אנחנו מגש הכסף

הקדמה

״אני ממליץ לך לא להתעסק בזה, זה מסוכן לך פוליטית״.

זה היה המשפט הראשון ששמעתי מאחד מחברי הכנסת הוותיקים בוועדת הכספים, ביום שבו התחלתי לשאול שאלות. תוך חודשים אחדים הבנתי למה התכוון. לצד זה, התבהרה לי גם ההבנה שאם לא נתעסק בזה, לא רק כספי המיסים שלנו יהיו בסכנה — אלא הדמוקרטיה עצמה.

כרבים מבני ובנות הדור שלי, החשש שלי מכניסה לפוליטיקה היה מהבוץ ומהלכלוך שלא מאפשרים לעבוד ולהשפיע באמת. אבל בשום אופן לא הייתי יכולה לדמיין את היקף השחיתות שגיליתי בכנסת. לא הייתה זו שחיתות נקודתית — חבר כנסת או שרה שלקחו לכיסם, למרות שגם כאלה קיימים — זו הייתה שיטה מושחתת, שפעלה כנגד האינטרסים הבסיסיים של החברה הישראלית, ושהוסתרה מאחורי מסך ערפל סמיך.

אם חשבתי בתחילת הדרך שהסיפור הוא שחיתות ״קלאסית״, של פוליטיקאים שכמהים לעוד כוח, כבוד וכסף, הרי שהנתונים שהגעתי אליהם, המספרים והסכומים שהלכו ונערמו, הראו תמונת מציאות שונה, הרבה יותר אפלה ומורכבת. הבנתי שמדינת ישראל לא מתנהלת לפי תקציב אחד — אלא לפחות לפי שניים. תקציב אחד שעובר כחוק, ותקציב נוסף, נסתר מעיני הציבור וממרבית הח״כים — שהוא התקציב האמיתי.

התקציב הנסתר מוזרם אל גורמים פוליטיים, מטרות מגזריות ומשרדים ממשלתיים מפוברקים — ומשם לטובת בנייתו של מנגנון שמטרתו להנציח את השלטון. תקציב המדינה, במקום לשרת את אזרחי ישראל, משמש לצבירת כוח פוליטי, לפירוק מערכת החינוך והרווחה הציבורית, ולהנצחת מבנה מושחת וסקטוריאלי בתמורה לתמיכה פוליטית. לא מדובר במיליונים בודדים ואף לא במאות מיליונים: מיליארדי שקלים הועברו בחשאי, ברמייה מאחורי גבה של כנסת אדישה, ותוך החלשתם המתמדת של שומרי הסף ומנגנוני הפיקוח.

כך החל המאבק הראשון שלי בוועדת הכספים: חשיפת התקציב הסודי. הבנתי מייד שבמקום שבו אין שקיפות — תבעבע שחיתות. והשחיתות הממוסדת הפכה לשיטה.

מהי שחיתות? רבים היום מנסים לצמצם את המושג למה שהחוק הפלילי קובע כאסור. אני חולקת עליהם. בתפיסה הדמוקרטית, שחיתות היא הפרה של חובת הנאמנות של שליחי הציבור כלפי האזרחים. להפרה זו יש ביטויים רבים — רק חלקם חוצים את הרף הפלילי. אך כולם מכרסמים ביסודות הדמוקרטיה ובאמון הציבורי הנדרש כדי לקיימה.¹

מי שעקב מקרוב אחר דיוניה והחלטותיה של ועדת הכספים היה יכול לראות מקרוב את חומת "המבצר" — אם לרמוז למונח שהשתמשה בו השופטת אסתר חיות — מתחילה להיסדק. שם, בדיונים הליליים של ועדות הכנסת, בתרגילים שהוסתרו מאחורי טיעונים ביורוקרטיים וטכניים, קרמה עור וגידים התוכנית שנודעה מאוחר יותר כמהפכה המשטרית. שם הוקם הבסיס הפוליטי שפרץ אל פני השטח בשנת 2023, עם ממשלת הימין על מלא. כדי לראות זאת, כל מה שהיה צריך זה לעקוב אחר הכסף.

