הצל שבלב - יומן מסעות

התחלה

בילדותי, כשחברי לכיתה חלמו להיות כבאי, ספר או שוטר, אני חלמתי להיות רועת צאן, נוודת, להיות קרובה לאדמה ולדרוך בה ברגלים יחפות, להרגיש אותה, להיות חלק בלתי נפרד מהיקום. ידעתי שכשאגדל אנדוד בעולם. החלום הזה עמד ברור נגד עינַי כמו כל דבר מוחשי שהתבוננתי בו. ידעתי לאן אגיע וכיצד. רציתי להכיר אנשים שלא נראים כמוני ותרבויות שונות. זה מה שחלמתי וזה מה שנפשי חפצה.

כשהתבגרתי, המציאות הייתה חזקה מהדמיון. הרצון להביא ילדים לעולם היה גדול ממני, רציתי ילדים משלי. אהבתי את ילדי עוד בטרם נולדו, אהבה ששינתה את מסלול חיי. בזכותם הצלחתי לדחוק את רצון הנדודים שצץ בליבי מפעם לפעם והתמקדתי באימהות. גידלתי את ילדַי באהבה ובשמחה גדולה; נתתי לתת להם יציבות והם העניקו לי יציבות. הם היו העוגן שלי בארץ בה גדלתי ובה גידלתי אותם, בה הקמתי בית שהוא הבסיס לעתידנו המשותף. אני אוהבת אותם אהבה מטורפת בכל תא בגופי. הם הכול שלי.אני גרושה שנים רבות. אני מטיילת בעולם ככל שמתאפשר לי. לאורך השנים טיילתי בעולם עם ילדי, אך לרבים ממסעותי יצאתי לבדי. לעולם אהיה קרועה בין האימהות והצורך להיות עם הילדים לבין הצורך הקיומי שלי להמשיך הלאה לבדי - אישה לבד בעולם מטורף, חשופה לכל מה שיבוא.

לטייל לבדי זה החיבור לנפש שלי. רק כשאני לבד, בלי אחריות על אף אחד, אני מרגישה את הגבולות של עצמי, היכן אני מתחילה ואיפה אני חדלה מלהיות. הכול יותר ברור, אני קרובה למרכז שלי, אני צלולה ואחראית לחיי. אני מכורה להרגשה הזאת וזקוקה לקשר הזה עם עצמי, צריכה את השקט הפנימי שמוענק לי בחסות החופש. יחד עם זאת, סערות רבות מתחוללות בליבי ובראשי במהלך מסעותי. אני חיה את חיי בלי מדריך למשתמש, עושה טעויות רבות ומשלמת עליהן ביוקר, אך גם מרוויחה עולם ומלואו.

משך שנים נהגתי לטייל במסלול מתוכנן מראש, ידעתי מראש היכן אהיה, באיזה יום ובאיזו שעה ביום, מתי אקח את הרכבת ליעדי הבא, והיכן בדיוק נמצאת תחנת האוטובוס שלי. טיול טירונות כזה. היום אני לא מטיילת כך יותר. אני למודת ניסיון, יש לי אינטואיציה טובה, אני הולכת עם הלב ומאמינה באלוהים, אלוהי המסעות וההשגחה העליונה, זה המוביל אותי למחוזות שלא דמיינתי.

גרמניה בואך הירושימה

טראומה!

המחלה הזאת, סכיזופרניה, שמעתי עליה, ידעתי שהיא קיימת, לא ידעתי שגם מלאכים לוקים בה. בחור ענק, 200.5 ס"מ של מתיקות, יפה תואר שבכל מקום שהוא נמצא בו מסובבים אליו את הראש כדי לראות מה הדבר הזה. נעים, מדבר בלחש. אבל נגוע. התאהבתי בו מעבר לכל דמיון, כמו בגיל 16, כלום לא חשוב, רק הוא ואני ביקום. עכשיו ליבי מרוסק. אני מחייגת וממתינה שיענו לי כדי לבטל את הטיסה שהזמנתי לגרמניה, אליו. כל התוכניות הושלכו לפח, אי אפשר לשכנע אותו שכל המתחולל בראשו הוא אינו אמיתי, לא קרה ולא יכול לקרות. הוא מתעקש. הוא החטא ועונשו – התאהבתי בו קשות ונענשתי קשות עוד יותר. הוא הקטגור, השופט וגוזר את הדין. הוא עזב אותי!

