סודות הם שקרים

דרך החלונות הגדולים אפשר לראות אותה. לפעמים אני מרגישה שאני מצליחה להריח את הפרחים. בכל יום חמישי, בשעה שלוש בדיוק, מציץ זר חדש מבעד לווילון התחרה השקוף. מדי פעם, בשעות הערב, היא נוהגת להסיט את הווילונות, להדליק נרות ולהרקיד את בעלה לצלילי מוזיקה שמגיעים עד לפינת הרחוב שבה אני מסתתרת. בסוף הריקוד הם תמיד מתנשקים בתשוקה עזה, כמו אחרי פרידה ארוכה במיוחד.

בכל יום בשעה שבע וחצי השליח מגיע עם אריזות אוכל. היא אוהבת רק אוכל של מסעדות יוקרה ותמיד שותה יין לבן בכוס זכוכית גבוהה. היא אף פעם לא מזמינה לעצמה קינוח.

פעמיים בשבוע, אחרי שהם מסיימים לאכול, מישל יורדת למטה ויוצאת לצעידה קלה מסביב לבניין. בהתחלה חשבתי שזו הליכה ספורטיבית שמטרתה להוריד את כל המטעמים שאכלה ולשמור על הגזרה המושלמת שלה, אבל מישל מקיפה את הבניין בהליכה איטית ולפעמים מתיישבת על אחד הספסלים שברחוב ומתחילה לצלם את עצמה. לעתים נדירות, כשמשהו מעניין לוכד את תשומת ליבה, היא מפנה אליו את המצלמה.

האם רון מכריח אותה לצאת מהבית או שאולי היא זקוקה לכמה דקות אוורור בין מערכה למערכה?

תמיד, אבל תמיד, היא נראית לי כמו שחקנית ראשית בהצגה. האנשים ברחוב, הדיירים בבניינים ממול, הם הקהל הפרטי שלה.

ואולי היא עורכת את ההצגה הזאת רק בשבילי?

פרק 1

"הפעם אני באמת לא מרגישה טוב, אני חושבת שעברתי עוד אירוע," אימא אמרה עוד לפני שהספקתי לפתוח את הדלת במלואה. פניה אדומות, האישונים מורחבים, אפה רוטט כמו אף של ארנב שנמצא בסכנה.

פתחתי את הדלת לרווחה והיא דהרה פנימה כאילו צבא של שדים רודף אחריה.

"אימא, את יודעת מה השעה עכשיו? אחת־עשרה בלילה. אבא בטח דואג לך מאוד."

"אבא שלך דואג לי?" היא גיחכה ולראשונה זה זמן רב נראתה צלולה לחלוטין. "אם הוא חזר הביתה, ואני בטוחה שהוא עדיין לא חזר, הוא בטח מאושר לגלות שאני לא שם. אבל ברור שהוא לא חזר הביתה, הוא אצלה. אני בטוחה שהוא אצלה. היא כישפה אותו, ועוד מעט הוא יעזוב אותי. בטח כבר עכשיו הוא עוזב אותי," היא התנשפה.

"אני הולכת להביא לך כוס מים, אל תזוזי מפה. לקחת את הכדורים שלך?"

נכנסתי למטבח, פתחתי את ברז המים והתקשרתי לאבא.

"את יודעת מה השעה?" הוא ענה בזעף.

"שמת לב שאימא שוב נעלמה?" הכוס רעדה בידי וקצת מים נשפכו על הרצפה.

"הייתי כל היום בפגישות, ואחר כך הייתי חייב להתאוורר קצת," הוא אמר, בלי להתנצל, כמובן.

"טוב, אז אימא פה. הבגדים שלה מלוכלכים והשיער שלה פרוע. נראה לי שהיא הסתובבה כל היום בחוץ."

"עדיף שהיא תסתובב מחוץ לבית מאשר תשכב במיטה כל היום." הוא קבע בביטחון. ברקע נשמעו מוזיקה מזרחית וצהלות שמחה. "מיקי, אתה בא?" שמעתי קול מתחנחן של אישה.

