בציפורני הרייך השלישי

הקדמה

ענותה של יהדות גרמניה כקורבן הנאציזם נתמשכה זמן רב מענותם של שאר יהודי אירופה; יהדות זו עומתה כבר מאז עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 עם המשטר הגזעני האנטישמי. תהליך אובדן הזכויות שחוותה קהילה זו היה ממושך יותר מזה שחוו הקהילות היהודיות שנקלעו לרייך השלישי עקב הסיפוח והמלחמה. היה זה תהליך כואב במיוחד, שכן הוא היה מוצר של החברה שבתוכה צמחו היהודים ואליה היו שייכים, או חשבו עצמם שייכים אליה, ובשל כך הם הועמדו בפני שאלות וספקות ייחודיים.

הזיכרון הקולקטיבי הישראלי אינו מגלה אמפתיה של ממש ליהדות גרמניה; היא מייצגת בעיני המתבונן הישראלי את מה שנחשב לטעות הגדולה של יהדות הגולה — מגמת האסימילציה, "התבוללות" בלשון הערכית של הציונות, מגמה שביקשה הציונות לבלום, ושהראיה לכאורה לטעות זו היא "הפתרון הסופי" שמוצאו מגרמניה. ומכיוון שכך, יהדות זו נתפסת כנושאת בחלק מן האחריות לגורלה האכזר. לבד מהיותה ראיה מקוממת, ההופכת את הקורבן לשותף לפשע, יש בגישה זו התעלמות מטבעה של האסימילציה של יהדות גרמניה, כמו גם ממגוון העמדות שרווחו בקרבה.

דמותו של ד"ר וילי כהן מן העיר ברסלאו מייצגת את מורכבותה של יהדות גרמניה: יהודי שהוא גרמני לכל דבר בצד היותו יהודי מודע, בעל זיקה ברורה למסגרת הדתית היהודית. יהודי אוהד הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית, שגם פרסם חיבורים על הדמויות הבולטות בזרם הפוליטי הזה. אדם שהתחנך במערכת האקדמית הגרמנית, אך דרכו אל המשרה האקדמית נמנעה ממנו ככל הנראה עקב יהדותו, מה שלא הרתיע אותו להמשיך במחקר ההיסטורי בתחום שבו התמחה: ימי הביניים בסיציליה בעת היותה תחת שלטונה של שושלת גרמנית. כמו לארנסט קנטורוביץ — יהודי שהצליח לעשות לו שם כהיסטוריון בעל קתדרה — קסם לווילי כהן הקיסר לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני, וכמו לריכרד קבנר, בן עירו המבוגר ממנו בשלוש שנים, היה המחקר הרגיונלי של ימי הביניים מסגרת לעבודתו. בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות אפשר שהיה זוכה לפרסום אקדמי כמותם.

בנסיבות הטרגיות של דברי ימי יהדות גרמניה ואירופה זכה וילי כהן לפרסום בעיקר בשל יומניו, המקיפים יותר משלושה עשורים של היסטוריה רבת תהפוכות. הפרק האחרון ביומן, העוסק בתקופה הנאצית, ממלא תפקיד חשוב במיוחד הן במסירת מידע והן ביצירת תובנות על שקיעתה של יהדות גרמניה. ההשוואה בין יומנים אלה ובין יומניו של ויקטור קלמפרר, שעוררו הד עצום כשהתפרסמו לפני כעשרים שנה, מאפשרת לקבוע בוודאות שמדובר גם כאן במסמך היסטורי חשוב במיוחד, המתפרסם במלוא היקפו מאוחר מדי. הוא מתאר את גורל יהודי גרמניה מתוך לוע הארי ומתוך הסתכלות בלתי אמצעית בסביבה הגרמנית הלא יהודית. הוא מספק תשובות לשאלות רבות, כגון — מה מנע מיהודים גרמנים להגר, או לשקול את ההגירה, אפילו בשלב מתקדם של שלטון הרייך השלישי? כיצד התייחסו היהודים לתעמולה הנאצית שאותה הכירו מקרוב? — לפנינו תגובה בזמן אמת לנאומו המפורסם של היטלר מ־30 בינואר 1939, שבו דובר על ההשמדה הצפויה של יהדות אירופה. מה הביא יהודים להתאבד, או להחליט לא להתאבד, כאשר התברר להם מה יהיה גורלם עם השילוח למזרח? התשובות מלמדות על המצב המורכב שבו נמצאו היהודים, ואת מי שלא ידע את יוסף הן מלמדות להיזהר בחריצת דין ובחכמה שלאחר מעשה.

מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית רואה בפרסום היומן של וילי כהן בשפה העברית תרומה חשובה מאין כמותה להצגת ההיסטוריה של יהודי גרמניה, ושל גרמניה בכלל, ממקור ראשון לקורא הישראלי. יש בפרסום הזה גם פיצוי זוטא על שאירע לווילי כהן במפגשו עם האוניברסיטה בירושלים בכלל ועם ריכרד קבנר בפרט. וילי כהן מתאר את ניסיונו להגר מגרמניה לפלשתינה, ניסיון שלשמו ביקר בארץ בשנת 1937, ואת התגובה הלא מעודדת שקיבל במגעיו עם מי שהיו אמורים לבחון עבורו קליטה במסגרת אקדמית בארץ ישראל. בנסיבות הימים ההם אולי אי אפשר היה לעשות יותר, אך המשמעות הקיומית של כישלון הפתרון הזה מתבררת עם קריאת פרקי היומן האחרונים. מצויים ביומן גם כמה אזכורים של ריכרד קבנר בעצמו, המעידים על יחסו המסתייג של כהן אליו. מן הצדק אפוא שמתוך החוג להיסטוריה שבאוניברסיטה העברית תבוא התמיכה במפעל המבורך של פרסום היומנים בשפה העברית, ומרכז קבנר יהיה אכסניה לפרסום זה.

פרופ' משה צימרמן

ראש מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית

האוניברסיטה העברית בירושלים

קיץ 2013

תודות

תודתי והערכתי נתונה בראש וראשונה לפרופסור משה צימרמן על תמיכתו וסיועו בהוצאת התרגום העברי של היומנים לאור. השיחות עמו על יהדות גרמניה האירו את עיניי והרחיבו את אופקיי.

תודתי שלוחה למכון קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים על תמיכתו הנדיבה בהוצאת הספר לאור.

אני מודה לצוות הוצאת הספרים מאגנס ולמנהלה חי צבר, שלא חסכו מאמץ בהתקנת הספר לדפוס. אני אסירת תודה לעורכת הראשית, ד"ר אילנה שמיר, אשר תרומתה להוצאת הספר לאור גדולה לאין שיעור. יבואו על התודה והברכה העורכת הלשונית זהבה כנען, ומנהל ההפקה רם גולדברג, על עבודתם המקצועית המעולה שנעשתה תמיד באהדה וברוח טובה.

מבין המרואיינים ברצוני להביע תודתי המיוחדת לגברת קרלה וולף, אשר נאותה לשתף אותי בחוויותיה האישיות מן החיים בברסלאו בתקופה הקשה שבין 1945-1933. רוב תודות למר אברהם קוסלובסקי ז"ל ולגברת אלינור פיבלמן ז"ל שהעשירו את ידיעותיי על בית הספר היהודי וייבדלו לחיים ארוכים מר גבריאל הולצר וגברת שולמית טריגר שמהם למדתי על חיי הקהילה ופעילות הנוער.

לאחותי נורית גל ולאחי עמוס כהן, אשר יחד חלקנו את נוכחותם של היומנים בילדותנו, והיינו שותפים לרצון לראותם בדפוס בעברית, תודה. תודה מיוחדת לעמוס שהיה שותף מלא בדרך הארוכה מאוד, בפעילות ובמאמצים להוצאת הספר לאור.

ואחרונים חביבים בני משפחתי. תודה מיוחדת לאישי, עמרם, אשר עשה עמי את הדרך הארוכה וחווה לצדי את הקשיים, תמך, עודד וסייע לאורך כל הדרך, ולילדיי נירית, אלון וצורית ובני זוגם, ולנכדיי, שעודדו אותי להמשיך במשימה וקיבלו בהבנה את העדרי מפעם לפעם.

