ירדן: זהות והישרדות

מבוא
התושבים והטריטוריה

השטחים שנמצאים היום בממלכת ירדן, בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמדינת ישראל קשורים אלה באלה מקדמת דנא מבחינה גיאוגרפית, דמוגרפית, היסטורית ופוליטית. הגורלות הפוליטיים של ירדן, ישראל ופלסטין, כישויות פוליטיות מודרניות, שלובים יחדיו עוד מיום היווסדן. הטענה העיקרית בספר זה היא שישראל וירדן, לאחר שנכשלו במאמצן המשותף להכיל את התנועה הלאומית הפלסטינית, תרות בשנים האחרונות אחר נוסחאות שונות להתנתקות מפלסטין (או מהפלסטינים) — לבל תבלע את שתיהן. ואולם, התנתקות מעין זו קשה למימוש, לישראל ולירדן גם יחד. לירדן יש אינטרסים חיוניים בפלסטין, שאין ביכולתה להתעלם מהם. לישראל, מצִדה, יש בעיות ביטחוניות בגדה המערבית ובעזה ושיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים פנימיים המקשים על הנסיגה משטחים אלה למרות היתרונות המובהקים הגלומים בה.

טענה שנייה בספר היא שאף על פי שלירדן ולישראל יש עדיין אינטרסים משותפים מסוימים בשאלה הפלסטינית — ועל כן הן גם חתמו על הסכם השלום ביניהן — לשתי המדינות עמדות סותרות בסוגיית הסדר הקבע הישראלי־פלסטיני. מחלוקת זו מכלכלת חשדנות עמוקה בירדן באשר לכוונותיה ארוכות הטווח של ישראל. לעומת זאת, לישראל ולתנועה הלאומית הפלסטינית אין אינטרסים משותפים דומים. קיים פער רחב בין הנרטיבים הלאומיים של שני הצדדים, שיהיה קשה לגשר עליו בעתיד הנראה לעין, כך שהסדר בר־קיימא אינו נראה באופק.

טענה שלישית בספר היא שכשם שהסכסוך המתמשך עם הציונות עיצב במידה לא מבוטלת את הזהות הפלסטינית, כך גם התחרות הפנימית בין הירדנים לפלסטינים, שנולדה כתוצאה מהסכסוך עם ישראל ומהשלכותיו, גיבשה במידה רבה את הזהות הירדנית: פליטים ומהגרים פלסטינים שינו לבלי הכר את הרכבה של אוכלוסיית ירדן, עד כי הירדנים החלו להגדיר את עצמם ביחס ל״אחר״ הפלסטיני האולטימטיבי.

ירדן וישראל קשורות זו בזו מזה עשרות שנים דרך הבעיה הפלסטינית, וקשה לדון ביחסי שתי המדינות בלי לכרוך אותם בהקשר זה. אי־אפשר להבין לגמרי את האינטראקציה הישראלית־פלסטינית ללא התייחסות למרכיב הירדני, וגם אי־אפשר להסביר כהלכה את יחסי ירדן והפלסטינים בלי להכיר את התרומה הישראלית להם. ההיסטוריה הקרובה והרחוקה והמציאות הדמוגרפית של ימינו מחברות בין שלושת השחקנים האלה בעוצמה רבה יותר מכפי שהם עצמם אולי היו רוצים. ירדן אינה רק ארצם של בני הגדה המזרחית (העבר־ירדנים), אלא גם ארצה של הקהילה הפלסטינית הגדולה ביותר בעולם, שככל הנראה היא גם הרוב במדינה.

