החיים שאחרי

פרולוג

ההתעוררות, 1980

עד אחרון ימיה תזכור מָריסָה אַנסַלדוֹ את הבוקר ההוא בתחילת אוגוסט.

היא לא תשכח כיצד שיקעה את פניה בכפות ידיה המלאות מים צוננים ונרעדה בהקלה. האוויר עמד. מחוץ לחלון הפתוח, הרחק מעבר לחוף, נראה הים דומם. שעה שקרני השמש התארכו על אריחי חדר האמבטיה, היא סירקה את שערותיה באיטיות והביטה בגאווה בצבע המוצלח לשיער, הזהה כמעט לחלוטין לגוון הערמוני שהיה לה בצעירותה. לאחר מכן, חפה מכל מרירות, החליקה במבטה אל שדיה, שדיים של אישה הנושקת לגיל חמישים.

במהלך החופשות בבית שעל הים הייתה מתעוררת בשעה מוקדמת ומתענגת על הרגעים ההם שהיו רק שלה, בדממת הבוקר, לפני ששקעה בטקסי השגרה וניגשה להכין את הקפה ולהעיר את סְטֶלבִיוֹ, בעלה.

אלא שבבוקר ההוא, כשלבשה את החלוק ההדוק על מותניה, הבחינה בהשתקפות דמותו של בעלה במראת הארון. הוא ישן שינה עמוקה במיטתם, לח מזיעה, ומחשבה נבזית עלתה בה. כזו שלא עלתה בה מזמן, שהרי התשוקה לא הייתה זו של פעם. הם שקעו בקהות חושים שתלו אותה בעייפות, בבתם שתמיד הייתה בבית, באוזנה החטטנית של אימהּ. אולם היום הסתובבה אליו באיטיות באור החדר האפלולי והרגישה דחף ללטף את חזהו העירום, את זיפי זקנו. אולי בגלל החופשה שזה עתה התחילה, או דממת הבוקר האינטימית, עקצוץ של כמיהה לנשיקותיו המחוספסות דגדג בשפתיה, וחמימות נעימה שטפה את ירכיה.

תשוקתה אליו גאתה מחדש, דחקה בה.

אולם אז שמעה מבעד לדלת החדר את אימה, לֶטיציה, נשרכת בצעדים איטיים לאורך הפרוזדור. היא חייכה לעצמה, השלימה עם ההזדמנות שהוחמצה ויצאה מהחדר, על פניה מבט של אהבה לבעלה.

זו הייתה הפעם האחרונה שבה חוותה מריסה אנסלדו תאוות בשרים.

היקיצה האחרונה בחיים שלפני כן.

1

החיים שלפני כן

מתי התחילו החיים שלפני כן?

כאשר החליטה להתחתן עם סטלביו אנסלדו, הייתה מריסה משיבה נחרצות.

ליתר דיוק, ברגע שבו הסתובבה והביטה בו, ביום ההוא כשטיילו זה לצד זו לאורך וִיָה דֶל מוֹרוֹ.

"אני רוצָה להתחתן איתך! בוא נתחתן, סטֶה," אמרה בפתאומיות, כמתגרה בו לעשות מעשה מטורף.

הוא הביט בה, מבולבל מתדהמה. אלפי שאלות ריחפו על שפתיו האילמות, איך, כמה, למה. אך רגשותיו אל הנערה הזו, עם גומות החן שנפערו בלחייה כאשר חייכה והמבט התוסס שבהק בכנותו, העניקו לו את כל התשובות שחיפש. הוא הנהן, מבלי לומר דבר. וכך, שעה ששילב את זרועו בזרועה והידק את ידו בידה, התחילו החיים שלפני כן.

זה היה אחד מימי ראשון בחודש נובמבר של שנת 1956.

לפני החתונה עם סטלביו גרה מריסה עם משפחתה. שנות ילדותה נערמו בזיכרונה באקראיות, כמו באלבום תמונות גדול בשחור ולבן. סצנות שהלכו ונעשו פחות ברורות שעה שהזמן טשטש את הקצוות, פורר באיטיות את הפרטים הקטנים. היו אלה שנים שבהן חיה עם הוריה ועם אחותה אֶמָה. שורה ארוכה של ימים רגועים או סוערים, אולם תמיד נעימים, כמו חיבוקו של אביה עם בטנו הנפוחה כאבטיח תחת סינר הצרכנייה.