הכסף — או בשמו האמיתי: התקציב. תקציב המדינה אינו עוד סעיף בסדר היום הפוליטי. התקציב אינו עניין רק לכלכלנים או למומחים. התקציב הוא הפוליטיקה. התקציב הוא המדינה. התקציב הוא כמה ילדים יהיו בכיתה ומה המורה ילמד (או אם במקום מורה יעמוד נציג עמותה משיחית, או סוכן של חברה מסחרית). התקציב הוא מספר ניידות המשטרה בעיר שלכם. התקציב הוא הזמן שייקח לאמבולנס להגיע אליכם, כמות סוללות הטילים שתגן על העיר שלכם, המקלט הציבורי שישופץ או לא ישופץ, התור במשרד הפנים, התרופה שיכולה להציל את החיים שלכם. התקציב הוא הבחירה בין הקמת מאחז לבין חיזוק הפריפריה, בין מוכנות למלחמה או לשלום. התקציב הוא חיים ומוות וכל מה שביניהם.

באמצעות התקציב — הרשמי והבלתי־רשמי — ממשלות נתניהו פירקו את הסולידריות של החברה הישראלית, והולידו מלחמת הכול בכול. הן עשו זאת על ידי ייבוש שירותי הרווחה, הקצאות מעוותות למגזרים במערכת החינוך, והפרטה חסרת אחריות של שירותים לאזרחים המוחלשים ביותר, תוך סיוע להתעשרותן של חברות מסחריות שדואגות לרווחים ולא לבני אדם. באמצעות התקציב שורה של גופים ומוסדות שנועדו לספק שירותים לכלל אזרחי ישראל עוצבו מחדש כמנגנונים להזרמת כספים למטרות מפלגתיות, גם כאשר לא היה להם שום קשר לסעיפי התקציב המקוריים. כך נבנתה מן היסוד מערכת אנטי דמוקרטית ונעשו פעולות רבות לביצור השלטון הקיים. התפרצותה מעל פני השטח הייתה רק שאלה של זמן.

את המידע על כל אלו אי אפשר למצוא בהצעת חוק התקציב שמאשרת הכנסת. רק כאשר לומדים מה מתרחש בוועדת הכספים אפשר לקבל תמונה על הנזק העצום שנגרם לשירותים החברתיים בישראל, למערכת החינוך, לתרבות השלטון. רק בחינה כזו מלמדת על מהלכים שהעמיקו את הפערים בתקציב הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, ושחקו עד דק את מעמד הביניים, ועל תרבות השלטון המושחתת שצמחה כאן.

לתהליך הזה היו שותפים ח״כים מימין ומשמאל. חלקם מתוך רצון ברווח פוליטי אישי, ללא מחשבה על התמונה הגדולה, חלקם מתוך תחושה שמאחר ש״ככה זה עובד כבר שנים״ הם ממילא לא יוכלו לשנות דבר, ושעדיף להסתפק בפירורים שהקואליציה תזרוק להם.

שורשי העיוות נוצרו לפני שנים רבות, חלקם מלווים את הדמוקרטיה הישראלית מאז לידתה. ואולם, לאחר המחאה החברתית של 2011, שהרעידה את כיסאות הממשלה, וביתר שאת אחרי הבחירות הצמודות מאוד ב־2015, משהו יסודי השתנה. ממשלות נתניהו העלו הילוך בפגיעה במנגנוני הפיקוח של הכנסת ובהחלשת שומרי הסף. יכולתם של אזרחים וחברי אופוזיציה לעמוד מול הממשלה נשחקה במהירות. השקיפות, מבחינת הממשלה, הפכה לאויב השלטון. ביחד עם צוות ענק של מתנדבים ופעילים חברתיים נאבקנו בתהליך הזה, מדי יום ביומו. בתקופה שבה נתניהו הביא את ישראל למשבר פוליטי שגרר חמש מערכות בחירות, השינויים כבר הואצו במידה כזו שהיה ברור שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה חמורה.

ההצהרה של שר המשפטים יריב לוין על ההפיכה המשטרית העירה חלק גדול מאזרחי ישראל למאבק ציבורי אדיר. ואולם, התוכנית הייתה רק קצה הקרחון — כדי לעצור את ההפיכה צריך להבין את שורשיה.

