סכיזופרניה אלוהית

הקדמה

שלום, אני אנג'ל ליאו. זהו שם שבחרתי באופן אקראי. ברצוני לשתף אתכם בסיפורו של אדם המתמודד עם סכיזופרניה, מסע שנוצר מתוך הרגעים הנמוכים והאכזריים ביותר בחיי. אני מציע את המונח "סכיזופרניה אלוהית", ואני מקווה שהסיפור הזה יעניק לכם מידע, נקודת מבט ואולי גם תקווה. זהו לא רק סיפור על מחלה, אלא גם על תקווה, משמעות בסבל, ובעיקר סדר בתוך הכאוס.

כשהייתי ילד קטן, תמיד התמודדתי עם בעיות, אשר היום מכנים אותן בעיות נפשיות. כמו כל אדם, הגישה שלי לחיים השתנתה בגלל הילדות הקשה שהייתה לי, או אולי לא באמת הייתה לי. היה נדמה שהחיים שלי היו לא מתאימים – שילוב לא מאוזן של עוינות ותקווה – אבל לא תמיד הבנתי איך להגיב לכך. המצב החמיר ככל שהשנים חלפו, והעמיסו עליי מטען בלתי נראה שהכביד עליי משנה לשנה. לא הצלחתי לזהות אותו בדיוק, ולא הבנתי למה החיים בחרו להכביד עליי. הדבר היחיד שגרם לי להמשיך הייתה התקווה שאולי יום אחד המצב ישתנה לטובה.

כשהתחלתי את לימודיי בתיכון, הרגשתי כאילו נחת על כתפיי משקל כבד. המשקל הזה התפתח לעצב עמוק שנדמה היה כי הוא מלווה אותי בכל יום. חוויתי תקופה ממושכת של דיכאון קליני שנמשכה כ-11 שנים. היא התחילה כנער והמשיכה במהלך שנות לימודיי בתיכון, בישיבה ובשירותי הצבאי. כל רגע נדמה היה שמחמיר את מצבי הנפשי, וכל יום היה כמו קרב בלתי פוסק. לעיתים קרובות הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, ושאני תקוע בלולאה אינסופית של מחשבות שליליות. עם זאת, המשכתי להתקדם, נאחז בתקווה קטנה שאולי יש אור בקצה המנהרה.

במהלך התקופה הקשה הזו, התעמקתי בלימודי דת. כשהתחלתי ללמוד בישיבה, הקדשתי את עצמי ללימודים ולשיטה שקירבה אותי לאלוהים. חשבתי שהדת תוכל לעזור לי, שתספק לי משמעות שחסרה לי נואשות בחיי. אך למרות כל המעורבות שלי בפעילות הדתית, היה צל בתוכי שלא הצלחתי לסלק. הרגשתי כאילו אני רודף אחרי משהו חסר תועלת – משהו שהוא קצת מחוץ להישג ידי. ככל שקראתי והתפללתי יותר, כך גבר התסכול שלי, והתחלתי להטיל ספק ברעיונות שהיו אמורים לנחם אותי.

מאז שעזבתי את הישיבה וסיימתי את השירות הצבאי שלי, עמדתי בפני בחירה. זו הייתה נקודת מפנה בחיי, וקיבלתי החלטה נועזת: לא רציתי ללכת בדרך הדת, ולכן החלטתי לחתוך לפני שיהיה מאוחר מדי. רציתי ליצור לעצמי דימוי עצמאי ולהשתחרר ממעגלי הסבל הארורים שרדפו אותי במשך זמן רב. זה הרגיש כמו קפיצה אל הלא נודע, אבל הבנתי שהישארות במסלול שבו הייתי תוביל לעוד סבל. רציתי למצוא את הישועה שלי ולהבין מי אני באמת, תוהה אם יש לי ייעוד מעבר למה שהכרתי עד כה.