מריסה לא זכרה את הפעם הראשונה שבה ראתה את סטלביו. הוא הופיע בחייה כמו ניצב בקולנוע, אי־שם ברקע, במקום שאיש לא מבחין בו. אולי זה היה בתחילת 1954, כאשר רוּגֶ'רוֹ, איש המשלוחים של מאפיית קָמַסְטרָה, התפטר ונסע לחפש את מזלו בטוֹרינו. מריסה הייתה שקועה בענייניה ובעבודתה בצרכנייה המשפחתית, במשך זמן רב כלל לא הבחינה בבחור הצעיר והשקט שהביא בכל בוקר את הלחם מהמאפייה במקומו של רוג'רו. בכל יום, לפני שעת הפתיחה, סידרה סחורה על המדפים, הדביקה מחירים, רשמה הזמנות, שעה שאביה, בסינר מבריק, סידר גבינות ונקניקים בדלפק־המקרר החדש שבו התגאה כאילו היה בנו. כאשר היה סטלביו מגיע, נהג לדפוק בעדינות על זגוגית הדלת ולהמתין שאביה יפתח לו. לאחר מכן מסר לו סלים מלאים בפסטה ובכיכרות לחם. אביה מיהר לרוקן את הסלים על מנת להחזיר אותם, ובינתיים היה סטלביו ניגש אל הקופה כדי להחתים את מריסה על ההזמנות. זהו, לא יותר מברכת 'בוקר טוב' אדיבה ו'תודה', בכל בוקר.

הראש שלה היה במקום אחר, היא חשבה על פרנצ'סקו, שמזה שנתיים התגורר בשווייץ ועבד כמלצר במלון בֶּלָה־וִיסְטָה שעל שפת האגם בז'נווה. זו הייתה הקרבה, ברור. הם נאלצו לנהל קשר מרחוק, להסתפק במכתבים, אבל הבטחותיו הלעיטו את הציפייה הארוכה. כדי לנחם אותה הזכיר לה פרנצ'סקו בכל הזדמנות שהוא נמצא שם למען שניהם, כדי לחסוך את הכסף הדרוש לפתיחת בית קפה גדול, ממש בפיאצה, כזה שיגרום לכל אלה מוִויָה וֶנֶטוֹ להחוויר. בכל פעם שחזר לרומא לכמה ימים, היו עושים אהבה ואז הוא היה מתאר לה לפרטי פרטים את מה שאמור היה להיות 'גרנד קפה מַלפִּיגִי': את השולחנות והכיסאות בסגנון אר־נובו, את השיש הוורדרד, הסטוּקוֹ על התקרה, את הוויטרינות בברזל יצוק, מוארות בחגיגיות, ואת המוזיקה אחרי חמש אחר הצהריים. הוא אף החליט שהיא לא תצטרך לעמוד בקופה ולא לשרת את הלקוחות, יהיו לו עובדים לשם כך. היא רק תופיע מדי פעם במעיל פרווה, כיאה לבעלת הבית. בפעם הראשונה צחקה מריסה וקבעה שלא אכפת לה לעבוד, היא רגילה לכך: הרי היא עובדת בחנות המשפחתית מאז שסיימה את הלימודים בבית הספר, והדבר מעולם לא הכביד עליה. ובכלל, יוכלו לחסוך בעובד, במיוחד בהתחלה. אבל הוא לא היה מוכן לשמוע, הוא רצה לפצות אותה על ההמתנה הארוכה ולפייס את הוריה, שסוף סוף יוכלו לראות את בתם מסודרת.

מריסה הייתה צעירה, מאוהבת ומוסחת דעת. בנובמבר 1955, אחרי שישה חודשים שבהם לא התראו, הגיע פרנצ'סקו לרומא כדי להשתתף בהלוויית דודתו. האובדן המצער עורר אצלם מעט מאוד עניין, ומהר מאוד הם נסחפו אחר תשוקתם, שהתעצמה בחודשים שהיו רחוקים זה מזו. כך קרה שמייד אחרי חג המולד ידעה מריסה שהיא מצפה לילד.

