בוחן מסלול

הקדמה

מאת קצין תותחנים ראשי

השירות בחיל התותחנים מחייב לא רק עמידה בדרישות המקצועיות הגבוהות ביותר. זהו מסע חיים — אישי, פיקודי וערכי. מסע שחוצה עמדות תצפית בלילות שקטים, תרגילים בשטח חם ומאובק, החלטות מבצעיות תחת לחץ — בשגרה ובמלחמה — ובעיקר, עובר דרך הלב של האנשים שמרכיבים את החיל: מפקדים, לוחמים, דורשי האש ומפקדי המסגרות, הנושאים באחריות כבדה לביטחון המדינה.

לאורך שנותיי בשירות, ובמיוחד בתפקידי כקצין תותחנים ראשי במהלך מלחמת "חרבות ברזל", למדתי עד כמה העשייה הפיקודית מלווה במתחים יומיומיים, לעיתים בתוך מציאות כאוטית ומשתנה. מפקדים נדרשים לקבל החלטות הרות גורל בתנאי אי־ודאות, לא פעם במהירות ועל סמך מידע חלקי. לצד זאת, מוטלת עלינו החובה לייצר ודאות עבור הפקודים — להקרין ביטחון, לשרטט כיוון ברור ולהיות עבורם עוגן מקצועי ואנושי כאחד. זהו האתגר האמיתי של מנהיגות בצה"ל — לא רק להוביל במשימה, אלא לאפשר לאחרים ללכת אחריך גם כשהדרך איננה ברורה.

בספר זה יש מקום לצלקות — לא רק כסמל למחיר שנדרש אלא כעדות לעומק ולהיקף האחריות. כל מפקד נושא עימו החלטות שלא יניח להן לעולם. כל קצין לוקח הביתה את השאלות הקטנות, השקטות, שאינן תמיד זוכות לתשובה. דווקא מתוך הכנות הזו, מביא הספר תרומה משמעותית — הוא מגלם את מהות השירות לא רק בפעולה אלא גם בהרהור, בתהייה ובדילמה.

חיל התותחנים משתנה ומתפתח ללא הרף — באמל"ח, בטכנולוגיה, בשיטות ההפעלה — אך נשען תמיד על ליבת האנושיות היציבה שמרכיבה אותו: לוחמים שבחרו להוביל, קצינים שהרימו את הכפפה, מפקדים שלא ויתרו גם ברגעים הקשים. זהו סיפור על מנהיגות שנבנית בצעדים שקטים, יומיומיים, לעיתים תחת עומס ולעיתים לבד, אך תמיד מתוך אמונה איתנה.

הספר הזה, בעיניי, הוא תזכורת חשובה לדור המשרת — סדיר ומילואים — ולדורות הבאים, שיש ערך רב בלשאול, בלפקפק ולסמן לא רק את המטרות בשטח אלא גם את הערכים הפנימיים המושתתים על ערכי צה"ל ומכוונים אותנו.

שנים של שירות משותף ומפגשים בצמתים משמעותיים הפכו את ההיכרות ביני לבין משה צחור לעמוקה ומשמעותית. אני מברך על הזכות לכתוב הקדמה זו ומזמין את הקוראים לקרוא לא רק בעיניים מקצועיות אלא גם בלב פתוח.

תא"ל יאיר נתנס,

קצין תותחנים ראשי

פתח דבר

לפעמים אני שומע את רעש הזחלים הנכנסים אל המשטח. אחד־אחד. פונים, מצודדים, מתיישרים, חונים. לפעמים אני נזכר בניווטים בלילות חשוכים — ההליכה המאומצת, הבגדים הרטובים מזיעה, השקט המדאיג שמסביב. לפעמים עולה בי הריח החריף שנשאר בתוך התותח, זכר לפיצוץ שחולל את הדף הפגז למרחקים. ולפעמים אני מרגיש שוב את כובד האחריות — המשימות שעל כתפיי, החיילים שתחת פיקודי, התושבים שעליהם הגנתי. ואז עולה בזיכרוני דניאל, הילדה בת החמש שביום שבת אחד הוצאתי את גופתה הקטנה מביתה בפיגוע באדורה. ולפעמים, אני רק מבקש דבר אחד: לא לזכור כלום.