חורף 2013

ממחברות יומן לספר

מבוא

בשנת 1960, בהיותי בת 13, חזר אבי מקורס מכונאים ומנהלי מוסך שהתקיים באנגליה והביא עמו ארגז מלא במחברות יומן שכתב סבא, וקובץ של 1,048 דפים מודפסים במכונת כתיבה. זו הייתה דרישת שלום מוחשית ראשונה מבני משפחתנו שנרצחו בתקופה האפלה ביותר בתולדות אירופה, מסבא וילי ורעייתו טרודי ומשתי בנותיהם הקטנות סוזנה ותמרה, מסבתא אֶלָה ומבעלה גינתר ומסבתא רבתא זֶלמָה. אלה היו יומניו של סבא וילי, ספר זיכרונות מודפס במכונת כתיבה וכמה כלי בית ומפת שולחן שהניחה סבתא אֶלָה שם למזכרת בתקווה שיגיעו אל ילדיה. ארגז מחברות היומן היה מונח בביתנו במעוז חיים שנים רבות והיה לחלק מחיינו.

דרכם של היומנים מברסלאו לקיבוץ מעוז חיים הייתה ארוכה ומפותלת. על חלקה מספר היומן ועל חלקה נודע לנו ממקורות אחרים. באחד בנובמבר 1941 הודיע בעל הבית, משכיר הדירה, לסבי וילי כהן כי מסוף החודש לא יוכל להישאר עוד בדירה כשוכר, מכיוון שהיא נמסרה למפקח ממשלתי מליגניץ (Liegnitz). בפני המשפחה עדיין נותרה האפשרות להצטופף באחד מ'בתי היהודים', הדירות שבהן רוכזו יהודים שפונו מדירותיהם אשר נמסרו לאחרים, בעיקר לקציני צבא ולפקידי מִנהל גרמנים ששירתו במזרח והעתיקו את מגורי משפחותיהם לברסלאו. אפשרות זו נגוזה ב־15 בנובמבר כאשר קיבל כהן הודעה בגלוית דואר פתוחה כי בסוף החודש תישלח המשפחה. לאן? לא ידוע. גלויה כזאת קיבלו עוד 1,000 יהודים בברסלאו. מחברת היומן שהסתיימה ב־17 בנובמבר 1941 אינה מגלה יותר. את מחברת היומן החדשה שהחל לקח עמו וילי כהן ככל נראה, והיא אבדה יחד אתו.

זה זמן ניכר, מיוני 1941, שכהן חשש מ'העברה למגורים אל מחוץ לעיר'. תהליך ביטול חוזי השכירות, הוצאת השוכרים היהודים אל דירות בבעלות יהודית בתנאי צפיפות גדולים, והעברת יהודים מברסלאו ל'מגורים קולקטיביים' בטורמרסדורף, בגריסאו ובריבינג הסמוכים לעיר, היו הבסיס לחשש כי גם תור משפחתם יגיע. ב־26 באוקטובר הגיעו מברלין בני הזוג אֶלזֶה ופאול צייץ (Zeitz). אלזה הייתה בת דודה של אֶלָה לבית פרוסקאואר (Proskauer), אשתו הראשונה של וילי כהן, ובעלה היה פקיד במִנהל הרכבת בברלין, לא־יהודי. הפקדת היומנים אצלם למשמרת תוכננה כבר אז כנראה. היומן מספר על ביקורם, אך לא יותר מזה. ב־15 בנובמבר, כאשר התברר לכהן כי העברת המשפחה ל'מגורים מחוץ לעיר' נועדה לסוף החודש, הוא ביקש מהם כנראה לבוא שוב. למזלו ולמזלנו הם הגיעו מיד. בין 17 ל־21 בנובמבר הם לקחו את היומנים אתם. השלטונות לא חיכו עד סוף החודש. כבר ב־21 בנובמבר באישון לילה, בהפתעה, הוצאו האנשים ממיטותיהם והובלו לנקודת האיסוף. ביניהם היו וילי וטרודי, סוזנה בת התשע ותמרה בת השלוש. היומנים כבר היו אז בידיים בטוחות. מכל יתר החפצים, הספרים הרבים, התמונות והתעודות המשפחתיות שהיו בבית, לא נותר דבר. הכול הוחרם בידי הגסטאפו ואבד.

