הערבה בוערת

נתנו לנו את האדמה

תרגם: אדם בלוּמנטל

אחרי שעות כה רבות של הליכה בלי לפגוש אפילו צל של עץ, אפילו שורש של עץ, אפילו שורש של כלום, נשמעת נביחת הכלבים.

לפעמים היה נדמה, באמצע הדרך הזו חסרת השוליים, שאין שום דבר אחריה; שלא יימצא דבר בצד האחר, בערבה החרושה נקיקים ונחלי אכזב. אבל דווקא יש שם משהו. יש כפר. שומעים שהכלבים נובחים ומריחים עשן באוויר, ומתענגים על הריח הזה של בני האדם כאילו היה תקווה.

אבל הכפר עודנו רחוק מאוד. הרוח היא שמקרבת אותו.

אנחנו הולכים בדרך מאז הזריחה. השעה עכשיו משהו כמו ארבע אחר הצהריים. מישהו מביט בשמיים, נושא את עיניו לשמש התלויה ממעל ואומר: "בערך ארבע."

המישהו הזה הוא מֵליטוֹן. יחד איתו הולכים פאוּסטינו, אֶסטֶבָּן ואני. אני סופר אותם: שניים מלפנים, שניים מאחור. אני מביט עוד לאחור ולא רואה אף אחד. ואז אני אומר לעצמי: אנחנו ארבעה. לפני זמן־מה, בסביבות אחת־עשרה, היינו עשרים וכמה; אך מעט־מעט הם נפוצו לכל עבר עד שלא נשאר אלא הגרעין של ארבעתנו.

פאוסטינו אומר: "אולי יֵרד גשם."

כולנו מרימים את פנינו ורואים ענן שחור כבד עובר מעל לראשינו. ואנחנו חושבים: "אולי."

אנחנו לא אומרים מה שאנחנו חושבים. זה זמן־מה עבר לנו החשק לדבר. עבר מרוב חום. במקום אחר היינו נהנים לשוחח, אבל כאן זה דורש מאמץ. כאן אתה מדבר, והמילים מתלהטות לך בפה מהחום שבחוץ, והן מתייבשות לך על הלשון עד שהנשימה נעתקת.

ככה זה כאן. לכן אף אחד לא פותח בשיחה.

טיפת מים גדולה ודשנה נופלת, מותירה גומה באדמה ומשאירה נוזל רך כמו ריר. אבל רק היא נופלת. אנחנו מחכים שימשיכו ליפול עוד טיפות. לא יורד גשם. עכשיו, אם מתבוננים בשמיים, רואים את ענן הגשם מתרחק במהירות. הרוח שבאה מהכפר הודפת אותו כנגד צילן הכחול של הגבעות. ואת טיפת המים שנפלה בטעות בולעת האדמה ומעלימה בצחיחותה.

מי לעזאזל עשה את הערבה הזאת כל כך גדולה? איזו תועלת יש בה?

המשכנו ללכת. לפני כן התעכבנו כדי לראות את הגשם. לא ירד גשם. עכשיו אנחנו ממשיכים ללכת. ועולה בדעתי שהלכנו יותר מכברת הדרך שכבר עברנו. זה מה שעולה בדעתי. אילו ירד גשם, אולי היו עולים בדעתי דברים אחרים. מכל מקום, ידוע לי שמאז הייתי נער, מעולם לא ראיתי גשם יורד בערבה, לא גשם ראוי לשמו.

לא, הערבה היא דבר שאין בו שום תועלת. אין בה לא ארנבים ולא ציפורים. אין שום דבר. חוץ מכמה שיחי שיטה שדופים ואניצי עשב קמלים פה ושם, אין ולא כלום.

ולכאן אנחנו באים. ארבעתנו, ברגל. קודם רכבנו על סוסים עם רובים על הכתף. עכשיו אין לנו אפילו רובים.

