העולם התחתון 5 - אנטון

פרק 1

אני שונאת אנשים נמוכים ו...

אני שונאת אנשים גבוהים ו...

היום אני שונאת את כל האנשים.

כי יש לי יום רע, יש לי יום רע. סורו מדרכי, כי יש לי יום רע.

— בלו פלאנל

ויולט

ישבתי על כיסא הבר בתחנת הרכבת ברחוב בונד, פרטתי על הגיטרה הישנה שלי ושרתי את אחד השירים שביצעתי לא מעט — היי יה.

בזמן ששרתי, הבטתי בזרם האנשים שחלפו על פניי. מספרם פחת וגדל מדי שלוש דקות, בכל פעם שהרכבת פלטה אל הרציף עוד קבוצת נוסעים.

שמעתי את הפעמון המזהיר מפני סגירת הדלתות, את צליל האוויר הנדחס בקרונות, ואז את קולות הרכבת שהאיצה על המסילה. אבל לא ראיתי את המדרגות שהובילו אל המסילה עצמה.

החורף הקר והגשום התארך השנה, והתחנה הייתה לחה והדיפה ריח של צמר רטוב ושלג מלוכלך. אומנם מתחת לאדמה היה חם יותר מאשר מעליה, אבל האצבעות שלי עדיין היו נוקשות, על אף שהייתי מאוד קרובה לסיום ההופעה.

ניגנתי פה באופן קבוע בימי שלישי וחמישי, מהשעה אחת ועד שלוש בדיוק.

אנשים נטו לחשוב שזמרי הרחוב הם מעין קבצנים מוזיקליים, אבל האמת היא שהייתי צריכה לעבור מבחני במה מפרכים כדי להרוויח את מקומי ברחוב בונד. ואם הייתי מפספסת איזו משמרת, הייתי מפסידה את המקום שלי לאחד מאלפי המוזיקאים האחרים שהתחרו על קבלת טיפים מהנוסעים.

היו ימים שבהם הכסף היה די טוב. בתקופת חג המולד הרווחתי כאלפיים פאונד במשמרת. אבל בינואר, כשדיכאון החורף הופיע, היה לי מזל אם הרווחתי חמישים פאונד ביום.

שכר הדירה בלונדון לא היה זול, גם לא בשכונה הנוראית שבה התגוררתי. וידעתי שאם אאחר אפילו ביום אחד בתשלום, אהיה בצרות עם בעל הבית שלי.

מר בֶּרגוֹלי חיבב אותי, אבל במקרה של איחור בתשלום, הוא היה תופס אותי באוזן וזורק אותי מהדירה, בדיוק כמו שנהג עם כל אחד אחר.

רוב האנשים הביטו קדימה כשחלפו על פניי, אבל היו מעטים שעברו וחייכו אליי, או אפילו עצרו לרגע או שניים והקשיבו. ידעתי שיש לי קול מושך — נמוך וחושני — אבל הוא יכול היה להיות גם חזק וצלול כשרציתי.

הגיטרה שלי הייתה חברה ותיקה — מרטין חבוטה שנבנתה שלושים שנה לפני שנולדתי בכלל, והאמנתי בכל ליבי, שבאלפי השעות שניגנתי עליה העץ נשחק, השריגים קיבלו את צורת האצבעות שלי, ושגלי הקול חצבו בהדרגה את תיבת התהודה, כך שהמוזיקה שלי זרמה ממני פנימה והחוצה, בסוג של הרמוניה ששום כלי נגינה חדש ויקר לא היה יכול להחליף לעולם.

תמיד הרגשתי שהגיטרה היא כמו הַרְחָבה של הגוף שלי — נטולת משקל כשאני מחזיקה אותה. אבל עם כל אהבתי ומה שהרגשתי אליה, ידעתי שהגיטרה שלי לא תזכה באף תחרות יופי. הציפוי נשחק, במקומות אחדים בחלק הקדמי היא איבדה את הצבע שלה, עד שהיה קשה להחליט אם היא הייתה במקור שחורה או חומה. מגן השריטות נעלם והיא חטפה מכה במפתחות הכיוון.