על גורלם של וילי, טרודי סוזנה ותמרה לא נודע אז דבר, למרות כל המאמצים של בני המשפחה בברסלאו, ובעיקר של אֶלָה, להשיג מידע. בתחילת מרס 1943 נספו גם אֶלָה וגינתר בריניצר. הם היו במשלוח הגדול האחרון שיצא ב־5 במרס מברסלאו לאושוויץ. כיום, בזכות מחקריו של פרופ' קרוֹל יוֹנצָה (Karol Jonca) מאוניברסיטת ורוצלב, נודע כי וילי, טרודי, סוזנה ותמרה כהן נשלחו לקובנה ונרצחו בירייה ב־29 בנובמבר 1941 בפורט התשיעי, שהיה חלק ממערכת ביצורים שנבנו סביב העיר קובנה במאה התשע־עשרה. לאחר הכיבוש הנאצי ב־1941 נרצחו ונקברו בו יותר מ־50,000 יהודים מקובנה וכן יהודים שגורשו מגרמניה.

אֶלזֶה ופאול צייץ שמרו את ארגז היומנים בביתם שבברלין במשך כל תקופת המלחמה. הם ידעו ימים קשים. כשנאלצו לעזוב את ביתם המופצץ ולרדת למרתף, הם לקחו את ארגז היומנים עמם והצילו אותו מכליה. בנם של הזוג צייץ, וולפגנג צייץ, שהיגר כבר קודם לאנגליה ושירת בצבא הבריטי, הגיע עם יחידת חלוץ בריטית ב־1945 לברלין הכבושה בידי הרוסים. מראה בית הוריו ההרוס עורר בלבו חשש כבד באשר לגורלם. לאחר חיפושים הוא מצא אותם לבסוף במרתף כלשהו, ומהם נודע לו על קיומם של היומנים. הוא העביר את המידע על כך לבנו הבכור של כהן, וולפגנג־לואיס, ודרכו אל בנו השני ארנסט־אברהם, אשר שירתו אז בצבא הבריטי ובבריגדה היהודית (חי"ל). יחידותיהם חנו אז בבלגיה ובהולנד והם לא יכלו לבוא לברלין לקחת את היומנים ולשמור עליהם. במכתבה של אלזה צייץ לילדי כהן מיום 6 בינואר 1946 היא תיארה כנֵס את העובדה ששמירת היומנים צלחה בידיהם. היא קיוותה מאוד לפגוש את הבנים ולמסור לידיהם את אשר הפקיד אביהם, אך הדבר לא צלח.

אחרי המלחמה היגרו בני הזוג צייץ לארצות הברית, לניו יורק. הם יצאו מברלין בבהילות ומטענם הוגבל מאוד. הם לא יכלו לקחת אתם את היומנים. בנם וולפגנג, שהמשיך לשרת אז בברלין, דאג להעברת היומנים אל קרובת משפחה בלונדון. אחרי מותה נותרו היומנים בידי מי שקיבל ממנה את דירתה, שלא היה בן משפחה. אבי, אברהם כהן, ביקר באנגליה ב־1960, דרש לקבל את היומנים מידיו, וקיבלם לא בלי קושי. כך הגיעו היומנים אל ביתנו במעוז חיים, ודרו אתנו. בשנות השבעים הועברו היומנים לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

אבי, אברהם כהן, תרגם את כל היומנים ואת ספר הזיכרונות בדייקנות רבה. ספר הזיכרונות תורגם תחילה. הוא הודפס בצפיפות על גבי 1,048 דפי מכונת כתיבה דקיקים. הוא נכתב מאוקטובר 1940 ועד ספטמבר 1941, והסתיים חודשיים לפני גירוש המשפחה. הוא הוקדש לטרודי. בספר מובאים זיכרונותיו של סבי, וילי כהן, המתוארים על סמך היומנים שכתב מנעוריו ועד לינואר 1933, מועד עליית הנאצים לשלטון. יותר הוא לא הספיק. הוא קיווה כי בעתיד יימצא הזמן והמקום לספר בפירוט את כל שהתרחש לאחר מכן. נוסף על חייו האישיים, הספר מציג מבט על חייהם של יהודי גרמניה בתקופת הקייזרייך ובתקופת ויימר, ומדי פעם משווה את מציאות חייו בשעת כתיבת הדברים המנוגדת כל כך לזאת שהייתה בעבר. תרגומו הסתיים ב־1992.

