הגיבורים

הקדמה

מסע בעקבות גיבורים וגיבורות, לעיתים גיבורים בעל כורחם ולעיתים כאלה שהמציאות, המלחמה והנסיבות הקשות עיצבו מתוכם דמויות מופת. גבורה איננה נוצרת ברגע ואיננה נובעת יש מאין. לעיני המתבונן היא אולי מופיעה בבת אחת במלוא גדולתה, אך למעשה היא פרי חיים שלמים של אנשים שמילדותם התוו את חייהם למנהיגות, אחריות וערכים, שמשמשים דוגמה לאחיהם ואחיותיהם, ובכלל לסביבתם, ומקבלים אחריות על כך. לכל גיבור יש סיפור. בכל סיפור דרמה מרתקת, אנושית, מלאה ברגעים של הכרעה. ביקשתי להתחקות אחר אותם רגעים, להבין מה הניע את הגיבורים ומה התרחש בעין הסערה, כדי לאפשר לכם, הקוראים והקוראות, לגעת בחוויה, לחוות אותה ולהיות כמעט שותפים לה.

מאורעות השבעה באוקטובר, יום שייזכר לדיראון עולם, פרצו את מלחמת חרבות ברזל, ועמם באו עוד סיפורי גבורה. חלקם נשגבים, כמעט על אנושיים, מעוררי השתאות, כולם חדורים כאב שלא ירפא, אך גם מלאי השראה, נצח ומורשת. סיפורי גבורה יש למכביר, לצערנו יותר מדי. אין עם באנושות שיכול לספור סיפורי גבורה כפי שאנחנו סופרים, והלוואי ויבוא יום שלא נצטרך גיבורים, לא לכתוב עליהם, לא לספר עליהם, וגבורתם תהיה בכישרונם, באמנות, במדע, בספורט, ביצירה ועוד.

בחרתי להביא מכלול סיפורים ולא אחד, כדי להמחיש את המגוון הרב שיש ואת הערכים הרבים והמורשת שיש לנו. על אף זאת, אלה רק דוגמאות לסיפורים, שכמותם אפשר לספר על פני ספרים רבים נוספים.

הסיפורים מביאים בפניכם את רוח הדברים. יש רבים כמותם, אולי גדולים יותר אולי פחות, אך הסיפורים שבספר מעניקים את ההשראה, את הדרמה ואת ההבנה של הרקע לאירועים, להבנה האנושית שמאחורי אירועים מכוננים.

אנחנו חיים בזכותם ובזכותן, אבל מטרת הספר לתת לנו השראה כדי לחיות לאורם, לאור הערכים שהם משאירים עבורנו, התובנות, הכלים. ספר שיהווה מסמך היסטורי, כך אני מקווה, לדורות ויהווה נכס קריאה חשוב.

אלי חליפה

יד ענר 

ענר שפירא

"שימו לב, אנחנו מתאמנים עכשיו על לחימה בשטח בנוי, כולל ירי ורימוני אימונים. תרחיש שעשוי להתרחש", אמר נמרוד, המפקד של החיילים שעמדו לידו חבושים בקסדות, נשקים וציוד לוחמים. לוחמי סיירת עורב התכוננו לתרחיש של לוחמה בשטח בנוי. התרגיל החל, הכול פעל כשורה. ענר נכנס למבנה, נמרוד רצה לבחון אותו ברגע הקשה ביותר בתרגול והשליך לחדר שבו הוא נמצא רימון. שנייה עברה ועוד שנייה, הרימון מתגלגל. נמרוד זז הצידה, חיילים אחרים התרחקו ותפסו מחסה כמצופה מהם. ענר אחז את הרימון ובשבריר שנייה שהוא בידו השליך אותו החוצה ונותר מוגן במבנה.

"מה אתה עושה?!" לא הבין אותו המפקד.

"הרימון היה לידי וזרקתי אותו חזרה. במקום לברוח ממנו הוא יכול לשמש נשק כנגד".

"לפי הנהלים אתה אמור לברוח מהחדר, לתפוס מחסה ממנו. לא תופסים רימון!"

"למה לא? ראיתי כשהוא נזרק, ידעתי כמה שניות הוא משוחרר ולכן הבנתי שיש לי את הזמן להשליך אותו חזרה. אני חושב שזה יותר נכון".

