כמעט כמו פיצוץ.

אימי קפצה מהשידה ודחפה אותה בחזרה אל הקיר. "תסגרי את הפתח, היידן."

לא זזתי לרגע. לא יכולתי.

"בבקשה," התחננה.

היה זה קולה הנואש שגרם לי לזוז. משכתי בכיסוי וסגרתי את הפתח, אבל לפני שהוא נסגר סופית שמעתי אותה לוחשת, "אני אוהב אותך לנצח."

עלטה הסתחררה סביבי, חונקת, כאילו הושיטה זרועות תמנון ארוכות לתוך גרוני. למה לא לקחתי את הפנס שלי? כל דבר כדי להרחיק את החושך.

קולות עמומים נשמעו ואז אימי צרחה. קול עמוק יותר נהם משהו בשפה שלא זיהיתי. נשמע קול פצפוץ ואז פיצוץ.

קפצתי במקומי, ואז ניסיתי לתפוס ברצפת העץ הגסה. שבבי עץ זעירים ננעצו בכפות ידיי, אבל הכאב היה הסחת דעת מבורכת.

ליבי פעם נגד צלעותיי והדהד בכל גופי, פעימותיו החזקות מחרישות אוזניים.

"קאץ' אה בייל אה באנה פרינסה? איפה הנסיכה?" נהם קול עמוק.

אימי השיבה בחדות באותה שפה לא מוכרת. מעולם לא שמעתי אותה. איך ייתכן שהוריי דיברו שפה זרה לגמרי ולא ידעתי?

"באנה־פרינסה!" צעק הגבר. עוצמת קולו הייתה גדולה כל־כך, עד שיכולתי להישבע שהקירות רעדו. "איפה הנסיכה?"

"לא תקבל אותה לעולם!!!" צרחה אימי.

לרגע השתררה דממה ואז צרחה. צרחה של אימי. אצבעותיי עפו ללוח שכיסה את הפתח, ואז מילותיה של אימי מילאו את ראשי. 'אל תצאי, לא משנה מה את שומעת'. אבל היא צרחה, צרחה שנשמעה מלאת כאב.

הייתי חייבת לעזור.

הגבר דיבר באותה שפה מהירה בקצב מהיר. קול עמוק נוסף דיבר, אבל לא שמעתי את קולה של אימי בכלל, וגם לא את קולו של אבי.

סירנות נשמעו מרחוק וקללה עמומה מילאה את האוויר ומייד אחריה שמעתי צעדים כבדים.

"בדקתי בכל חדרי השינה, בארונות, במרתף. לא מצאתי אותה בשום מקום," אמר קול צעיר יותר.

"ילדה קטנה לא נעלמת סתם כך," הגבר אמר בכעס.

"יכול להיות שאמרו לה לברוח," השיב הקול הצעיר יותר. "אנחנו חייבים לזוז, השוטרים מגיעים."

"אני רוצה שתחפשו ביער. לא אתן לה לחמוק מבין האצבעות שלי. לא עוד פעם."

"כן, אלפא," אמר הקול הצעיר.

צעדים נשמעו שוב בעוד ייללת הצופרים התחזקה בהדרגה, אבל לא בקעו רעשים נוספים בחדר. אצבעותיי נסגרו סביב שולי לוח התקרה. לא יכולתי להמתין עוד שנייה נוספת. הסטתי את לוח התקרה הצידה והצצתי מטה.

אור שטף את חדרם של הוריי, אבל לא יכולתי לראות דבר מלבד את פנים הארון.

תפסתי בשולי הפתח ונתתי לגופי להחליק מטה. המרחק מרגליי אל קרקעית הארון היה כמטר בלבד, וקיוויתי שהגברים האלה לא היו שם כדי לשמוע.

שחררתי את אחיזתי. רגליי היחפות נחתו על השטיח ושחררתי אנקה. ברגע שנחתי על הרצפה ראשי התרומם. הדפתי את עצמי לעמידה, אבל לא הספקתי לפסוע יותר מכמה צעדים אל מחוץ לארון לפני שקפאתי במקום. "לא." לא זיהיתי את הקול, אף שידעתי שיצא מגרוני. הוא היה חנוק, כמעט לא אנושי.

