אהבה - לא מה שחשבנו

דבר העורכת

מהי אהבה?

איציק טוען שהדברים המובאים בספר זה לא התגלו על ידו; רבים דיברו על כך בצורה זו או אחרת במרוצת השנים. אולי זה נכון – אבל זו הפעם הראשונה ששמעתי אותם באומץ, בביטחון עצמי, בישירות, בכנות ובקול ברור ורם.

האהבה תלויה בדבר.

תמיד. כל אהבה. לא פשוט להשמיע אמירה כזו, שמתריסה כנגד האמונה שלנו כי יש אהבה שאינה תלויה בדבר וכי היא האהבה האמיתית, בצורתה הטהורה והמזוקקת. אותה אהבת אם לילדיה, אהבתם של רומיאו ויוליה, אהבה שכולנו חולמים עליה.

איציק לא חושש לנתץ אמונה זו ולומר לכולנו שכל אהבה תלויה בדבר ושזה לא דבר רע, אלא להפך – זה טוב. כשנבין זאת אף נוכל לפעול כדי לחזק את האהבה שלנו.

לאורך העריכה למדתי המון ורכשתי כלים ותובנות שעזרו לי להבין את קשרי האהבה שלי. מפרק לפרק החכמתי, העמקתי ועברתי בעצמי את אותו מסע אחר צפונותיה של האהבה. התבוננתי פנימה ותהיתי על הקשר שלי עם ילדיי ועם בני הזוג שלי לאורך השנים, על האהבה שלי אליהם ובעיקר על מה שאני מחפשת; מה נכון לי, מה טוב עבורי.

אני מודה שזה היה בונוס אדיר שהפקתי מתהליך העריכה, והכל תוך כדי טיול לאורך הפרקים, כמו סיור בין שבילים בגן שכל אחד מהם מוביל לפינה אחרת, נסתרת, מעניינת, מסקרנת וקסומה.

לא אחת גם התעמתי עם איציק, מבקשת לדייק, לחדד, לא חוששת להתריס ולשאול שאלות קשות, ואיציק במתינות הקשיב, ביאר ופירש.

עריכת הספר ארכה יותר משנתיים, על רקע תקופה כל כך מטלטלת שעברה עליי, עלינו ועל המדינה. אני חושבת שאיציק ואני נהנינו ממסע משותף ומאתגר שבמידת־מה היה עבורנו מפלט מהעצב ומהקשיים שסביבנו.

הספר היה בשבילי עוגן של שפיות, עוגן של מרגוע, רגעים שבהם יכולתי לשים הכל בצד ולצלול לעולם אחר. כמו עליסה בארץ הפלאות, גם אני מצאתי את עצמי נשאבת לעולם קסום ומסקרן.

נהניתי מהלמידה, מהחקירה של האהבה ומהחשיפה לתאוריות של הוגים, פילוסופים, פסיכולוגים ומדענים אחרים ששולבו בפרקי הספר ושהעניקו תוקף לתאוריה שמובאת בו. נוסף על כך, זו הייתה הזדמנות עבורי להעמיק, לחקור וללמוד גם מעבר לנושא הספר עצמו.

אני מודה לאיציק שבחר בי להיות שותפה בהבאת הקול הזה אליכם, ומאחלת לכם, הקוראים, שתיהנו גם אתם מקריאת הספר, שתלמדו, שתחכימו, ויותר מכל – שתהיה לכם הרבה אהבה.

סיגל אדם,

עורכת

הקדמה

לא אוהבים אותי.

לא באמת. לא באמת אותי, את מי שאני, כמו שאני. לא אהבה שאינה תלויה בדבר. ומה עם האהבה שלי, זו שבתוך עצמי, לבני הזוג, למשפחה? האם היא אמיתית בכלל? האם היא לא תוצר של איזה צורך אגואיסטי שלי?

הרי עמוק בפנים, בלילה, רגע לפני שההכרה בורחת מהמציאות, ברור לי שזה ככה. אבל אסור שיֵדעו.

אי פעם הרגשתם כך?

יוסי היה נשוי כבר חמש שנים, והכל נראָה בסדר בבית; שני ילדים. עבודה מסודרת. הכל רגוע. אוהב את אשתו והיא אוהבת אותו. הוא חשב שהכל טוב. שזה מה שזה.

והנה...