"מי אמר לך לעשות דבר כזה?!"

"אף אחד. זה הדבר הכי טוב לעשות במקרה הזה".

"מה אני אעשה איתך?!"

יתר החיילים הביטו במעט חיוך מתחת לקסדה. הם הכירו את חברם לסיירת עורב, שלא היה האיש שינהג לפי הנהלים אלא תמיד יהיה יצירתי יותר. המפקד סיים את התרגול שעבר בהצלחה והשאיר לענר להסיק את המסקנה בעצמו מה טוב יותר לעשות כשמשליכים לעברך רימון. הוא כבר ידע כי לשכנע את ענר מה נכון יותר לא יצליח. החייל המצטיין שלו, שזכה להערכה רבה, גם כאשר הנהלים והקווים ששורטטו עבורו נחצו על ידו, עשה זאת כי האמין שזה הדבר הנכון ביותר. הרימון היה משל לחייו של החייל שייזכר לדורות עם המוטיב של זריקת הרימונים.

בחג פורים 12.3.2001, נולד בירושלים, בן בכור למשה ושירה. בגיל צעיר אחז צבעים והחל לצייר. לא לקשקש או להעביר קו מצד לצד. ההורים, אדריכלים במקצועם, הופתעו בעיקר מהריכוז של ענר ביצירה, והוא בסך הכול פעוט. הציורים ביטאו את רגשותיו השוקקים והמלאים שמחה. הוא למד לכתוב אותיות לפני שידע לקרוא.

בגן הילדים ביקש שלא יגעו בפאות לחייו. הוא רצה להשאיר אותן, וההורים, שהבינו כי הילד מתווה לעצמו את הדרך, לא התווכחו איתו. בגן הילדים לא היו ילדים אחרים עם פאות לחיים ונראה היה כי בעוד ימים ספורים יחזור בו כדי לא להיות חריג. אך יום עבר ועוד יום, וענר היה הילד היחיד בגן עם פאות. הגננת שאלה וענר השיב כי כך הוא מבקש להיות. והפאות נותרו על לחייו, כי כך הרגיש שזה הדבר הנכון לעשות.

בן בכור ואחריו נולדו אחים ואחיות. עם השנים המשפחה גדלה לשבעה ילדים, והוא כבכור חש אחריות לשמש דוגמה, לתת עצה, להוביל. לא משום שמישהו ביקש ממנו, אלא משום שכבר בילדותו הרגיש שכך נכון לעשות. בגיל שש למד לנגן על פסנתר, אבל בעיקר אהב לכתוב ולצייר. המוזיקה השתלבה עם יצירתיות הכתיבה והציור ליצירה מושלמת. לאחר שלמד לכתוב היטב החל לחבר סיפורים דמיוניים עם ציורים של דרקונים ודמויות אהובות. לפעמים שכחו שמדובר בילד: הוא היה נותן את דעתו בבית על מה נכון לעשות ומה כדאי לאחים ולאחיות לבחור, ורואה בהם לא רק אחים ואחיות אלא ילדים שעליו לדאוג להם.

בכיתה ה' קראה לו המורה לשיחה. "ענר, אתה בא לבית הספר עם פאות לחיים. אתה הילד היחיד שמגיע כך. אתה מודע לכך שילדים אחרים צוחקים עליך. למה שתסבול את זה? תוריד את הפאות, יהיה לך טוב יותר".

"המורה, אני מגדל פאות כי כך אני חושב שצריך ללכת. ואם הם רוצים לצחוק, שיצחקו. אני לא אשנה את מה שאני מאמין וחושב רק בגלל הצחוק של אחרים".

המילים נעתקו מפיה של המורה, שהביטה בו משתאה, והוא המשיך בדרכו.

בתיכון עבד כדי לחסוך כסף ולא רצה להסתמך על הוריו, זאת לצד לימודי מוזיקה בקונסרבטוריון ובאקדמיה למוזיקה. הוא לא קיבל את החלוקה בארץ למחנות וקטגוריות: דתיים וחילונים, שמאל וימין, חרדים וכדומה. "אני רואה את עצמי כגורם שמגשר בין כולם, לא שייך לצד כזה או אחר שכל עיקרו פלגנות", אמר. ענר לא הסכים להיות חלק מהדינמיקה החברתית של פילוג.

