זיכרונות של מכשף

אילון

הייתי חייב לנצח בקרב הזה.

הסתתרתי מאחורי גזע עץ רחב וניסיתי לשמור על שקט מוחלט, ללא כישופים. בזבוז אנרגייה כדי להיטמע בסביבה זו טעות של טירונים. או של דרומיים.

הבטתי בגבו של היריב שלי בזמן שבחן את עץ האלון שלפניו. הוא לא זז. כנראה חיכה, כמוני, לתנועה לא נכונה, להזדמנות לתקוף.

גלי אנרגייה עוצמתיים זרמו ממנו לכל כיוון כשהחליט סוף־סוף לפעול. שוט אנרגייה כחול ובוהק התגבש בידו והוא תקף את העץ בשתי הצלפות חלקות. כשמיקמתי את הבובה מאחורי העץ, ידעתי שהוא ימצא אותה וינסה לתקוף אותה.

לא ציפיתי שיצליח לחתוך את הגזע ולהפיל את העץ כולו על האדמה.

אבל זה לא משנה. הוא היה מרוכז בעץ ואני קיבלתי את ההזדמנות שלי לתקוף.

"אני לא בטוח שאתה מבין מה זה אומר להסתתר," הוא גיחך בקול מתנשא לכיוון הבובה.

חייכתי. לא יכולתי לעצור את עצמי. "ואני לא בטוח שאתה מבין מה זה אומר לחשוב."

הוא הסתובב אליי בבת אחת, אבל כבר היה מאוחר מדי. האנרגייה שלי געשה החוצה בגלים, מתחברת לאנרגייה של אחד העצים עד שיכולתי לפקוד עליו כרצוני. ענפיו של העץ התארכו ונמתחו, עד שהתלפפו מסביב ליריב שלי.

"הפסדת," ציינתי. ניסיתי להקרין ביטחון, אבל הביטחון הזה החל להתערער כשהבנתי שהוא מחייך.

"לא," שמעתי את החיוך בקולו, "אתה הפסדת ברגע שבחרת לנסות לתקוף אותי עם עצים. האמת? ציפיתי ממך ליותר."

הענפים שנכרכו סביבו החלו להתרופף וגלי האנרגייה שלי נהדפו, כאילו העץ דוחה אותם במטרה לקלוט את גלי האנרגייה של היריב שלי. למשך כמה שניות עוד החזקתי בעץ תחת שליטתי, אבל בו־זמנית יכולתי לראות בעיני רוחי את כוחותיו של המכשף השני – עוצמתיים ובוהקים, דוחפים את האנרגייה שלי החוצה. כמה שניות אחר כך איבדתי אחיזה בעץ. ארבעה ענפים נשלחו לכיווני במהירות מסחררת, נכרכו סביב ידיי ורגליי ולפני שהספקתי להגיב, מצאתי את עצמי מונף באוויר.

"תיכנע."

חשקתי את שיניי וניסיתי להיאבק בענפים. איזה אידיוט אני.

הזוהר בעיניים שלו התחזק ומצאתי את עצמי תלוי במהופך, ראשי קרוב בצורה מרגיזה לקרקע.

"תיכנע," הוא חזר.

נשכתי את שפתיי בתסכול והתאמצתי לבטא את המילה, "נכנע."

הענפים הרפו ונפלתי על האדמה.

"2:1," גיל ציין בחיוך.

"רק כי בפעם הראשונה לא ידעתי שזו תחרות." התרוממתי וניקיתי את העפר והעלים הלחים שנדבקו לבגדיי.

שנאתי להפסיד לגיל. אימונים איתו בהחלט הוציאו את הצד התחרותי שבי. ידעתי שהוא חזק יותר, אבל אני הייתי חכם יותר ומיומן יותר – הוא לא היה אמור לנצח אותי בכזו בקלות.

"התירוצים שלך נהיים גרועים יותר מפעם לפעם." הוא גלגל עיניים בזמן שזימן אליו את הטלפון שלו.

