לא נח

חלק ראשון

נח

כשדוד נולד, הייתי בשוק, הרגשתי ממש פגועה מכך שאף אחת לא טרחה לספר לי על האבל והפרידה ממי שהיית לפני האמהות. אמהות תמיד מספרות להריוניות על הלילות בלי השינה, על הקושי בהנקה, על הגוף שמשנה צורה. אף אחת לא מדברת על האובדן והפרידה ממי שהיינו קודם, לפני שהפכנו לאמהות. אולי אף אחת לא רוצה להודות בזה. הרגשתי שלא הספקתי להיפרד.

כשהייתי בחודש השמיני בהיריון הראשון, אמרתי לאמא שלי, "וואו, אני לא זוכרת מי אני בלי ההיריון". היא ענתה לי באדישות, "גל, את כבר לא תהיי מי שהיית". כאילו אין מה להתרגש בכלל. לא הבנתי למה היא מתכוונת, אבל אז זה הגיע, אני לא אותה אחת. אני כבר לא אותה גל שחיה בעולם חסר האחריות שלה. יש כאן יצור חי שאני אחראית עליו, שהוא בראש סדר העדיפויות, כל יום וכל שעה. אי אפשר להחזיר או לקחת רגע פסק זמן. אני כבר לא יכולה ללכת לישון מתי שבא לי או לקבוע עם חברות בלי להתחשב בעוד מישהו. אני כבר לא אותה אחת. את עצמי אני חולקת עם עוד אדם.

אף אחד לא מכין אותך לתחושה הזו. הדיבור הוא על הלידה, העייפות, ההנקה, החיסונים, על הדיכאון שיכול להגיע, אבל לא מדברים על אבל הפרידה מהאישה שהיית לפני שהפכת להיות אמא. דוד שלי הפך אותי לאמא ואהבתי אותו כל יום יותר, ועדיין התגעגעתי לאישה שהייתי.

נח נולד כשדוד היה בן שנה ושמונה חודשים. דוד האהוב, הילד הראשון שלי, אהבה ראשונה. איתו הפכתי להיות אמא, התאהבתי בו, התמכרתי אליו מייד. אני זוכרת איך בחופשת הלידה, בזמן ששקעתי אל תוך עצמי, מיכאל התקשר לאמא שלו שתבוא לשחרר אותי. היא הגיעה מדימונה ואמרה לי, "צאי קצת". יצאתי בלי לדעת לאן אני הולכת והגעתי לגן מאיר השכן והירוק. התיישבתי על הספסל במרכז הגן, גלגלתי לי ג'וינט והתקשרתי למיכאל לשאול אותו מה עושים עם כל הזמן הפנוי הזה.

כשנח הגיע, דווקא כן הזהירו אותי. החברות, המשפחה וכמעט כל אישה שפגשתי אמרו לי שהחיבור הוא איטי יותר, שאוהבים פחות, שהקשר מתחזק לאורך הזמן אבל ההתחלה היא אחרת, ההתאהבות איטית. בחופשת הלידה נפגשתי עם אמא שלי ואחותי, טיילנו בעיר ובדיוק כשנכנסנו לחנות תכשיטים, אחותי שאלה אם כבר התאהבתי בו. זה היה רגע של הבנה שעבר אחרי שנייה. "מה את מדברת שטויות?" אמא שלי נזפה באחותי והמשיכה להתעסק בטבעת החדשה שעמדה לרכוש.

ואהבתי את נח מהרגע הראשון, אבל לא כמו את דוד. לא הצלחתי להסביר למיכאל את התחושה הזאת. "אני רואה כמה את דואגת לנח ואוהבת אותו", הוא השיב בחיוך בכל פעם שהעליתי את זה. ובאמת דאגתי לו, טיפלתי בו, ואהבתי אותו אבל לא כמו את דוד, אהבה שכבר צברה ותק, זו עדיין לא הייתה מערכת יחסים מלאה באופי. לקח לי זמן ללמוד מה מצחיק אותו, איזה שיר הוא אוהב במיוחד או איזה מעדן.