באוגוסט 1995 התגייסתי לחיל התותחנים. זה היה בעיצומם של ימי הסכמי אוסלו, בין אסון ערד לרצח רבין. חורף אחד לפני כן הוריי ניצלו בפיגוע הרצחני בבית ליד. כנער, לא חלמתי על קריירה צבאית, אבל כעבור יותר מ־25 שנים השתחררתי בדרגת סגן אלוף, עם מסלול ששום דבר בו לא היה צפוי. פיקדתי על שתי סוללות מבצעיות בלבנון טרום נסיגת צה"ל, הכשרתי קצינים חדשים, שימשתי סמג"ד במבצע "חומת מגן" וביצעתי תפקידי מטה מרכזיים בזרוע היבשה. המסלול הזה הוביל אותי למקומות שמעולם לא דמיינתי שאהיה בהם — לפעמים בעקבות החלטות נועזות שלי ולפעמים פשוט כי כך התגלגלו הדברים.

שם הספר, "בוחן מסלול" — בוחן הכושר הגופני המפרך הנהוג בהכשרות השונות בצה"ל — מבטא את היכולת להמשיך קדימה, להתגבר על הקשיים ולהצליח למרות המכשולים. זה ספר על ערכים ועל נפש, על הצלחות וגם על משברים. הוא מתאר זוויות שונות של השירות הצבאי — החייל הפשוט, המפקד הזוטר והקצין הבכיר שמשפיע על כלל הצבא. יותר מזה, זהו סיפור של התמודדות, לא רק בצבא, אלא בחיים.

אירועי אותו יום שבת באדורה, 27 באפריל 2002, נחרטו בי עמוקות. בפיגוע נרצחו ארבעה תושבים, ואני, סמג"ד ומפקד הגזרה, עמדתי מול המראות, התחושות והכישלון. שנים הדחקתי את מה שאירע, השתכנעתי שזה לא היה צריך להשפיע עליי. הרי רבים חוו אירועים דומים, ואפילו לחמו בקרבות קשים מאלה שאני חוויתי. אבל הכול השתנה כעבור כמה שנים, כשאסון הנגמ"ש בהר ספון הכה בי שוב. במהלך תרגיל שבו שימשתי קצין בטיחות, נפל נגמ"ש לתהום, וסמ"ר אבי סייג ז"ל נהרג. האירוע הזה הכניס אותי לסחרור — רגשות אשם, חקירות, תחקירים, ובעיקר תחושת אחריות כבדה שקשה לשאת.

מעבר להיותו אישי, הספר הזה הוא גם סיפורו של חיל התותחנים לאורך יותר מרבע מאה. הוא מתאר חידושים במערכות הלחימה, שינויים בתפיסות פיקוד, ובעיקר את הרוח שמניעה את החיל — דיוק, מאמץ, עמידה במשימה וגם ביקורת נוקבת כשצריך.

זהו לא ספר עצוב, אף שחלקים ממנו קשים. חדוות העשייה, האנשים שהקיפו אותי והחיוכים — הם אלו שהניעו אותי, גם ברגעים המורכבים ביותר.

הספר מיועד למפקדים צעירים וגם ותיקים, כדי שילמדו ממה שחוויתי — הצלחות וגם טעויות. הוא מיועד גם לכל מי שמתעניין בהיסטוריה ישראלית, בסיפורי פיקוד, או פשוט באדם שמתמודד עם החיים דרך השירות הצבאי.

למה החלטתי לכתוב את הספר הזה? השאלה הזאת ליוותה אותי מתחילת הדרך. התשובה היא פשוטה: אני מאמין שסיפור החיים שלי מכיל בתוכו לקחים שיכולים לגעת ברבים. הוא משקף את המסע האישי שלי כקצין, כחייל וכאדם, במערכת צבאית שמורכבת מאנשים עם חלומות, אתגרים ושאיפות.

זה לא סיפור של ניצחונות בלבד. זה סיפור גם על כישלונות, על החלטות שגויות, על רגעים של בדידות ועל הכוח לקום ולהמשיך.

הספר הזה נכתב לכל מי שמחפש השראה, תובנות ואמת על החיים בתוך מערכת צבאית. אני מזמין אתכם להצטרף למסע הזה, בתקווה שתמצאו בו משהו שישנה גם אתכם.

חלק ראשון

מאחד שהתגייס בלי לדעת איך נראה תותח — לקצין תותחנים קרבי

בקו"ם 

הָאוֹטוֹבּוּס גָּלַשׁ מִיְּרוּשָׁלַיִם

וַאֲנִי לֹא הִכַּרְתִּי אַף אֶחָד.