זאת הפעם הרביעית תוך ארבעה שבועות שהוא עוזב אותי ואחר כך חוזר ומתנצל ואומר שהכול בסדר. כשהכרנו הבנתי שיש לו בעיה, לא ידעתי לשים עליה את האצבע אך ניסיתי לזרום, לתת הזדמנות, על אף שלא תמיד הבנתי את התנהגותו. בהתחלה הוא בכה וברח ואמר שהוא לא יכול, הוא עוזב כי הוא מפחד שאני אעזוב אותו, ושיש לו חרדת נטישה. שלוש פעמים היינו בסיפור הזה, ניסיתי להסביר שאני לא הולכת לשום מקום ושאני מאוהבת בו. הוא השתכנע וחזר לזרועותי כשהוא מתוק ומקסים. בפעם הרביעית הוא חזר למצב הרדוף שהוא נמצא בו מזה זמן והאשים; אמר שבחרתי להיות עם מישהו אחר ולכן הוא הולך. הוא עזב אותי שוב.

הפעם זה סופי. הוא משוכנע שבגדתי בו. הוא מענה אותי, אומר שהוא מאמין לי שלא הייתי עם אחר וחוזר להאשים. אני נתלית בפיסות חיבה שהוא משליך לעברי בתוך המילים הקשות וההאשמות כלפי. הוא אומר שהוא אוהב אותי, שהוא צריך אותי, שישמור עלי, ואני לא מצליחה להבין מה קורה.

לאט לאט הבנתי שלא הוא שמדבר אלי; זאת המחלה שעושה אותו אדם אחר, רדוף, פרנואיד ורשע. נכון, לא ויתרתי עליו למרות הכול, רציתי אותו בכל ליבי, אך זהו, הוא הצליח לשבור אותי. סיפור אהבה מטורף שהתנפץ כמו גלי ים על מצוק אימתני.

עכשיו שקט של בדידות ועצב גדול. כאב בכל הגוף, כאב של געגוע, כאב של התעללות שמתחיל בתקווה שיחזור ומסתיים ביריקה בפנים. גופי לא מצליח להתמודד עם המצב הזה. אני מתהלכת בבית כמי שאיבדה את שפיותה, לא יכולה לאכול, יש לי תחושת מועקה במעלה הבטן ואני לא מצליחה להקיא אותה. הרי הוא אמר שהוא אוהב אותי. אז מה קורה פה? היום אני מבינה יותר מתמיד את הכאב והצער שיש בגמילה מסמים קשים; זה כמו ליפול מהשמים עם הפנים לרצפה ולדמם למוות בכאב. לפעמים נראה לי שבכל פעם שעזב אותי הוא ניסה לגרום לי להבין שלא כדאי לי להיות איתו, אולי ניסה לשמור עלי.

אבל אני דבקתי בו; יופיו וחום גופו המושלם עיוורו אותי. הראש שלי הגיע לחזהו, בדיוק על הלב. יכולתי לשמוע את ההתרגשות בליבו כשהנחתי עליו את האוזן. רציתי אותו כל כך, חשבתי שהוא האיש שלי לנצח נצחים. לא היה לי מושג שבאותו זמן מחלתו הגיעה לשיאה, השתלטה עליו, היו לו מחשבות רדופות שכלל לא ידעתי על קיומן, לא הכרתי דבר כזה קודם לכן. אלוהים, כמה פחדים והזיות היו שם. ניסיתי להיאבק בו ולהוכיח לו שהוא טועה, אבל הוא לא היה מסוגל להכיל את זה; הוא המשיך להעניש אותי ואת עצמו. היינו דבוקים זו לזה ומאוהבים כמו שני ילדים. עכשיו זה נגמר.

היום יום ההולדת שלי, אני יודעת שהתאריך מצוין ביומנו, ראיתי שכתב אותו, אבל הוא לא שלח ברכה ולא התקשר.