במחנה יהודה לא היסס להתערב בעבודת שוטר שעיכב עובד זר. "למה אתה שואל אותו? כי הוא זר? הוא עשה משהו חריג?" שאל.

"אל תתערב!" דרש השוטר, אך ענר לא ויתר. הוא לא יכול היה לראות אי צדק מול עיניו ולהמשיך הלאה.

הוא עבד וחסך כסף כדי לטייל עם חבריו בכסף שחסכו בעצמם, לא מכספי ההורים. לפני גיוסו הצטרף למכינת העמק. אדמה חקלאית, שונה כל כך מהנוף הירושלמי שבו גדל. ביצירתיות ובנפשו המיוחדת התאהב באדמה, בצמחייה הנובטת ממנה ובטבע. הוא התחבר לשבילים, לטיולי המעיינות, והחל לסדר שבילים למען המטיילים.

כשהתפרצה מגפת הקורונה וכולם התבקשו לשוב הביתה, הוא התגנב בחזרה לאדמה שאהב והמשיך לעבוד אצל חקלאי שקיבל אותו. בעקבותיו חזרו גם יתר חניכי המכינה. הוא לא קרא להם, הם פשוט הלכו בעקבותיו.

בגיוס לצבא ביקש להגיע לסיירת מטכ"ל. הוא הצטיין בגיבוש, אך באחד התרגילים נפצע, ושוב נפצע ונזקק לטיפול ממושך. לאחר ששיקם את פציעתו שב לשיבוץ מחדש. הוא היה אמור להגיע לחטיבת כפיר, אבל לענר הייתה מחשבה אחרת. "אני הולך לסיירת עורב של הנח"ל, גם אם יכלאו אותי". דבריו עוררו מעט דאגה בקרב הוריו, שחששו שמותח את החוט יותר מדי מול הצבא.

כשהגיע התברר כי החמיץ את ההזדמנות למבחן לסיירת. הנחישות שלו והרצון בכל זאת הרשימו את הקצין במקום, שהבטיח לו כי אם יהיה חייל מצטיין ישלח אותו בהמשך לסיירת, מצב שמעולם לא קרה קודם לכן.

ענר הצטרף למסלול, עבר טירונות כמצטיין, והפעם בניגוד למקובל הועבר לסיירת. גם שם הצטיין, כולל בקורס סמלים. כמפקד הוא חש אחריות עצומה כלפי חייליו: עזר להם לשאת את הציוד, דחף, סייע, גרם להם להצטיין ולהיות הלוחמים הטובים ביותר.

לאחר תקופה בסיירת ביקש שיחה עם המ"פ. זה סבר כי ענר הגיע לומר תודה על השיבוץ בסיירת ועל המסלול שעבר, אך לענר היו מחשבות אחרות. הוא נכנס למשרדו של המפקד והניח בפניו דפים שבהם כתב את כל התיקונים שחשב שיש לבצע לייעול היחידה.

"הכנתי רשימה, בבקשה תעבור על זה", ביקש.

ענר יצא, והמ"פ הביט מעט באי נוחות. סמל שכותב לו מה לתקן? מי החצוף שמעז כך? הוא הניח את עיניו בדפים והחל לעבור שורה אחר שורה. הזעם על החוצפה פינה מקום להנהון בראשו. לאחר כמה ימים החל המ"פ לתקן את הדברים על פי הרשימה שקיבל, מבלי לומר מילה.

כמצופה ממנו התבקש לצאת לקורס קצינים, אך סירב. המפקדים הבכירים לא הבינו כיצד לא הצליחו לשכנע אותו. "הוא מצטיין, איך הוא לא רוצה? הוא יגיע רחוק".

"הוא לא אוהב צבא, הוא מוזיקאי", ניסה להסביר מפקדו הישיר שהכירו מקרוב.

ענר הכין את חייליו ללוחמה, להיות הטובים ביותר, וככל שלמדו, לימים הדבר שימש אותם במלחמה להצלת חייהם.