"אני חייב לזוז," הוא הודיע, "עדיף שהיא תישן אצלך הלילה."

"אני לא רוצה שהיא תישן אצלי," שמעתי את הבהלה בקולי.

"אז שתיקח מונית," הוא אמר באדישות.

"היא לא יכולה לקחת מונית במצב שלה," הרגשתי כאילו אני מדברת אל בטון.

"אז תסיעי אותה, בשביל מה קניתי לך רכב? תסיעי אותה ותישארי לישון שם, שהיא לא תעשה משהו לעצמה." הוא פקד עליי וניתק את השיחה.

כשחזרתי לסלון אימא הסתכלה עליי במבט הרדוף הזה שלה, שהפך לכל כך מוכר.

"התקשרת אליה?" היא שאלה. "התקשרת אליה ואמרת לה שתעזוב את אבא שלך בשקט?"

"כן, התקשרתי," שיקרתי לה שוב.

"ומה היא אמרה?"

"שהיא מבטיחה שהיא תעזוב אותו." הרגשתי שהלב שלי נשבר.

"זה טוב," אימא קרנה אליי, "כשהיא תעזוב אותו, הכול יהיה בסדר, הכול יחזור להיות כמו שהיה פעם. גם אני אחזור להיות מה שהייתי. אני מבטיחה לך." חיוך של ילדה הפציע על פניה.

פרק 2

סוף־סוף מישל הסכימה להיפגש איתי.

התנאי היחיד שלה היה שניפגש כמה שיותר רחוק מהבית שלה בצפון תל אביב. במשך יותר מחצי שנה, מרגע שאימא סיפרה על קיומה, כמו סטוקרית משועממת ליקטתי כל פיסת רכילות שהתפרסמה עליה, אבל זה לא הספיק. הייתי חייבת לראות בעצמי אם היא ממשיכה להיפגש עם אבא שלי, כמו שאימא טוענת.

המצב של אימא המשיך להידרדר ואני הייתי נואשת. בשלושת השבועות האחרונים מצאתי את עצמי, כמעט מדי יום, עומדת מחוץ לבניין שלהם, מחכה לראות מה מישל עושה. האם שוב תצא לאחת מההליכות הארוכות שלה, חמושה באוזניות? לפעמים היא צעדה בנחישות, כמו לוחמת לתוך שדה קרב. נראה שהיה לה יעד ברור, אבל היא הלכה במעגלים מוזרים שהחזירו אותה הביתה. ובכל פעם שהתקרבה לביתה, האטה את צעדיה, כאילו הכניסה ללובי המפואר מלווה במאבק.

פעם אחת ניסיתי ללכת אחריה. קילומטרים. אפילו לרגע היא לא עצרה כדי לשאוף אוויר. החלטתי לסגת לפני שאתמוטט ברחוב מרוב תשישות. ומישל, שמבוגרת ממני בערך בשתים־עשרה שנים, המשיכה לצעוד כאילו היא מרחפת בתוך בועה צוננת של אוויר — הגב זקוף, בגדי הספורט היוקרתיים מלטפים את גופה הנערי, הקוקו הבלונדיני המעצבן שלה מתנועע ימינה ושמאלה, כאילו אין שום דאגה בעולם.

תהיתי אם אישה אלימה ממני הייתה מנסה לפגוע בה. הרעיון שלחייה החיוורת תאדים מסטירה מצא חן בעיניי, אבל ידעתי שגם אם היה לי אומץ להעיף את הסטירה שמדגדגת לי בקצות האצבעות, מישל הייתה מפילה אותי לרצפה ובועטת בי עד שהייתי הופכת לעיסת בצק מדממת.

יכול להיות שאני מייחסת לה כוחות לא קיימים, שהיא לא מפלצת שטנית אלא בן אדם בדיוק כמוני. טוב, לא בדיוק כמוני, כי היא בטוח סוציופתית שמתענגת על ההרס שהיא זורעת סביבה. אבל בין שמישל היא אישה נורמלית ובין שהיא השטן שלובשת פראדה — אין לי ספק שהיא אשמה. וכל אחד שהיה נוכח באחת מהאפיזודות של אימא שלי היה חושב בדיוק כמוני.