פגשתי אותו כשחזרתי מקמבודיה לאחד מאיי תאילנד. חציתי את הגבול היבשתי מקמבודיה לתאילנד והגעתי לטְרַאט, עיר תאילנדית ישנונית, והחלטתי להישאר שם לילה. לא היו לי תוכניות; נתתי למה שאמור לקרות שיקרה.

הגעתי להוסטל של זוג קשישים. ג'ו, בעל הבית, היה מקסים ומסביר פנים. מיד עם בואי ג'ו הגיש לי בקבוק מים קרים והושיב אותי להירגע מהחום. מאחורי הדלפק היה חדר גדול, משם נשמע שיעול קשה, הבנתי שיש שם מישהו. כשעליתי במדרגות לחדר שנועד לי, צפיתי מלמעלה על החדר שמאחורי הדלפק, ראיתי את אשתו של ג'ו שוכבת על מיטת בית חולים ישנה ואת ג'ו סועד אותה בסבלנות. התרגשתי להתבונן בהם, זוג המזדקן יחד ושומר איש על רעהו.

חדרי היה קטנטן אך נקי ומואר עם שמיכה צבעונית ומצעים של חדר ילדים. שמחתי שהגעתי למקום המוזר הזה. טראט המנומנמת הייתה טובה אלי בשקט שבה, באותנטיות. היא לא עיר תיירותית אלא עיר של מקומיים, אהבתי אותה למרות שהייתה מוזרה לי. להוסטל של ג'ו הזמנתי רק לילה אחד כדי לארגן את מחשבותי ולהחליט לאן אני ממשיכה מכאן ומתי.

למחרת בבוקר קמתי עם שיר בלב. החלטתי, אני עוזבת היום!

ג'ו פגש אותי בבוקר ליד הדלפק ושאל: "אהבת את החדר, הוא היה טוב בשבילך?" עניתי בחיוב, אמרתי שהיה לי נהדר. ג'ו כמעט בכה כששמע מה שאמרתי. הוא סיפר לי שהתיירת האחרונה שהייתה באותו החדר כתבה עליהם ביקורת גרועה.

"היא לא אהבה את החדר", אמר, ושמח שאני כן. שמעתי את ההתרגשות בקולו. נעצבתי לשמוע על התיירת שגרמה לזוג צער. המקום מנוהל על ידי קשיש הסועד אישה חולה, בנוסף לתחזוקת ההוסטל נקי ומסודר. למה עוד אפשר לצפות? אני בטוחה שקשה לו מאוד. נכון, זה לא החדר המושלם, אך בכל זאת; אני תוהה מדוע לא התחשבה בנסיבות בכתיבת הביקורת. באשר לי, הסטנדרטים שלי בענייני חדרים בנסיעות לחו"ל בסיסיים ביותר; אני לא צריכה יותר מקורת גג, מים חמים למקלחת ומזרון לשים עליו את הראש, זהו.

לרגע התקשיתי להיפרד מג'ו הזקן חסר השיניים ולהשאירו לבד לטפל בהוסטל ובאשתו החולה, אבל לא הייתה לי ברירה. נפרדתי ממנו בחיבוק ויצאתי לעבר הלא נודע. ידעתי שאני רוצה להגיע לאי קוֹ צַ'אנג, אך לא היה לי מושג כיצד. יצאתי לכיוון מרכז העיר ולקחתי מונית אל המזח שממנו אוכל לעלות על מעבורת אל האי.

כשהגעתי למזח פניתי לקנות כרטיס למעבורת. הגברת שהייתה מאחורי הדלפק שאלה אותי "לאיזה חוף את רוצה להגיע? מה שם המלון שלך?" והוסיפה: "כשתגיעי לאי ותרדי מהמעבורת, מחיר הג'יפ שיחכה לך שם כלול במחיר, הוא ייקח אותך ישירות למלון שלך. חוף 1 2 או 3?". לא ידעתי מה לומר. לא הזמנתי מלון, וגם לא ידעתי שלאי יש חופים שונים. אני הרי במשימת חופש מתִכנונים מראש, לכן עלי לקבל כל דבר שיזדמן. שאלתי איזה חוף הכי נחמד, והיא השיבה בקצרה "1" והגישה לי כרטיס. לא היה מקום לפקפק בקביעתה; אם אמרה 1 כנראה שהיא יודעת.