תרגום היומנים מכתב היד הצפוף והקשה לקריאה היה משימה גדולה ביותר. אבי עמל על התרגום בלילות, אחרי שעות העבודה המרובות, שנמשכו 12 ואף 16 שעות ביום, במוסך המכונות החקלאיות בקיבוץ מעוז חיים, בהערכת נזקים למכונות ולציוד חקלאי בכל האזור במסגרת 'הקוּפּה לביטוח חקלאי הדדי' שהיה בין מקימיה, ודרשה לעתים לילות ללא שינה. אז, בטרם היות המחשב, קיבלנו מדי פעם דפים אחדים לקריאה, מודפסים במכונת הכתיבה שלו ואחר כך במחשב. כך ליוו היומנים והזיכרונות של סבי את חיינו. רק בגיל מבוגר יותר התפנה אבא מעט יותר, ואף כי המשיך לעבוד במקצועו, הצליח לסיים את מלאכת התרגום העצומה. תחילה היומנים מן השנים 1941-1933 ואחר כך היומנים מנעוריו של וילי כהן ועד 1933.

לפני שנים אחדות התחלתי לעבוד על היומנים מן השנים 1941-1933 כחלק מעבודתי לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, בהדרכת פרופ' יפעת וייס, שכותרתה 'חיים בצל השלטון הנאצי: הקהילה היהודית בברסלאו בשנים 1941-1933 לאור תעודות ארכיון ולאור יומניו של ד"ר וילי כהן'. כדי להרחיב את היריעה בדקתי את מסמכי הקהילה בארכיון היהודי בוורשה (ZIH), את המסמכים שבארכיון הממלכתי בוורוצלב, בארכיון יד ושם בבּונדֶס ארכיב (Bundesarchiv) בברלין ובארכיונים נוספים. בדקתי את עיתונות הקהילה בארכיון הספרים הלאומי בלייפציג (Deutsche Bücherei). שם גם יכולתי לאתר חלק נכבד מן המאמרים הרבים שכתב וילי כהן בכתבי עת שונים. כל אלה סיפקו זוויות נוספות ועומק למתואר ביומנים, לעתים באופן תמציתי וברמז. כך נפרסה והלכה לנגד עיני תמונה רחבה יותר של החיים בקהילת ברסלאו בשנים 1941-1933.

אני חשה הוקרה עמוקה לאֶלזֶה ולפאול צייץ על שנפגשו עם סבי, ניאותו לקבל ממנו את היומנים בשעה שעמד על סִפּו של כיליון, ולאחר מכן סיכנו את נפשם בשמירה עליהם בתנאים כה קשים.

הוקרה ותודה לאין קץ לאבי, אברהם־ארנסט כהן, שביצע עבודה עצומה של תרגום אלפי דפי הזיכרונות והיומנים כדי שאנו, בני הדור שגדל בארץ, נוכל לקרוא אותם. לימים, כשלמדתי גרמנית לצורך המחקר, יכולתי להעריך את התרגום עוד יותר. למרות השנים הרבות שעברו מאז עזב את גרמניה, הוא זכר היטב אירועים, מקומות ודמויות בחיי הקהילה שהופיעו במסמכים. הידע הרב שהיה בידו להוסיף על אודותם לא יסולא בפז. תרומתו למחקר הייתה גדולה לאין שיעור. לצערי, הוא לא זכה לראות בפרסום הספר בעברית שכה ייחל לו.

ספר הזיכרונות ראה אור בגרמנית בגרמניה ב־1995 והיומנים התפרסמו שם ב־2006.