בוקר אחד בסוף דצמבר התחננה מריסה בדמעות אל רופא המשפחה שלא יאמר דבר בנוגע להריונה. מייד לאחר מכן מיהרה בחזרה אל הצרכנייה ומלמלה לאביה הסבר נדוש כלשהו בדבר איחורה. בתירוץ נוסף, ירדה אל המחסן הקטן והחלה להתהלך בו הלוך ושוב. הבושה, הפחד, כי פרנצ'סקו רחוק כל כך... המומה מהבלבול, התירה לעצמה לבכות בכי קצר, שטפה את עיניה במים קרירים ואמרה לעצמה שאחרי הכול, זה לא סוף העולם. ניתן יהיה לארגן חתונה בתוך כמה שבועות, היא יכולה לנסוע לשווייץ ולהיות שם עם פרנצ'סקו כמה שצריך. פעמים רבות בעבר הציעה להצטרף אליו, אך הוא העדיף שלא: הגרנד־הוטל סיפק לו מזון ומגורים בחינם בחדר זוגי שחלק עם עמית לעבודה, היה זה חיסכון משמעותי בהוצאות. כך בסוף כל חודש, אחרי ששלח קצת כסף למשפחתו, הצליח לשים בצד כמעט את כל המשכורת. אולם כעת, חשבה מריסה, יהיה תינוק. זה משנה את הכול. עליהם למהר ולסדר את העניין, לא חשוב באיזו אמתלה יבחרו, ולא חשוב אם האנשים יתחילו לדבר.

ביום ראשון שלאחר מכן אמרה מריסה שהיא יוצאת לבקר חברה בבית החולים, אבל הלכה להתקשר לפרנצ'סקו מתא הטלפון של אחד המלונות במרכז העיר. המרכזנית אילצה אותה לחכות על הקו זמן ממושך. לאחר מכן ביקש ממנה הפקיד בגרנד־הוטל, שלמזלה דיבר גם איטלקית, לחכות זמן נוסף שעה שהעביר את השיחה למסעדת המלון. מריסה התפללה שיזדרז, נותרו לה רק מעט מאוד מטבעות לשיחה. לבסוף שמעה את קולו מעברו השני של הקו, מוכר ומלא דאגה. קולו נעם לה ונסך שביב של הקלה בבטנה המתהפכת מזה יומיים.

"מימי, מה קרה?" מאז ומתמיד קרא לה כך. מימי. ניתן היה להבין שהוא רץ לענות לטלפון.

מריסה קיצרה בדברים, המטבעות הלכו ואזלו. "פרנצ'י, קרה איזה עניין. אתה חייב לחזור לרומא, אנחנו צריכים לדבר."

"לרומא? עכשיו? מה קרה?"

"אני לא יכולה להגיד. אנחנו צריכים לדבר." היא הנמיכה את קולה והוסיפה בעדינות רהוטה ובחיוך: "אתה צריך למהר, אבל אל תדאג. אני בסדר... אנחנו בסדר."

שתיקה ארוכה השתררה מעבר לקו, נשמעו רק רעשי רקע קלים וקרקוש רחוק של כלי מטבח. "כבר דיברת עם מישהו?" שאל בקול שקט ששמעה רק בקושי.

מריסה נענעה בראשה באיטיות, מופתעת מהשאלה הלא צפויה. "לא, כמובן שלא."

"אני בא אחרי ראש השנה. נתראה בחמישי, בשעה שש בערב בבית של דודה שלי. אני אחכה לך שם," אמר וניתק מבלי להיפרד, לפני שסיימה ללחוש "בסדר" אל תוך השפופרת.

מריסה חזרה הביתה ברגל, מכווצת בתוך מעיל הצמר. הקור בחוץ החריף. רוח קלה אך עיקשת טלטלה את הצעיף שעטף את ראשה ואת צווארה. הרכבת החשמלית חלפה על פניה יותר מפעם אחת, אך היא התעלמה ממנה אף שכפות רגליה דאבו. היא הייתה אסירה תודה לחושך שירד, כך יכלה להסתיר את דמעות האכזבה והצער. אולי לא הבינה נכון את כוונתו? ואם כן הבינה, איזו מין תגובה זו? הריחוק הפתאומי, הפגישה שקבע בקרירות, כאילו מדובר בעסק מפוקפק. ללא עדינות או רגש. מריסה התאמצה להבין: פרנצ'סקו תמיד היה גבר בעל שאיפות, עם פרויקטים מוגדרים בראש, ברורים. הוא לא רצה חיים כשל אביו, טכנאי טלפונים עם חמישה ילדים ומעט מאוד אמצעים. הרי בשל כך מצא חן בעיניה. אין להכחיש שתינוק לא מתוכנן יטרוף ודאי את הקלפים. אבל מזה זמן רב שהוא חוסך כסף, ויש סכום שהוא עתיד לקבל עבור הדירה של דודתו המתה, הטרחנית הזקנה. היא שכנעה את עצמה שאם יחשבו על כך בהיגיון, יוכלו למצוא פתרון הולם בלי הרבה ויתורים. בסופו של דבר, רגע לפני שהגיעה הביתה, גמרה בליבה שעליה להבין את הקרירות שהפגין, וכמעט הרגישה אשמה על שלא ידעה לבשר לו על האבהות בדרך נאותה יותר.