פִּתְאוֹם הַשָּׁעוֹן הָפַךְ לִהְיוֹת מְצִלְתַּיִם.

פִּתְאוֹם בְּתוֹךְ מַדִּים וּשְׁלָשׁוֹת.

הַאִם כְּבָר לֹא אֶהְיֶה מְיֻחָד?

זֶה הָיָה קוּרְס שְׂחִיָּה פְּנִימִי בְּתוֹךְ יָם שֶׁל שִׁנּוּיִים.

הִסְתַּגְּלוּת לִמְצִיאוּת חֲדָשָׁה, בְּאוֹקְיָנוּס דִּמּוּיִים.

הַבָּקוּ"ם הוּא סֵמֶל לְאֻמִּי.

אֲבָל בִּשְׁבִילִי,

זוֹ הָיְתָה נְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי,

הָרְצִינִית,

לְבַד עִם עַצְמִי.

1

איך תהיה קרבי אם אתה לא מצליח לסיים 2,000?

בצעירותי, ריצות ארוכות לא היו הקטע שלי. אהבתי כדורגל וכדורסל, אבל 2,000 מטר? זה כבר היה סיפור אחר. מעולם לא סיימתי ריצה כזו בלי לעצור לפחות פעם אחת, להסדיר נשימה ולנסות להבין מה לעזאזל חשבתי לעצמי. במיונים המוקדמים לגיוס קיבלתי פרופיל קרבי 82, ושם התחילה השאלה הגדולה — איפה אני רוצה לשרת?

השירות הקרבי היה מבחינתי חור שחור. לא ידעתי עליו דבר. לא היה לי אח גדול שיעזור, לא חברים שכבר התגייסו, ובטח לא גישה למידע זמין כמו שיש היום. כל מה שידעתי זה שאין לי מושג. אפילו איך נראה תותח — לא ידעתי.

סיימתי את תיכון הימלפרב בירושלים עם בגרות טובה, אבל בראשי הייתה החלטה אחת ברורה: אני מתגייס מייד אחרי הלימודים. בעוד חבריי דחו את הגיוס ופנו למכינות ולישיבות הסדר, אני הרגשתי שאין לי כוח לשבת ללמוד עוד שנה. רציתי לסיים עם השירות כמה שיותר מהר, להתחיל ללמוד ולהיכנס ל"חיים".

הבית שבו גדלתי היה בית שבו שירות קרבי נתפס כערך חשוב ביותר. אבא שלי לחם במלחמת ההתשה וביום הכיפורים ושירת במילואים לאורך שנים. באפרת, היישוב שבו גדלתי, השירות בקרבי היה ברירת מחדל — כולם שאפו ליחידות מובחרות, לסיירות, לקורס טיס. וגם אני, על אף החששות וחוסר הידיעה, רציתי ללכת לקרבי. בעולם הערכים שגדלתי בו זה היה לי ברור וטבעי. אבל איך אעשה את זה כשאני לא מצליח לרוץ 2,000 מטר או לעשות אפילו עליית מתח אחת? כששאלון ההעדפות לשירות הצבאי הגיע, סידרתי את האפשרויות שלי בקפידה: שריון, תותחנים, מודיעין שדה. אמרתי לעצמי שבחילות האלה בטח רצים פחות. שלחתי את התשובות — וקיבלתי צו גיוס.

בבוקרו הבהיר של יום שלישי, שלושה שבועות לפני גיל שמונה־עשרה, ארזתי תיק ונסעתי עם הוריי לבית החייל בירושלים. שם עליתי על אוטובוס שהתמלא במתגייסים צעירים ולקח אותנו לחום המיוזע של הבקו"ם בתל השומר. ביום הגיוס לא ידעתי לאן אני מיועד. חברים ששמעו שסימנתי תותחנים צחקו עליי. "כל היום תסחוב פגזים עם אנשים סתומים," הם אמרו. אבל לי לא היה מושג על מה הם מדברים. כשהגעתי לבקו"ם, כבר לא היה זמן לשאלות. שרשרת החיול — זריקות, צילומים, ציוד — נעה במהירות. קיבלתי נעליים במידה אחת גדולה מדי, טעות קטנה שעליה עוד אשלם בהמשך.