לפני כמה שנים הוספתי לקסם הססגוני של הגיטרה כשציירתי ציפור שיר קטנה על הגב, באחד האזורים שבו הגימור השתפשף והעץ נחשף.

למרות זאת, אהבתי את הגיטרה ואף פעם לא חשבתי לקנות אחרת, גם אם היה לי מספיק כסף.

במעלה המדרגות הופיעה ילדה קטנה, לבושה במעיל צמר כחול מכופתר עד לצווארה ובכובע ברט אדום, שמתחתיו השתלשלו שתי צמות ארוכות. היא החזיקה חזק בידה של אימה, אבל ברגע שראתה אותי, נעמדה מולי והביטה בי בעיניה הגדולות והכהות.

בדיוק סיימתי לנגן את השיר, והילדה הקטנה שאלה, "את מכירה את השיר פאיירוורקס?"

"כן, ברור," אמרתי וחייכתי אליה.

פרטתי על כמה אקורדים בניסיון למצוא את הסולם הנכון, ואז התחלתי לשיר.

Do you ever feel like a plastic bag

Drifting through the wind

Wanting to start again?

האם הרגשת פעם כמו שקית פלסטיק

מתעופפת ברוח

רוצה להתחיל הכול מהתחלה?

הילדה הקטנה עמדה מרותקת לאורך כל השיר. אבל האם נעה במקומה בחוסר סבלנות לאורך כל השיר, היא הייתה להוטה להמשיך אל הרכבת, אבל ראיתי ניצוצות לכך שהיא מרוצה שהנגינה גורמת אושר רב לבתה.

מייד כשסיימתי לשיר, הילדה הקטנה אמרה, "תודה!" ואימא שלה זרקה שטר של חמישה פאונד לתוך כיסוי הגיטרה שעמד פתוח למרגלותיי. עד כה, היה יום די טוב — בתוך הכיסוי ריחפו שישה שטרות מעל מטבעות מפוזרים.

התחלתי לנגן את אחד מהשירים המקוריים שלי. זה היה שיר שכתבתי לפני כחודש בשעת לילה מאוחרת, על גג ביתי, הייתי עטופה בבגדים חמים מפני הקור, כדי לא להפריע לשותפה שלי לישון.

אם היית נוצה, הייתי ציפור.

אם היית מנורה, הייתי האור.

אם היית תא דם, הייתי הלב שלך.

מסתובבת במעגלים בחדרים החשוכים שלך.

אם הייתי הד, היית הצליל.

אם הייתי רועה, היית חליל.

אם הייתי סוד, היית המפתח.

נכנס עמוק ואותי פותח.

אם היית הון, הייתי הבנק.

אם היית דג, הייתי האגם.

אם היית אש, הייתי הפחם.

שמתלקח באור המעומעם.

אם הייתי עוגן, היית הסירה.

אם הייתי טירה, היית החומה.

אם הייתי אצן, היית הכביש.

הדרך שמובילה אותי הביתה.

לא כתבתי את השיר על מישהו מסוים. זה היה יותר כמו רעיון — איך הייתי רוצה להרגיש כלפי מישהו באחד הימים. להיות קשורה אליו, שזורה בו, שלמה בזכותו.

במציאות, עברו חודשים מאז שיצאתי עם מישהו שהיה שווה שאכתוב עליו ולו חמשיר.

כשהגעתי לאמצע השיר, ראיתי גבר פוסע לעברי עם מטבע בידו. הוא נראה כבן עשרים, רזה, עם שיער חום פרוע ופנים חיוורות ולא מגולחות. הוא רכן מעל כיסוי הגיטרה, הרבה מעבר למה שהיה נחוץ, כדי להטיל את המטבע שלו.

בתנועה אחת מהירה, הוא חפן את כל השטרות ופתח בריצה מהירה לעבר התחנה.

"גנב, תחזור הנה!" צעקתי בקול חזק.