אני אוהבת לשוט, יש משהו בהפלגה שמרגיע את ליבי – הרוח על הפנים וריח הים. אני מטורפת על זה. על המעבורת ראיתי את תיבת נוח בהתגלמותה. זוגות המטיילים יחדיו עליה, גם משפחות עם ילדים קטנים עלו, חברה צעירים בקבוצות, מקומיים ומבוגרים. הסתכלתי על כולם ואני לבדי. גם אני רציתי לטייל עם בן זוג שאני אוהבת אותו והוא אותי, כמו בסרטים, שטים אל אי בודד. ביקשתי מאלוהים שלי שיפנק אותי, שישלח אלי בחור מסודר בראש, אחד שאפשר לסמוך עליו.

המעבורת הורידה אותי על מזח האי ואני מצפה לכל מה שעשוי לקרות. נהג הג'יפ שחיכה לנו פנה אלי ושאל לאיזה מלון להסיע אותי. שוב לא ידעתי מה לומר. הייתי בחסדי ההשגחה העליונה המלווה אותי שתתכנן את עתידי. אמרתי שאין לי מלון. הנהג לא התבלבל, הוא לקח את התרמיל שלי, זרק אותו פנימה לג'יפ ואמר: "עכשיו את". הוא התכוון שאקפוץ פנימה בעקבות התיק שזה עתה השליך על התיירים שכבר היו בפנים.

נסענו בערך 40 דקות. הג'יפ מלא בתיירים, כולם יודעים לאן הם אמורים להגיע, רק אני תלושה ומחכה לבאות. הכול טוב, אני זורמת, מה שיבוא יבוא, אדישות שאין לתארה.

בין קופים לחריץ ביוב

השעה הייתה כמעט 2 בצהריים. נהג הג'יפ עצר בכביש הראשי בכניסה לחוף מספר 1 וסימן לי לרדת. מה? זהו? נגמרה הנסיעה? ואני לא הספקתי עדיין לארגן את המחשבות שלי...

ירדתי באמצע הרחוב עם כל התיקים שלי ואין לי מושג לאן ללכת. אני מנסה רגע להתעשת ולפתע נכנסת שיחת וידאו מבִּתי כשהיא ממררת בבכי. היא רצתה לספר לי על יום קשה בעבודה, לחלוק ולהתנחם, לקבל קצת אהבה של אימא. התיישבתי על המדרכה במקום בו קיבלתי את השיחה כשהתיקים שלי לצידי ופשוט הקשבתי לקולה השבור. לפתע גיליתי שרגלי מונחות על חריץ הביוב שבכביש, אך לא עשיתי מזה עניין. פשוט ישבתי והקשבתי לה. שמחתי לראות את עיני התכלת היפות שלה מסתכלות אלי דרך צג הטלפון; שמחתי שיכולתי להקשיב לעצב שהעיק עליה, ושמחתי גם שזכיתי להפוגה מהמחשבה לאן אני הולכת מפה. התמלאתי אושר על שהצלחתי להיות שם בשביל בִּתי גם כשאני במרחק עצום ממנה. אהובה קטנה הילדה הזאת; היו גם הרבה ענייני בריאות שהטרידו אותה באחרונה.

דיברנו 40 דקות ונפרדנו בדמעות. הבנתי שכדאי שאתחיל לחפש מקום לינה לפני רדת החשיכה. השתעשעתי במחשבה שאם לא אמצא מקום אני יכולה לישון פה על המדרכה, אין לי בעיה עם זה. השארתי את התיקים שלי בחנות סמוכה והלכתי לחפש מקום לינה. מהליכה קצרה ברחוב הבנתי שאני בצרות. מה לי ולריזורטים של צפונבונים המגיעים עד לאי בודד בתאילנד כדי להשתכשך בבריכת מלון מול הים מלאה בשתן של תיירים מכל רחבי העולם?