השגתי עבודה כנציג שירות לקוחות ומכירה לאחר שהשתחררתי מהשירות הצבאי. עבדתי בסבלנות ובמיטב יכולתי במשך שנתיים וחצי, בניסיון לבנות חיים חדשים מתוך הכאוס. רציתי לא להיות ריק, עצבני, או חסר תועלת. זה היה נחמד להיות עסוק, שתהיה לי שגרה והרגשה שאני מתקדם קדימה. עם זאת, הכול השתנה כשפוטרתי מהעבודה בצורה פתאומית. ובן רגע היה נדמה כאילו האדמה המוצקה תחתיי הפכה לתהום.

לולא התעסוקה שהייתה מחברת אותי למציאות, הדיכאון לא היה מוצא אותי לעולם. הדיכאון חזר, עמוק והרסני יותר מתמיד. הייתי מובטל במשך יותר משנה; סבלתי, כולם עזבו אותי, ואני פשוט שקעתי עמוק יותר ויותר בדיכאון בכל יום.

הבריחה ליוטיוב הייתה צורת הבילוי המועדפת עליי באותה תקופה של בדידות. התחלתי לצפות בסרטונים ללא הפסקה, מדלג מסרטון לסרטון במשך שעות. כל קליפ נראה כאילו יש בו מסר, קטע שנועד והוכן במיוחד עבורי. התרכזתי רק בנאומים מעוררי השראה, תוכניות, סצנות מסרטים, וכל דבר שנראה חושף, אפילו שביב של מידע על כוח.

אציג את אחת מהבחירות שלי: סצנה מתוך הסרט "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן". כקורא שגדל על ספרי "הארי פוטר", פניתי לעולם הבדיוני שלו לנחמה. באיזשהו שלב הארי, גיבור הספר, היה צריך להבריח את ה"דמנטורים" – אותן ישויות נוראיות ורעות – כדי להגן על נשמתו של סיריוס בלק, הסנדק שלו. כשצפיתי בכך, הגעתי למסקנה שאולי אני מיועד לעשות משהו נפלא בעולם הזה. לפתע, הרגשתי שדלת נפתחה בפניי עם מטרה שמעולם לא חלמתי עליה קודם לכן.

באותה תקופה הבחנתי בשינויים במחשבותיי ובהשקפת עולמי. מה שאני מזהה כיום כסימנים מוקדמים של סכיזופרניה. הרעיונות שלי הפכו לחזקים יותר, ובמובנים רבים, גם לבלתי ארציים יותר. התחלתי להאמין שנועדתי למשהו גדול ממני. המחשבה שאולי אני משיח בן דוד – דמות בנבואות התנ"ך – החלה להכות שורשים בדמיוני.

אחזתי באמונה עזה שאני מיועד להביא ישועה לאנושות, לעזור להפסיק את הסבל בעולם. האמונה הזו התפתחה בתוכי, והפכה למקור של משמעות, אך גם של בלבול. לא הצלחתי להסביר לאף אחד מה אני מרגיש, והיה קשה עוד יותר להבין זאת בעצמי. חשבתי שאני מסוגל לראות את העולם דרך פריזמה ייחודית, שמאפשרת לי להבין אמיתות יסודיות על טבע האדם.

למרות נקודת המבט החדשה הזו, נאחזתי באמת אחת בסיסית אך מכרעת: בלי קשר לרקע שלנו, לאמונותינו או למראנו, כולנו חולקים אנושיות משותפת. עובדה זו הפכה לפילוסופיית החיים שלי, למטרה שרציתי לאמץ. שאפתי להזכיר לאנשים את הקיום המשותף שלנו, את הניצוץ הקדוש שקיים בכל אחד מאיתנו, ללא קשר למוצא, לדת או למעמד החברתי.