עם זאת, יש לציין כי הזיקות הקרובות בין האוכלוסיות משני עברי נהר הירדן אינן חדשות כלל ועיקר ואינן רק תולדה של הסכסוך הישראלי־ערבי ושל בעיית הפליטים הפלסטינים. המבנה הטופוגרפי והגיאוגרפי של הטריטוריה תרם רבות מאז ומעולם למגע הדוק בין תושבי שתי גדות הירדן. נהר אחד ושני נחלים הזורמים בגדה המזרחית של הירדן ממזרח למערב אל בקעת הירדן מחלקים את הגדה המזרחית לשלוש חטיבות גיאוגרפיות מובהקות: נהר הירמוכּ (הירמוך) בצפון, המסמן היום את הגבול בין ממלכת ירדן לסוריה, ואדי זרקאא (נחל יבוק) במרכז, הזורם ממקורו ליד עמאן אל בקעת הירדן, וּואדי מוג'יב (נחל ארנון) בדרום, הזורם אל ים המלח. בזרימתם מערבה, חוצבים שלושתם קניונים וגיאיות עמוקים בשטח ההררי, שקשה יותר לחצותם מאשר את נהר הירדן, הנוח יחסית למעבר ברוב עונות השנה. מבחינה היסטורית, לאנשים ולסחורות היה קל יותר לנוע לאורך הציר ממזרח למערב ולחצות את הירדן מאשר לנוע לאורך הציר המאתגר יותר מדרום לצפון.

אך טבעי שקשרים פוליטיים, מנהליים, כלכליים, חברתיים ומשפחתיים התפתחו בצורה הדוקה יותר בין שתי גדות הירדן מאשר בין חלקה הדרומי לחלקה הצפוני של הגדה המזרחית. עיירות כמו סַלְט וכַּרַכּ בגדה המזרחית — היום חלק בלתי נפרד מממלכת ירדן — היו מחוברות בעבר ברשת ענפה יותר של קשרים משפחתיים ומסחריים לעיירות אחיות בגדה המערבית של פלסטין — שכם וחברון, בהתאמה — מאשר זו לזו. בחלוקות המנהליות של שתי גדות הירדן — החל בימי המקרא, דרך הכיבוש הרומי והכיבוש הערבי וכלה באימפריה העות'מאנית ובמנדט הבריטי על ארץ ישראל — נכללו חלקים נרחבים מאותם המחוזות, בלי שנהר הירדן יחצוץ ביניהם כגבול מנהלי. בתקופה המקראית הייתה גלעד, שבמרכז עבר הירדן, נחלתם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, וכמעט כל ישות פוליטית של בני ישראל, מממלכות דוד ושלמה ועד ממלכת הורדוס, כללה בתוכה חלקים מעבר הירדן, שהגיעו עד עמאן. בתקופה הרומית, במאה החמישית, חולקו שתי גדות הירדן לשלוש פרובינקיות: פלסטינה פרימה (הראשונה) במרכז הארץ, שנוהלה מקיסריה, פלסטינה סקונדה (השנייה) בצפון, שנוהלה מבית שאן, ופלסטינה טרציה (השלישית) בדרום המדברי, שבירתה בפטרה.¹ שלוש הפרובינקיות האלה השתרעו על פני שטחים נרחבים בעבר הירדן. הסדר המנהלי בתקופת הכיבוש הערבי היה דומה לחלוקה הרומית, ורק שמותיהן של הפרובינקיות השתנו: פלסטינה פרימה הפכה לפלסטין, ופלסטינה סקונדה הפכה לאֻרְדֻן (ירדן). כמו בימי השלטון הרומי, גם בימי הכיבוש הערבי לא נמתח אפוא הגבול בין ירדן לפלסטין ממזרח למערב כמו בימינו, אלא מצפון לדרום. שני המחוזות חצו את נהר הירדן והשתרעו מהים התיכון במערב ועד תוככי הגדה המזרחית.²

את ההיגיון המנהלי הזה אימצו גם העות'מאנים. מחוזות בעבר הירדן היו נתונים לפרקים לשלטונם של מושלים שמקום מושבם בגדה המערבית. כך למשל, מחוז בלקאא בגדה המזרחית, באזור שבין ואדי זרקאא לוואדי מוג'יב, נכלל בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה במחוז שכם ונשאר כך עד 1905.‏³ לא מדובר רק בעניין טכני של גבולות מנהליים, אלא גם בעוצמתם של קשרי הגומלין החברתיים והכלכליים.