זינקתי מהכיסא שלי, השענתי בזהירות את הגיטרה על הקיר, והתחלתי לרדוף אחריו.

המנוול היה מהיר ממש. הוא כבר הספיק לחצות את התחנה ולרוץ לעבר המדרגות שהובילו אותו לקומת הרחוב. הוא דחף את האנשים ולא הפריע לו שהפיל כמה מהם תוך כדי מנוסה.

לא טרחתי להמשיך לצעוק — שמרתי את כוחותיי כדי לרדוף אחריו. הוא היה מהיר, אבל אני הייתי גבוהה וארוכת רגליים. רדפתי אחריו במעלה המדרגות, דילגתי עליהן שתיים־שתיים.

הוא הגיע עד לקומת הרחוב והתנגש באיש עסקים שהגיע מהכיוון הנגדי.

"תעצור אותו!" צעקתי לעברו, כבר הייתי ממש קרובה לקצה המדרגות. "הוא גנב את הכסף שלי!"

אבל איש העסקים זז הצידה והרים את ידיו באוויר. הוא לא רצה להיות מעורב.

הגנב המשיך לרוץ במורד הרחוב. נראה שהוא התחיל להתעייף. ליבי הלם במהירות, אבל הייתי מוצפת בזעם ובאדרנלין ולא האטתי את צעדיי. להפך, רק הגברתי את המהירות, וממש לפני שהגנב הגיע לפינה, נעלי הספורט הזולות שלו החליקו על השלג הבוצי והוא נפל.

אני, שנעלתי נעליים צבאיות, עברתי במהירות את המטרים שהפרידו בינינו, קפצתי על גבו והנחתי את הברך שלי בין השכמות שלו. שלפתי את השטרות המקומטים מידו ואמרתי לו, "עבדתי קשה בשביל הכסף הזה, חתיכת חרא."

"תרדי ממני!" צעק הגנב.

"אני יורדת, חתיכת אידיוט," אמרתי והזזתי את הברך שלי.

הוא נעמד וניגב את השלג והבוץ מברכיו.

"כלבה," הוא סינן לעברי, תחב את ידיו לכיסים והחל לצעוד לכיוון הנגדי.

"איך בסוף אני יצאתי הכלבה?" התרגזתי עליו.

עמדתי שם והתנשפתי בכבדות, הייתי מרוצה שהצלחתי להחזיר לעצמי את הכסף, אבל הצטערתי שלא היה לי יותר ממנו.

תחבתי את השטרות לתוך הכיס, הסתובבתי וחזרתי לתחנה התת־קרקעית. עכשיו, שהדופק שלי נרגע מעט, הבנתי איזו טיפשה הייתי שרדפתי אחרי אדם זר. אם אחי היה יודע, הוא היה כועס עליי. הוא היה בלש משטרה, או לפחות היה פעם.

"מה אם היה לו סכין?" זה מה שביירון היה אומר לי. "או מה היה קורה אם הייתה פוגעת בך מכונית תוך כדי המרדף?"

הוא היה אומר לי שזה אידיוטי לסכן את עצמי בשביל שלושים וחמישה פאונדים.

וזה היה נכון. אבל כרגע הייתי זקוקה לכל סנט.

דילגתי במדרגות בדרכי חזרה לכיסא שלי. קיוויתי שלא אסתבך בגלל שנטשתי את המקום שלי לפני סיום המשמרת. לא שמישהו בדק אותי, אבל כן היו מצלמות במעגל סגור, שהוצבו בכל רחבי התחנה.

כשחזרתי לפינה הקטנה שלי, נעצרתי במקומי ולטשתי עיניים כמו טיפשה בכיסא הגבוה ובקיר הריק שמאחוריו.

לרגע לא הצלחתי להבין מה אני רואה, כי לא יכולתי לשאת את המחשבה הנוראית.

הגיטרה שלי נעלמה.

מישהו לקח אותה בזמן שרדפתי אחרי הגנב.

הבטן שלי התכווצה לכדור קטן. פי התייבש ועיניי התמלאו בדמעות חמות שמעולם לא הרשיתי לעצמי להזיל.