אם לא אנקוט צעד נועז, אבא יממש את האיום שלו ויעזוב את הבית, אימא תשקע בדיכאון עמוק ולא תצליח להתאושש הפעם. אני זו שאיאלץ לחזור הביתה ולטפל בה. אני זו שאצטרך להשגיח שלא תנסה לפגוע בעצמה. אבא יתנגד, כמובן, שנאשפז אותה, כי מה יגידו השכנים, ולא תהיה לו שום בעיה שאני זו שאשלם את המחיר היקר, כנראה למשך כל החיים שלי.

התחלתי לעקוב אחרי מישל כי חשבתי שאוכל להוכיח לאבא שמישל חוגגת כל לילה עם בעלה החדש, ולא תעזוב את חיי השפע והפאר שלה כדי לחיות עם אדם רגיל כמוהו. ידעתי שצילומים לא יזעזעו אותו — כמו בדיון בבית משפט, רציתי להשתמש במילים של מישל כהוכחה נגדה.

הקדשתי כל רגע פנוי למחשבה איך לגרום לה להסכים לדבר איתי. הרעיון הראשון שעלה בדעתי היה להשתמש בו. לשקר לה. להגיד שאבא נכנס לדיכאון, לא ישן ולא אוכל, לא מרוכז בעבודה ומפסיד לקוחות — רק את יכולה לעזור לו, או משהו כזה. לפנות לאגו העצום שלה כדי שתסכים להיפגש איתי. כשחשבתי על זה לעומק, הבנתי שאני לא יודעת מה מצב מערכת היחסים ביניהם בימים אלה. אימא אמרה שאבא מכחיש שהוא עדיין נפגש איתה, אבל שתינו מרגישות שמשהו קורה מתחת לפני השטח. דבר אחד בטוח, בכל השנים שהם היו יחד, בכל השנים שחגגו מאחורי הגב שלנו, מישל למדה את אבא שלי ממש טוב. כנראה הרבה יותר טוב ממני. היא בחיים לא הייתה מאמינה שהוא נכנס לדיכאון, הוא פשוט לא טיפוס כזה.

ההתלבטויות שלי נמשכו כמה שבועות טובים, שבהם המשכתי לעקוב אחריה. פעם אחת ראיתי אותה נעצרת באמצע הגשר הסמוך לנמל תל אביב, ומשליכה לתוך המים משהו שנראה כמו אריזת מתנה סגורה. ניסיתי לצלם אותה, אבל לא הצלחתי. היא תמיד הלכה מהר מדי, היא תמיד בחנה בחשדנות את הסביבה. גם כשהצטלמה סלפי — והיא עשתה זאת פעמים רבות — הצילום היה מהיר ולא מתוכנן, כמו של צלם פפראצי שמפחד שיתפסו אותו ויחרימו לו את המצלמה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאין לי ברירה, אם אני רוצה שהחיים שלי לא יתרסקו לחתיכות, אני חייבת לדבר איתה.

עבר עוד חודש עד שהעזתי להתקשר. באותו יום חיכיתי עשר דקות לאחר שרון, בעלה הזקן, עזב את הבית. כשראיתי שהוא לא חוזר, הקשתי את המספר באצבעות רועדות.

מישל ענתה בתוך שני צלצולים, "כן, דניאלה, איך אני יכולה לעזור לך?"

העובדה שלמישל היה את מספר הנייד שלי ערערה אותי לגמרי, וגם ככה לא הייתי במצב רגוע במיוחד. נשמתי עמוק, נחושה בדעתי להגיד את המשפטים ששיננתי כל כך הרבה פעמים, "מישל, את הרסת לי ולמשפחה שלי את החיים. את חייבת לי הסבר." במקום זה שאלתי, "אבא שלי נתן לך את מספר הטלפון?"