אני גם זוכרת את הרגע שזה השתנה, בפעם הראשונה אחרי עשרה חודשים, מיכאל טס לנסיעת עסקים, דוד נסע לסבא וסבתא ואני ונח נשארנו לבד. שלושה ימים שלמים רק שנינו. והתאהבנו. התעוררנו לאט והתכרבלנו במיטה רק שנינו. טיילנו בשישי בבוקר ברחובות העיר, קנינו פרחים ואוכל טעים, אחר כך עצרנו אצל חברה, נשנשנו מרק מושלם, צחקנו כל היום וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים.

כמה הוא גדל מאז שנכנס למשפחתון! נהניתי כל כך מהקסם הזה. ילד שכולו אושר. גיליתי כמה הוא כיפי ונינוח ומצחיק ומרוצה תמיד. הוא ילד נוח ממש כמו השם שלו. והוא לגמרי שלי.

***

גדלתי בידיעה שהמוות נוכח, הוא קרוב, הוא יכול לקרות.

אחד עשר חודשים לפני שנולדתי הוריי ואחי איבדו בן, רעי. הוא היה בן אחד עשר חודשים כשמת. אחריו נולדתי אני, ילדת קשת קוראים לזה היום, אבל אני קראתי לזה תמיד ילדת פיצוי.

לא גדלתי בתוך דרמה גדולה, לא היה אבל בבית, גם לא הייתה עצבות. הייתה קבלה, המוות היה עובדה. התמונה של רעי מונחת בסלון, הפרצוף המוכר מוטמע בכל אחד מבני המשפחה. בכל מפגש משפחתי כשכולנו יושבים בסלון, ממדף השידה מביט גם רעי. נח נראה בדיוק כמוהו לפי התמונה היחידה שלו.

שבע בבוקר, קולות ראשונים עולים מהחדר של הבנים. נח התעורר, מדבר עם עצמו. אני יוצאת מהמיטה בצעדים שקטים ומחושבים, חוצה את המסדרון לשירותים, שלא יראה אותי. אפילו לא מורידה את המים, שלא ישמע שאני ערה, וחוזרת למיטה. כמו גנבת אני גונבת עוד כמה דקות של שקט לפני שהיום מתחיל. עוד מעט גם דוד יתעורר, אבל בינתיים אני במיטה, מקשיבה לקולות הבוקר.

נח משחק עם עצמו, מדבר, קורא לדוד, דוד מתעורר ומייד צוחק איתו. זה הזמן שלי לקום.

אני יוצאת מהמיטה, מרימה מהרצפה סווטשירט מלוכלך, מכינה לנח בקבוק בעיניים עצומות, מניחה לו במיטה בזמן שאני מלבישה את דוד ומגישה לו כוס חלב. מלבישה את נח, מנסה לא לשכוח את המעילים. הכול מתרחש בזריזות על הבוקר.

נח בן אחד עשר חודשים, דוד כמעט בן שלוש, הם משחקים וצוחקים יחד, זה רגע של נחת. שני ילדים משחקים בסלון בית חם ואוהב, יש ריח של אוכל, ועוד מעט מיכאל יגיע. אני מחייכת לעצמי ומחשבה מתגנבת לה, איך אפשר לאבד ילד אהוב כל כך, צעיר כל כך. אני חושבת על אמא שלי שאיבדה את רעי, כשהיה בן אחד עשר חודשים, ממש באותו הגיל. ולא יכולה לסבול את המחשבה הזו. אם יקרה משהו לאחד מהם - איך אקום בבוקר?

בשעה ארבע אחר הצוהריים אני מתחילה את האיסופים. אני יוצאת מהבית, אוספת את נח ויחד איתו אנחנו הולכים לאסוף את דוד מהגן. בדרך הביתה שלושתנו עוד עוברים בגן מאיר יחד עם עידו, עוז ואנה. הגינה מלאה בילדים בכל הגילים, דוד רץ לשחק עם עידו במתקנים, ואנחנו נשארות עם הקטנים, פורשות שמיכה על הדשא ואנה הולכת להביא פיצה מ'שירוקו'. כולנו אוכלים פיצה לארוחת ערב, אוספים את הצעצועים וצועדים הביתה. בבית אני מקלחת את שני הבנים באמבטיה משותפת, אמבטיה של ילדים וצעצועים. הם משחקים על השטיח בחדר הילדים, דוד בונה בקוביות ונח מפיל, בזמן שאני מארגנת פיג'מות ומכינה בקבוק לנח. דוד נרדם מייד, לנח לוקח עוד כמה דקות. ושוב יש שקט.