תמיד חשבתי שטוב עשו שלקחו מאיתנו את הרובים. כאן מסוכן לשאת נשק. הורגים אותך בלי אזהרה אם רואים אותך מסתובב פה חגור בשלושים־שלושים שלך. אבל הסוסים הם עניין אחר. לו היינו רכובים על סוסים כבר היינו טועמים ממי הנהר הירוקים, ומוליכים את כרסינו ברחובות הכפר כדי שיֵרד לנו האוכל. את זה כבר היינו עושים לו היו לנו כל הסוסים האלה. אבל גם את הסוסים לקחו מאיתנו יחד עם הרובים.

אני פונה לכל עבר ומביט בערבה. כל כך הרבה אדמה, ואין בה שום תועלת. כשאין שום דבר שיעכב את העיניים, הן נודדות. רק אי אלו לטאות קטנות מוציאות ראש מחוריהן, וברגע שהן חשות בשמש הקופחת, הן נחפזות לבקש מחסה בצילה של אבן. אבל אנחנו, כשנצטרך לעבוד כאן, מה נעשה כדי להתקרר מלהט השמש, אה? כי הרי לנו נתנו את קרום האדמה הקשה הזה לזרוע בו.

אמרו לנו: "מהכפר עד כאן זה שלכם."

אנחנו שאלנו: "הערבה?"

"כן, הערבה. כל הערבה הגדולה."¹

פערנו פה כדי לומר שאת הערבה אנחנו לא רוצים. את השטח הסמוך לנהר אנחנו רוצים. מהנהר והלאה, מעבר לשדות, איפה שנמצאים העצים האלה שקוראים להם קַזוּאַרינָה ושדות המרעה והאדמה הטובה. לא את הסוליה הקשה הזאת שמכונה הערבה.

אבל לא נתנו לנו לומר את דברינו. הפקיד לא בא כדי לשוחח איתנו. הוא תקע את הניירות בידנו ואמר: "אל תיבהלו מזה שיש לכם כל כך הרבה שטח רק בשבילכם."

"אבל הערבה, אדוני הפקיד..."

"יש שם אלפים על אלפים של חלקות."

"אבל אין מים. אין מספיק אפילו ללגימה אחת של מים."

"ועונת הגשמים? אף אחד לא אמר לכם שיחלקו לכם אדמות שלחין. ברגע שיֵרד שם גשם, התירס יצמח כאילו משכתם אותו ביד."

"אבל, אדוני הפקיד, האדמה כולה סחופה וקשה."

אנחנו לא מאמינים שהמחרשה תחדור את קרקע המחצבה הזאת שהיא אדמת הערבה. יהיה צורך לנקב חורים במכוש כדי לטמון את הזרע באדמה, וגם כך לא בטוח שיוכל לצמוח משהו; שום תירס ושום דבר אחר לא יצמח.

"את זה תנסחו בכתב. ועכשיו תלכו. את בעלי האחוזות אתם צריכים לתקוף, לא את הממשלה שנותנת לכם את האדמה."

"חכה רגע, אדוני הפקיד. לא אמרנו כלום נגד השלטון המרכזי. רק נגד הערבה... אי אפשר מה שאי אפשר. זה מה שאמרנו... חכה רגע ותן לנו להסביר לך. שמע, בוא נתחיל מאיפה שהיינו..."

אבל הוא לא רצה לשמוע אותנו.

כך נתנו לנו את האדמה הזאת. ובקוֹמָל² המלוהט הזה הם רוצים שנשתול זרעים של משהו, כדי לראות אם משהו יוכל לנבוט ולעלות. אבל מכאן לא יעלה שום דבר. אפילו לא בזים. רואים אותם כאן לפעמים, עפים במהירות בגובה רב, מנסים לצאת כמה שיותר מהר מהארץ הלבנה הקשה הזאת, ששום דבר לא זז בה ומי שצועד בה כמו נסוג לאחור.