מאחר שקווי המתאר הגיאוגרפיים תרמו יותר להידוק הקשרים המנהליים, המסחריים והחברתיים לאורך ציר מזרח־מערב מאשר לאורך ציר דרום־צפון, חוראן שממזרח לירדן קיימה יחסים קרובים יותר עם צפון פלסטין מאשר עם בלקאא שמדרום לה, אף ששתיהן בגדה המזרחית. כך היו גם הקשרים החברתיים והמסחריים שחיברו בין סַלְט לשכם, בין בלקאא לירושלים ובין כַּרַכּ לחברון ולעזה. לעומת זאת, לא היה כמעט שום קשר בין כַּרַכּ לחוראן, אף ששתיהן ממזרח לירדן.⁴

כפי שמעידה כותרתו, מפעלו של ההיסטוריון הפלסטיני הידוע אחסאן נימר תאריח' ג'בל נאבלס ואל־בלקאא (ההיסטוריה של הר שכם ובלקאא)⁵ מספר את ההיסטוריה של שכם בגדה המערבית ושל מחוז בלקאא בגדה המזרחית, שהעיר סַלְט הייתה בירתו. שתי הערים היו כה קשורות זו בזו, עד שאי־אפשר לכתוב את תולדותיהן בנפרד. מלומד בריטי אחד מצטט תושב דמשק שביקר ב־1906 בסַלְט וכתב שמהגרים משכם עברו אליה במספרים כה גדולים מטעמים כלכליים — למטרות מסחר, בניין או תעסוקה בשירות המדינה — עד שאפשר כמעט לכנותה ״שכם השנייה״,⁶ וישבו בה גם משפחות מאזורים אחרים בפלסטין, למשל מנצרת.

קשרים דומים התקיימו בין כַּרַכּ שבדרום לחברון. כַּרַכּ הרבתה לסחור עם חברון ועם ירושלים, ולפי מסורת שהייתה נהוגה בה, אחד המושבים במועצה המקומית שלה נשמר לחברוני.⁷ משפחת מג'אלי, מהמשפחות החזקות בירדן ומעמודי התווך של הממסד ההאשמי מזה דורות, באה מכַּרַכּ, אך למעשה מוצאה מחברון, והיא עברה אליה לצורכי מסחר רק באמצע המאה השבע־עשרה. לאורך הדורות הצמיחה מקרבה המשפחה שורה של מנהיגים בעלי שיעור קומה, שהעלו אותה ממעמד נחות וחסר השפעה לאחד ממרכזי הכוח המובילים, לא רק באזור הדרום, אלא בעבר הירדן כולו.

מהדורת 1910 של אנציקלופדיה בריטניקה מגדירה באופן כללי את פלסטין כאזור שאת גבולותיו אי־אפשר לשרטט בקווים מדויקים על המפה חוץ מאשר במערב, שם הוא גובל בים התיכון. במזרח אין גבול דומה — אמנם נהר הירדן מתווה גבול בין פלסטין המערבית לפלסטין המזרחית, ״אבל אי־אפשר לקבוע היכן זו מסתיימת, והמדבר הערבי מתחיל״.⁸ כאשר כבשו הבריטים את ארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה, לא מפתיע שציינו כי ״בפלסטין מגלים עניין רב בכל המתרחש מעבר לירדן מבחינה פוליטית וכלכלית״. מאחר ששני האזורים היו ״תלויים זה בזה כלכלית״, ומאחר שפלסטין תמיד ראתה בעבר הירדן מקור לתוצר עודף של דגן ובקר, קבעו הבריטים כי יש לראות בפיתוחם של שני האזורים ״בעיה אחת״.⁹ לאור כל זאת, אין תמהּ שהבריטים כללו את שתי גדות הירדן בגבולות המנדט שלהם על ארץ ישראל.