מבוא

תקופה חשובה בחיי יהדות גרמניה מגיעה עתה לקִצה. יהודים רבים יוצאים מכאן זה שבע שנים לכל חלקי תבל. מה שהיה רק עתה הוֹוה, כבר נהפך לעבר. חלק ממה שהיה נהפך לתעודות ואולי יישמר בארכיונים כמקור למחקר... שאיפתו של כותב זיכרונות אלה היא כמו שאיפתה של גליקֶל מהַמֶלן 'להוריד מהלב בזמנים קשים את מה שחשוב לזכור'.

כך כתב וילי כהן בפתח ספר הזיכרונות שהחל לכתוב ב־1940 וסיים בערב ראש השנה תש"ב ספטמבר 1941, חודשיים לפני גירושו לקוֹבנָה ורציחתו בפוֹרט התשיעי שבקובנה. סיפור חייו מאפיין אולי דור שלם של יהודים שהאמינו כי יוכלו לחיות כאזרחים נאמנים במולדתם גרמניה תוך כדי שמירה על זהות יהודית, אך לא זכו להשאיר אחריהם עדות כתובה.

יומנו של ההיסטוריון ד"ר וילי כהן נכתב מדי יום ביומו משנת 1933 ועד 1941, והוא רחב יריעה מבחינת היקפו, תדירות הכתיבה בו ועומק תיאוריו. מחברות היומן כוללות 4,600 עמודים כתובים בכתב יד. פרט למחברות אחדות, היומן נמצא כמעט בשלמותו. הוא נכתב מתוך גישה סובייקטיבית, אך גם מתוך ראייה של היסטוריון איש מקצוע. כהן כתב את הדברים לעצמו, אך גם כדי לתעד את האירועים למען הדורות הבאים, ומכאן חשיבותם.

ילדות ונעורים בבית ההורים

וילי כהן נולד ב־1888, 'שנת שלושת הקיסרים' ומכאן שמו וילהלם.¹ הוא היה בנם של לואיס כהן, סוחר מצליח בעסקי הלבשה ורקמה, ושל מרגריטה לבית הַיינַאוּאֶר (Hainauer). הוריו באו משני עולמות שונים של היהדות ומשלבים שונים של התערות בחברה הגרמנית. עקב כך התקיימה בתוך הבית פנימה שניוּת, שתי זהויות — יהודית וגרמנית. אביו לואיס (ליפמן) כהן נולד ב־1843 בעיירה זמטֶר (Samter) שבפּוֹזֶן, ובגיל 14 עשה את דרכו מהעיירה היהודית המסורתית אל העיר הגדולה ברסלאו (Breslau). הוא עבד בחנות ובבית המלאכה לבגדי נשים ולאביזרי לבוש של האחיות טְרַאוּטנֶר (Trautner), ובמשך הזמן פיתח והגדיל את העסק ורכש את אמונן. לאחר שפרשו האחיות לגמלאות, הוא קנה מהן את העסק, אך לכבודן המשיך בית העסק להיקרא 'האחיות טראוטנר וממשיכיהן'. הפוטנציאל הכלכלי הגדול שנוצר עם התפתחות העיר, שמספר תושביה גדל מ־60,000 בתחילת המאה התשע־עשרה ל־600,000 בתחילת המאה העשרים, החריצות, היושר והקשר האישי שקיים עם עובדיו, אִפשרו את עלייתו הכלכלית המהירה. העסק התבסס, בין השאר, על עבודות רקמה ותחרה שעשו איכרוֹת בביתן בימי החורף, כשלא הייתה להן תעסוקה בחקלאות. ממשרדו באנאברג (Annaberg) שבסכסוניה נסע לואיס כהן גם בחורף על גבי מזחלת אל הכפרים הנידחים, להביא את חומרי הגלם לעובדיו ולקבל מהם את התוצרת.

בשנת 1902 רכש לואיס כהן את הבית בכיכר המרכזית של העיר, מול בניין העירייה העתיק, ברינג 49, והקים במקומו בניין של חמש קומות ובו בית מלאכה, מתפרה ובית מסחר. סגנון הבנייה של הבניין הותאם בהקפדה ליתר הבניינים העתיקים של הרינג.