רגליי הניעו אותי קדימה וצנחתי על ברכיי בתוך שלולית דם. הוא לא היה אדום בוהק כמו בסרטים. הוא היה עמוק יותר, כמעט חום, והוא נזל מאימי, מקיף אותה.

עיניה הסגולות היו פקוחות, אבל לא מצמצו.

"אימא," קרקרתי, ידיי מרחפות מעליה. מה אני עושה? איך אני יכולה לעזור?

היה בחזה שלה חור, בדיוק במקום שבו ליבה היה אמור להיות.

הנחתי את ידיי במקום כאילו יכולתי איכשהו להחזיר את הדם לגופה. כאילו יכולתי להצילה.

אבל לא יכולתי. ואת עצמי גם לא יכולתי להציל.

1

היידן

בת תשע־עשרה

ההווה

האוטובוס הבין־עירוני הטלטל כאילו עלה על מהמורה. תפסתי במשענת הזרוע והאישה המבוגרת שלצידי שלחה לעברי חיוך אדיב. העור הכהה התקמט סביב עיניה, מה שהעיד על כך שהיא נהגה לחייך לעיתים תכופות. הייתי רגילה לחפש רמזים כאלה, שגילו אם מישהו חייך או זעף לעיתים קרובות. זו הייתה שיטת גילוי מוקדם שהצילה את התחת שלי יותר פעמים ממה שיכולתי לספור.

האישה הניחה בחיקה את עבודת הסריגה שלה. "הכבישים האלה הם בהחלט לא לרכי לב."

עיוויתי את פניי וצחקתי קצרות. "אני שמחה שלא אכלתי ארוחת בוקר גדולה, זה בטוח."

כבר שעה שנסענו בכבישים ההרריים והמתפתלים בצפון קליפורניה, כבישים שלא זכו לתחזוקה הולמת.

האישה צחקה. "לבן שלי יש מזל שאני אוהבת אותו מספיק כדי לעמוד בנסיעה הזאת כשאני באה לבקר אותו."

ליבי כאב למשמע דבריה. לא משנה כמה שנים עברו מאז שאיבדתי את הוריי, עדיין לא התרגלתי לכאב ולריקנות שהרגשתי בכל פעם שחשבתי על כל מה שאיבדתי. היה לי מזל שהגעתי למשפחת אומנה טובה בפעם השלישית, משפחת אומנה שאפשרה לי להישאר אצלה גם אחרי שמלאו לי שמונה־עשרה כדי שאוכל לסיים את לימודיי בתיכון.

גם עם המזל הזה ואדיבותם לנוכח הטרגדיה שלי, זה לא היה כמו לחוות את אהבתם של הוריי. הקשר תמיד היה מאולץ ומוזר, כאילו חייתי בבית מלון במשך שמונה שנים, ולא בבית שלי. "זה נחמד. איפה הוא גר?" שאלתי, מאלצת את עצמי לחייך.

האישה שבה והרימה את הסריגה שלה, אצבעותיה מניעות בזריזות את המסרגה. "בהמילטון. רק עוד כמה תחנות ונגיע. לאיפה את נוסעת?"

"לאמבר הולו. אני מתחילה ללמוד באוניברסיטת 'אוורגרין'." זה עדיין נראה לי לא אמיתי. אחרי שחוויתי שנה קשה לאחר מות הוריי, הצלחתי להתייצב מבחינה לימודית ובסוף התיכון זכיתי במלגה מלאה לאוניברסיטה קטנה ופרטית, ששכנה בתוך יער עבות של עצי סקויה.

שותפתי למושב השמיעה שריקה שקטה. "את בטח ילדה חכמה מאוד."

"אני בסדר, אבל אני יודעת איך להשקיע בלימודים." הלימודים העניקו לי אפשרות בריחה. לא יכולתי לטבוע ביגון כשהייתי מרוכזת במשוואות מתמטיות או באנטומיה.

"מוסר עבודה תמיד חשוב יותר מכישרון."

"אני מקווה שאת צודקת," אמרתי בחיוך. הייתי נחושה להצליח בלימודים, למצות עד תום את מסלול קדם הרפואה שבחרתי כדי שאוכל לזכות במלגה גם ללימודי רפואה.