היווצרותן של ירדן ופלסטין
ב־1921 נבראה ירדן כ״אמירוּת עבר הירדן״ מתוך המנדט הבריטי על ארץ ישראל, על יסוד תקווה בריטית שתהפוך ברבות הימים למדינה ערבית עצמאית, ושהמפעל הציוני יוגבל לארץ ישראל שממערב לה. כך הייתה ירדן — שנכללה במנדט הבריטי על ארץ ישראל עד עצמאותה ב־1946 — מעורבת בשאלת פלסטין כבר מיום היווסדה. על כס השלטון באמירוּת הושיבו הבריטים את האֶמיר עבדאללה, נסיך לבית האשם ובנו של חוסיין אבן עלי — אבי המשפחה ההאשמית והשָּׁריף של מכה, שהנהיג את המרד הערבי בטורקים בזמן מלחמת העולם הראשונה בשיתוף פעולה עם בריטניה.

כשנגמרה המלחמה, ישבו ההאשמים בהנהגת פייסל, אחיו הצעיר של עבדאללה, זמן קצר בדמשק ושלטו משם בממלכה הערבית של סוריה, שהחזיקה מעמד רק עד יולי 1920, כאשר פייסל סולק על ידי הצרפתים, שבאו לממש את שליטתם באזורי ההשפעה שלהם — כמסוכם בינם לבין הבריטים בהסכם סייקס־פיקו של מאי 1916. לאחר סילוקו של פייסל, השתלטו הצרפתים על סוריה, אך לא על עבר הירדן, שנותר באזור ההשפעה הבריטי. אלא שהבריטים לא ידעו כיצד בדיוק לארגן את המִנהל ואת השלטון באותו אזור שממזרח לירדן, שכעת לא היה עוד חלק מממלכת סוריה של פייסל. כאשר הגיע עבדאללה מהחג'אז לעבר הירדן בסוף 1920, לכאורה בדרכו לדמשק כדי לכפות על הצרפתים להשיב על כנו את שלטון ההאשמים, נמצא למעשה הפתרון לבעיית הממשל של הבריטים בעבר הירדן.

אחרי שיחות בירושלים בין עבדאללה לשר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, הסכים עבדאללה בראשית אפריל 1921 לקבל את השליטה בעבר הירדן, וכן את התנאי הבריטי כי יימנע מכל ניסיון לממש את כוונתו הראשונית להתעמת עם הצרפתים בסוריה. במהלך שיחותיו עם צ'רצ'יל, ועוד לפני שהגבולות של עבר הירדן נקבעו סופית, ביקש עבדאללה שוב ושוב לכלול את פלסטין בתחום שלטונו, אך נתקל בסירוב מצד צ'רצ'יל.¹⁰ בסופו של דבר הוסכם שעבדאללה ישלוט בעבר הירדן לתקופת ניסיון של שישה חודשים. הוא התחייב למנוע כמיטב יכולתו פעילות אנטי־צרפתית ואנטי־ציונית, ובתמורה הובטחה לו תמיכה כספית בסך חמשת אלפים לירות שטרלינג.¹¹ עבדאללה לא היה מסוגל לקיים את שלטונו בעמאן ללא תמיכתה של בריטניה, ועל כן מובן מאליו שהשלים עם המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהאמירוּת הייתה חלק ממנו. מה שהחל כצעד זמני, בצוק העתים, הפך עם הזמן למדינה היציבה ביותר בלבנט.

ההשלמה עם המנדט הבריטי לא הייתה עניין של מה בכך: פירושה היה גם השלמה עם המפעל הציוני, שקידומו בארץ ישראל היה מתנאי המנדט שהבריטים קיבלו מחבר הלאומים. בדיוק בשל האג'נדה הציונית של המנדט, עמדו הערבים בפלסטין בסירובם לו, ואי לכך נקלע האמיר של עבר הירדן כבר מההתחלה לעימות ישיר עם התנועה הערבית הלאומית המתהווה בפלסטין ועם המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, מנהיגהּ הראשון. במקביל לכך, התגבשו בהדרגה אינטרסים משותפים לאמיר, לבריטים ולציונים — לא משיקולים אידיאולוגיים, אלא כמארג של שיקולים מעשיים.