בחג סוכות הגיע ענר לחופשה בבית עם האחים, האחיות וההורים. הבית בירושלים היה מלא אהבה ושמחה. כולם אהבו להתייעץ איתו, והוא היה שם בשבילם בכל רגע של משבר, שאלה או בעיה. הוא החליט יחד עם חברים, ובהם הירש גולדברג פולין, לנסוע למסיבת הריקודים נובה, שהייתה מסיבת מוזיקה ברמה בינלאומית ובייחודיות שענר אהב. הם נסעו ארבעה חברים: עדי קאופמן, יועד פאר, שהסיע אותם כי לענר ולהירש לא היה רכב. הם נסעו 70 ק"מ לכיוון שדרות למסיבה, אליה הגיעו באחת לפנות בוקר. התפאורה הייתה עצומה, והם מיד השתלבו עם המוזיקה, רוקדים בתחושת חופש.

בשעה 6:26 נשמע צבע אדום ואז הודעה על חדירת מחבלים. ענר התקשר למפקד שלו: "תזעיק חיילים, יש חדירה. אני אגיע ראשון לסופה, אני חצי שעה משם". הארבעה עלו לרכב והחלו להימלט כשענר מנסה להגיע לבסיס שלו.

בעודם נוסעים הגיעו למיגונית ברעים. הראשונים שברחו מהמסיבה כבר הצטופפו שם. הם ראו יירוטים, שמעו אזעקות, ונכנסו פנימה עד חלוף הזעם. עוד אנשים עצרו במקום והצטרפו, גם אוסמה, ערבי מוסלמי שנסע באזור במקרה.

בתוך המיגונית הצטופפו עוד ועוד אנשים. מקום שיועד אולי לשמונה אנשים הכיל בסופו של דבר 27. הם עדיין לא הבינו את גודל האירוע והאסון שאליו נקלעו.

ענר וחבריו הגיעו ובשל היירוטים הרבים החליטו גם הם לעצור ולהיכנס. ארבעת האחרונים, כשענר כמאסף הולך אחרון. כשחבריו נכנסו, הוא הצטרף פנימה. הוא ראה דבוקה של אנשים שונים, רבים מהם מהמסיבה: זוגות, חברים.

כשנכנס הרגיש אחריות על כולם, כאילו היו אחיו ואחיותיו, או חייליו שעליהם סוכך והגן. הוא פנה אליהם, מבלי שהכיר אותם, לאחר שעמדו שם זמן ממושך, מפוחדים וחסרי אונים. מהרגע שהצטרף לקח אחריות:

"אני לוחם נח"ל. קיבלנו עדכונים בקבוצה. אני בדרך לבסיס שלי, אמור להילחם. יש חדירה של מחבלים, כמות ענקית, זה לא משהו רגיל, יש אלפים. אני לא בא להרגיע אתכם. סביר להניח שיגיעו אלינו. אני לוקח עכשיו אחריות. אם ייכנסו עכשיו רימונים או משהו שאני יכול לנטרל, אעשה את זה. אבל אם משהו קורה לי, תמשיכו אחריי".

המילים "תמשיכו אחריי" הדהדו במיגונית. הם ימשיכו אחריו, אחרי המפקד, האח הבכור, המנהיג של החבורה שהכיר באותו רגע ונטל אחריות על חייהם.

באותו רגע הבינו במיגונית את חומרת המצב. זה כבר לא יירוטים וטילים שיעברו ויסתיימו. הם לבד מול אלפי מחבלים בשטח. כולם הצטופפו פנימה, והוא עמד בפתח, הראשון לעמוד מול המחבלים, להגן על אנשים שאימץ אליו מבלי שהכירם, כי כך ראה לנכון לעשות.

חצי דקה מנאום האחריות נשמעו יריות קרובות. ענר עדיין מרגיע, אולי הירי רק נשמע קרוב אך הוא רחוק, אבל המחבלים שראו את הרכבים ליד המיגונית הבינו כי מסתתרים בה אנשים.

כשהמחבלים נשמעו סמוך היו משוכנעים במיגונית כי עוד מעט יגיע הצבא ויחלץ אותם, מסוק של חיל האוויר שבוודאי יירה בהם, אבל זה לא קרה. המחבלים החלו לצעוק בערבית, לקרוא להם לצאת החוצה אליהם. בתוך המגיונית לחישות, מנסים לשמור על שקט.

אוסמה יצא החוצה. "אני ערבי, מוסלמי", התחנן על נפשו.