הימים עד לפגישה התארכו עד אינסוף. על מנת לתרץ את מצב רוחה הירוד זייפה שפעת קלה, חום נמוך ותחושת צריבה בגרון. אבל הראש לא הפסיק לכאוב לה. היא קיבלה ברצון את הטיפול המפנק בחלב חם עם דבש מצד אימה, את שעות המנוחה בצו אביה, ונותרה סגורה בחדר השינה שפעם חלקה עם אֶמָה, אחותה הגדולה שהתחתנה שנתיים לפני כן.

אֶמָה מעולם לא רצתה לשמוע על הצרכנייה המשפחתית, ובגיל ארבע־עשרה הלכה לעבוד במתפרה כדי להפוך לאשת אופנה. מכיוון שאכן הפגינה כישרון, הסכימו הוריה לממן את הוצאותיה עד שבתחילת 1951 פתחה מתפרה משלה ברחוב פִּינֶרוֹלוֹ. לאחר מכן הכירה את עֶמנוּאלֶה בַּסֶבִי, יזם יהודי בתחום הטקסטיל, שבגין אהבתו לאחותה נאלץ להתנתק ממשפחתו, שנידתה אותו מעולמה הבלתי מתפשר, ונשא בכאב את קללותיו של אביו, שכעס עליו עד אחרון ימיו. אחרי ככלות הכול, היו זוג שלֵו. לבנם הבכור הם קראו דוֹנָטוֹ, על שם סבו מצד האב שנפטר. זו הייתה דרכו של עמנואלה לכפר על הצער שגרם לאביו, אשר אהב אותו מאוד ולא החסיר ממנו דבר עד יום החתונה עם אֶמָה. בכל שנותיה עם פרנצ'סקו חלמה מריסה על אהבה כמו זו, עמידה בפני זעזועים ושיברון לב.

בהגיע יום חמישי המדובר הצהירה מריסה שהיא מרגישה טוב יותר והולכת אל קְלֶלִיה, הספרית, אף שכבר חפפה וסידרה את שערה יפה מאוד. קלליה הייתה חברתה הטובה, כך ששיתפה פעולה בסוד השקר, ומריסה עלתה על הרכבת החשמלית לפּוֹרְטָה מָג'וֹרֶה. היא הגיעה לפגישה כשעה לפני הזמן, ובכל זאת ניסתה את מזלה ודפקה על הדלת, תחילה בהיסוס ואז בהחלטיות, עד שפרנצ'סקו פתח. הוא היה לבוש ברישול, שלושת הכפתורים העליונים של חולצתו פרומים והשרוולים מופשלים. הוא בירך אותה בפנים כבויות. "כנסי," אמר, וזז קצת הצידה. מריסה עמדה כמשותקת לאור חוסר הנוחות שהפגין, ואפילו לא חיבקה אותו.

בשנתיים האחרונות התראו בדירה הזו כמה פעמים, שהרי דודה קוֹסטַנטינָה לפני מותה העבירה יותר זמן בבית ההבראה מאשר בביתה. מאז היום שבו החליטה מריסה לספק את מבוקשו על מנת שלא ילך לחפש במקום אחר, נהגו להיפגש שם בחשאי. זה היה מקום אהבתם. מייד אחרי הפעם הראשונה שבילו בחדר השינה המצועצע של קוסטנטינה, ידעה מריסה שפרנצ'סקו מַלפּיגי הוא הגבר בשבילה. שכוב לידה על צידו בעיניים מאוהבות, הוא סילק ממנה את מבוכתה, כמו גם את ההיגיון הבריא. היא הייתה אז מאושרת, אולם בערב ההוא הרגישה שקירות הבורדו ואלפי חפצי הנוי סוגרים עליה וחונקים אותה.