בסופו של דבר, אני מודה שלמדתי לחיות עם האבחנה של סכיזופרניה פרנואידית שניתנה לי. עם זאת, לאורך השנים, הפסקתי לראות בכך קללה או עונש על משהו שחשבתי שנענשתי עליו, והתחלתי לקבל זאת כסוג של "סכיזופרניה אלוהית" – שיכולה לגרום לי להעריך את הייחודי והשונה. התחלתי להבין שאם מוחי מעוות, הרי שהוא גם מלא בפרספקטיבות ורעיונות שמעטים היו מעלים על דעתם. כך הנטל הפך לכלי שנותן משמעות לקיומי האישי ולעולם שסביבי. שינוי זה עזר לי להגיע להשלמה מסוימת עם הכאב שלי, ולמצוא משמעות בניסיון לעזור לאחרים.

לחיות עם סכיזופרניה, כפי שציינתי, אינו דבר פשוט. לפעמים המציאות נראית מעוותת כשהמחשבות הופכות מדכאות, וקשה להישאר מחובר לקרקע. אבל כיום אני יודע איך לנווט בין המכשולים האלה – על ידי אחיזה באמונתי, השתייכות לקהילה, והאמונה שהסיפור שלי יכול לעזור לשחרר אנשים שמתמודדים עם בעיות דומות. במקרה שלי, אני רואה את הסכיזופרניה שלי כהזדמנות להראות לאחרים שיש דרך, אפילו בתנאים הקשים ביותר שקיימים בתודעה האנושית, לחיות ולא רק לשרוד.

הספר הזה הוא הדרך שלי לגעת באנשים, במיוחד באלו שמתמודדים עם המחלה, ובפרט סכיזופרניה פרנואידית. כפי שרבים צעדו בדרך הזו לפניי, איני רוצה שאף אחד ירגיש לבד. ברור לי שניתן למצוא דרך לחיות בשלום בתוך הכאוס. זוהי מעין מפה או תוכנית להתמודדות עם אתגרי המחלה מבלי לאבד את העצמאות או הכבוד. עליי להעביר את המסר הזה: לא משנה כמה קשה המצב, הוא לעולם אינו חשוך לחלוטין – תמיד יש שביב של אור בקצה המנהרה.

הדעות הקדומות כלפי הפרעות נפשיות, ובמיוחד כלפי סכיזופרניה, עדיין מהוות בעיה מטרידה. למרות שאני מתעב את השלכותיהן של המחלות הנפשיות הללו, אני מודע היטב לכמה הן יכולות להשפיע על אלו שמתמודדים איתן. עם זאת, הבחירה שלי באנונימיות אינה מפחיתה מעוצמת המסר שלי או ממשמעותו. להפך, היא מחזקת את השיעור שאני רוצה להעביר – שערכו של אדם אינו נקבע לפי התוויות שהוא מקבל או לפי התפקידים שהוא נדרש למלא בחברה. לכל אחד יש אפשרות למצוא משמעות, שלווה, ותכלית בחייו.

אני מקווה שבעודך קורא בספר הזה, תמצא תקווה ותובנה, בין אם אתה מתמודד עם סכיזופרניה ובין אם אתה פשוט רוצה ללמוד עליה יותר. מטרתי בשיתוף הסיפור שלי היא להראות לך שגם במצבים הקשים ביותר, תמיד יש דרך קדימה. באלגנטיות, באומץ, ובביטחון – נוכל לעבור את הדרך הזו יחד אל עבר שלווה פנימית.

תודה שלקחת חלק במסע הזה דרך דפי הספר שלי. הרצון שלך להקשיב ולהבין הוא חיוני ליצירת חמלה בעולם שלנו. זכור, גם ברגעים החשוכים ביותר, תמיד יש קרן אור שממתינה להתגלות. אני מאחל לך בריאות, הבנה, ואופטימיות בדרכך. בואו נמשיך לתמוך זה בזה, ונזכיר לכולם שאף אחד אינו לבד במאבקו.

