מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר

הקדמה

ערבי הקיץ בארצנו לא דומים לשום דבר שאני מכיר. קל לשנוא אותם, ומדי פעם בפעם אפשר להתאהב בהם. כשהאדמה חמה במזרח התיכון חם גם הדם, כשהדם חם הנשמה לא יודעת מנוחה. אני מתבייש להגיד שבעצם זה אני שקצת הבאתי את המלחמה הזו עלינו. שנתיים לא עישנתי סיגריה כי התערבתי עם רז שלא אעשן אלא בזמן מלחמה. אבל לילה לפני שהיא פרצה, המלחמה הארורה, כשהצרות הגדולות שלנו היו פוליטיקאים מגעילים או וירוס שהורג זקנים, יצאנו רז ואני ל"טיול הפרידה לקראת קפריסין". רצינו לטייל בצפון לפני שהוא ייסע לשנתיים לחיות ולעבוד בסינגפור. כבר כמעט שנה אני מתבלבל בין סינגפור לקפריסין ובכל פעם טועה כשמדברים על המעבר שלו. אחרי שבקושי הצלחתי לצאת מתל אביב בטרמפ עם שטרן, ואחרי שנפלנו לדודים של שטרן על הארוחה וגמרנו להם את כל האוכל, נפרדנו מהם בסביבות עשר בלילה ויצאנו לצפון. בדרך עברנו בתחנת דלק כדי לקנות לכבוד המאורע, בהסכמתו של רז באופן חד־פעמי, קופסת סיגריות. כבר באמצע הלילה התמקמנו על החוף והדלקנו מדורה ואני הדלקתי ממנה סיגריה אחרי סיגריה אחרי סיגריה ולא היתה אז שום מלחמה.

זה לא היה אמור להיות ליל קיץ, אבל הרגיש כמו אחד כזה בדיוק. החול הזיע את החום אל הלילה, המהומה נדמה וגלי רוח קרירים נשבו ומיד חלפו. אף אחד בארץ הזו לא אפשר לאדמה להתקרר כבר חודשים. והנה הגענו אל הסתיו ועוד אפשר היה להרגיש את הקיץ בוקע, מייחל לעבור מן העולם. קל לשנוא את הלילות החמים, אבל מי שמיומן בהם יכול גם לשקוע לשלווה שנדמתה בעיניי אז כבת לוויה ראויה לאהבה. הייתי אז מישהו אחר שהאמין בדברים אחרים ובאנשים אחרים. בבני אדם אחרים. אני רוצה שתדעי שאף פעם לא התייסרתי בשאלה מה היה קורה אילו דברים היו מתגלגלים אחרת. אומרים שדברים לא מתגלגלים אחרת. חכמים ממני מצאו לנכון לבטל כליל חירות מהסוג הזה. אחד המרצים שלי במכללה אפילו טען פעם שאם מישהו בכיתה יספר היכן הוא גדל, במה ההורים שלו עובדים ועוד כמה ראשי פרקים בסיסיים בחייו, הוא יוכל לדעת פחות או יותר איך ייראה עתידו, כיצד יכריע בהכרעות הגדולות שהחיים יזמנו לו. "מעטים האנשים שזה אחרת בשבילם, וגם אם בחרו אחרת, לרוב הכול נראה בסוף בדיוק אותו הדבר," הוא אמר בעצב. "כמה באמת בחרתם במשהו? תהיו כנים עם עצמכם לרגע ותגלו שלא כל כך הרבה, אם בכלל."

ולמרות זאת, כל הסיפורים מתחילים איפשהו, ואני לא מכיר חירות גדולה יותר מהבחירה היכן להתחיל סיפור, אולי רק החירות היכן לסיים אותו.

אני בטוח שכל אחד שיספר את הסיפור הזה יתחיל מנקודה אחרת. מאיפה אפשר להתחיל לספר סיפור כזה? סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. הסיפור שלי הוא רק סיפור אחד בתוך כאוס. בשביל לספר כאוס, בעצם בשביל לספר כל דבר, חייבים לאחוז במשהו, אבל אני מוכרח להזהיר אותך, זורקי, לא לאחוז חזק מדי. אם תעשי זאת, את תיאלצי לשאול את עצמך מה היה אילו הכול היה מתגלגל אחרת, ודברים לא מתגלגלים אחרת לעולם.