פרנצ'סקו הצביע על עגלת המשקאות החריפים. "רוצה כוסית?"

היא נענעה באיטיות בראשה, והוא סימן לה לשבת. היא צייתה מבלי להבחין בכך והתיישבה על הספה עם המשענת הגבוהה והמוזהבת והכריות הממורטות. היא שקעה בהן יותר מהרצוי. טרם הסירה את המעיל, ושתי ידיה אחזו בחוזקה בידיות התיק.

לפתע הרגישה שאינה מכירה את הגבר הזה שעמד מולה, את גופו הרזה שהכירה בכל מובן, ושהצליח לשמור על אלגנטיות גם ברגעי משבר. הוא נותר עומד עם הידיים בכיסים ובמרחק מה. הביט בה וקימט את מצחו, ואולי כלל לא ראה אותה. כמו אדם עיוור עמד מולה ולא ראה דבר. או יותר מכך, לא רצה לראות. ומריסה, במקום לשקוע בייאוש, הוצפה לפתע ברוגע. היא הכינה עצמה ליבבות ותחנונים. כבר משיחת הטלפון הבינה את הלך הדברים. היא אזרה כוחות כדי להתמודד עם הרגע הזה כאילו מדובר בקרב, אך כעת שכך ליבה, נשימותיה שקטו ומבטה ננעץ בפניו בציפייה.

"מימי, חשבתי לחזור בפברואר כדי לדבר איתך." הוא הניע את מרפקיו מבלי להוציא את הידיים מהכיסים.

מריסה הקשיבה בסבלנות.

"הרבה דברים השתנו..." המשיך. "מה אני יכול להגיד?" שתיקתה ומבטה היוקד גרמו לו אי־נוחות. "הזמן, המרחק... תמיד אהבתי אותך, אבל המצב השתנה." קולו רעד מעט, כאילו השיב על שאלתה האילמת. "את צריכה להבין אותי, מימי!"

מריסה נשמה נשימה איטית ועמוקה. "אבל הילד הזה הוא גם שלך," אמרה בקול שקט, בלי דרמות.

"אני יודע, אני יודע," אמר והנהן במהירות, עצבני. הוא שלף את ידיו מהכיסים וניער אותן כדי להדגיש את חוסר האונים, כאילו הדגים לה אותו. "לא ככה רציתי לספר לך, לא עכשיו..."

"לספר לי מה?" שאלה.

ואז הוא אמר בלי שמץ של מבוכה: "יש לי מישהי אחרת."

מריסה סיכמה את פליאתה בלא יותר מתנועת גבות זעירה.

"היא הבת של הבעלים. את מבינה מה זה אומר בשביל אחד כמוני?" פרצו המילים מבין שפתיו, הוא רכן לעברה ותחב שוב את הידיים בכיסים. "הבת של המנהל, מימי!"

מריסה הנהנה בקושי. "הבעלים..." אמרה ועיקמה את שפתה בחיוך מר. דממה ירדה בחדר, רק תקתוק השעון הדהד בחלל. לפתע הרגישה צורך לחשוב על משהו אחר, מבטה החליק אל השולחן העגול שבצד הספה. ליד אגרטל ריק מקריסטל עמד פסל פורצלן לבן ועדין של אישה מרת נפש המתנדנדת, לעד ללא ניע, על נדנדה התלויה על ענף פרחוני, ומכוסה בשכבה דחוסה של אבק. ליבה של מריסה נכמר על קוסטנטינה הזקנה, שרק חפצי הנוי הנדושים הללו ארחו לה לחברה במשך שנים רבות. במהלך החודשים שביקרה שם, מעולם לא הבחינה בבדידות הנוראה שנטפה מהקירות ההם.

"ואני, מה אני אעשה עכשיו?" שאלה מבלי להביט בו, עיניה נעוצות בפסל האישה. היא הרגישה בתזוזת ידו שיצאה מהכיס, מהוססת.

"יש לי כתובת של מישהי שאפשר לסמוך עליה, בשכונת גַרבָּטֶלָה. אם תלכי לשם בחמישי בצהריים, בסביבות שתיים, היא תגיד לך מה לעשות."