הגיטרה הזאת הייתה ברשותי כל חיי. היא הייתה הדבר החשוב ביותר בעולם בשבילי.

והשארתי אותה בתחנת רכבת תחתית בלונדון, ללא השגחה.

אלוהים, אני באמת טיפשה.

עכשיו כבר לא אוכל לסיים את המשמרת שלי. באצבעות מאובנות, הרמתי את כיסוי הגיטרה וחזרתי ברכבת הביתה.

פרק 2

ויולט

חזרתי לדירה שלי בארגייל רואד בשכונת בֶת׳נָל גרין, אזור בלונדון שהיה עני במשך זמן רב — מקום משכנם של אורגי המשי, אבל גם של בתים מתמוטטים וסמטאות אפלות שהיו שטחי הציד של ג'ק המרטש. זה היה המקום הראשון שהופצץ במהלך הבליץ על לונדון, מה שדווקא שיפר את מצבו, כי לאחר מכן הוא עבר שיפוץ נרחב. למעשה, כל כך הרבה פצצות נפלו שם, שגם בשנת 2007 קבלנים מצאו בחפירות פצצה במשקל מאתיים קילוגרמים שטרם התפוצצה.

הבניין שבו גרתי היה חסר חן לחלוטין. במקור הוא היה לבן, אבל הזמן נתן בו אותותיו והוא קיבל צבע של תחרה ישנה צהבהבה. מהדירה שלי, בקומה השמינית, נשקף הנוף הכי יפה בכל הבניין וגם הייתה לי גישה לגג, מחיר השכירות היה נמוך — 1,625 פאונד לחודש — כי המעלית הייתה מקולקלת מאז שעברתי לגור שם.

עדיין לא שילמתי את השכירות עבור חודש מרץ, אם כי היה כבר העשרה בחודש. אז כשראיתי את בעל הבית שלי מסתובב במסדרון ומחליף נורות בגופי התאורה, הרכנתי את ראשי ומיהרתי לעלות במדרגות לפני שיסתובב ויבחין בי.

הערב, אחרי שאקבל את המשכורת מהעבודה, אני אצליח לגרד לפחות 1,500 פאונד. אולי אפילו קצת יותר, אם יישאר לי קצת כסף מזומן במגירת הגרביים.

טיפסתי במדרגות אל הקומה השמינית, כיסוי הגיטרה הריק נשרך אחריי. צעדתי במסדרון העלוב אל דלת הדירה שלי, דילגתי מעל החלקים הבלויים והמקומטים בשטיח, כדי לא להיתקל בהם ולמעוד.

כשניסיתי לפתוח את הדלת, הצלחתי לדחוף אותה רק בכמה סנטימטרים. השותפה שלי, מישה, שוב סגרה אותה עם שרשרת הביטחון.

"הי!" קראתי דרך הפתח הצר. "תפתחי את הדלת, משוגעת אחת!"

מישה באה בריצה וסגרה את הדלת, כדי שתוכל להחליק את השרשרת לאורך הציר ואז לפתוח אותה.

"סליחה," אמרה.

זה קרה כמעט בכל פעם שחזרתי הביתה, אבל ניסיתי לגלות סבלנות בנושא. מישה הייתה שיפור רציני אחרי השותפה הקודמת שלי, שתמיד החביאה את הכלים המלוכלכים שלה בתוך התנור במקום לשטוף אותם, ובאופן קבוע גנבה את הבגדים שלי ולבשה אותם בנוכחותי, כשהיא העמידה פנים שיש לה בדיוק את אותה החולצה.

"את יודעת שאף אחד לא יטרח לטפס שמונה קומות כדי לפרוץ למקום המסריח הזה, נכון?" שאלתי.

"זה נותן לי הרגשה טובה יותר." מישה משכה בכתפיה.

מישה הייתה קטנטונת, עם שיער שחור ועיניים גדולות ותמימות, ועכשיו היא גם הרכיבה משקפי ראייה גדולים, כי מן הסתם הייתה שקועה בלימודים. בלילות, היא עבדה יחד איתי במועדון הפראבדה, ובימים למדה בקורס לטכנאי רנטגן.