הוא צדק. התירוצים שלי באמת נהיו גרועים. האנרגייה של גיל הלכה והתחזקה ככל שהתאמנו, עד שהגיעה לעוצמות שלא הייתי בטוח שהוא מסוגל להתמודד איתן. האנרגייה שלי לעומת זאת נשארה נמוכה יחסית. נמוכה יותר מאי פעם. הרגשתי מקולקל, כאילו משהו בי שבור או לא עובד טוב. הייתי אמור להיות מסוגל להחזיק את הענפים האלו למשך זמן ארוך יותר. הייתי אמור להבין מראש שעדיף לתקוף את גיל עם אדמה במקום עם עצים. אבל הראש שלי היה במקום אחר. לא רק בקרב הזה, אלא לאורך כל התקופה האחרונה.

אף שהאימונים עם גיל גרמו לי בעיקר תסכול, הכרחתי את עצמי להמשיך להתאמן איתו. ידענו שמלחמה עומדת בפתח. הסטטוס קוו העדין מול הדרומיים התערער, והבית שלנו הפך בבת אחת למעין מפקדה. בכל יום אבא הסתגר בחדר העבודה שלו עם קבוצה אחרת של אנשים. לעיתים הגיעו קבוצות גדולות כל כך, שהיה צורך להעביר את המפגשים לספרייה. את רוב המכשפים הכרנו, חלקם אפילו הצטרפו לפעמים לארוחת ערב, אבל אף אחד לא הסכים לספר לנו מה בדיוק קורה.

"אנחנו צריכים להספיק להתארגן," אמר גיל תוך שהוא מביט בטלפון שלו, "שנספיק להגיע למשחק."

נאנחתי. בחודשים האחרונים משחק כדורגל בשבת נהפך כמעט למסורת. גיל, נדב ואני הצטרפנו פעם אחת ליציאה הקבועה של עידו ותומר, ומאז – הם לא מוותרים לי על אף משחק.

"אל תסתכל עליי במבט כזה," גיל היה נחוש, "הבטחתי לנדב שאוודא שאתה מגיע."

"אני אבוא." קיוויתי שאני לא נשמע מיואש כמו שהרגשתי.

כל מה שרציתי בתקופה האחרונה היה שיניחו לי, אבל נדב לא הסכים לוותר לי על יציאות קבוצתיות. הוא התעקש שאגיע לכל אחת, וגם שלח את גיל לוודא שאני לא מבריז. ניסיתי לשכנע אותו שיתמקד בחברה שלו, אבל הוא רק איים שאם לא איזהר, הוא יתמקד בלמצוא לי חברה.

כאילו זה מה שחסר לי.

חצי שעה לאחר מכן כבר היינו בדרך. רק כשהתקרבנו מספיק, הבנתי שגיל לא מוביל אותי לאצטדיון, אלא לגלידה של בנצ'ו. מסתבר שכולם קיבלו החלטה משותפת לשקר לי בנוגע לשעת המשחק כדי לגרור אותי לעוד יציאה קבוצתית.

"טל, אור ושירה כבר מחכות לנו שם," ציין גיל.

גלגלתי עיניים. "לא מאמין שעבדתם עליי."

הוא צחק. "באמת לא בסדר מצידנו להכריח אותך לבלות עם חברים שלך."

רטנתי בקול. זה רק גרם לו לצחוק יותר.

"תהרוג אותי, אני לא מבין איך בכלל נהיית חבר שלהם מלכתחילה."

"כבר סיפרתי לך את הסיפור הזה," נאנחתי, "שירה התערבה עם אור וטל שהיא תצליח לגרום לי לנשק אותה תוך חודש ומשם הכול הידרדר."

"אני מופתע שהיא לא הצליחה." הוא עדיין צחק, אבל הצחוק שלו נשמע צרוד יותר.

הרמתי גבה לכיוונו. "אל תגיד לי שאתה מקנא."

"במה יש לי לקנא?"