רבים מהאנשים הטובים שפגשתי בהפגנות אמרו לי שהם מצטערים שלא התעוררו קודם, ושאלו אם כבר מאוחר מדי. התשובה החד משמעית שלי היא לא. גם אני רואה איך כל קו אדום שהצבתי בדמיוני כסימן לסיום הדמוקרטיה, כבר נחצה. אך אחרי כל קו כזה אני מסמנת אחד נוסף, משום שאני משוכנעת: כל עוד אנחנו ממשיכים להיאבק על המקום הזה — יש תקווה.

כהונתי בכנסת, בין השנים 2013 ל־2020, לימדה אותי על כוחה של קבוצת פעילים נחושה לעצור תהליכים שנראים גדולים וסוחפים מדי. ראיתי לא מעט הצלחות — ואני מספרת על כמה מהן בספר הזה כדי לתת כלים לפעולה למאות אלפי ישראלים שנאבקים על עתיד החברה והמדינה שלנו.

המאבק הזה לא מתרחש רק ברחובות. היעד האמיתי שלו הוא מוקדי הכוח בפוליטיקה. כדי להצליח לפעול אנחנו חייבים ללמוד את השיטה. הספר הזה נועד לשמש מדריך כניסה לזירה. אני מקווה שבסופו תדעו איך הפוליטיקה עובדת, ואיך הכסף שאתם עובדים כל כך קשה בשבילו משמש למטרות שקשה לכם אפילו לדמיין. הידע הזה אולי יקשה עליכם לישון בלילה — זה מה שקרה לי — אבל הוא גם יעזור לכולנו להעניק למדינת ישראל את התיקון שהיא משוועת לו.

העיסוק בתקציב, בשקיפות ובממשל תקין נראה לפוליטיקאים מסוימים כאזוטרי. אבל התמונה שאני מבקשת לחשוף כאן היא שורש המשבר שאנחנו מצויים בו. שיטת הממשל הסקטוריאלית, החמדנית, שהסיסמה שלה היא ״מה הטעם בשידור ציבורי אם הוא לא משרת אותנו״, ומה הטעם בתחבורה ציבורית אם היא לא מיועדת לעסקנים שלנו — היא שהובילה לאסונות שפקדו את מדינת ישראל. החיסול של שומרי הסף המשפטיים והמקצועיים הוא עוד שלב בתוכה. לכן הדיבור על שקיפות, על פיקוח ציבורי ועל נורמות שלטוניות הוא מהותי כל כך, דווקא כעת. לא בכדי השלטון האנטי־דמוקרטי מפחד כל כך משקיפות.

כפי שתראו, בשונה מספר אקדמי קלאסי, הספר שלפניכם מתבסס על אירועים שחוויתי בכנסת על בשרי. חלקם התרחשו הרחק מעין התקשורת ולא סופרו מעולם. הקפדתי לאמת כל נתון או ציטוט המוזכר בו, ואם בכל זאת נפלה טעות, אשמח לתקנה.

הספר הזה הוא קריאה לפעולה. אני מקווה שישמש אזרחים, חברי כנסת, אנשי תקשורת ומובילי מחאה במפגש עם המערכת הפוליטית, ויסייע להם לפרוץ את חומת ההסתרה, לאתגר את השרים ואת הדרג המקצועי, ולהאיר את הפינות החשוכות. ההתעוררות הציבורית היא מה שמחזיק אותי אופטימית. עם הכלים הנכונים — ואמונה בדרכנו — נוכל לשקם את הדמוקרטיה הישראלית, ולבנות את העתיד שישראל ראויה לו.

1 Bo Rothstein, "Corruption and Social Trust: Why the Fish Rots from the Head Down", Corruption, Accountability, and Transparency, Vol. 80, No. 4, winter 2013, Johns Hopkins University Press.

פרק ראשון:

איך באמת עובד הכסף שלנו?

תארו לעצמכם שאתם יושבים בוועדת הכספים של הכנסת, כחברי ועדה לכל דבר. ״בוקר טוב״, יו״ר הוועדה דופק עם הפטיש על השולחן, והסדרן מניח על שולחנכם ערימה של טבלאות תקציב. אתם נרגשים. הכסף שעכשיו תחליטו לאן להקצות יוכל להיטיב עם חייהם של מיליוני ישראלים. הוא יקבע איך תיראה מערכת החינוך של הילדה, אם תוכלו להגיע לים באוטובוס ואם הוריכם יקבלו טיפול נאות לעת זִקנה — במילים אחרות, אם זכויותינו החברתיות והכלכליות יכובדו.