מריסה הרימה את מבטה אל פיסת הנייר שהחזיק ללא בושה, כמי שממהר לסיים את הפגישה. זה היה כרטיס לקולנוע מקופל לשניים, מקומט לגמרי, ועליו כתובת בכתב יד של בית ספר יסודי שמריסה לא זיהתה. היא שוב הביטה בפניו, כדי לוודא שזה אכן הוא, הגבר שאיתו תכננה לבלות את שארית חייה, איתו צחקה בין השמיכות, בשפתיים צמודות ועם תשוקה שבערה בה.

היא לא זזה, אך הוא התעקש ותחב בכוח את הפתק בכף ידה. זו הייתה הפעם הראשונה שנגע בה מאז נכנסה. היא נרתעה מגסות המחווה ומשכה את ידה, התרוממה על רגליה והניחה לפתק ליפול ארצה.

"מימי, את חייבת להבין אותי," אמר בתחינה גחמנית והתכופף להרים את פיסת הנייר.

"מה אני צריכה להבין?" רשפה בשקט.

"את הורסת לי הכול!"

היא התרחקה ממנו מעט. "תחזור לשווייץ. אני — ממך - לא רוצה שום דבר."

פרנצ'סקו אחז בזרועה והביט בה ממרום קומתו, פניו קדרו בסלידה שהותירה אותה ללא מילים. "מרי, אם הילד הזה ייוולד, כולם ידעו שהוא ממני!"

היא נחלצה מאחיזתו בתנועה החלטית. "למה אתה כל כך בטוח? לא יכול להיות שבגדתי בך?" התגרתה בו במבט יוקד.

"אל תדברי שטויות!"

"כמו שהייתי איתך, יכולתי גם ללכת עם כל אחד אחר, לא?"

הכעס פרץ מגופו בסילון אוויר שיצא מנחיריו. "למה את לא יכולה לחשוב בהיגיון?" צעק. "לעזאזל! מה יֵצא לנו מזה, אם הילד ייוולד?"

מריסה רצתה לסטור לו, אולם כוחותיה אזלו. היא הרימה את התיק מעל כריות הספה ופנתה לכיוון הדלת. הוא שוב עצר אותה, משך אותה אליו ובה בעת שלף דבר מה מכיס המעיל שהיה מוטל על ידית הכורסה. היא ניסתה להיחלץ ממנו, אך לשווא. הפעם הניח בכף ידה גליל עטוף בנייר עיתון ומהודק בנייר דבק.

"אלה פרנקים שוויצריים, לא הספקתי להחליף אותם. בלַארְגוֹ סַנטָה סוּזנָה יש בנק גדול, יחליפו לך שם את הכסף בלי שתצטרכי לחכות הרבה." הוא התמהמה לרגע ואז החליק לכיסה את כרטיס הקולנוע עם הכתובת, והוסיף בקול כמעט בוטח: "זה סכום יפה. לאישה ההיא כבר שילמתי, מה שיש כאן זה בשבילך."

מריסה הביטה בצרור השטרות. הוא גלגל אותם בקפידה על מנת שלא יפריעו בכיס. ואולי מפני שחשב שעבורה, קופאית בצרכנייה, זה יהיה נוח יותר. מריסה הרגישה שזו התבוסה שלה בכף ידה, אחרי שהושפלה בידי הגבר שהעניקה לו את כל כולה.

"את בחורה חכמה," לחש לה ברוגע חדש והרפה קצת מזרועה, כמו מבקש לתת לה זמן להתעשת לפני שתלך משם.

היא הסתכלה בעיניו, בעיגולים הכהים שעיטרו אותן, וזיהתה את מצוקתו ואומללותו: הייאוש, השינה הטרופה, ייסורי המצפון שלא ידע להתגונן מפניהם, ועל כן ניסה לעדן את רשעותו. "אם הייתי בחורה חכמה, לא הייתי כאן היום," השיבה ברוגע. היא הוציאה את כרטיס הקולנוע מכיסה והניחה אותו בכף ידו, כמעט בעדינות, יחד עם צרור השטרות. אצבעותיה נגעו בו קלות והיא התמהמהה מעט, עד שהרגיש את עליבותו שלו, ממש שם בכף ידו. היא רצתה לומר לו שלא יַראה שוב את פניו כאן, אולם ידעה שאין בכך צורך.