"מה את חושבת?" היא צחקה באושר, כמו ילדה שגילתה שקיבלה במתנה בובת ברבי. "נו, אל תשתפני עכשיו, תגידי לי איך אני יכולה לעזור לך?"

"את הרסת לי את המשפחה, את שברת את אימא שלי, ומן הראוי שתיתני לי כמה תשובות," גמגמתי.

"ברור שאני חייבת לך תשובות," גיחכה, "הילדה הטובה של אבא, מתקשרת אליי כדי לקבל תשובות, כמה נפלא."

"אז אנחנו יכולות להיפגש ולדבר על זה כמו שתי נשים בוגרות?" שאלתי בהיסוס.

"נשים בוגרות? מה שבטוח הוא שאחת מאיתנו בוגרת מאוד," שמעתי את הלעג בקולה. "דניאלה, אם את רוצה להיפגש, בואי ניפגש. בשביל הבת של מיקי יש לי את כל הזמן שבעולם."

שבוע לאחר מכן, מישל ואני ישבנו זו מול זו על ספסל בגן מאיר. האוויר כבר התחיל להתקרר, מבשר על סוף הקיץ.

האיפור על פניי היה מדויק כמו ציור שעמלו עליו במשך שעות רבות. לבשתי חולצת כפתורים מגוהצת שאני תמיד מופיעה איתה בבית המשפט ומכנסיים אפורים מחויטים, נעלי הסירה השחורות שלי הבריקו. מישל, לעומת זאת, לבשה מכנסי ג'ינס כחולים דהויים וטישירט אפורה. פניה היו נטולות איפור, שערה אסוף באותו קוקו מרגיז. למרות חוסר המאמץ שלה, ידעתי שהיא נראית פי אלף יותר טוב ממני. היא בחנה אותי בסקרנות משועשעת, כאילו הייתי ניסוי מעבדה חדש. שתקתי. היו לי כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה דברים שהייתי חייבת לדעת, ומשימה אחת גדולה.

מישל שיחקה בהיסח הדעת בטבעת יהלומים שנראתה גדולה מדי על האצבע הדקה שלה.

"אז מתי החלטת להרוס את החיים של ההורים שלי?" מייד התחרטתי על השאלה. הבעת פניה שידרה בבירור את חוסר שביעות הרצון שלה.

"זה הסיפור שלי, אז או שאני מספרת לך אותו בדרך שלי או שאני קמה והולכת מכאן." מישל הרימה מהספסל תיק צד שנראה כמו ביצת הפתעה עשויה מיהלומים, והניחה את הרצועה על כתפה.

"בסדר," הסכמתי בקול חלש. ידעתי שאין לי שום אפשרות אחרת. אם החלטתי למצוא פתח שדרכו אוכל להוציא את מישל מהמשפחה שלנו, אני חייבת להעמיד פנים שאני משתפת פעולה.

מישל נשענה לאחור, הסתכלה על השמיים הצלולים והתחילה עם הסיפור המוזר שלה. "אני זוכרת שעמדתי על המדרכה ברחוב בן יהודה. זה היה בשיא הקיץ והשעה הייתה שתיים בצהריים. היה כל כך חם ולח, כמו בסאונה טורקית עלובה. הרגשתי שהחולצה נדבקת לי לגב. אני שונאת להזיע. חיכיתי לאיתן. הוא הבטיח שהוא יבוא לקחת אותי חזרה הביתה. הופתעתי שהוא עדיין לא היה שם."

"מי זה איתן?" שאלתי מבולבלת.

"הכרתי את איתן כשהייתי חיילת. הוא היה מפקד בכיר בצבא. עמידה בזמנים הייתה עבורו חוק שאסור להפר, אבל כנראה שתמיד ידעתי איך לגרום לגברים להפר את החוקים," ציינה בגאווה. "הסתכלתי סביב, אבל לא ראיתי אותו. התקשרתי אליו והוא ענה, 'מייד. אני כבר מגיע. הנה אני רואה אותך. את לא רואה אותי?' הסקודה האדומה שלו חלפה מולי. הנה אני בצד השני של הכביש. הקול שלו היה רגוע לגמרי, שונה לחלוטין מהקול החנוק בערב הקודם כששאלתי אותו מה קרה, כי לראשונה בחיינו המשותפים חשבתי שגיבור ישראל עומד לבכות."