והנה יום אחד מישהי מהעבודה התחילה איתו. ככה, ספונטני. מה שקרה זה שהוא התנהג בחופשיות ובאותנטיות, לא כמו בבית, והנה פתאום הגיעה מישהי שאוהבת אותו כך, כמו שהוא. אוהבת אותו עם כל התכונות וההתנהגות שלא הביא לידי ביטוי בבית עם אשתו.

פתאום הוא קיבל מענה לכל הצרכים הסודיים והחבויים שלו, שהוא אפילו לא ידע שיש לו, ושבטח ובטח לא קיבל עליהם מענה בזוגיות עם אשתו.

פתאום האישה בעבודה אהבה אותו. ממש אהבה אותו, ללא תנאי, והוא הרגיש אהוב מאוד וגם אוהב מאוד.

לא כמו בבית.

יוסי שאל את עצמו, מה בעצם קורה לי בבית? מה הבעיה? מה קרה פה? ומייד הכתה בו ההבנה שבבית הוא בעצם לא מקבל מענה לצרכים האמיתיים שלו, או לפחות על חלק גדול מהם.

פתאום ההוויה הלא אותנטית שלו בבית התבהרה לו. יוסי גילה את מי שהוא בפנים.

וכן, ברור שהוא לא לבד בסיפור הזה. רבים מרגישים בקשרי האהבה שלהם ש"משהו לא עובד טוב", שזה "לא מספיק"; חווים תסכול, לא מצליחים למצוא אהבה, לא מרגישים אהובים או לא מצליחים ליצור קשר טוב ומשמעותי. יש אנשים שמנהלים קשרים קצרים ולא מספקים, ויש מי שמתוסכלים מזה והורסים לעצמם את החיים.

אפשר גם אחרת?

אבל יש גם נקודת מבט אחרת על קשרי האהבה ועל אהבה בכלל; נקודת מבט שאם תאמצו אותה ותשנו את החשיבה וההתנהגות, תוכלו למצוא את עצמכם במקום אחר. קל יותר. רגוע ולא מתוסכל.

ומשם, אם תרצו, תוכלו לצאת ולשפר את מערכות היחסים שלכם ולזכות באהבה משמעותית וטובה יותר.

רכבת ההרים המחשבתית הזו, שאני עומד להכניס אתכם אליה, מיועדת לרגעים שבהם אתם יכולים להיות כנים עם עצמכם. ממש כמו הצו היווני המוקדם ביותר, "דע את עצמך", ככל שנבין יותר מדוע אנו פועלים כפי שאנו פועלים, מצבנו יהיה מעט טוב יותר, או אולי נסבול פחות, ואף נוכל להעיד שאנו מאושרים יותר.

אל תהיו ביקורתיים. כרגע נדרשת מכם גישה אמפתית, סבלנית וכנה, כלפי עצמכם בעיקר. חשוב שתהיו מוכנים להסתכל פנימה, להטיל ספק ולבחון מחדש את מה שאתם רואים כאמת. אמפתיה כלפי עצמנו וצרכינו היא מרכיב מרכזי כאן. עלינו לגשת לעצמנו מתוך מרחב לא שיפוטי.

בעמודים הבאים תהיה התייחסות רבה גם לתחושות ולרגשות שלנו. אני מאמין כי הרגשות והתחושות העולים בנו הם סימנים שמסמנים לנו מה נכון עבורנו. אלו הסימנים הבסיסיים הטבועים בנו, מלידתנו, בטבענו כבני אדם. אנחנו לא חייבים לפעול מייד בתגובה לרגשות העולים בנו, אך בהחלט חשוב לשים לב אליהם, לתת להם “קול” ו”במה”.

ייתכן כי במהלך גדילתנו, במוסדות החינוך או בבית, לא נתנו לנו לבטא את מה שאנו מרגישים או חושבים בעקבות הרגשות, וכך גם אנחנו למדנו לא להקשיב להם ואולי אף חשבנו שהרגשות שלנו מוגזמים או לא נכונים.

לכן, גם כאשר היו לנו רגשות “חשובים” ומשמעותיים יותר, התעלמנו מהם. אותם רגשות ספונטניים ואותנטיים לא קיבלו מקום אצלנו. התרגלנו להתעלם מהם, אך בסופו של דבר התעלמות זו מאיימת על הנפש שלנו ופוגעת בה.