עברתי ממקום למקום ולא מצאתי מקום ללון בו. הבנתי שעלי לשנות גישה. נכנסתי לאפליקציה של חופשות, טיסות מלונות והוסטלים ומצאתי מקום ללילה. חזרתי לחנות לאסוף את חמשת התיקים שלי, תיק צד קטן לארנק, טלפון ומשקפי שמש, תיק גב קטן עם ספר קריאה, מַטענים ומעיל מגולגל קטן שאני לוקחת איתי לטיסות, תיק שאני קוראת לו "מטבח" שבו יש אוכל לשעת חירום שעלולה לבוא עלי, כמו למשל לישון הערב ברחוב. אני לא טובה בלרעוב, כולם יודעים שזאת חולשתי הגדולה מכול; אם ארעב יותר משעתיים אגלה את כל סודות המדינה הידועים לי...

ב"מטבח" שלי היו בננות מיובשות, ג'ק פרוטּ מיובש ואגוזי קשיו. גם סכו"ם, כי אין סיכוי שאי פעם אצליח לאכול בצ'ופסטיקס, וכמובן בקבוק מים. היה לי גם תיק עיקרי לבגדים ותיק משנה שקניתי בבנגקוק לבגדים שרכשתי בדרך. חמישה תיקים בסך הכול ואני לגמרי בסדר איתם. אספתי את כולם מבעל החנות הנחמד שנעתר לשמור עליהם למעני.

שכרתי קטנוע כדי שאוכל להתנייד באי בקלות ושמתי פעמי לעבר "סושי גסט האוס", כשאני מצוידת בגוגל מפות המראה לי את הדרך, שנראתה רחוקה מאוד מהנקודה ממנה יצאתי. התחלתי לנסוע. הדרך לא נגמרה וגוגל הראה לי שעלי להמשיך עוד הלאה. אני נוסעת כבר כמעט 40 דקות ועדיין לא מבינה שיש פה בעיה. בשלב מסוים התייאשתי מהנסיעה ועצרתי לנוח לקנות לי סמוזי תותים מרענן. כשהסמוזי בידי, קפצתי על הקטנוע והמשכתי לדהור לכיוון "סושי גסט האוס".

את הסמוזי החזקתי בידי השמאלית ובימנית סחטתי את הגז. הקסדה שחבשתי הייתה גדולה ממידת ראשי, היא החליקה על משקפי השמש שמספרם האופטי כבר לא התאים לי במאה אחוז. את הדרך ראיתי ככה ככה. היה לי תיק שהתנדנד בין הרגליים ושאר התיקים היו תלויים עלי איכשהו. פעמיים נאלצתי לעצור ולאסוף את התיק שהתנדנד עד שנפל. ככה ריחפתי לי על הכביש בחוסר מודעות מוחלט למצבי. מה שנותר מהסמוזי מסרתי באהבה לקופים שחיכו בצד הדרך.

הגעתי לצומת ועצרתי כדי להבין לאן עלי להמשיך. בזווית העין ראיתי אדם ענק רוכן על אופנוע קטן, מחפש משהו בנייד שלו. מאחורי נעצרו זוג תיירים עם האופנוע שלהם, שאלו אותי אם אני ממשיכה או פונה, עניתי שאין לי מושג לאן אני נוסעת, אבל הם יכולים לעקוף אותי. הצצתי בטלפון והבנתי שכדאי להמשיך ישר ולא לפנות ימינה. דחפתי את התיק המתנדנד בין הרגליים ונסעתי ישר קדימה. הדרך לא נגמרת. התחלתי לחשוד שמשהו פה אינו כשורה, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להגיע למיקום שגוגל שלח אותי אליו. המשכתי לנסוע עד שראיתי שהכביש נגמר ומכאן הג'ונגל; הבנתי שאין מתאם בין המפה שגוגל מציג לבין המציאות ואין לי מושג היכן אני.