בהמשך היום הגעתי לקצין מיון ג'ינג'י שבישר לי שאני מיועד לחיל התותחנים ואמור להגיע לשבטה, המחנה בנגב שבו נערכה הטירונות. ניסיתי לבדוק איתו אם יש מה לדבר על שינוי כיוון למודיעין שדה אך די מהר הבנתי שהנושא חלוט וקיבלתי עליי את הדין. כשהגעתי לשבטה, גיליתי להפתעתי שהחבר'ה שם היו איכותיים מאוד. רבים מהם עשו חמש יחידות מתמטיקה, ואפשר היה לדבר איתם. זה בכלל לא היה כמו שהזהירו אותי. פתאום הרגשתי שאני במקום הנכון.

1.8.1995 יום הגיוס — בדרך לבקו"ם 

הטירונות הייתה חוויה מטלטלת. המעבר מילד אזרח לחייל קרבי היה חד וכואב — פיזית, מנטלית וחברתית. פתאום הכול השתנה: לא הייתי עצמאי, לא שלטתי בלוחות הזמנים, לא היה לי אפילו מושג מה יקרה בדקה הבאה. בטירונות למדנו להיות לוחמים, חי"רניקים — בלי קשר לתותחים. למדנו לתפעל נשק אישי, לזרוק רימונים, להפעיל מכשירי קשר. תוך כדי כך, הגוף שלי התחיל להשתנות. סיימתי 2,000 מטר בפעם הראשונה בלי לעצור, ואפילו טיפסתי עליות מתח. מי היה מאמין ש־15 שנים מאוחר יותר אני אסיים שלושה חצאי מרתון? אבל על כך אספר בהמשך.

מה שהחזיק אותנו היה הביחד. היינו קבוצה של אנשים שהגיעה מכל קצוות הארץ. למדנו להכיר זה את זה. למרות הקושי, צחקנו, עשינו דאחקות וחיזקנו איש את חברו. החבר'ה הגיעו ממקומות שונים בארץ — שונים גיאוגרפית, מנטלית, תרבותית ואפילו בשפה. החוויות המשותפות והתהליך שעברנו ביחד גיבשו אותנו לקבוצה. פיתחנו גאוות יחידה במחלקה ובגדוד שאליו השתייכנו — גדוד 403 "איל".

אבל לא הכול היה קל. כשלושה שבועות מתחילת הטירונות התרחש פיגוע קשה בקו 26 בירושלים, שבו נהרגו חמישה אזרחים. המפקדים נתנו לירושלמים שבינינו כמה דקות להתקשר הביתה. כשהתקשרתי ואבי ענה, הרגשתי איך גרוני נחנק. המילים בקושי יצאו ודמעות החלו לזלוג. לרגע אחד הכול היה יותר מדי — הזיכרונות מהפיגוע בבית ליד חצי שנה קודם לכן, שבו הוריי נפגעו, הלחץ של הטירונות והגעגועים הביתה.

אספתי את עצמי במהירות. לא נתתי לעצמי להישבר. חזרתי למחלקה והמשכתי הלאה.

2

בית לִיד

22 בינואר 1995

אני זוכר את אותו יום ראשון כאילו היה אתמול. יום חורפי, קריר. בבוקרו עוד הייתי בתחושת אופוריה — רק יומיים קודם עשיתי שיעור נהיגה בכביש ירושלים–תל אביב וחוויתי לראשונה את תחושת החופש של הכביש הפתוח. אבל השמחה הזאת נקטעה במהירות. כשחזרתי הביתה, אמרה לי אימי שאחותה נמצאת במצב קשה בבית החולים בעפולה בגלל סיבוך בניתוח שעברה. בשבת, ההורים דיברו על תוכניותיהם ליום ראשון: נסיעה לנתניה, לאזכרה של סבא. משם, אבא יוריד את אימא בצומת בית ליד, והיא תיקח אוטובוס לעפולה, לבקר את אחותה בבית החולים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה — "בית ליד". הם תכננו שאבא יספיק להגיע לירושלים לעבודתו כמורה למתמטיקה.

יום ראשון התחיל כרגיל, אבל בהפסקת עשר התחילו לרוץ שמועות על פיגוע. "בית ליד", הם אמרו. פתאום נזכרתי. אמרתי לאסי, חבר מהכיתה, שהשם הזה מוכר לי ושנדמה לי שההורים שלי היו אמורים להיות שם. אסי, בחיוך מטופש של ילדים, זרק: "בטח אימא שלך מתה." צחקנו, אבל הספקות התחילו לכרסם בי.