על אף שהתכוננתם לישיבה, כשאתם בוהים בטבלאות, אתם מבינים שמעולם לא ראיתם אותן קודם. אתם עוברים במהירות על הרשימות, משווים מספרים מהעמודה הימנית לשמאלית, מחשבים בזהירות את הסכום הכולל ומגלים תופעה מדהימה: 150 מיליון זזים לסעיף שנקרא ״שונות״, ועוד 600 מיליון לסעיף בשם ״פרויקטים״. אתם שואלים את יו״ר הוועדה מה קורה, אבל הוא רק מביט בכם ברחמים ומזרז אתכם להצביע. רגע, אתם מוחים. מעבר לשולחן יושב פקיד האוצר, ואתם קוראים לעברו ומבקשים להבין למה מקוצצים 40 מיליון שקלים ממשרד הרווחה. במשך כמה שניות אתם מדמיינים מה הכסף הזה היה עושה לו היה מושקע בניצולי שואה שנמצאים מתחת לקו העוני.

הפקיד מכחכח בגרונו, מדפדף במבט רציני בדפים שמולו. ועוד לפני שפותח את פיו היו״ר כבר גוער בו שאין זמן. "העברה 273?" הוא קורא, ״יש רוב?״ יש. הפטיש דופק על השולחן. ח״כים מהקואליציה שנכנסו לחדר לפני דקה או שתיים מרימים את היד — וכבר יוצאים. שלושה מיליארד שקלים עברו, אושרו, ונעלמו. יו״ר הוועדה מחייך.

תגידו שלום לכספי המיסים שלכם.

התקציב הוא אחד מהחוקים החשובים ביותר שהכנסת מעבירה. מדובר למעשה בחוזה השנתי של המדינה עם האזרחים. התקציב קובע את הקצאת כספם של משלמי המיסים בשנה הקרובה. מי מקבל, ממי גובים, מה סדר העדיפויות הממלכתי, באילו שירותים חברתיים משקיעים ולמה נותנים לגווע. המיסים שכולנו משלמים מביאים את הכסף — וחוק התקציב מסמיך את הממשלה לממשו. ללא כסף אין אפשרות לבצע דבר. לכן, אם הכנסת לא מאשרת את התקציב — הממשלה נופלת, והולכים לבחירות. אלא שחוק התקציב הרשמי, כאמור, אינו התקציב האמיתי. התקציב האמיתי מצוי באלפי סעיפים קטנים שנידונים במנותק, בישיבות שהתקשורת ברובה לא מתעניינת בהן ושמעטים מסוגלים לעקוב אחריהן.

במהלך שבע השנים שבהן כיהנתי בכנסת הקפדתי להגיע לדיונים שעסקו בתקציב ובשינוייו, נוסף על דיונים רבים שהובלתי בנושא כיושבת ראש ועדת השקיפות. היה לי חשוב להתכונן לכל הצבעה, ולכן למדתי את התקציב לעומקו ולרוחבו. באחת הישיבות התפרץ לעברי בזעם ח״כ דוד ביטן (ליכוד) בטענה שפיתחתי אובססיה לנושא. הוא צדק. אך מי שצריכים לזעום הם אנחנו, האזרחים. מה שגיליתי לא היה רק בזבוז נפשע של כספי ציבור; במשך השנים התקציב הפך להיות המכשיר המרכזי בידיהן של ממשלות חסרות מעצורים לריכוז כוח, במסע שייגמר בהפיכה משטרית ובשינוי פניה של ישראל.

בעקבות המחאה החברתית

נבחרתי לכנסת בעקבות המחאה החברתית הגדולה של 2011. ראיתי בעצמי שליחה של תנועת המונים שדרשה חוזה חדש בין האזרח למדינה, והרגשתי שתפקידנו לחדור את חומות הפוליטיקה ולחולל בה מהפכה — שתתחיל בתקציב חדש.