הדבר משול בעיניי למצב שבו אנו מקרבים יד לנר בוער ומרגישים כאב. לא יקרה נזק אמיתי בהתחלה, אך אם נתרגל להתעלם מההרגשה, נשאיר את היד באש והיא תישרף.

אני מזמין אתכם ואתכן לתת מרחב אין־סופי ורמקול עוצמתי לרגשותיכם – וכל זאת ללא שיפוטיות, בראש ובראשונה מצידכם.

אהבה מכל סוג

הרעיונות המובאים כאן מתייחסים לכל סוגי האהבה: אהבה (הנקראת בדרך כלל רומנטית) בין שני בני זוג, אהבה בין אחים, אהבה בין הורה לילד ובין הילד להוריו.

בנוגע להורות, הנושא קצת מורכב. מהי הורות בכלל? ומהי הורות נכונה?

בעידן שבו יש אימהוּת פונדקאית, העובדה שהילד גדל בבטן האם כבר אינה המדד להורות “נכונה”. בעידן שבו גם אבות מעורבים מאוד בגידול ילדיהם, אני מוצא את עצמי, כאב מעורב, מרגיש בנוח לדבר על הורות. אני הורה בכל מובן, גם אם ילדיי לא נולדו מבטני.

חשוב לי להדגיש, למרות חוסר הרומנטיקה שאולי מצטיירת בספר, בעיניי האהבה לא מתה. היא רק צריכה להפוך לאותנטית.

צאו איתי למסע אל האותנטיות שלכם, אל האהבה האמיתית שלכם.

אולי, סוף־סוף, תרגישו בסדר איתה ועם עצמכם.

מה זו אהבה

איך הכל התחיל

משנה אבות ה, ט"ז: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר – בְּטֵלָה אַהֲבָה, וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם; אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר – זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר, וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר – זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן".

מה הוא דבר? מה הוא תנאי?

הרעיון של "אהבה" נתפס היום כרגש אוניברסלי ונצחי, אבל בפועל הוא לא תמיד התקיים כמו שאנחנו מכירים אותו כיום. אהבה היא מושג מופשט, שיצרו בני האדם.

כדי להבין את זה צריך לחזור אחורה בזמן אל ראשיתה של משפחת היונקים, שהייתה משפחת החיות האחרונה שהופיעה על פני האדמה, לפני כ־150 מיליון שנה. מה שהבדיל את היונקים מבעלי חיים אחרים היה היכולת לשמור על חום גוף קבוע, בלי תלות בחום השמש.

היכולת הזו נתנה ליונקים יתרון גדול, כי היא אפשרה להם לפעול גם בלילה ולשגשג. אבל היה לזה מחיר: הם נזקקו לכמויות מזון גדולות ולמערכת מורכבת שמפיקה חום מהאנרגיה שבמזון.

אולם הגורים של היונקים הראשונים לא יכלו לעמוד בכך בעצמם. כדי לשרוד הם היו זקוקים לאם שתשמור עליהם, תחמם אותם ותאכיל אותם, עד שיוכלו להסתדר לבד.

במילים אחרות, הם נזקקו ל"אהבת אם".

האבולוציה של האהבה

וכאן, לטענת עדה למפרט¹ בספרה אבולוציה של אהבה, נכנסה לתמונה הברירה הטבעית, שהעדיפה את תכונת “ההורה האינטנסיבי” – אם מסורה ואכפתית, שמשקיעה זמן ומשאבים בהגנה על צאצאיה ובטיפול בהם.

ומהי “ברירה טבעית”? זהו מנגנון אבולוציוני שטבעו צ’רלס דרווין ועמיתו אלפרד ראסל וולאס. המנגנון מסביר איך תכונות מועילות שעוברות בתורשה – תכונות שמשפרות את סיכויי ההישרדות והרבייה – ממשיכות לעבור מדור לדור.

הצאצאים הרכים זקוקים קודם כל לחימום, ובהמשך גם להגנה ולהזנה, לכן אם מיניקה שמטפלת בצאצא שלה במסירות רבה היא תופעה יוצאת דופן. לא כל אם בטבע נשארת עם הצאצאים שלה עד שהם מתבגרים, כמו אצל יונקים, ובייחוד אצל בני אדם.