הייתי בכיתה י"ב. נכנסנו לשיעור אנגלית, ואז זה קרה. המנהל והמחנך נכנסו לכיתה, ביקשו לדעת אם משה צחור נוכח. אסי החוויר, ואני יצאתי איתם החוצה. המנהל סיפר שהשכנה שלנו התקשרה לבית הספר והודיעה שאימא שלי נפצעה בפיגוע. מעבר לזה, הם לא ידעו כלום. הם שאלו אם אני יודע איפה שני האחים שלי, שלמדו גם הם בבית הספר. רגליי החלו לרעוד באופן בלתי נשלט. אמרתי שאחי אוריה חולה ונשאר בבית. לקחתי את המנהל לכיתה של אחי יהונתן, שהיה בכיתה י"א. סיפרתי לו את החדשות ואחר כך יצאנו יחד הביתה — יהונתן ואני. נסענו בשני אוטובוסים, וכל הדרך שתקנו. אף מילה. לא היו אז טלפונים ניידים ולא היה לנו מושג מה קרה. ינואר הפך פתאום להיות קר הרבה יותר, והחושך ירד מוקדם.

כשהגענו הביתה, פתחנו את הטלוויזיה בערוץ 1. על המסך ראינו את אבא. הוא נראה כמו מישהו שיצא משדה קרב. מאוחר יותר גילינו את מה שאירע: אימא עמדה במרכז הצומת, לבדוק את זמני הגעת האוטובוסים, בזמן שאבא נשאר לאכול סנדוויץ' ברכב. המחבל המתאבד הראשון פוצץ את עצמו, ואימא נפגעה מרסיסים בצוואר וברגל. סביבה היו עשרות חיילים פצועים והרוגים. אבא רץ אליה, השכיב אותה על הקרקע והמתין לפינוי הרפואי. לאחר הפיצוץ השני שלוש דקות אחר כך, של המחבל המתאבד הנוסף, הוא החליט לא לחכות יותר. הוא תפס חייל, ביקש ממנו להפעיל לחץ על צווארה המדמם של אימא ומיהר לקרב את הרכב למקום ולהעביר אליו את אימא. בנהיגה מסוכנת ומהירה, הגיע איתה לבית החולים לניאדו, שם הכניסו את אימא לניתוח שהציל את חייה.

התפקיד הלא מוגדר שלי, כאח הבכור בין חמשת הילדים, היה לוודא שהבית ממשיך להתנהל באיזושהי שגרה. לקחתי את אחי הקטן ישראל בן החמש מהצהרון, ולא ידעתי איך לספר לו על מה שקרה. המטפלת הציעה להמציא סיפור. אז עשיתי את זה.

שכנים ששמעו על המקרה התחילו להביא ארוחות ולהתעניין בשלומנו, אבל לא היה הרבה מידע לתת להם. הטלפון בבית צלצל. עניתי. על הקו הייתה תחקירנית של התוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה. היא רצתה לברר אם מישהו מאיתנו יוכל לעלות לשידור בשעת התוכנית. סירבתי בנימוס ובתקיפות וטרקתי את השפופרת.

למחרת לקח אותנו שכן ברכבו לבקר את אימא בבית החולים בנתניה. זה לא היה מחזה קל. אימא אומנם הייתה בהכרה מלאה אך היא שכבה בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לדבר ועם זונדה מחוברת לאף. למזלנו, לאחר כשבועיים היא השתחררה מבית החולים וחזרה הביתה.

החיים חזרו לשגרה, מהר מדי. אני המשכתי בלימודים, בבגרויות ובהיערכות לגיוס. האירוע נדחק עמוק לתת־מודע. גם המשפחה חזרה מהר מאוד לשגרה ולנו הילדים היה נראה כי אימא מחלימה ומתאוששת די מהר. אבל עשרים וחמש שנה לאחר מכן, כתבתי על האירוע פוסט בפייסבוק ופרסמתי שיר שתיאר את נקודת המבט שלי — על חוסר הוודאות והאחריות הכבדה שהונחה על כתפיי. אבא התרגש מאוד מהפוסט ואמר שלא ידע שככה הרגשתי באותם הימים.

בישראל, אירועים כאלה הם חלק מהחיים. אנשים רבים חווים רגעים שמשפיעים עליהם לנצח, לפעמים בגיל צעיר מאוד. המסר שלי פשוט: צריך לדבר על זה. אסור להשאיר את הכאב בבטן. עיבוד ושיתוף הם הדרך להתמודד, אחרת הסבל רק מכביד ומחלחל.