העובדה שנכנסתי לפוליטיקה כצעירת חברי הכנסת, בגיל 27, הייתה מוקד לדיון סוער. לא אחת יעצו לי בחביבות לחכות רגע עם הרצון להיבחר, ובמקום זה להתנדב באחד הסניפים המפלגתיים ולחזור ״אחרי שתתחתני ותעשי ילדים״. כשנבחרתי לבסוף, בשנת 2012, בפריימריז הארציים של מפלגת העבודה, עמדו לרשותי שלושה חודשים בלבד כדי להיערך לכניסתי למשכן. לצד קמפיין הבחירות הקדשתי את הזמן לעבודה עם כלכלנים ומומחי דיור כדי לתכנן את החקיקה שאוביל בתחומים הללו. כמות הנושאים שהיה עלי ללמוד הייתה אין־סופית, ובקושי ישנתי בלילות. ביפו, בדירת השותפים שבה גרתי עם עוד שלושה חברים, הסלון התמלא במסמכים על חוקי המיסוי ובהצעות רגולציה בשוק השכירות, וכל העת זרמו פנימה מתנדבים ומתנדבות שבחרו להיכנס ביחד איתי לבוץ הפוליטי. קראתי כל מה שאפשר היה ללמוד על התקציב. דיברתי עם ותיקי האוצר ועם ח״כים משני צידי המתרס. אבל אף אחד לא סיפר לי מה באמת קורה שם.

בשעה שבמפלגה שלי הח״כים רבו על מקומות בוועדת חוץ וביטחון היוקרתית, אני כיוונתי לוועדת הכספים. ידעתי שמדובר בוועדה הביצועית ביותר בכנסת. מאחר שהייתי הצעירה שבחברים, וחסרת הניסיון — לידי ישב משה גפני (יהדות התורה) עם ותק של 21 שנה כחבר כנסת, ומשמאלו יצחק כהן (ש״ס) וראובן ריבלין (הליכוד) שכבר כיהנו כ־17 שנה — חששתי מאוד לעשות טעויות. בחודשים הראשונים שלי בוועדה בקושי דיברתי. צפיתי בעמיתיי וניסיתי ללמוד איך הם עובדים. עד השעות הקטנות של הלילה למדתי את החומרים לוועדה של היום למחרת.

בדיעבד, לחוסר הניסיון שלי היה גם יתרון. לא הנהנתי בהסכמה אוטומטית לדרך שבה התקבלו החלטות על מיליארדים, מכספי המיסים של כולנו. בשלב מסוים הפסקתי לשתוק והתחלתי לשאול שאלות. הרבה שאלות. וככל שהמשכתי לשאול כך נחשפו בפני תהליכים שלא האמנתי שיכולים להתרחש במדינה שלנו. בעיקר לא הצלחתי להתרגל לרגע שמתרחש כמעט בכל דיון על כספי המדינה, שבו המצלמות כבות, והאמירות הערכיות של הפוליטיקאים מתחלפות באווירת שוק עסקנית, כשעשרות ומאות מיליוני שקלים מכספי ציבור מתעופפים באוויר לטובת אינטרסים פוליטיים. בכל פעם ש־20 מיליון שקלים עברו לעוד עמותה מפלגתית במקום לפתרונות דיור או לשירותים לאנשים עם צרכים מיוחדים, רציתי לצרוח. ובמציאות הצינית של ועדת הכספים, 20 מיליון זה כסף קטן.

ההצבעה הראשונה על תקציב המדינה שבה השתתפתי הייתה אמורה להיות הרגע שבו ההבטחות תזכינה להתממש. גיבשתי צוות של חוקרים שינתח את הצעת התקציב וחוק ההסדרים, והעליתי הצעות ליצירת ״תקציב מאפס״, כלומר, הפסקת הטייס האוטומטי של התקציב וכתיבתו מחדש, תוך קביעת סדרי עדיפויות לאור המחאה החברתית.