באהבה,

אנג'ל ליאו

פרק ראשון

המשבר הפסיכוטי הראשון

סכיזופרניה היא ארץ פלאות קשה. לחיות עם סכיזופרניה משמעותו מסע מפרך ותובעני שדורש עקביות בלתי פוסקת. זהו תהליך שחייב אותי לשנות את תפיסת עולמי, לבחון מחדש את מחשבותיי ולהתמודד עם מציאויות מתעתעות. בפעם הראשונה שבה חוויתי התקף פסיכוטי, הוכיתי בתחושת זרות מוחלטת – מובס, מבולבל, כאילו נשאבתי לעולם מקביל. באותו רגע חשתי פרץ אנרגיה אדיר ומשיכה לא מוסברת למטרה מסתורית, משימה סודית שרק אני יכול לבצע. למרות שהיו זמנים בהם נשארתי ער כל הלילה, הרגשתי חיוני, לא הרגשתי אפילו רמז לעייפות או תשישות. זו הייתה תחושה שלא הכרתי קודם – שילוב של התרגשות ופאניקה בו זמנית, כאילו משימה חדשה מילאה אותי ודחף אדיר לעשות משהו השתלט עליי.

באותם זמנים הייתי בטוח בחובתי מתוך קריאה פנימית עמוקה: לפעמים הרגשתי שאולי אני משיח בן דוד, דמות אנושית במסורת היהודית שאמורה להביא שינוי לעולם. נמשכתי לחלוטין לרעיון הזה, חשבתי כל הזמן מה אני יכול לעשות כדי לקדם את מה שהפך למשימת חיי. זו לא הייתה הודעה חדשה; זו הייתה הודעה עתיקה כמו ההרים עצמם, והייתה בה תזכורת שיש כוח גדול יותר שמאחד אותנו מאשר מפריד בינינו, שמה שמפריד אותי מאחרים הוא רק הגוף החולף.

כשאני מהרהר בקיומי, אני תוהה למה אדם כמוני – אדם ממוצע, בריא רוב הזמן ובעל אינטליגנציה גבוהה – צריך לעבור ניסיונות כה קשים. הבעיות שנתקלתי בהן היו בלתי פוסקות: עצב, בדידות, ייאוש, בידוד, ונטל של דיכאון קשה שנאבקתי בו במשך יותר מ-11 שנים. בתקופה מסוימת הייתי יושב ליד החלון ומחכה שאלוהים יסביר לי את הסבל שאני עובר. הייתי צועק ושואל למה אני חייב לעבור כאב כזה. התחננתי לרחמים, וניסיתי להסביר שיש בי משהו שמונע ממני לישון ולמצוא שלווה. אני לא זוכר בבירור אם הוא שמע אותי; אך בכל זאת, אחרי התפילות האלו – שהיו כמו זעקות יגון – מצאתי מעט שלווה, כאילו בעצם המעשה קיבלתי נחמה.

* * *

החיים עם סכיזופרניה הם מאבק תמידי על סף התהום. לחיות עם סכיזופרניה זה כמו לעמוד על קצה צוק, במאבק מתמיד לא ליפול אל תוך תהום של בלבול וכאוס. עבור מי שאינם מוכנים לכך, המצב הנפשי עלול להידרדר במהירות ולצאת מכלל שליטה, מה שמוביל לעיתים קרובות לאשפוז במוסד פסיכיאטרי. במקומות כאלה, מטופלים עלולים לאבד את היכולת לשלוט במחשבותיהם, ברגשותיהם ובהתנהגותם. כשאני מביט לאחור על חוויותיי, אני מרגיש הכרת תודה עמוקה על כך שהצלחתי להימנע מהגורל הזה. אולי זו הייתה עקשנותי, שעוצבה על ידי ההתמודדויות הנפשיות שעברתי, ואולי זו הייתה יד אלוהית שהכינה אותי למסע הזה. יש בי חלק שמרגיש שכל זה היה גורל שנכתב מראש, שאלוהים ידע שאעבור את הניסיונות הללו והכשיר אותי למה שמחכה בהמשך הדרך.