"תשכב!" צעקו לעברו והיכו אותו.

"מי בפנים?" שאלו אותו.

"יהודים, אל תפגעו בהם".

שוב הם מכים אותו, אוסמה צועק שלא יפגעו באנשים במיגונית ואז צרור יריות נורה לעברו והוא נותר לשכב, שרוע מת. אחד מחברי המיגונית מחליט לא להישאר פנימה ויוצא החוצה ורץ. המחבלים יורים בו צרורות והוא נרצח. ענר נמצא קדימה, כולם מאחוריו, פנימה. החששות, הפחד. הם מנסים להתקשר למשטרה, להזמין כוחות ביטחון. ענר מעביר את הטלפון שלו פנימה כדי שישתמשו בו.

המחבלים לא יודעים כמה אנשים בפנים, האם מישהו מהם שם חמוש. הם עומדים בחוץ עם רימונים, RPG, רובי קלצ'ניקוב, מחסניות רבות ועוד אמצעי לחימה, מול קבוצה של אנשים, רובם צעירים שכל מה שיגן עליהם ברגעים אלה היא היד של ענר. מחבל מתקרב לפתח המיגונית ומשליך רימון.

"רימון", קראו וחלקם חיכו לפיצוץ שיהרוג אותם. ענר, בקור רוח, אוחז ברימון ומשליך אותו החוצה בחוזקה והרימון מתפוצץ בחוץ.

שוב ניסיונות להשיג את המשטרה, כוחות ביטחון, אך אין תשובה. "תסתתרו", אומרת להם שוטרת באחת התחנות שהם הצליחו להגיע אליה.

רימון שני מושלך, מתגלגל פנימה. המיגונית חשוכה, ובמעט האור מהפתח ענר שולח את ידו, תופס את הרימון ומשליך אותו החוצה. הרימון מתפוצץ.

המחבלים סבורים כי מולם יש כוח מורכב. הם מנסים למצוא פתרון. שוב מגיע מחבל עם רימון, חבריו מסתתרים בצד, הוא משליך אותו פנימה ובורח הצידה כי הוא מבין מה עומד להתרחש. הרימון מתגלגל ושוב ענר מצליח לתפוס אותו ולהשליכו החוצה.

לפחות שמונה תשעה רימונים נספרו ואולי היו אף יותר שנזרקו למיגונית פנימה וידו של ענר השליכה אותם החוצה לעבר המחבלים. לא היה תקדים לכך מעולם בהיסטוריה הצבאית. הוא עמד שם ולקח אחריות על האנשים שאימץ אותם באותם רגעים.

הזמן עבר והמחבלים מתעכבים שם. הם היו אמורים להמשיך הלאה, וכעת יש להם קרב שמתארך. הם עם כל התחמושת שלהם, מול היד של ענר.

בתוך המיגונית לוחשים לעברו, "אתה לוחם", "איזה מלך". יש מי שבאופן לא מובן, לא אנושי, מצליח להגן עליהם מול מחבלים צמאי דם שכל תכליתם היא לרצוח יהודים.

התקוות לכוחות ביטחון, אולי מסוק שיגיע ויציל אותם, נכזבות. הם לבד מול כל המחבלים בחוץ.

המחבלים נוטלים RPG ומכוונים לפתח המיגונית לעבר ענר. הירי הראשון פוגע במשקוף. "זה לא פיצוץ גדול", מרגיע ענר. אבל המחבלים ממשיכים ויורים שוב, רק בירי השלישי הוא נהרג וחברו הירש איבד את ידו.

ענר שכב שרוע בפתח המיגונית, לאחר שמונה תשעה רימונים ושלושה RPG. היד שנועדה לאומנות, למוזיקה, היתה על הרצפה, שרועה. חצי שעה של קרב בלתי נתפס שלא היה כמותו מעולם, שתי ידיים מול עשרים מחבלים חמושים, גיבור ענק שנלחם להציל חיי אנשים שלרגע הכיר ופגש.

המחבלים המשיכו להשליך רימונים, חלקם הדפו חברי המיגונית, חלקם לא. בהמשך ירו המחבלים לתוך המיגונית. בתום הקרב נרצחו שישה עשר מחברי המיגונית, ארבעה נחטפו כולל הירש, אלי-ה כהן ואור לוי, ושבעה ניצלו.