מֵליטוֹן אומר: "זאת האדמה שנתנו לנו."

פָאוּסטינוֹ אומר: "מה?"

אני לא אומר כלום. אני חושב: "מליטון איבד את הראש. בטח בגלל החום הוא מדבר ככה. בגלל החום שחדר דרך הכובע וחימם לו את הראש. ואם לא, למה הוא אומר מה שהוא אומר? איזו אדמה נתנו לנו, מליטון? אין כאן אפילו את המעט שהרוח צריכה כדי לחולל מערבולות באוויר."

מליטון אומר שוב: "למשהו היא תהיה טובה. אפילו רק להריץ סוסות."

"איזה סוסות?" שואל אותו אֶסְטֶבָּן.

עד כה לא התבוננתי היטב באסטבן. עכשיו שהוא מדבר, אני מתבונן בו. הוא לבוש מעיל שמגיע לו עד לטבור, ומתחת למעיל מציץ ראש של משהו שנראה כמו תרנגולת.

כן, זו תרנגולת אדומה שאסטבן נושא מתחת למעיל. רואים את העיניים הישנוניות ואת המקור שלה, הפעור כמו בפיהוק. אני שואל אותו: "שמע, טֶבָּן, איפה הרמת את התרנגולת הזאת, אה?"

"היא שלי," הוא אומר.

"לא היה לך אותה קודם. איפה קנית אותה, אה?"

"לא קניתי אותה, היא מהלול שלי."

"אז סחבת אותה בשביל לאכול, לא?"

"לא, אני סוחב אותה בשביל לשמור עליה. הבית נשאר ריק, ואין אף אחד שיאכיל אותה; בגלל זה לקחתי אותה. תמיד כשאני יוצא למקום רחוק אני סוחב אותה."

"שמה בפנים היא עלולה להיחנק לך. יותר טוב תוציא אותה לאוויר הפתוח."

הוא מניח אותה תחת זרועו ונושף עליה אוויר חם מפיו. אחר כך הוא אומר: "אנחנו מגיעים למצוק."

אני כבר לא שומע את המשך דבריו של אסטבן. הסתדרנו בטור עורפי כדי לרדת במורד המצוק, והוא הולך בראש. אני רואה שהוא מחזיק את התרנגולת ברגליים ומנענע אותה עם כל צעד, כדי שהראש שלה לא ייחבט באבנים.

ככל שאנחנו יורדים, כך האדמה נעשית טובה יותר. אנחנו מעלים אבק כאילו זו שיירת פרדות שיורדת במורד; אבל אנחנו אוהבים להתמלא אבק. אוהבים את זה. אחרי שהעברנו אחת־עשרה שעות בדריכה על נוקשות הערבה, נעים לנו להיות אפופים בדבר הזה שמסתער עלינו ויש לו טעם של אדמה.

מעל לנהר, על הצמרות הירוקות של עצי הקזוּארינה, עפות להקות של צָ'צָ'לָקות³ ירוקות. גם זה משהו שאנחנו אוהבים.

עכשיו נשמעות כאן נביחות הכלבים, קרוב אלינו, כי הרוח שבאה מן הכפר נהדפת מהמצוק וממלאת את הגיא בכל הרעשים שלה.

כשאנחנו קרבים לבתים הראשונים, אסטבן מחבק שוב את התרנגולת שלו. הוא מתיר את רגליה כדי לאפשר לדם לזרום, ומיד אחר כך הוא והתרנגולת שלו נעלמים מאחורי קבוצה של עצי טֶפֵּמֶסְקִיטֶה.

"כאן אני נעצר!" אומר לנו אסטבן.

אנחנו ממשיכים קדימה, עוד אל תוך הכפר.

האדמה שנתנו לנו נמצאת שם למעלה.