מסירות כזו לא הייתה מתאפשרת אלמלא נבחרה בתהליך האבולוציוני תכונה חדשה: תכונת ה”רגשיות”. נולד עולם רגשי חדש. תכונות אימהיות כמו אהבה, דאגה, טיפול – כולן נבררו. בעקבותיהן נבררו גם רגשות כמו דחף, רצון, דאגה, שמחה וסיפוק.

במילים אחרות, הופעתן של אימהות אוהבות הייתה תוצאה של ברירה טבעית, שכתמיד התקדמה עם התכונות ששיפרו את סיכויי ההישרדות והרבייה של המין האנושי. בלי אימהות מסורות בטיפול, לא היה סיכוי למין האנושי להתפתח ולהשתכלל.

הטיעון הזה של למפרט שופך אור חדש ומפתיע על מוסד האימהות. אהבת אם היא לא אינסטינקט מובן מאליו, אלא תוצר של תהליך אבולוציוני, שנבנה והתחשל בתנאים קשים מאוד.

למשל בימי הביניים, כך למפרט מספרת, כ־30% מהילדים מתו לפני גיל חמש. לטענתה רק אימהות רגישות ואכפתיות במיוחד לצרכים של ילדיהן הצליחו לשמור עליהם בחיים, ולכן הן גם הורישו, גנטית והתנהגותית, את תכונות הרגישות והאכפתיות.

מנקודת מבט זו, האהבה האימהית היא ההתחלה של כל אבולוציית האהבה. היא המודל הראשוני, או האבטיפוס, של כל סוגי האהבה שבאו אחר כך, כולל אהבה זוגית.

הצורך החזק בקשר, במגע ובקרבה פיזית שמאפיין זוגיות אנושית, מקורו בחוויות המוקדמות של הקשר בין תינוק לאם. אלה חוויות שנחקקות עמוק בתודעה שלנו ומעצבות את הציפיות שלנו ממערכות יחסים בהמשך החיים.

חיבוק, למשל.

החיבוק הוא תופעה שחוצה תרבויות, גילים ומגדרים. הוא מעניק תחושת חום, הגנה ונחמה. כשאנחנו מחבקים מישהו קרוב – בן משפחה, חבר או בן זוג – אנחנו בעצם משחזרים, במובנים מסוימים, את החוויה הראשונית של להיות מוקפים בזרועותיה של אימנו.

המגע הגופני הראשון שלנו מחוץ לרחם הוא בעצמו סוג של חיבוק, בין שזו האם שמחבקת ובין שזה הבד שעוטף אותנו. זהו מגע שמכסה את כל הגוף. אפשר לומר שבשנייה שנולדנו, אנחנו כבר נמצאים בתוך חיבוק.

החיבוק הוא זכר לקשר הראשוני והקדום, שבלעדיו תינוק אנושי לא היה שורד את החודשים הראשונים של חייו. מכאן אפשר להבין עד כמה החיבוק עמוק, טבעי, אוניברסלי ונצחי.

אנחנו לא רואים בו תופעה מוזרה, גם לא בין אדם מבוגר לילד או בין גברים ונשים. הוא לא משתנה ממשמעותו בין תרבויות שונות. לא מפתיע לגלות שלחיבוק יש גם השפעות פיזיות מרגיעות, ממש כמו נשימות במדיטציה.

חיבוק גם חוצה זנים. לא נדיר לראות אנשים מחבקים כלבים, חתולים או חיות מחמד אחרות. תמיד מדובר במגע “חם”, כמו זה של אותן אימהות ראשונות שחיבקו את הגורים שלהן כדי לשמור עליהם. זהו מגע גופני אנושי ייחודי ובסיסי.

אהבה וקוץ בה

חשוב להבין: אף תכונה לא נבררה במכוון כדי לשרת מטרה כלשהי. תכונות שונות הופיעו במקרה, והברירה הטבעית שמרה רק את אלה ששיפרו את הסיכוי להישרדות ולרבייה.

למשל, גם הבכי וגם החיוך הם תכונות אבולוציוניות שעזרו לתינוק לשרוד, לכן הן עברו בתורשה והמשיכו להתקיים.