הרגשתי שמישל נכנסת לעולם משל עצמה, שקועה לגמרי בתוך הזיכרון. רציתי לשאול אותה מה הקשר בין איתן ובין אבא שלי, אבל לא העזתי להפריע לה — משהו אלים בשפת הגוף שלה ציווה עליי לשתוק. מישל לא הייתה מודעת לחוסר הסבלנות שלי וגם לא לפרפרי השמחה שהרגשתי נוכח מצוקתה.

"איתן החנה את הסקודה מעבר לכביש, הוא פתח את הבגאז' והוציא ממנו את שתי המזוודות שאנחנו תמיד לוקחים לנסיעות שלנו בחו"ל. הוא השליך את המזוודות היפות שלי על המדרכה המלוכלכת. עמדתי מעבר לכביש, מנסה להבין מה אני רואה. המון מחשבות רצו לי בראש. כשנזכרתי במבט שהיה לו אתמול, הבנתי שהוא עוזב אותי. איתן חזר לרכב שלו ואני התחלתי לרוץ לכיוונו. כמו איזה כלבלב נטוש, רצתי אחרי מכונית נוסעת." מישל פיזרה את שערה וצחקה כאילו היא מספרת על מעשה קונדס שעשתה. הופתעתי לשמוע שאין טיפת מרירות בקולה.

"מזל שמאמן הכושר שלי ידע את העבודה שלו. תוך כדי ריצה, בלי לאבד קצב נשימה, התקשרתי לאיתן. הוא מייד התחיל לצעוק, 'את לעולם לא תשתני. את תמיד מבטיחה שתשתני אבל עכשיו אני מבין שזה בחיים לא יקרה. למי הבטחת שתחכי בחדר הכושר? עם מי חשבת לשתות קפה אחר כך? למי לא תבריזי?' דממה. חשבתי שאיתן ניתק את השיחה. 'אז עכשיו תפסת לך בחור שמתאמן בחדר כושר, זונה,'" מישל אמרה בטון של גבר.

לפני שהבנתי מה אני עושה, שאלתי, "מי הגבר שאיתן דיבר עליו?"

מישל חייכה מרוצה מהצלחתה לרתק אותי לסיפור. "שחר הוא אבא שהכרתי כשהייתי מפיקת ימי הולדת לילדים מפונקים מאוד." מישל מפיקת אירועים, ועוד ימי הולדת? בחיים לא הייתי מתארת לעצמי את נסיכת היהלומים רודפת אחרי ילדים מזיעים שקופצים על מתנפחים.

"בכל פעם שנפגשנו לתכנן אירוע, שאר העובדות הזילו עליו ריר. רציתי להיות הראשונה שמשיגה אותו. עד היום הוא שולח לי מזל טוב ביום ההולדת, ואני אפילו לא צריכה להרים מסיבה."

הטלפון של מישל צפצף בלי הפסקה מהודעות שנכנסו. היא שלפה אותו מהתיק בציפורניים מטופחות משוחות לק אדום והתחילה לקרוא. ברור שהיא לא התנצלה, ברור שלא היה לה אכפת שאני ממתינה למוצא פיה.