***

אני מעצבת ובעלת מותג טי שירטס 'פינק'. אני מעצבת, אורזת, שולחת, פונה למובילות קהל, נותנת את המענה ללקוחות ושומרת עליהן כקהילה. עושה כל מה שצריך כדי שעסק צעיר יגדל. אני אוהבת את העבודה שלי, את התגובה של אנשים לחולצות שלי, אני מרגישה ומאמינה שהמותג שלי באמת עושה שינוי בעולם.

אני נהנית מהמפגש עם הלקוחות, אני אוהבת לגרום לאנשים לחשוב.

הבוקר התעוררתי נרגשת. היום יוצא לפועל הקמפיין הראשון בכזה סדר גודל. הקמפיין שיקפיץ את המותג עוד קדימה. הבוקר אני בטוחה שזה הולך לקרות. משפיעניות עם אלפי עוקבים יתחילו ללבוש את החולצות שלי, יתייגו אותי, יכירו את המותג שלי, יכירו אותי, זו ההזדמנות שלי. אחרי הפיזור בגנים ומקלחת זריזה, אני צועדת בדיזנגוף עם שק של חולצות, נזהרת מהעוברים והשבים שעלולים להיתקל בי. רק שהחולצות לא ייפגעו בטעות. אני נכנסת לבניין ועולה לסטודיו לפילאטיס חדש ואופנתי. אני מגיעה לאירוע השקה שמתקיים בסטודיו. כל משפיענית מקבלת תיק ובו חולצה של המותג שלי, בקבוק מיץ של חברת מיצים חדשה וכובע של הסטודיו. כולן בבגדים צמודים ומתוחים, רזות וספורטיביות ואני עומדת כמו נטע זר בין כולן. לא בדיוק רזה או גבוהה או מתוחה. פשוט אני. בזמן שאני מרגישה בסלואו מושיין, מסביבי כולן מתרוצצות, מצטלמות ליד הלוקרים, ליד המיטות, שותות מיץ ירוק בצבע זרחני עם חיוך של שיתוף פעולה.

חמש דקות אחרי כן אני כבר בחוץ. הולכת בדיזנגוף, עפה על עצמי, עדיין מתרגשת מהקמפיין שעומד לצאת. בעוד כמה שעות עשרות משפיעניות בארץ, עם מאות אלפי עוקבות, יעלו תמונות שלהן עם החולצה שלי. אני מנסה להבין את המספרים, לדמיין את הבאז שיכול להיווצר סביב. בדרך אני עוברת בסופר־פארם לקנות משחת החתלה שבדיוק נגמרה, דווקא עכשיו כשנח עם פריחה על כל התחת.

אני מגיעה למשפחתון, מציצה בין השלבים בגדר שלא יראה אותי ויבכה, הוא אף פעם לא בוכה.

כמו דילרית אני מעבירה את המשחה דרך הגדר, והולכת הביתה לסיים עוד כמה דברים בעבודה. יש לי עוד דו״ח לשלוח ושיחה עם לקוחה ויש רק שעתיים עד ארבע. בבית, מול שולחן העבודה שלי, אני שקועה במסך. הטלפון שמונח על השולחן בצד שמאל מצלצל, 15:36 הגננת של נח על הקו.

***

יש רגעים שבהם אנחנו חושבים על הנורא מכול, על אובדן, על אסונות, על מה יקרה אם. אנחנו נזהרים במחשבות, לא לתת רעיונות לגורל הנסתר. כשמדובר בילדים זה קיצוני אפילו יותר. אנחנו עוקבים אחרי כל צעד שלהם, שלא ימעדו, נוקשים על עץ כשאומרים משהו טוב על הילדים שלנו ומקשטים אותם מיום הולדתם בחמסות וקמעות. אנחנו שומרים עליהם ומגוננים ובעיקר חרדים להם.

דרך הטבע היא שאנחנו מאומנים להיפרד מההורים שלנו אבל לא מהילדים. זו מחשבה שקשה לנו לשאת אותה. אבל אני לא חוויתי ככה את האמהות. לא הייתי חרדה, לא לדוד ולא לנח, גם כשהיו בדיקות רפואיות שהתוצאה שלהן הייתה פחות מוצלחת או כשהתנפחה לדוד העין אחרי טיול בשדה. ניסיתי להיות כמו אמא שלי, אמא משחררת ומאפשרת, שרוצה שהילדים יחוו, ילמדו ויפרחו.