עצרתי רגע לחשוב מה אני עושה. בינתיים הקופים החלו לרדת מהעצים והתקרבו אלי בחשדנות. נזכרתי שתיק "המטבח" שלי תלוי עלי. הקופים זיהו שיש בסביבתי אוכל והמשיכו להתקרב. נלחצתי, ביס אחד מהם ואז כלבת, בית חולים במקרה הטוב ובמקרה הגרוע מוות בייסורים.

בעודי עומדת עם כל התיקים עלי ומנסה להבין מה קורה, עקף אותי האופנוע עם האיש הגדול שראיתי קודם לכן בצומת. צעקתי לו "קיוזמי" (כמו שאומרים התאילנדים) "קיוזמי" והוא לא ענה. למזלי אני יודעת לשרוק ביד אחת ממש כמו שהבנים מכיתתי מבית הספר היסודי לימדו אותי. איתם גם שיחקתי סטנגה וכדורגל במסדרון בית הספר כשבחוץ ירד גשם ואי אפשר היה לצאת לחצר. יצאה לי שריקה מלחיצה והוא נעצר באחת, כאילו התחשמל. נפנפתי ביד וצעקתי "הלפ הלפ". הוא הסתובב אלי, הביט בי וחזר לקראתי עם האופנוע שלו ואמר לי ברוגע:

"תזוזי מכאן כי עוד שנייה הקופים מגיעים אליך", וסימן לי לנסוע אחריו. הוא התרחק מהקופים ואני אחריו, דוהרת על הקטנוע עם חמישה תיקים. לא היה לי מושג שמרגע זה חיי עומדים להשתנות.

צינוק מלבב

כשעצר, עצרתי לצידו והסברתי לו מה קרה לי עם הניווט. האמת שעד היום אין לי מושג מה קרה לאפליקציה ולמה גוגל הביא אותי עד לנקודה הזאת. בדיעבד הבנתי שאלוהים פשוט הקשיב לבקשתי והחליט להיענות לה אך באופן חלקי בלבד. בהמשך גיליתי למה רק באופן חלקי; הוא חתיך הורס אבל לא מסודר בראש...

בינתיים הורדתי את הקסדה הענקית שהפריעה לי לראות את הדרך ואת השרוולונים נגד השמש מאמות ידי, ונגליתי די בשלמותי עם שפם וגבות שלא טופלו משך חודש. הסתכלתי עליו ורציתי למות מבושה. הוא היה עצום. אני אמנם בחורה גבוהה, אך מעולם לא יצא לי לדבר עם אדם כשראשי מוטה אחורה ולמעלה כדי לדבר לתוך עיניו. בארצי גבר ממוצע הוא בערך בגובה העיניים שלי או טיפה יותר, ואם אני עם נועלת נעלי עקב, זו כבר בעיה.

הוא בדק בנייד שלו ותוך כדי כך הוריד את הקסדה מראשו. באותו הרגע הייתי כל כך נסערת, שאפילו לא שמתי לב לעומד מולי. שיער בלונדיני עם פוני ארוך המופנה הצידה, עיניים כחולות ופנים של אל. הוא מסביר לי ש"סושי גסט האוס" בכלל לא כאן, שזה מרחק שעה נסיעה מפה חזרה לכיוון שממנו באתי.

"מה? אין סיכוי", אני אומרת לו, והוא עונה לי ברוגע: "אל תדאגי אני אביא אותך לשם". כשענק כזה אומר לך אל תדאגי, את מאמינה לו. הוא אל שיכול הכול, כולל לשמור עליך מפני קופים רעבים ולהביאך בביטחה ל"סושי גסט האוס". הוא עדין בדיבור ובתנועות גופו, הוא מקסים, וממדיו העצומים מדגישים את העדינות המפתיעה והכל כך נעימה שבו. אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי: "אלוהים, זה אתה שטיפלת בזה?"