עבדאללה לא היה מרוצה מהנחלה המדברית שלו בעבר הירדן. מבחינתו, עבר הירדן היה רק נקודת זינוק להישגים מרשימים יותר בסוריה, בעיראק או בפלסטין. הוא אפילו מאס בשם ״עבר הירדן״ (שרק אל־אֻרְדֻן) והעדיף על פניו את ״המזרח הערבי״ (אל־שַרְק אל־עַרַבּי). הבריטים מצִדם סירבו לשקול שם הרומז למגמות התפשטות, בעיקר כדי לא להסתכסך עם בעלי בריתם הצרפתים בסוריה.¹² עבדאללה קינא בפייסל, אחיו הצעיר, שזכה בכס המלוכה העיראקי ובעיר בגדאד — בירת עיראק ההיסטורית שעל גדות החידקל, בעלת המורשת העתיקה והמפוארת כבירת הח'ליפות העבאסית. זאת לעומת מקום מושבו שלו בעמאן — השרידים המאובקים והנטושים למחצה של פילדלפיה הרומית, שהייתה אז כפר בן כשלושת אלפים תושבים, בעיקר צ'רקסים שהיגרו לא מכבר מהקווקז. עבר הירדן היה מאוכלס בדלילות, והייתה בו רק עיירה אחת שאוכלוסייתה מנתה יותר מעשרת אלפים תושבים — סַלְט, במרחק לא רב מצפון לעמאן. אפילו במחוז המאוכלס ביותר, מחוז עג'לון הצפוני, מנתה האוכלוסייה של אירביד ורמת'א, שתי העיירות הראשיות, פחות מחמשת אלפים תושבים בכל אחת מהן.¹³

עבדאללה העדיף לקבוע את בירתו בעמאן לאחר שנתקל בהתנגדות מקומית בסַלְט, עיירת השוק המבוססת. בחירתו זו ״חוללה שינוי קיצוני בגיאוגרפיה הפוליטית״ של עבר הירדן. עמאן גדלה במהירות, בקצב מהיר בהרבה מקצב הגידול של מקומות יישוב אחרים בגדה המזרחית, ובעת קבלת העצמאות ב־1946 כבר חיו בה מאה אלף תושבים. בעשורים לאחר מכן התפתחה העיר והתפשטה בקצב מסחרר, עד שהייתה למרכז הפוליטי, הכלכלי והעירוני הענק של הממלכה. ב־2020 כבר מנתה אוכלוסייתה יותר מחמישה מיליון תושבים.

אחרי 1948 הפכה עמאן לעיר ובה רוב פלסטיני מכריע, לאחר שמאות אלפי פליטים ומהגרים התיישבו בה. העבר־ירדנים המקוריים, שישבו בפריפריה של המדינה, מצאו עצמם בנחיתות כלכלית מבנית, עובדה שהשפיעה רבות על הפוליטיקה הירדנית בשנים מאוחרות יותר, בעיקר לאחר מות חוסיין. העבר־ירדנים התמרמרו על העושר ועל הרווחה המרוכזים בעמאן, בעיקר לתועלתם של הפלסטינים החיים בעיר, שגם נהנים מתשתיות ומשירותים משופרים בבירה. רבים מבני הגדה המזרחית הצטרפו לתנועות מחאה על מה שראו כהפלייתם והדרתם ״במסגרת הגיאוגרפית של ההשקעה והפיתוח הניאו־ליברליים של המדינה״.¹⁴