ספרי הלימוד שלה היו מפוזרים על כל הספה וכיסו את דלת העץ, שהוספתי לה רגליים כדי שתשמש כשולחן קפה.

מישה חזרה לשבת על הספה ושקעה שוב בספריה. לידה הייתה מונחת צלחת גדולה עם גבינה וקרקרים, בתוספת פרוסות מלפפון חמוץ.

"רוצה קצת?" היא שאלה אותי והושיטה לעברי את הצלחת.

"לא, תודה," אמרתי באומללות והנחתי את כיסוי הגיטרה על הרצפה.

"מה קרה?"

לקחתי נשימה קצרה וחדה. "הגיטרה שלי נגנבה בתחנה ברחוב בונד," אמרתי.

"בוּז׳ה מוּי! אני מצטערת," אמרה מישה והביטה בי באהדה. היא ידעה כמה אני קשורה לגיטרה שלי.

"זה בסדר. זו הייתה אשמתי," אמרתי בפנים אומללות.

"הגשת תלונה במשטרה?"

צחקתי בעצב. "אני לא חושבת שהם יבזבזו כוח אדם כדי למצוא גיטרה בת ארבעים שנה."

מישה ליפפה קווצת שיער כהה מסביב לאצבעה ופניה עטו הבעה מיוסרת. "לא הייתי רוצה להוסיף עוד חדשות רעות —"

"מה?"

"מר ברגולי היה פה קודם וחיפש אותך."

התכווצתי. "יהיה לי כסף אחרי המשמרת הלילה. את רוב הסכום, בכל אופן."

"אני יכולה להלוות לך קצת," הציעה מישה.

"לא!" אמרתי בנחרצות. "תודה, אבל אני מטפלת בזה."

לא הייתה לי שום כוונה לקחת ולו סנט אחד ממישה. ידעתי שהיא שולחת כל פאונד שיש לה הביתה, לאימא שלה ולארבעת אחיה הקטנים בוולגוגרד.

"מה בנוגע לאח שלך?" שאלה מישה.

"אמרתי לך, אני מטפלת בזה!" עניתי בזעף.

ידעתי שאם אבקש, ביירון ייתן לי את הכסף הדרוש, אבל הוא כבר עשה בשבילי יותר מדי במהלך השנה האחרונה. חוץ מזה, הוא יצא לעבוד כבר בגיל ארבע־עשרה וממש גידל אותי. הכין לי כריכים לבית הספר, קלע לי צמות בכל בוקר, ליווה אותי לתחנת האוטובוס בשכונה הגרועה שבה גרנו, גם כשזה גרם לו לאחר ללימודים שלו.

עכשיו ביירון היה יכול סוף־סוף לדאוג לעצמו. הוא טייל ברחבי אסיה עם חברתו הולי, ולא התכוונתי להפריע לו גם אילו לונדון כולה הייתה עולה באש.

"לא התכוונתי שתתקשרי אליו בגלל שכר הדירה," אמרה מישה. "דיברתי על הגיטרה שלך. הוא הרי מכיר את כולם בסקוטלנד יארד, לא? הבעל של אחותך עובד שם, נכון?"

מישה תמיד התרשמה מאוד מהקשרים שלי במשטרה. נראה היה שהיא חושבת שזה מקנה לי איזה מעמד מיוחד, ולא הבינה שהעובדה שקרובי המשפחה שלי עובדים בשעות מוזרות אומרת שהחגים במשפחה נחגגים תמיד יום או יומיים אחרי החג עצמו.

"נכון," אמרתי וצחקתי קלות, "אבל הגיטרה שלי היא לא בדיוק היהלום שבכתר. היא לא שווה כלום, יש לה ערך רק עבורי. מי שלקח אותה בטח זרק אותה לפח, ברגע שעצר והסתכל עליה מקרוב."

"אוי," אמרה מישה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*