לָה קוּאֶסטָה דֶה לָס קוֹמַאדְרֶס⁴

תרגם: משה רון

האחים טוֹריקוֹ המנוחים תמיד היו חברים טובים שלי. אולי בסַפּוֹטְלָן לא אהבו אותם, אבל מבחינתי, הם תמיד היו חברים טובים שלי, עד קצת לפני שמתו. עכשיו, לא הייתה שום חשיבות לזה שלא אהבו אותם בסַפּוֹטְלָן, כי גם אותי לא אהבו שם, וברור לי שאת כולנו, את כל מי שחי בקואסטה דה לס קומאדרס, לא ראו בעין טובה אלה מספוטלן.

כך היה מלפני עידן ועידנים.

מצד שני, בקוּאֶסטָה דה לס קוֹמַאדְרֶס האחים טוריקו לא הסתדרו טוב עם כולם. לעיתים קרובות היו סכסוכים. ואם זה לא אומר הרבה, הם היו שם בעלי האדמה וגם בעלי הבתים שעמדו על האדמה, למרות זאת, בזמן החלוקה, רוב לה קואסטה דה לס קומאדרס ניתן שווה בשווה לנו, השישים שחיינו שם, ולהם, לאחים טוריקו, רק חתיכת בָּתָה, עם צמחי אֳגָבָה ולא יותר, אבל שהיו פזורים בה כמעט כל הבתים. למרות זה, לה קוּאֶסטָה דה לס קוֹמַאדְרֶס הייתה של האחים טוריקו. החלקה שאני עיבדתי גם היא הייתה שלהם, של אוֹדילוֹן ורֵמִיחִיוֹ טוריקו; והתריסר וחצי גבעות ירוקות שנראו שם למטה היו שלהם במשותף. לא היה צורך לברר שום דבר. כולם ידעו שככה זה.

בכל זאת, זה זמן־מה, לה קואסטה דה לס קומאדרס הלכה והתרוקנה מתושבים. מפעם לפעם הסתלק מישהו; עבר את גדר הבקר איפה שהעץ הגבוה, ונעלם בין האלונים ויותר לא נראה. הם פשוט הסתלקו.

וגם אני הייתי הולך ברצון להציץ ולראות מה יש מאחורי ההר שלא נתן לאף אחד לחזור, אבל מצא חן בעיניי האזור הקטן של לה קואסטה, וחוץ מזה הייתי חבר טוב עם האחים טוריקו.

החלקה שבה זרעתי כל שנה כמות קטנה של תירס כדי לגדל קלחים, ועוד כמות קטנה של שעועית, הייתה בצד שלמעלה, איפה שהמורד אל הגיא שקוראים לו קַבֵּסָה דֶל טוֹרוֹ.⁵

המקום לא היה גרוע; אבל הקרקע נעשתה בוצית ברגע שהתחיל לרדת גשם, ואחר כך הייתה מפולת של אבנים קשות וחדות כמו גזעים שכאילו צמחו במשך הזמן. בכל זאת התירס תפס יפה, והקלחים שיצאו שם היו מתוקים מאוד. האחים טוריקו, שלכל דבר שאכלו הוסיפו מלח אשלגן, לקלחי התירס שלי לא; אף פעם לא ניסו להוסיף ולא דיברו על תוספת מלח אשלגן לקלחים שלי, שהיו אלה שגדלו בקבסה דל טורו.

ובכל זאת, ולמרות שהגבעות הירוקות שמה למטה היו יותר טובות, האנשים הלכו ונגמרו. הם לא הסתלקו לעבר ספוטלן, אלא פנו לכיוון אחר, שממנו מגיעה מדי פעם רוח מלאה בריח של האלונים וברחש של הבתה. הם הסתלקו בשתיקה, בלי להגיד כלום ובלי להילחם עם אף אחד. בטוח שהיה להם הרבה חשק להילחם עם האחים טוריקו כדי להתחשבן איתם על כל הרע שעשו להם; אבל לא היה להם אומץ.

בטוח שזה מה שקרה.

*ההמשך זמין בספר המלא*