לפני שעלינו לאופנוע ולקטנוע כדי לחזור כל הדרך חזרה, הוא שאל אותי מהיכן אני. עניתי לו שאני מישראל. חיכיתי לראות את הפנים שלו מתעוותות, אבל לא. הוא אמר: "אני מגרמניה". לא עצרתי את עצמי ואמרתי בשיא הרצינות: "אה גרמני...". מאוחר יותר הוא אמר שהוא לא הבין את התגובה שלי. טוב, ממש אי אפשר לשפוט אותי על כך, כי רק פחות מחודש קודם לכן שחררתי את הגרמני שהיה איתי במשך שלוש שנים לחייו החדשים בלעדי, למרות שמאוד קשה היה לי להיפרד ממנו. שמחתי שאני לא צריכה לסבול אותו יותר.

אנטישמי סמוי כזה.

שאלתי אותו לשמו ואמר וֶרנר, ואני חשבתי לעצמי למה לכל הגרמנים קוראים ורנר או ריינר ממש כמו שקראו לבן זוגי הגרמני שנפרדתי ממנו לפני פחות מחודש.

ורנר ראה שאני נסערת ולחוצה להגיע למחוז חפצי. היה לי כאב ראש ורציתי להניח את התיקים ולנשום שנייה. הוא שאל אם קפה יעזור לי עכשיו. "כן, מתפוצץ לי הראש, קח אותי לקפה בבקשה", אמרתי. הרגשתי שהוא פה בשבילי, הוא מבין מה אני עוברת והוא גם רואה את כאב הראש שלי. נסענו לבית קפה הממוקם על מצוק מול הים, ברקע נשמעה מוזיקה של בוב מארלי. קפה קר שלי, תה קר שלו, ורק אנחנו.

שמתי את מצבי המשפחתי על השולחן: גרושה עם שלושה ילדים וגילי. אמרתי לעצמי, נראה אותו מתמודד עם זה. אם יש לו בעיה שיחזור לגרמניה ישר לזרועותיו של ריינר, הגרמני שלא מזמן נפנפתי. כשאמר לי בן כמה הוא נשמתי לרווחה, חשבתי לעצמי, אלוהים תודה!!! גם הורס, גם מתוק, גם מציל אותי וגם באזור הגיל שלי, לא כמו ריינר שהיה צעיר ממני בעשור.

דיברנו הרבה. סיפרתי לו על עלילותי בסיביר, על הרכבת הטרנס-סיבירית, על הבּורּיאטים שפגשתי בדרך והטרמפים שנאלצתי לקחת בסיביר כי גוגל מפות לא מכויל ברוסיה בכוונת מכוון. הוא סיפר לי על חייו בעיירה קטנה ומרוחקת בגרמניה וזה נשמע לי חמוד, כמו היידי בת ההרים אבל בבן. כמו בן קיבוץ. עוד סיפר שמעולם לא נישא ומעולם לא נולדו לו ילדים.

סיימנו לשתות, חזרנו לאופנוע ולקטנוע ונסעתי אחריו. יש לו עיניים כחולות טובות עם מבט עמוק, איפוק ושקט פנימי. לא מצופה מאדם בממדים כשלו להיות כל כך עדין ונעים ומתוק.הוא עצר בצד הדרך ושאל: "נלך לים?". ואני עם חמישה תיקים שתלויים עלי, הרוסה מעייפות, לא הספקתי לחשוב ואמרתי "בטח". הוא החל בנסיעה ואני שוב נוסעת בעקבותיו, רואה את גבו הרחב ושיערו הבלונדיני המתנפנף. הייתי ממוקדת רק בו, כמו מגנט. לא ראיתי את הדרך כי גבו היה הסמן שלי אל משהו אחר וטוב.

הגענו לחוף וישבנו לראות את השקיעה. היה חיבור מידי, אני אליו והוא אלי. שתינו בירה והיינו בעננים. אני מצאתי את הגבר שלי בעולם הזה. מאוחר יותר הבנתי שהוא מצא את האישה של חייו כבר ליד הקופים, כשעצרתי לבקש את עזרתו. אי אפשר לתאר את החיבור הזה במילים; זה היה אירוע שתוכנן היטב על ידי הקוסמוס. זה התחיל בכך שכלל לא ידעתי לאיזה חוף אני רוצה להגיע, אחר כך בישיבתי על המדרכה לשוחח עם בִּתי כאילו למשוך זמן עד שוורנר ואני נצא יחדיו לכיוון אותה נקודת מפגש, וגוגל שנרתם למשימה להביא אותי אל ורנר ולא ל"סושי גסט האוס". זה מטורף, כל כך הרבה נקודות שהתחברו יחד.