בבית בירושלים מבינים כי אירע אסון במסיבה וההורים מנסים להתקשר לענר. הוא לא עונה. הם מתקשרים למפקד שלו. "הוא דיבר איתי, אמר שהוא יגיע אבל עדיין לא בא".

משה ושירה עוד תולים תקוות שענר הלוחם המיומן יגיע לבסיס, הוא בוודאי עוד חי, הסוללה אולי נגמרה. הם מחכים שהוא יתקשר, וככל שעוברות השעות המתח גובר.

שבע שעות עוברות, חלק מהפצועים שנותרו מדממים למוות, למיגונית מגיעים מחלצים, בהם שני אנשים שמחפשים את הילדים שלהם לפי מיקום ושומעים מהניצולים על בחור בשם ענר שלא הכירו קודם שהציל את חייהם.

למוחרת מתקשרת אליהם אחת הניצולות מהמיגונית. "אני רוצה להגיד לכם שהכול בזכות ענר, הוא הציל אותנו, הוא ניהל את כל המצב".

"איזה מצב? מה עם ענר? מה קרה?"

"אני לא מסוגלת יותר לדבר", אמרה וניתקה.

מה קרה עם ענר, את מי הציל ואיפה הוא עכשיו, ניסתה המשפחה להבין ואין תשובה. הם בודקים ברשימת הניצולים מהנובה, לאחר מכן מגיעים ליחידת 433 שם אומרים להם שיש איכון לטלפון שלו שנמצא בגבול עזה. למיקום נשלחו לוחמי סיירת מטכ"ל אך לא מצאו אותו.

המשפחה ללא תשובה, מה קרה עם ענר. המחשבות מתרוצצות, רק עדויות מהניצולים. הם בודקים בבתי חולים אך הוא לא נמצא שם. ביום רביעי לבית המשפחה מגיעים שני קצינים. השעה שש בבוקר. לילה נוסף ששירה ומשה לא יכלו לעצום עין. לרגע הלב החסיר פעימה, האם הגיעו למסור את ההודעה. "בנכם ענר נעדר", אמרו להם.

לאחר חמישה ימים זוהתה גופתו ב"שורה".

הירש נרצח על ידי החמאס בעזה, ושני החטופים אור לוי ואלי-ה כהן השתחררו בעסקת השבויים וניצלו. אור לוי לאחר ששוחרר ביקש לקרוא לבית החולים להוריו של ענר שפירא כדי לספר להם על הדבר הלא אנושי שעשה בנם, וכיצד הוא כעת עדיין חי בזכותו. "קפאנו, לא יכולנו לזוז, והוא הנהיג אותנו ועמד ראשון להגן עלינו עם הידיים שלו..."

שבעים וחמש שנה לפני כן, יד אחרת, של משה שפירא, הייתה בין חותמי מגילת העצמאות של מדינת ישראל. שבעים וחמש שנה אחרי, לא שיער שפירא שהנין שלו, ענר, יחתום בידו את אחד מסיפורי הגבורה העצומים שידעה מדינת ישראל והציונות. יד שכל כך רצתה לצייר, ליצור, לנגן והפכה ליד של גבורה לנצח.

בבית בירושלים מוציא האב משה קופסה מעץ ובה שרידים לעדות. הוא הגיע למיגונית ואסף שני רימונים שנותרו, שניים מתוך רבים שבנו אחז בידיו והשליך חזרה, ועוד קליעים רבים שנורו לתוך המיגונית.

ליד ההורים ישבה אחותו הקטנה, מקשיבה בשקט. שירה פנתה אליה ושאלה, "את רוצה להגיד גם משהו?"

"תכתוב שהוא היה אח טוב", היא מבקשת בקשה קטנה במעט מבוכה של צניעות וענווה.

"הוא היה אח טוב שלך, של האחים והאחיות שלו, הוא היה האח הטוב של כולם", השבתי לה.

הוריו עסוקים בהנצחתו בדרכים שהוא עסק בהם, אמנות, מוזיקה וכדומה. הרחק מישראל בעיר בזייה בדרום צרפת הקימו פסל לזכרו, בשדרות "אוקראינה החופשית", לסמל את האיש המופלא שמהווה סמל לכל האנושות בעולם כיום.