בצד ההצלחה הכלכלית הקפיד לואיס לשמור על קשר עם בני משפחתו בפּוֹזֶן, שקיימו אורח חיים יהודי דתי, וערך אצלם ביקורים קבועים. דמויות בני המשפחה שראה וילי כהן, שהצטרף לאביו לאחת הנסיעות אלה בהיותו ילד, נחרתו בזיכרונו.²

מרגריטה, אמו של וילי כהן, לא אהבה את הנסיעות האלה אל יהודי המזרח הדתיים יותר שבפוזֶן, מחוז ילדותו של לואיס. היא גדלה באווירה אחרת והעיירה היהודית הייתה זרה לה. זיקתה ליהדות הייתה שונה מזאת של בעלה. מרגריטה הייתה בתו של יוליוס היינאואר, מוציא לאור של כתבי מוזיקה, שהיה בקיא ומעוּרה בתרבות האירופית, באמנותה ובספרותה ובפעילות המוזיקלית שלה. פעילותו בחברות הגרמנית והיהודית משקפת את הזהות שלו ושל משפחתו: הוא היה חבר עיריית ברסלאו, יועץ לוועדות וסַפָּק ספרי מוזיקה של החצר המלכותית, תפקיד חשוב בגרמניה בתקופת הקייזרייך.³ הוא עמד גם בראש 'אגודת הידידים' (Die Gesellschaft der Freunde) בברסלאו, והיה המוציא לאור הראשון של ספר התפילות הרפורמי של אברהם גייגר, ידידו.⁴

משפחת היינאואר הייתה בשלבי אקולטורציה והיטמעות מתקדמים יותר בחברה הגרמנית מאלה של לואיס כהן, שהיהדות תפסה מקום מרכזי יותר בחייו.⁵ מרגריטה, פסנתרנית וחובבת מוזיקה, הייתה אשתו השנייה של לואיס כהן. היא גידלה את שלושת ילדיהם (וילי, אֶרנָה, רוּדוֹלף) יחד עם שלושת ילדיו (מרטין, הוגו ופרנץ) מנישואיו הראשונים לארנסטינֶה לבית זקס (Sachs) שמתה בלידה. בימי חייה של ארנסטינה נשמרה כשרות מלאה בבית כהן, אך עניין זה לא עמד במרכז עולמה של מרגריטה. לואיס חש אי־נוחות בשל כך. באירועים משפחתיים רבי משתתפים, כמו בר מצווה, שבהם נכחו בני משפחה וחברי הארגונים הרבים שלואיס היה חבר בהם ('אגודת הידידים', 'בני ברית' ועוד) ערכו שולחן עם כלים מיוחדים ואוכל כשר לצד שולחן אחר.⁶ ההתמודדות של היהודי המערבי עם התמורות ועם האפשרויות שפתחה בפניו המודֶרנה, וכן הקונפליקטים המורכבים שנוצרו באשר להגדרת זהותו, היו חלק מחיי היום־יום בבית.

בהיותו ילד נהג וילי כהן לבוא לחנותו של אביו מדי ערב שבת ויחד הלכו שניהם לבית הכנסת 'החדש', הליברלי (הרפורמי), שם שימש האב לסרוגין כגבאי, בכל פעם במשך חודש שלם.⁷ וילי זכר בגאווה כיצד עמד אביו לפני התיבה והראה לעולים לתורה את מקום הקריאה. במיוחד היה גאה על שזכה לכך בטקס בר המצווה שלו. בערבי שבתות דלקו הנרות בבית. זיכרון המשפחה היושבת כולה סביב השולחן בערבי שבת היה זיכרון מלא טוּב כל חייו. בבית הגדול והמרווח ברחוב אולאו אופר (Ohlau Ufer)‏ 15, שנקנה ב־1880, ובגן שסביבו ידעה המשפחה ימים טובים של ביטחון כלכלי וחברתי. באותם ימים הייתה התחושה שהשתלבות בכלכלה ובתרבות הגרמנית יכולה לדור בכפיפה אחת עם שמירת יהדות בדרגת חומרה זו או אחרת, בצד פעילות במסגרות יהודיות. בהשפעתה של מרגריטה הוצב בבית בחג המולד עץ אשוח. אם חל חנוכה בעת ובעונה אחת עם חג המולד, הודלקו נרות החנוכה והושרו שירי החג בחדר אחד ובחדר אחר הוצב האשוח. בעיניה, ובעיני יהודים רבים, ביטא עץ האשוח חג לאומי גרמני ולא חג דתי.⁸