בסופו של דבר, הצעת תקציב המדינה הגיעה אלינו לוועדה, שבע שעות לפני ההצבעה, בקופסה כבדה ובה 1,600 עמודים המלאים בטבלאות תקציביות. מיותר לציין שאיש לא יכול לקרוא את כל פרטי התקציב בזמן כזה. איך בכלל לומדים תקציב בלי קובץ דיגיטלי שמאפשר חיתוכים והשוואות? התקציב עלה להצבעה, ובמשך שעות ארוכות התגייסה האופוזיציה כולה למאבק — אך לשווא. קצת אחרי שלוש לפנות בוקר התקיימה הצבעה, והתקציב עבר.

מה שלא ידענו אז, הוא שהתקציב הזה איננו התקציב האמיתי.

היכן התקציב האמיתי?

לאחר אישור חוק התקציב הכנסת יצאה לפגרת הקיץ. חודשיים וחצי שבהם ועדות הכנסת לא מתכנסות ולא מקודמת חקיקה. להפתעתי, באחד מימי הפגרה נקראנו לישיבה בוועדת הכספים. חלק מהח״כים היו בכלל בחו״ל, ופחות ממחצית החברים בוועדה הטריחו את עצמם למשכן, רובם חברי כנסת חדשים כמוני. לא קיבלנו חומרים לקראת הדיון.

כשהגעתי לוועדה, גיליתי על השולחן שלפני ערימה עבה של טבלאות תקציב. שאלתי את יו״ר הוועדה, ח"כ ניסן סלומינסקי (הבית היהודי) מה מתוכנן, והוא, מבלי להרים את המבט, נופף בידו ואמר שמדובר בעניין טכני — רגע מצביעים ואפשר ללכת הביתה.

התחלתי לעבור במהירות על הטבלאות. בעמוד הראשון — קיצוץ של 150 מיליון שקלים בתחבורה הציבורית. בעמוד הבא — קיצוץ של מאות מיליונים ממשרד החינוך. אחריו — משרד הבריאות. וכך הלאה והלאה. סיכמתי בראשי את הקיצוצים בתוכניות החברתיות ואת השינויים האחרים, שהגיעו יחד למעל עשרה מיליארד שקלים. מתברר שהמילה ״טכני״ היא מהמושגים המפחידים ביותר בלקסיקון הפוליטי. מי שרוצה לערוך שינויים גדולים מבלי שהציבור יידע — כדאי שיציג אותם כאפרוריים ומשעממים.

שאלתי את היו״ר שוב על מה ההצבעה היום. יש פה שינויים גדולים מאוד בתקציב שרק עבר בכנסת, אמרתי. הוא הרים את הראש והביט לכיווני בזלזול. ״ככה זה עובד פה בוועדה״. לרגע שאלתי את עצמי אם אני מפספסת משהו. אולי איכשהו המספרים בטבלה אמורים להסתדר, ובאמת ככה זה עובד. אבל לא הרגשתי בנוח להצביע בשם הציבור, מבלי להבין על מה. ״העברה ראשונה, מי בעד?״, קרא סלומינסקי. המחשבה שעכשיו נרים את היד ונאשר העברת מיליארדי שקלים בלי לדעת לאן הם מיועדים נראתה לי טירוף מוחלט. אחד הח״כים הוותיקים, שישב לידי, לחש לי שככה הדברים מתנהלים פה ואין לי מה לדאוג, ״את תצברי פה ניסיון ותביני״.

פניתי לח״כים החדשים ושאלתי אותם אם הם מבינים מה הולך. הם נדו בראשם לשלילה מעברו השני של השולחן. ביקשתי שוב מהיו״ר שיתנו לנו זמן ללמוד את החומר. כמה מהח״כים הצטרפו לבקשה והיה נראה שסלומינסקי מתחיל להתעייף. הוא ספר את הראשים ובירר אם יש לו רוב. גבולי. בסדר, אמר, נחזור עוד כמה ימים להצבעה.

לקחתי איתי את הטבלאות ללשכה. ביחד עם שני היועצים הפרלמנטרים שלי סרקנו אותן למחשב, ומייד העליתי אותן לעמוד הפייסבוק שלי. ״זה מה שעושים בכספי המיסים שעבדתם בשבילם כל כך קשה״, כתבתי שם. ״ואם אתם רוצים שנשנה את זה — אני זקוקה לעזרתכם״.