מלכודת זבובים

סוף־סוף היה קצת שקט בחמ"ל אחרי ארבעה ימים אינטנסיביים מאוד בעזה. אחרי שבמשך חודשיים סיפרו לנו כל יום שעוד רגע נכנסים, הנה הגענו. ביומיים הראשונים היינו כל הזמן על וסטים, מה שהרס לגמרי את השינה. עם הבלוקים של הקרמים יכולנו לישון רק על הצד בעקמומיות ספציפית ששומרת על שיווי משקל.¹

התמקמנו, כל חפ"ק המח"ט, בבית קטן. כל כך קטן שבקושי יכולתי לזוז בו. אני גדול ממדים, שזו מילה יפה לשמן, ולא קשה לגרום לי להרגיש אי־נוחות, מה שהפך את השהייה במקום לבלתי אפשרית. באופן כללי הדוחק, הציוד, חוסר המקום והידיעה שמישהו איפשהו מנסה להרוג אותנו השרו עלינו תחושה די מעיקה. בכל ערב פרשנו על רצפת הסלון מזרנים שמצאנו, ורק ככה היה לכולם מקום לישון ולאף אחד לא היה מקום ללכת. בעצם גם השינה היתה בעייתית. לא לכולם היה מקום ונאלצנו לישון במיטה חמה.² פרישת המזרנים בכל ערב ביטלה את הסלון ובכל בוקר כשקיפלנו אותם, הסלון הקטנטן קם שוב לתחייה. כשמישהו זז הוא היה חייב להידחק בין כולם. אם שלושה רצו לזוז באותו זמן, הם בעצם לא זזו בכלל.

המפקדים כבר התחילו לחפש בית חדש, כי היה ברור שבבית הזה לא נוכל להעביר תקופה ארוכה. היה מוזר לדבר על תקופות, כי לא היו לוחות זמנים של ממש והתקשיתי לקבל את העובדה שהזמן בעזה בכלל עלול להפוך לתקופה. כשנכנסנו עוד דיברו על לחץ אמריקאי לסגור את הסיפור לקראת השנה החדשה, וביום השני נחומיק הסמח"ט הודיע בחיוך ש"נראה שיש לנו פה קצת זמן."

אמצע הלילה במשמרת חמ"ל היה נקודת האור היחידה שלי. נקודת אור יחסית בתוך כל זה. פנס ראש בדשדושי טעינה אחרונים או אפילו גץ ממדורה, אבל אור. סוף־סוף הייתי רק אני. ישבתי שם בנחת ושמרתי על האזנה לכל דבר חריג. כל הקצינים הלכו לישון והצוות נדם אחרי שסיים להתווכח על אלוהים יודע מה שהוא כל הזמן התווכח עליו. חשבתי על זה שלא יכול להיות יותר גרוע. שאני שונא מלחמות ושונא דרמות, שני מצבים שהחיים של צוות במלחמה מייצרים בשפע. שאני רוצה את החיים שלי בחזרה, שכולנו עוד בסדר, נכון, אבל אם רק לרגע מוציאים מהמשוואה את כל העסק הטרגי שקרה פה ואת ההבנה שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אפשר להגיד בלי להתבייש שאנחנו בדלי של חרא, עמוק בתחתית. ואז, בדיוק כשווייץ נכנס, שמתי לב לזה. צהוב ודביק וחי וזז ומבעית וחסר חשיבות בעיני כולם, מתנועע באיטיות בחלל.

"מ'מצב, ורסנו?" הוא שאל.

"גרוע," עניתי.

"אח שלי, יש יותר גרוע, אל תהיה ככה."