כעבור כמה דקות, כשסיימה לענות להודעות, הניחה את הנייד על הברכיים והסתכלה עליי — הקהל הפרטי שלה. "אתה לא תעזוב אותי, אתה לא תזרוק אותי ככה באמצע הרחוב," היא אמרה. "רצתי לתוך הכביש הסואן. שמעתי חריקת גלגלים חזקה, נהג אוטובוס הצליח לבלום רגע לפני שפגע בי," המשיכה בטון רגוע כאילו היא מתארת איזה סרט משעמם שצפתה בו. "איזה חוסר אחריות מצד איתן, הוא הרי מכיר אותי, הוא יודע שאני יכולה להתחרפן ולעשות דברים משוגעים. הוא יודע שלא אכפת לי למות. אם הייתי נהרגת הוא לא היה סולח לעצמו. ואז איך החיים שלו היו נראים בלעדיי, ועם כל רגשות האשם האלה? גם כשהאוטובוס היה במרחק כמה סנטימטרים ממני ואנשים צעקו בבהלה, לא הפסקתי לדבר איתו. בהתחלה אמרתי לו שהשתניתי, אחר כך הבטחתי שאשתנה, זרקתי הבטחות שלא התכוונתי לקיים. איתן שתק, מחכה שאעצור לנשום. כשנגמרו לי התירוצים והבקשות, הוא פקד עליי לחזור לקחת את המזוודות. הוא אמר שהוא שם במזוודה כסף מזומן כדי שאוכל לקחת חדר בבית מלון. באותו רגע הבנתי, אהיה חייבת להילחם שוב. הוא ניסה להיפרד ממני כל כך הרבה פעמים, העיף אותי מהדלת ואני חזרתי דרך החלון."

מישל הסתכלה עליי ברצינות. "זה לא דימוי," אמרה, "פעם אחת באמת נכנסתי דרך החלון. לא הייתה לי ברירה, הוא החליף את המנעולים. לא הרשיתי לאיתן לעזוב אותי, אני לא מרשה לאף גבר לעזוב אותי, אני תמיד מצליחה לגרום לדמעות לרדת ברגע המתאים."

לפתע היא נעמדה על הספסל, פרשה את ידיה לצדדים ואמרה בקול רם, "הייתי מעמידה פנים שאני משרתת מהמאה השמונה־עשרה, יורדת על הברכיים, מחבקת לו את הרגליים ומבטיחה את אהבתי הנצחית. הייתי מסתכלת עליו מלמטה למעלה ואומרת לו שהוא האדון היחיד שלי."

ההצגה הסתיימה במהירות שבה התחילה. מישל התיישבה. "ברור לך שאף פעם לא באמת התכוונתי למה שאמרתי. פשוט ידעתי שאני צריכה להיזהר יותר."

נביחה גרמה למישל להשתתק. היא הסתכלה לכיוון גינת הכלבים וחייכה לעצמה. "יש לי סיפור בשבילך על גינת כלבים, אבל עכשיו, כדי שלא תייללי לי, נדבר קצת על מיקי," פסקה, "רק כשאיתן ניתק את השיחה, שמתי לב שהמשרד של אבא שלך נמצא לא רחוק. החלטתי ללכת אליו. לשנייה חשבתי על איך שאני נראית — מזיעה, שיער פרוע ועיניים נפוחות מבכי. אבל בשביל מיקי אני לא צריכה לסדר את עצמי. עד היום מיקי הוא הגבר היחיד שאני לא צריכה להיות יפה בשבילו. לפעמים בכוונה הפכתי את עצמי ללכלוכית בשבילו. ידעתי שהוא אוהב את התחפושת הזאת. מיקי אהב שיש לי בטן קטנה. לפני שהייתי מגיעה אליו הייתי שותה המון קולה כדי שהבטן שלי תתנפח, והוא יוכל לדמיין שאני בהיריון."

בחילה טיפסה במעלה הגרון שלי. קמתי במהירות מהספסל, התכוונתי ללכת בלי להסתכל לאחור. "ברגע שאת הולכת, את לא חוזרת יותר," אמרה מישל בקול שטוח, "ברגע שאת הולכת, אני מתקשרת לאבא שלך וקובעת איתו פגישה לתכנון העתיד המשותף שלנו."

"לאן זה מוביל אותנו?" השאלה נפלטה מבין שפתיי.

"לשקט הנפשי שלך, שכל עוד אנחנו מדברות, אני לא אצור קשר עם אבא שלך." ראיתי את ההבטחה בעיניים שלה והתיישבתי חזרה על הספסל. "אני חייבת להספיק לאימון הכושר. אני כבר אתקשר אלייך," אמרה מישל, התרוממה מהספסל והלכה.