עיניו ננעצו בה כאשר הפנתה אליו את גבה, פתחה את הדלת ויצאה מהדירה.

כך השאירה אותו מאחור, בביתה המאובק של קוסטנטינה הזקנה.

הפעם החליטה שתיסע הביתה ברכבת החשמלית. עייפות הרסנית נפלה עליה. היא ישבה ליד החלון, עיניה נעוצות בכביש, מתחמקות ממבטי האנשים. לא הצער, אלא הבושה היא שגרמה לה להרגיש מובסת. לא מחמת מעשהו, ולא בגלל הילד - שהיה בעבורה פרי אהבה אמיתית, ואף לא בגלל מה שעתיד לקרות אחרי שתיאלץ להודות בפני הוריה על המצב. הבושה העצמית היא זו שייסרה אותה, מפני שהתירה לתמימות ולאמון העיוור בגבר שלא ידעה לזהות את מגרעותיו להוביל אותה לכל התיאטרון הזה. הנה היא, מריסה בָּלֶסטריאֶרי, כמו דמות בסרטיו של מָטָראצוֹ. היא הרהרה באותן דמויות על המסך שנהגה לשפוט בבוז של אישה מודרנית, ולא הבינה אז כיצד הן לא מבחינות בתרמית הברורה לעין. "כמה טיפשוּת," חזרה ואמרה בין סצנה אחת לאחרת. "כמה טיפשוּת," אמרה כעת לעצמה שעה שהרכבת החשמלית קרקשה בדרכה הביתה.

אף שניסתה לחשוב בצלילות, לא הצליחה למצוא פתרון שלא טומן בחובו עוגמת נפש. פרנצ'סקו הציע את הפתרון שלו, אך היה זה בלתי נתפס מבחינתה. זו לא הייתה שאלה של מוסר: היא סירבה להפיל את הילד מפני שכבר אהבה אותו. זה התחיל ברגע שבו חשדה בקיומו, ואהבתה אליו לא דעכה לרגע, גם כאשר התמוטטו רגשותיה כלפי אביו. היא הרגישה כמו תחת הפגזה, כשהרס מוחלט על פני השטח, אולם בתוך בטנה שמרה על אוצר יקר מפז. אי הוודאות כילתה אותה מבפנים. כיצד יגיבו הוריה? איך תתמודד עם האכזבה בעיניו של אביה, ששיבח אותה מלא גאווה בפני הלקוחות בחנות שלו? היא תוכל להתמודד עם הצעקות, הבכי וההאשמות מצד אימה. אך לא עם מפח הנפש שתגרום לאביה, אֶטוֹרֶה בָּלֶסטריאֶרי, עצם המחשבה על כך מוטטה את הקרקע תחת רגליה.

היא ירדה מהרכבת שתי תחנות לפני הבית, אולי כדי לדחות את הקץ, והלכה בצעד מהיר לחפש נחמה אצל חברתה הטובה ביותר, מריה־אלנה פְרַאוּ. בזמן שבעלה הקשיב לחדשות בחדר האוכל, שפכה בפניה מריסה את ליבה. הן ישבו אל שולחן המטבח ובכו יחד על מר גורלה. מריה־אלנה המטירה קללות סולידריות על פרנצ'סקו, שאם לומר את האמת, מעולם לא מצא חן בעיניה, והבטיחה שתמיד תעמוד לצידה. היא לא שופטת אותה, היה לה חשוב להדגיש זאת, ומריסה יכולה לסמוך עליה בכל דבר.

אחרי חצי שעה נפרדה מריסה מחברתה, שהרי פחדה לאחר הביתה, והלכה בזריזות את יתרת הדרך. כאשר הגיעה, רתחה אימה מזעם על האיחור, מבלי שהבחינה בשערה הסתור. מריסה מלמלה כמה תירוצים אבל האם נזפה בה והניחה לה לאכול לבד. היא ואביה כבר אכלו. זה חוסר כבוד מצידה לגרום להם לחכות כך מבלי להודיע. אך בזמן שלגמה בקושי כמה כפות מהמרק הקר, הציץ אביה מפתח הדלת מבלי שאימה תבחין בכך.

"את בסדר?" שאל בשקט, דואג.

"כן, בטח..." השיבה לו בחיוך. "רק עצרתי לקשקש קצת עם מריה־אלנה ולא שמתי לב לשעה."

הוא הנהן בהסכמה ונעלם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*