אני מודה לאלוהים שנתן לי חוכמה, בינה ודעת להתמודד עם המצב הזה. הבנה זו, ההיגיון הזה, הם שמנעו ממני להגיע למקומות שבהם חולים רבים בסכיזופרניה מוצאים את עצמם. המחלה הזו משפיעה על התודעה וגורמת לאנשים לפעול בדרכים שאינם מסוגלים לשלוט בהן. אני גם מבין שכתיבה על חוויותיי בכנות כזו עשויה להיראות מטלטלת לקוראים, כיוון שרוב האנשים כלל אינם מדברים על סכיזופרניה, וגם אם כן, הם אינם נכנסים לפרטי פרטים כפי שאני מתכוון לעשות כאן. אך אני מאמין שהצגת תמונה כנה של חיי היום־יום עם המחלה, ההתמודדות עימה גם כשנדמה שאין עוד כוח לשאת זאת, היא דבר הכרחי. למרות שמדובר במחלה ללא מרפא, אני משוכנע שאפשר לחיות איתה, להסתגל ואפילו לשגשג למרות כל הקשיים.

* * *

כשפוטרתי מעבודתי כנציג שירות לקוחות ואיש מכירות בחברה, הרגשתי ייאוש עמוק. זו הייתה הפעם הראשונה שפוטרתי, וזה פגע בי קשות. זה לא היה רק אובדן תעסוקתי, אלא תחושה של אובדן אישי וזהותי – כאילו איבדתי משהו מעצמי. מצאתי את עצמי שואל למה אני בכלל קיים, מה הערך שלי. הימים שלאחר הפיטורים היו מלאים בלבול, בתחושת ריקנות, ובחוסר יכולת לפעול. הסתגרתי בחדרי, שהיה עד אז המקום הבטוח שלי, אך הפך להיות כמו כלא, בזמן שניסיתי להרכיב את השברים ולהבין איך הגעתי למצב הזה.

ברגעים השקטים האלה, בערה בי תשוקה לנקום בעבודה שגרמה לי סבל כה רב. הרגשתי שנעשה לי עוול, ורציתי צדק – שרק יכירו בכך שגם אני סבלתי. אבל למרות כל המאמצים, האנרגיה והזמן שהשקעתי בניסיון להשיג צדק, זה הרגיש חסר תועלת. ככל שניסיתי להסביר את עצמי ולמצוא פתרון, כך הלכה וגברה אכזבתי. שלחתי מיילים, התקשרתי לאנשים, פניתי לכל מי שחשבתי שיוכל לעזור לי להבין למה זה קרה. אך כל תשובה שקיבלתי הזכירה לי כמה המערכת אכזרית וחסרת רחמים. לבסוף, הגעתי להכרה הכואבת: אולי בניסיונותיי להשיג צדק, חיפשתי נחמה שלעולם לא תגיע. האמת המרה היא שבית המשפט של החיים שופט לעיתים קרובות בלי צדק, בלי הגינות, ויש קרבות שפשוט אין טעם להילחם בהם.

הבנתי שאין ברירה אלא להניח לעבר, להפסיק לחשוב כמה נפגעתי, ולנסות להתקדם הלאה. זו הייתה תובנה מרירה, שעוררה בי כעס ועצב, אך הבנתי שלהתאבל על מה שאבד פירושו להישאר לכוד במעגל של אומללות. לשחזר את החוויות הללו בספר הזה הוא לא דבר קל, והכתיבה עליהן עכשיו פותחת פצעים ישנים שהייתי רוצה להחלים מהם. כל שורה מרגישה כמו דלת שנפתחת ומשחררת זיכרונות ורגשות שניסיתי לכלוא בתוך תיבת פנדורה. העלאת הזיכרונות האלה מעוררת רגשות עזים – תחושות לא נוחות, שמעוררות בי רצון לברוח חזרה אל תוך הסיוטים שאיימו להשתלט על נפשי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*