אינטרסים האשמיים בפלסטין
עבדאללה נחל אכזבה מנחלתו המדברית. בקיץ 1921, חודשים מעטים לאחר שהגיע אליה, אמר האמיר המתוסכל בזעם כי ״מאס במדבר הזה״ של עבר הירדן.¹⁵ סוריה נותרה שאיפתו האמיתית עד סוף ימיו, אך אלה היו חלומות באספמיא, שלא היה כל סיכוי לממשם. למרות חתרנותו הבלתי נלאית של עבדאללה בסוריה ולמרות כל תמרוניו ותחינותיו אל הבריטים, לא הייתה להם שום כוונה לסייע לו להתיישב בדמשק. בנושא זה, הוא זכה מהם לכל היותר ליחס של התנשאות אדישה, ולעתים אף הביך אותם או עורר בהם תרעומת בשל תככיו, שרק סיבכו אותם ללא צורך עם הצרפתים או עם כמה מבעלי בריתם הערבים.¹⁶

לעומת זאת, העניין של עבדאללה בפלסטין לא נבע מאובססיה, אלא מגישה ריאליסטית ומרצון לממש אינטרסים מדינתיים רציונליים. בגלל הקשרים ההיסטוריים האמיצים בין שתי גדות הירדן, היו השלכות לכל המתרחש ממערב לנהר גם על הגדה המזרחית. מי ששלט בעבר הירדן לא היה יכול להרשות לעצמו להתעלם מהאירועים בפלסטין, שהקשרים עמה היו עמוקים. רבים משריו של עבדאללה ומעובדי המדינה בעבר הירדן באו מפלסטין. יתרה מזאת, שלושת ראשי הממשלה החשובים ביותר בימי שלטונו של עבדאללה היו פלסטינים: אבראהים האשם משכם, תופיק אבו אל־הודא מעכו וסמיר אל־ריפאעי מצפת.

עבדאללה התערב ללא הרף בפוליטיקה הפלסטינית ובעיקר טיפח את אויביו של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני. החברה הערבית הפלסטינית התפצלה לשני מחנות יריבים: חאג' אמין ובעלי בריתו ממשפחת חוסייני ובעלי בריתה לעומת מתנגדיהם ממשפחת נשאשיבי ושותפיה, שנודעו כ״אופוזיציה״ (אל־מֻעאַרַצַ֗ה). עבדאללה והחוסיינים היו אויבים בנפש, אך לא עקב יריבות אישית או רצון שבטי בנקמה, אלא בעטיים של אינטרסים פוליטיים מנוגדים, שנותרו בעינם גם בדורות הבאים. המלך חוסיין, נכדו של עבדאללה, נקלע גם הוא למאבק איתנים עם מייסד אש״ף אחמד א־שוקיירי ועם יאסר ערפאת, יורשו בהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית.

מאחר שחאג' אמין היה אויבם המושבע של ההאשמים ושל הציונים כאחד, אך טבעי שעבדאללה והיהודים רקמו ביניהם יחסים קרובים. קשריו של עבדאללה עם הסוכנות היהודית היו פוליטיים וכספיים גם יחד, והוא נפגש כמעט עם כל המנהיגים הציונים הבכירים, לרוב בחשאי.¹⁷ אף שהאֶמיר קיבל תשלומים סדירים מהציונים, אין להסיק מכך שגישתו המתונה היחסית נקנתה בכסף. לציונים ולעבדאללה היו אינטרסים משותפים אמיתיים. יתר על כן, הסיוע הכספי של היהודים סיפק לעבדאללה מרחב תמרון מסוים, צמצם במעט את תלותו בפטרוניו הבריטים והעמיד לרשותו כלים נוספים לניהול ענייניו הפוליטיים בגדה המזרחית. בעת המרד הערבי של 1936 בפלסטין לדוגמה, הוענקו כספים למנהיגים שבטיים ביד רחבה, הן כדי לספק תעסוקה והן כאמצעי לשמירה על השקט באזורי המצוקה — כמדווח במקורות ההיסטוריים: ״נדיבותו של עבדאללה נבעה בחלקה מהסוכנות היהודית״.¹⁸

*המשך הפרק זמין בספר המלא*