"באמת יש," אמרתי והצבעתי מעל לקודקודו שגירד בלי משים את תחתית הצהוב המבחיל שמרגע שהבחנתי בו קיבל חיים משל עצמו. "נתקעתי בזה עם הראש כבר שלוש פעמים ורק עכשיו ראיתי במה נתקלתי."

וייץ צעד לאחור ונתקע בשולחן. הוא הסתכל למעלה, תחילה באימה ואז בסקרנות, התקרב ובחן את מלכודת הזבובים הדביקה שהשתלשלה ממסמר בתקרה. גוש שחור וצהוב ודביק. כמאה זבובים שחורים שרגליהם קובעו למשטח וניסו להיאבק בגורלם ללא הרף.

"מ־מ־מ־מה זה החרא הזה? תגיד לי, ורסנו," אמר וייץ שתמיד דיבר מהר וחיבר בין מילים, אבל הדף הצהוב הותיר אותו מגמגם.

"תראה אותם," אמרתי, "תסתכל עליהם, אחי, הם גמורים." וייץ הסתכל עליי ואז על הדף הדביק שנע באיטיות בהתאם למאבקם. "הם כבר מבינים את זה. זה סוף החיים שלהם עכשיו, עינוי מתמשך, רחוק מכל החרא האהוב שלהם. לא מאוד רחוק כמובן, תראה כ־מ־ה שקיות חרא יש להם פה מסביב, אוי, הם בטח משתגעים מהריח. זה בטח כמו סטייק על הגריל בשבילם, וייץ, חרא שמחכה רק להם, נוזלי ומסריח, ואפילו לטבול בו את הרגליים הם לא יכולים. זה נורא, אני מרגיש כמוהם."

וייץ העלה חצי חיוך אבל נראה מודאג. "אתה מרגיש כמוהם? כמוהזבובים? יא שמאלןמטורף? תשחררו את כל הזבובים, תנו להם מדינה!" הוא קרא ואז צחק.

"כן, אחי, תסתכל עליהם, אני והם, אנחנו רוצים להיות במקום אחר. תראה, יש פה שאריות של רגליים כרותות של אלה שברחו!"

"ורסנואתה השתגעתלגמרי, אתה חייבסיגריה, תבוא אליי לשמירה אני אסדראותך." וייץ תמיד גרר אנשים לשמירות שלו.

"תסתכל רגע מקרוב, נו! תסתכל, הם חיים, וייץ, הם חיים! אנחנו, אנחנו כלואים פה בדיוק כמוהם!"

כמאה זבובים קרקשו במשך כל היום. זעקותיהם נבלעו בקולות הירי ביום ובפצפוצי הקשר בלילה. העינוי התרחש תוך כדי התעלמות מוחלטת של הסביבה. מדי יום ישבו קצינים בחמ"ל, מתכננים התקפות, גוזרים תוכניות, מתווכחים, צוחקים, נאנחים, ומעליהם תלויות גופותיהם של זבובים שלא שרדו את הלילה, וזבובים שמביטים בסעודת הבמבות בשולחנם ומייחלים לחופש. אולי הם התענגו על נודים שהקצינים תקעו, אולי הריח היה הזיה אחת אחרונה על חופש.

"ורסנו, אתה השתגעתלגמרי," וייץ אמר במהירות והניד את ראשו מצד לצד. "אתה חייבלצאתמזה."

"אולי השתגעתי, וייצי, אבל לפחות אני יודע שאני אוכל חרא."

הערות

1 הבלוקים של קרמים הם באמת בלוקים. הם מוכנסים לווסטים ובולמים ירי. בטוח יותר להילחם איתם, אבל מאוד לא נוח לישון לבוש בהם.

2 מיטה חמה: כך נוהגים כשיש בעיית מקום. מי שמסיים לשמור מקבל את מקומו במיטה של מי שמחליף אותו.

סבב שמות

"אז..." המח"ט לבש פרצוף רציני, זה היה אחד מהפרצופים המעטים שהוא החזיק בארסנל ההבעות שלו. "אנחנו הולכים לסכן פה את החיים שלנו אחד בשביל השני, לא ברור אם בימים הקרובים, בשבועות הקרובים או —" הוא עצר והשתהה במבטו באוויר עד שהשלים לבסוף, "בעתיד הרחוק יותר. אז חשבתי שאולי כדאי שנכיר."