כשהאוטובוס פנה בעיקול זרם אנרגיה נורה בי. זה היה כמו חשמל סטטי על סטרואידים, או אולי כמו לחטוף מכת ברק.

"את בסדר?" שאלה האישה, "החוורת קצת."

ניערתי מעליי את התחושה למראה השלט שעליו היה כתוב 'ברוכים הבאים לאמבר הולו, אוכלוסייה – 2013'. "אני מניחה שזו רק ההתרגשות לקראת האוניברסיטה החדשה."

היא העניקה לי עוד אחד מחיוכיה החמים. "את תהיי בסדר, מותק, אל דאגה."

האוטובוס היטלטל כשפנה שוב והנהג הושיט יד למיקרופון. "אנחנו מגיעים לאמבר הולו. תחנה ראשונה, אוניברסיטת 'אוורגרין'."

"תודה על הבעת האמון." הצצתי מבעד לחלון וראיתי איך היער מפנה את הדרך לעיירה ציורית. היא נראתה כמו עיירה מהמערב הפרוע, ההיפך הגמור מהפרברים בסיאטל שבהם גרתי בשמונה השנים האחרונות.

ברחובות ניצבו עמודי תאורה עתיקים, ואפילו ראיתי בהם את עמודי הקשירה של הסוסים מהתקופה שבה עדיין רכבו עליהם. לא יכולתי שלא לתהות אם התושבים פה עדיין משתמשים בסוסים כדי לנוע ממקום למקום.

האוטובוס פנה מהעיירה לתוך הקמפוס. השלט של אוניברסיטת 'אוורגרין' היה עשוי מאבן ונראה מפואר.

אי־נוחות החלה לחלחל בי. במהלך הלימודים בתיכון עבדתי קשה, חסכתי די כסף כדי שיהיה לי לבזבוזים באוניברסיטה, אבל בהחלט לא שחיתי בכסף.

האוטובוס האט והשמיע קול רחש כשעצר. "הגענו לאמבר הולו, אוניברסיטת 'אוורגרין'."

נעמדתי והרמתי את תרמיל הגב שלי. האישה המבוגרת נעמדה אף היא כדי לאפשר לי לצאת. הורדתי מהתא שמעל לראשינו את תיק הנסיעות שלי בזמן שהיא אמרה, "תפילי אותם מהרגליים, מתוקה."

חייכתי אליה חיוך רחב. "אעשה כמיטב יכולתי."

חיבקתי את תיק הנסיעות שלי בזרועותיי ועשיתי את דרכי במורד המעבר. שני נוסעים אחרים ירדו לפניי ועשו את דרכם לנהג, שעמד ליד תא המטען.

התחלתי ללכת לכיוון הקמפוס כשהנהג קרא אחריי, "אין לך מזוודה?"

הסתובבתי והנדתי בראשי. "לא, יש לי הכול פה."

לא היה לי הרבה מה לקחת. משפחת ג'והנסן ניסתה להיות נדיבה אליי ככל האפשר, אבל היו להם כמה ילדים, והם לא היו בדיוק עשירים, ואני רציתי לחסוך כסף לדברים החשובים.

הנהג נופף אליי והסתובבתי בחזרה לקמפוס. סרקתי במבטי את המבנים ובלעתי את רוקי.

הם היו מרהיבים ביופיים. לבנים אדומות עם דגשים בלבן. הבניינים נראו חשובים, ממלכתיים, וחששתי לגבי יכולתי להשתלב.

הרמתי את תיק הנסיעות ברצועות שלו ואילצתי את רגליי לנוע. זה לא שלא הייתי רגילה להיות זו שלא משתלבת. תמיד הייתי חריגה. היו לי כמה חברים בתיכון, אבל לא היה לי באמת מישהו קרוב. היה זה כאילו חבריי ללימודים חששו שהעובדה שאיבדתי את בני משפחתי עלולה להיות מידבקת.

הבטתי סביבי וחיפשתי אחר משהו שנראה כמו מרכז הסטודנטים. למדתי בעל פה כמעט את כל המידע שהיה בעלון לסטודנטים שקיבלתי. גם סקרתי את מפת הקמפוס יותר פעמים ממה שיכולתי לספור, אבל ממש להיות פה זה היה סיפור שונה. או שאולי יכולת ההתמצאות בשטח שלי הייתה איומה.