אחרי כמעט שלוש שעות הלילה החל לרדת. לרוב כשאני מטיילת לבדי אינני נוהגת להסתובב בחוץ לאחר רדת החשיכה, אך עימו הרגשתי בטוחה. הייתי בידיים של הענק הכי מקסים ביקום. עם זאת חשבתי שאולי כדאי שאתחיל לחפש את "סושי גסט האוס", על אף ששנינו לא רצינו שהערב יגמר כאן.

התארגנו לזוז, ופתאום ורנר אמר: "בואי נלך לבר". מיד עניתי auf geht's"" (קדימה) בגרמנית שלמדתי מריינר. ככה פתאום יצא לי. ורנר הסתכל עלי בהערצה ולא הבין מאיפה זה בא. שמחתי שהצלחתי להרשים אותו.

כך מצאנו ורנר ואני את עצמנו עם כל התיקים בין הרגליים יושבים על הבר בפאב מקומי. זה היה ערב של מוזיקה חיה, להקה מקומית ניגנה ושרה, היה חשמל באוויר, כולם רקדו וצהלו, מושלם. הוא אמר שמעכשיו כדאי שלא ישתה יותר כי הוא צריך לנהוג כל הדרך למלון שלו במרחק חצי שעה מכאן. לא חיכיתי שנייה ואמרתי: "אם תחליט לשתות תוכל לישון אצלי". זה היה מצחיק, כי עדיין לא ראיתי את החדר שלי ב"סושי גסט האוס" ולא היה לי מושג היכן הוא נמצא ומה בכלל צפוי לי בו. אבל הצעתי, מה יש לי להפסיד.

החלטנו להתחלק בבירה אחת שנזמין יחד. אהבתי שהוא מגלה אחריות על החיים שלו ושלי, כי הבטיח שיביא אותי ל"סושי גסט האוס". השעה כבר הייתה ממש מאוחרת. שילמנו ויצאנו, כששוב אני ממוקדת בגבו שיביא אותי לחוף מבטחים. הנסיעה הייתה קצרה. ירדנו מהאופנוע והקטנוע כשוורנר עוזר לי עם כל התיקים להגיע לדלת החדר.

שמחתי שסוף סוף הגעתי לחדר שלי. פתחתי את הדלת בזהירות ולהפתעתי גילית שאני עומדת בפני צינוק. ברגע הראשון הלם, במבט שני התעשתות. ראיתי שיש בחדר מאוורר ואמרתי לעצמי "הכול טוב, לגמרי מספיק לי". האמת היא שלא ידעתי מה ורנר מתכנן, אם להישאר או לנסוע למלון שלו, אבל ידעתי שאני אהיה בסדר בצינוק הזה. החדר היה כל כך קטן, שהשתעשעתי במחשבה איך בדיוק אני נדחסת לתוכו עם חמישה תיקים וענק אחד. עמדנו בפתח הדלת וצחקנו על החדר הצינוקי. הוא לא נכנס אחרי לחדר, נפרד ממני ליד פתח הדלת והלך חזרה לכיוון האופנוע שחיכה לו בחוץ, ממש קרוב לצינוק שלי. לא אשקר; הייתי קצת המומה שוויתר עלי אחרי ערב מושלם, אבל אמרתי לו תודה ושלום וסיכמנו שמחר נפגש לארוחת בוקר. שנייה אחרי שסגרתי את הדלת חזרתי ופתחתי אותה בעדינות, ראיתי שהוא עדיין על האופנוע, מתארגן לנסיעה. הסתכלתי עליו ואמרתי בשקט: "אני לא רוצה שתלך". הענק הזה ירד מהאופנוע, התקרב אלי באיטיות ולא אמר מילה, שם את ראשי על חזהו ונשק לראשי. אחזתי בו, לא רציתי שילך, אבל הוא הסתובב, עלה על האופנוע ונסע. נכנסתי לחדר והחלטתי שאהיה חזקה.