באותו היום כבר התגייסו לצוות שלנו מאה ועשרים המתנדבים הראשונים שביחד הרכיבו צבא קטן לחקר התקציב. המבוגר שבהם היה מוותיקי משרד האוצר, גמלאי בן 75, הצעיר היה תיכוניסט מירושלים. בזכות המתנדבים הנחושים האלה הגעתי לישיבה הבאה חמושה בעשרות שאלות על כל שינוי תקציבי. ככה התחלנו לפצח את השיטה.

במשרד האוצר לא אהבו את העובדה ששיתפתי את התקציב בפייסבוק שלי. ביום הישיבה הבאה הם שלחו במייל עוד בקשות להעברות תקציביות — אך הקבצים לא נפתחו. בישיבה שאחרי הם הודיעו שיש להם בעיה במייל, שייקח כמה חודשים(!) לסדרה, ולכן לא נקבל חומרים. וכך זה המשיך, כל שבוע עם תירוץ חדש.

בישיבות הראשונות שאליהן הגעתי נחושה לקבל תשובות, התחלתי לקבל אזהרות מחברי הכנסת הוותיקים יותר. ״את לא רוצה להתעסק בזה״, הם אמרו, כאילו בידידות. ״זה מסוכן לך פוליטית״. עם הזמן הידידותיות התחלפה באזהרות מאפיונריות, מטעם גורמים שעד לפני רגע לא הכרתי — עסקני מפלגות ועמותות פוליטיות, חלקם בעלי כוח גם בתוך המפלגה שלי. להרבה אנשים, הרבה משיכולתי לתאר לעצמי, הפריע מאוד שמישהי שואלת שאלות על הכסף שהם היו נוהגים לקבל בשקט. כמה וכמה פעמים קיבלתי איומים שמעשיי ופעילותי יפגעו בי בפריימריז. ״בכנסת הבאה את לא תהיי״.

גם עיתונאים שבילו לאורך השנים בוועדת הכספים הבהירו לי שהמאבק הזה לא יישא פרי. ״עדיף שתתמקדי בהצעות חוק״, המליצו לי. ״אף אחד לא מתעניין בשאלות מייגעות בוועדת כספים״. אבל גם אם הייתי רוצה, כבר לא יכולתי להרפות. הייתי חייבת לגלות מה באמת קורה עם הכסף שלנו, ולמה כולם מתאמצים שלא נדע.

אגלה לכם סוד: יש בתקציב המדינה מספיק כדי לספק לאזרחי ישראל גם ביטחון וגם שירותים חברתיים מצוינים. הסיבה שזה לא קורה אינה היעדר משאבים, אלא בחירה פוליטית.

חוסר השקיפות הפך את התקציב למוקד למניפולציות. הממשלה השתמשה בתקציב המדינה ככלי לבסס שליטה ריכוזית על ידי צמצום הביקורת הציבורית וכלֵי הפיקוח, ונטרול הגורמים המאזנים והמרסנים.

התהליך הזה החל הרבה לפני ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה המשפטית בתחילת 2023. כמה אינטרסים שונים חיברו את הפאזל: נתניהו, שרצה לרכז בידיו יותר ויותר כוח, הפך את הקופה הציבורית לכלי מרכזי להגשמת המטרה; הנהגת המתנחלים, שהאמינה שמימוש חזון ארץ ישראל השלמה מצדיק גם מעילה בכספי ובאמון הציבור; וההנהגות הסקטוריאליות, ובראשן זו של הציבור החרדי, שרצתה לשמור על הבדלנות של מצביעיה ועשתה זאת באמצעות הזרמות תקציביות למוסדות ולשירותים הסגורים למגזר בלבד.

חקיקה, החלטות ממשלה ועיצוב התודעה הם המכונה שמניעה את ההפיכה, והתקציב הוא הדלק שמזין אותה. נוסף על כך, התקציב הסודי קיבע — עוד לפני שהגיעו חוקי ההפיכה — מצב של חוסר שוויון משווע בין מי שמקורבים לצלחת לבין כל היתר, והזרים משאבים עצומים למיזמים שמחזקים את השלטון ואת שופריו. האירוניה היא שדווקא מצביעי ליכוד רבים בפריפריה, אלו שהאמינו כי השיטה תפעל לטובתם, היו בין הקורבנות הראשונים והגדולים שלה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*