קלטתי משהו שנראה כמו מזכירות והלכתי לכיוון.

השבילים בקמפוס היו מרוצפים במרצפות של פעם. אפשר היה ממש לחוש את ההיסטוריה של המקום סביב. הייתי מתה ללכת לאיבוד בהיסטוריה הזאת וללמוד על המקום בעת שאסתגל לביתי החדש.

עצרתי מול שלט גדול שעליו הייתה מפת הקמפוס וניסיתי לזהות את מיקומי. נדרש לי רגע למצוא את הכוכב הזעיר שלידו נכתב 'אתה נמצא כאן'. משם חקקתי לעצמי בראש את הדרך למרכז הסטודנטים. ההליכה לא נראתה ארוכה מדי.

התרגשות החלה לעלות בי וחייכתי חיוך רחב כשפניתי לעבר מרכז הסטודנטים, ונתקלתי במשהו קשה כמו קיר לבנים.

2

היידן

מעדתי לאחור והשמעתי גניחה מעומעמת.

"שיט," מלמל קול עמוק וידיים גדולות תפסו בכתפיי כדי לייצב אותי. הקול הזה. צרידותו הקרינה ביטחון ונחמה גם יחד. עלה בי דחף מוזר להתחפר בו, להתרפק עליו כמו כלב שמצא שלולית בוצית נפלאה.

"את בסדר? לא פגעתי בך, נכון?" שאל הקול.

מצמצתי כמה פעמים בניסיון לחדד את ראייתי, שהתערפלה מעט. גם כשדמותו של הבחור שלפניי התבהרה, המשכתי למצמץ. כאילו זה איכשהו יגרום לו להיראות יפה תואר פחות.

הייתי צריכה להטות את ראשי לגמרי לאחור כדי לראות אותו. לא הייתי גבוהה בשום אמת מידה. מעט מעל מטר ושישים ביום טוב, אבל לא היה לי ספק שהבחור הזה היתמר מעליי בשלושים סנטימטרים לפחות.

שערו בצבע החול היה שזור בגוונים זהובים שהעידו על הזמן הרב שבילה בשמש. בעיניו הירוקות היו כתמי זהב בדפוס שגרם לי לרצות להתרומם על קצות נעליי לעברו כדי לבחון אותן, ולסתו הזוויתית יכלה לחתוך אבן.

הוא היה ללא ספק אחד הגברים היפים ביותר שראיתי, והוא הקרין תדמית של קפטן נבחרת הפוטבול או של נשיא אחוות סטודנטים, מישהו שמעולם לא היה נכנס לעולמי. "מצטערת," מלמלתי.

דאגה קימטה את מצחו וקולו היה עדין כששחרר אותי מאחיזתו. "את בסדר?"

הרגשתי מוזר כשחום ידיו התרחק מכתפיי, ופניי התלהטו. "לגמרי בסדר. מצטערת, לא הסתכלתי להיכן אני הולכת."

"אין בעיה," אמר בחיוך. "שנה ראשונה?"

הנהנתי. "בדיוק מחפשת את מרכז הסטודנטים."

"אני הולך לשם, אוכל להראות לך את הדרך. ככה לא יהיו לך היתקלויות נוספות."

הסומק שעל פניי העמיק. "אין צורך."

הוא משך בכתפו וחולצתו נצמדה לחזהו השרירי. "לא אכפת לי. אני נוקס, אגב."

הרוח התחזקה והעיפה את שערי הבלונדיני על פניי. מיהרתי להסיט אותו.

נחיריו של נוקס התרחבו ועיניו נפערו. "איפה ההגנה שלך?"

מצמצתי אליו. "ההגנה שלי?" האם הבחור הזה היה איזה סוטה שחשב שאני הולכת לשכב איתו כי הוא הסכים להראות לי את הדרך למרכז הסטודנטים?

הוא הביט סביבו במהירות והנמיך את קולו. "השומרים שלך."

צחוק נפלט משפתיי. "האם הסטודנטים מגיעים הנה עם שומרי ראש מהשירות החשאי או משהו?"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*