לואיס כהן ביקר בבית הכנסת הליברלי 'החדש', אך שמר על זיקה ליהדות האורתודוקסית. על כך מעידים טקסי הבר מצווה שערך לבניו, ההקפדה שהקפיד עם שלושת הבנים הגדולים על הנחת תפילין וקיום המצוות הדתיות. ההזדהות העמוקה עם היהדות והתודעה העמוקה של אזרחות גרמנית השפיעו על התפתחותו של וילי כהן. קריאת ההפטרה בהתרגשות גדולה בבית הכנסת לצד אביו בטקס בר המצווה, תחושת היותו ממשיך של שלשלת דורות וחבר מלא בחברה היהודית עם כל הזכויות והחובות, ליוו אותו בהמשך חייו גם כשלא קיים תרי"ג מצוות.⁹ וילי לא שיער אז כי שנה לאחר בר המצווה, ב־1903, יאלץ למלא את חובת אמירת קדיש על אביו, שנפטר באופן פתאומי.¹⁰

מרבית שנות חינוכו למד וילי כהן ביוהנס־גימנזיום (Johannesgymnasium). 'הייתה זו רוח טובה ששלטה במוסד זה', כתב לימים על בית הספר שלמד בו ובבגרותו שימש בו מורה.¹¹ את 'בית הספר של שלוש הדתות', היוהנס־גימנזיום, אשר שליש מתלמידיו ומוריו היה אוונגלי, שליש קתולי ושליש יהודי, הקימה ב־1872 עיריית ברסלאו, שנאלצה להיאבק במשך שנים אחדות על אישורו כנגד רשויות החינוך של פרוסיה.¹² המוניטין הגדול של היוהנס־גימנזיום, שנתן שיעורי דת לשלוש הדתות בצד לימודים כלליים הומניסטיים, הביא לכך שהוא לא הפך ל'גטו יהודי', ורבים מנכבדי העיר שלחו אליו את ילדיהם.¹³ התלמידים לא חשו בו אנטישמיות, והמורים היהודים לא היו צריכים לוותר על זהותם היהודית. בית הספר המשיך להתקיים במתכונתו זו עד לשנה הראשונה של השלטון הנאצי.¹⁴

השפעה גדולה על זיקתו של כהן לדת ולהיסטוריה היהודית הייתה לתלמיד סמינר הרבנים, יוליוס וולפזון (Wolfsohn), אשר לואיס כהן, שהיה עסוק שעות רבות בחנות, דאג שיבלה עם בנו את שעות אחר הצהריים. בכך הוא השיג מטרה כפולה: חיזוק חינוכו הדתי של בנו ותמיכה בסטודנט מהסמינר. השפעה גדולה הייתה גם למורו ומחנכו מהיוהנס־גימנזיום, הרב והמורה ללימודי הדת היהודית, הלטינית והיוונית, פרופ' בֶּנו בַּדְט, איש היהדות הקונסרבטיבית. כהן שהתייתם מאביו בגיל 14, הוזמן אליו בחגים, במיוחד לערבי הסדר, ושם ספג את האווירה היהודית שאמו, בגלל חינוכה, לא יכלה להעניק לו בבית. גם ביתו של הרב ד"ר יעקב גוטמן, רבהּ הליברלי של ברסלאו, פתח את דלתו בפניו.¹⁵ דומה כי הסולידריות עם הנער היתום, ואולי אף תחושת מחויבות לאביו שהיה פעיל בקהילה, חברוּ יחד כדי להוות משקל שכנגד לחינוך האנטי־מסורתי שבלט בבית משפחת כהן לאחר מות האב. הקונפליקט בבית בין שמירת היהדות וההתרחקות ממנה נותר אפוא בעינו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*