גם אנחנו חשבנו שכדאי שנכיר, אבל באמת נחמד שלקח לך שבועיים לחשוב את זה גם. בינתיים נזרקנו מפלוגה לפלוגה, מנחשונים לצאלים. אה, וגם בכל יום אמרו לנו שמחר כנראה ניכנס לעזה ואז נפגוש אותך, כבוד המח"ט. המשימה שלנו היא להיות הצוות שלך, לאבטח אותך ולפעול איתך, אבל יופי שנזכרת בנו בדיוק כשהתחלנו קצת להסתדר על מקום שנוכל לישון בו — בטונדה שטוחה וקרה תחת כיפת השמיים בצאלים, שצופה בדיוק על הדיונה שכולם מחרבנים עליה. יפה מצידך מאוד. אם הייתי קצת אמיץ, קצת יותר טיפש או הרבה יותר חוצפן, אולי הייתי אומר משהו מזה, אבל להתפרץ ללא שליטה על אנשים זה תפקיד ששמור בצוות לרחמי, ואם הוא, ממש כמו כולנו, ישב בשקט, מבולבל ושקוע במחשבות, אז שמרתי גם אני את המחשבות שלי לעצמי.

"כל אחד יגיד עכשיו את השם שלו, איך קוראים לו פה בצוות, איפה הוא נולד ומאיפה הוא בארץ."

היה לו שם, למח"ט שלנו, אבל אף אחד לא השתמש בו. אף פעם. זה היה די משעשע. אצל מילואימניקים אין חוקים כאלה, או כבוד טיפשי שמחייב לקרוא למישהו "המפקד" או "כבוד המ"פ" אבל דווקא "המח"ט" נתקע לכולם, וממש לא מתוך כבוד. זה היה כאילו לא היה בו שום דבר אחר חוץ ממח"טיותו. אולי אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד באמת לא היה. אין לי תלונות כמובן, אני מעדיף שמח"ט, כל מח"ט, יעסוק כל כולו בסיפור הזה של מלחמות. אם נגיד, הוא היה בקיא בכל הפרקים של משחקי הכס, זה היה מעט מדאיג.

"בן זוסמן, כולם קוראים לי זוסמן, במקור ממכבים רעות, גר בהרצליה."

"אני דן, קצת מבוגר מהצוות. הצטרפתי אליהם, מירושלים."

"מכלוף, כולם קוראים לי מכלוף. במקור מנתניה, עכשיו גר באבן יהודה."

כולם החניקו צחקוק כשמכלוף אמר שהוא מנתניה. מכלוף גר ברמת פולג ובכל פעם מציג את עצמו בהתאם לסיטואציה. אם הוא אומר שהוא מנתניה, הוא מנסה להיראות קשוח. היה נדמה שהמח"ט מרגיש בצחקוקים והסבב נעצר לרגע, אבל מתוך כבוד למעמד הפגישה עם מפקד החטיבה, ואולי בשל טיפשיות המעמד — אנחנו מובכים מהמעגל הצבאי מנופח הגאווה שנזכרו לעשות לנו פתאום — הסבב היה מוכרח להתקדם.

"אני אדיר מרציאנו, כולם קוראים לי מריו, במקור ועכשיו מכרמיאל."

"אני עופרי לגיל, במקור ממתן ועכשיו מתל אביב."

"יותם שמואלי, ממירב, עכשיו גר בגבעת סקאלי." המח"ט לבש פרצוף מתרשם, גבעה בשטחים זה באמת מרשים. אם היינו יודעים שהוא לעולם לא יזכור אפילו לא לרגע אף לא אחד מהשמות שלנו אולי היינו מפסיקים, או ממציאים שמות ומקומות, או מדברים חזק יותר כדי שאולי כן ייחרט אצלו משהו בזיכרון. אולי גם שמואלי היה חושב פעמיים לפני שהוא היה מקבע את עצמו אצל המח"ט עם הגבעה הקטנה שלו שכנראה פעם היתה באיזו גזרה שפיקד עליה, כי את הפרט הזה המח"ט דווקא כן זכר ומאותו הרגע קרא לו "סקאלי", ובכל פעם לבש פרצוף מרוצה מעצמו על כך שזכר פרט אישי ועמוק כל כך על מישהו.