תארו לעצמכם תינוק שלא בוכה כשהוא רעב או ילד שלא מחייך כשאימו מנסה לבדוק מה שלומו. איך היו מגיבים ההורים במקרים כאלה? כנראה באופן שונה, אולי בתגובה או בטיפול פחותים. לכן לתינוקות שבכו בזמן או חייכו אל האם היה סיכוי גבוה יותר לקבל תשומת לב, הזנה והגנה.

בדרך דומה נבררה גם תחושת ההנאה שמתלווה לפעילות מינית. ההנאה הזו עודדה התנהגות שהובילה לרבייה ולהמשכיות.

ברגע שמנגנון כזה מופיע ומתעצב, הוא כבר יכול לשמש גם לצרכים אחרים. לפעמים הוא ממשיך לתרום להישרדות, ולפעמים הוא דווקא עלול להזיק.

למשל, התשוקה למתוק ולמלוח שירתה אותנו בתקופות שבהן המזון היה דל ונדרש מאמץ רב להשיגו, אבל בעולם השפע של ימינו, אותה התשוקה הפכה לגורם מרכזי למחלות ולתמותה.

כך גם האהבה. היא התפתחה כתכונה אבולוציונית שמטרתה להבטיח טיפול בצאצאים, אך עם הזמן הפכה לרגש מורכב ורב־פנים.

בהתחלה הייתה האהבה קשורה לצורך הישרדותי פשוט. אחר כך היא הפכה לכלי שעוזר לבחור בן או בת זוג מתאימים, כאלה שיש סיכוי טוב להקים איתם משפחה ולגדל איתם ילדים.

בהמשך התפתחה האהבה למנגנון שממלא צרכים רבים נוספים בחיים האנושיים, וכפי שגילה יוסי, חלק מהצרכים האלה כבר אינם מתיישבים עם ההיגיון האבולוציוני שהוליד את האהבה מלכתחילה.

אהבה, אותה תכונה שנשמרה כי שיפרה את הסיכוי של המין האנושי לשרוד ולהתרבות, עברה שינוי עמוק. בני האדם לקחו את הרגש הזה למקום שונה מאוד מזה שבו התחיל. הדבר בולט במיוחד ברעיון של אהבה ללא תנאי.

השינוי הזה הוליד גם בלבול, תסכול וסבל. כשאנחנו מצפים מעצמנו או מהקרובים לנו לאהוב אהבה מושלמת, בלי דרישות או ציפיות, אנחנו שוכחים שהאהבה היא רגש מורכב. היא לא רק תחושה טהורה, אלא גם ביטוי לצרכים, לאינטרסים ולקשרים אנושיים מגוונים.

אשליות או מציאות?

הטענה הזו יכולה לעורר אי־נוחות, ואולי אפילו התנגדות. היא מערערת את האידאל הרומנטי של אהבה שאינה תלויה בדבר.

אבל האם עדיף להיאחז באידאל בלתי מושג ובאשליות או לחיות מתוך הכרה במציאות כפי שהיא?

במקום לשאוף לאהבה “מושלמת” ונקייה מחסרונות, אולי נכון יותר לנסות להביט במערכות היחסים שלנו באופן רציונלי ואובייקטיבי ככל האפשר.

במובן הזה ההסתכלות דרך העדשה האבולוציונית שמציעה למפרט דווקא טומנת בחובה מסר מעודד ומלא תקווה. כשאנחנו מבינים כמה עמוק טבוע הצורך לאהוב ולהיות נאהבים בהתפתחות האנושית שלנו, קל לנו יותר להכיל את הפגיעות, את הדרישות ואת האכזבות שמלוות לעיתים קרובות קשרים קרובים.

אם נבחר לקבל אחריות על היכולת הזו לאהוב, לטפח אותה ולכוון אותה מתוך מודעות, תוך הכרה במגבלותיה וריסון של ציפיות לא מציאותיות, נוכל אולי לחוות אהבה מספקת יותר.

זו לא תהיה אהבה שמתכחשת לצרכים האנושיים שלנו או מנסה לייפות את המציאות, אלא אהבה שנשענת על הבנה, על הכלה ועל שיתוף; אהבה שנרקמת מתוך החיים עצמם.

אבל זהו בהחלט אתגר לא פשוט. הוא דורש מאיתנו להביט פנימה בכנות, להכיר בפחדים, בכאבים ובמאוויים שמפעילים אותנו ולהעז לשתף אותם עם האנשים שקרובים אלינו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*