ואז שיחת טלפון אחת, בצד השני של הקו, גננת בוכה אומרת לי לבוא מהר, נח לא מתעורר.

יש רגע כזה שאת מבינה שמה שקורה עכשיו זה מה שקורה ולא משנה איך תנסי לסגת מהמצב. הרגע הזה ישנה את החיים שלך ואין לך שליטה על זה. בראש אני מתחילה לחשב את הזמן. הם הספיקו להתקשר אליי, לקח לי זמן לענות, שניות, אבל שניות זה מה שחשוב ברגעים כאלה. אני יוצאת מהבית בלי לנעול, רצה במדרגות ובמורד הרחוב, מחייגת למיכאל, הוא לא עונה, מתקשרת לשותף שלו שגם לא עונה, ובסוף הוא עונה. "נח לא מתעורר", צעקתי לו בטלפון. "אני יוצא", ומנתק.

לגן הגעתי עוד לפני האמבולנס ולפני טיפול נמרץ. לקחתי ילד שמוט מזרועות הגננת, השכבתי אותו על המזרן ועיסיתי את הלב שלו, כמו שמד"א אמרו בטלפון. אבל כבר לא היה מה לעשות.

כבר לא היה בשביל מה.

אנה, אחת החברות הטובות שלי ואמא של עידו ועוז, הגיעה לגן בזמן שהפרמדיק עם הדפיברילטור מנסה להחזיר את נח לחיים. "מת לי הילד", אני אומרת לה, והיא מסרבת להאמין. "לא, חכי רגע", היא אומרת לי. "מה כבר יישאר ממנו?" אני שואלת.

נח פונה באמבולנס צהוב של טיפול נמרץ לאיכילוב.

בבית החולים, דקות לפני שהודיעו לנו על מוות חד־משמעי, אמרתי למיכאל שאני לא רוצה שנח יחיה. ידעתי שאחרי כל כך הרבה זמן הוא כבר לא יהיה אותו דבר. הוא כבר לא יהיה בריא, או תקשורתי, או חי. ואני, אני כבר הייתי בדבר הבא, מצילה את המשפחה שלי מהאסון הנורא מכול.

מה אם יקרה משהו לאחד מהם? איך אקום בבוקר? עכשיו כבר הייתה לי תשובה.

ממשיכים בחיים. מצילים את מי שנשאר.

את דוד ואת מיכאל ואת עצמי, כי אלה החיים שלנו עכשיו.

בבית החולים אנחנו מחכים למשטרה שתבוא ותחתום על הדו"ח. אנחנו מחכים מחוץ למיון ילדים, ברחבה עומד אמבולנס, מאחורינו דלת חשמלית נפתחת ונסגרת, רעש של סירנות ברקע, כשאישה זרה מציעה לנו ברכה לבריאות. "הוא מת", מיכאל עונה בלקוניות. היא נעלמת מהר, ואנחנו מתחילים לחשוב מה עושים עכשיו.

אני שולחת לאחים שלי הודעה, עוד לא מסוגלת לדבר עם העולם. מפילה עליהם את האחריות לספר את זה לאמא שלי. לא יודעת איך אישה בת 75 תעמוד בזה, איך אני מספרת לה שהנכד שלה מת, ממש כמו הילד שלה.

שעתיים אחרי שיחת הטלפון אני כבר מודיעה לעולם דרך הפייסבוק שנח נפטר. אני כותבת הודעה לקונית:

"קרה לנו אסון,

נח שלנו נפטר היום.

הוא לא התעורר משנת הצוהריים.

לא ידועה הסיבה.

אין לנו תשובות.

מידע על טקסי הפרידה והאבלות (הלוויה וניחומים)

יינתן בהמשך".

בקבוצות הווטסאפ אני מודיעה לחברות ומבקשת להפיץ את החדשות, פוחדת שהשמועות יתחילו לרוץ.

בערב כולם כבר אצלנו, החברים, המשפחות, ותות החבר שלנו שהגיע מגרמניה במיוחד.

*ההמשך זמין בספר המלא*