"שאול פולקר, לפעמים קוראים לי שמילו, מירושלים ועדיין גר בירושלים." שוב היה נדמה שהמח"ט מתרשם. הוא אהב הרים וגבעות.

"ניב דגן, אני לא יודע למה, אבל כולם קוראים לי תמיד בשם מלא, ניב דגן, אני מסלעית והיום גר באיטליה." כן, גם סלעית הלביש את המח"ט בפרצוף חצי מתרשם.

"יוסף קלדרון, קלדרון או יוסף, מה שבא לך. נולדתי ביישוב עופר ואני גר שם גם היום." המח"ט מעולם לא קרא לו קלדרון ולא יוסף, "ידיים טובות" היה השם המקובל על המח"ט ולפעמים גם בשמו המלא, "שמישהו יקרא לידיים טובות".

"ג'ק פוקס, פשוט קוראים לי ג'ק, במקור אני מאוסטרליה ועשיתי עלייה. היום אני גר באלפי מנשה." המח"ט היה קורא לו יחסית הרבה: "תגיד לג'ינג'י שעושה אחלה קפה שיניע עוד נגלה."

"עוז דדון. עוז, מראש העין, גר בכפר סבא."

"נבו סולומון, הצטרפתי לצוות משמונה מאות תשעים, נולדתי בשוהם ועכשיו במבשרת." לסולומון, שהיה בתפקיד הקשר, המח"ט בדרך כלל לא היה קורא, אלא צועק: "מע"ד! איפה אתה? בוא לפה!"³

"גוני ישראלי, הרוב פה קוראים לי ישראלי, מקריית אונו, גר היום בפראג, לומד רפואה." שוב המח"ט התרשם, לבש את הפרצוף המרוצה ואמר כמעט בלחש, "רפואה שלמה." ישראלי דווקא הקפיד כהרגלו להפגין בוז מתון ולא התרשם כלל.

"אני גיא מאושר, קוראים לי פה מאושר, משוהם, גר היום בפתח תקווה."

"נמרוד לפיד, נמרוד, מכרמיה, גר בראשון."

"אני נחמן כהן, כבר נפגשנו, המח"ט, אני מפקד הצוות מירושלים. הגעתי להילחם בקיבוצים בתשעה באוקטובר ישר מטיול באינדונזיה. האמת שאין לי בית כי אני מטייל, אבל היה חשוב לי להגיע ולקחת את הפיקוד על הצוות הזה כי אני רואה את המלחמה הזו כשליח —" המח"ט כחכח בגרונו. "טוב, אנחנו כבר מכירים, כן," אמר.

"אני דור'י ר'חמי." כשרחמי ניסה להגיד את האות ריש היא לפעמים נשמעה כמו למד, לפעמים כמו וו, לפעמים נמרחה ולפעמים התגלגלה. השם שלו לבדו יצר בדרך כלל רצף תגובות מצחקקות, אבל אף חלק בפניו של המח"ט לא זז כשרחמי הציג את עצמו וגלגל כל ריש בתורה ואז מתח חיוך ענק על פניו. טוב, הוא באמת לא גר על שום גבעה. "אני מר'עננה וגר עכשיו בר'עננה." הצוות צחקק, אך המח"ט החווה בראשו וסימן להמשיך.

הערות

3 מע"ד: מכשיר עזר דיבורי — שפופרת טלפון שמתחברת לקשר צבאי. מח"טים אינם סוחבים את השפופרת שלהם בעצמם, אלא נוהגים להקצות אחראי לשפופרת. הם בדרך כלל מכנים אותו בצעקה רמה "קשר", או "מע"ד" ולעיתים נדירות מכנים אותו בשמו הפרטי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*