הגלידרייה של בנצ'ו הייתה מקום המפגש האהוב עלינו. היא הייתה ממוקמת לא רחוק ממרכז העיר, מחוץ לאזור הרועש אבל עדיין במקום שנוח להגיע אליו. כבר ממרחק יכולתי לראות את כל החבורה. כמו תמיד, הם הצמידו שני שולחנות עגולים באזור הישיבה בחוץ, בין שתי פטריות חימום. שולחנות הפלסטיק הכחולים בלטו מעל רצפת העץ והכיסאות הוורודים הוסיפו לאווירה הצבעונית.

היה בי חלק ששמח לראות אותם יושבים ביחד, צוחקים. אבל חלק אחר היה פשוט... עייף.

אני אוהב את החברים שלי. באמת. הם נהדרים וכיף איתם. אבל איכשהו, הרגשתי שמשהו חסר ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. דווקא כשישבנו כולנו ביחד, דווקא ברגעים האלו שהייתי מוקף בכל כך הרבה אנשים, המחנק בגרוני התחזק. הגוש שישב על החזה שלי בשלושת החודשים האחרונים כמו זיהה את הרגעים האלו והתעקש להזכיר את נוכחותו. ידעתי שמשהו לא בסדר, כל חלק בגוף שלי צרח עליי שמשהו לא טוב קורה – אבל לא הצלחתי להבין מה.

עצרתי את גיל כמה מטרים לפני הגלידרייה. "אני לא חושב שאני מסוגל להמשיך לענות על עוד שאלות על כישופים ושיקויים."

כמה ימים לאחר שעבר לגור איתנו, גיל ארגן טיול קבוצתי לשמורת טבע. עד אותו יום, גיל ואני הסתרנו את העובדה שאנחנו מכשפים, אבל באוטובוס בדרך לשמורה סיפרנו על כך לכולם. לא הצלחתי להיזכר למה בחרנו לספר להם דווקא באוטובוס, ולמען האמת, כל יום הטיול היה מעורפל בזיכרוני. הגענו לשמורה, ישבנו שם לפיקניק וחזרנו באותו ערב הביתה, אף שארזנו איתנו ציוד ללילה. מסיבה שלא זכרתי החלטנו לא לישון בשמורה, וכולם העבירו את הלילה באגף האורחים שלנו. כך או כך, מאז שסיפרנו להם שאנחנו מכשפים – הרבה מהשיחות שלנו נדדו למחוזות מכושפים כאלה ואחרים.

זה היה נחמד שהם התעניינו בעולם שלנו, אבל משום מה היה לי קשה להתמודד עם זה.

גיל משך בכתפיו. "כל עוד אתה מבטיח לא לנסות לתקן אותי שוב."

גלגלתי עיניים. לכל קהילת מכשפים יש חולשה גנטית אחרת. למכשפי צפון קקאו עושה בעיות, לדרום חלב, מזרחיים מתקשים להתמודד עם גלוטן ומערביים עם אלכוהול. באמצע ההסבר שגיל העניק לחבורה התערבתי וטענתי שהמערביים הם אלו שרגישים לגלוטן. חיפוש קטן בגוגל הראה לנו שגיל צדק.

זו הייתה טעות אחת. פעם אחת. אבל מובן שגיל לא שוכח לי אותה.

"אתה יכול לספר להם איזו שטות שתרצה – אני לא אתקן אותך." התעלמתי מהחיוך שעלה על פניו. "ככה או ככה, מעכשיו זה התפקיד שלך לענות לכל השאלות שיהיו להם על מכשפים."

התקדמנו לאזור השולחנות. כולם כבר היו שם. נדב, טל, אור, שירה, עידו ותומר. עידו כרגיל היה עסוק באור, נדב היה עסוק בטל, ושירה ותומר התלבטו מול התפריט באילו טעמי גלידה לבחור. הכול נראה כרגיל. אבל מבט נוסף הבהיר לי שאני לא היחיד שמשהו השתנה אצלו לאחרונה.

עידו עדיין הציק לאור, אבל המבט שלו היה רגוע ועדין יותר מאשר מתריס. נדב היה מרוכז בטל, אבל טל הייתה עצבנית ומכונסת בעצמה. גיל ושירה נמנעו מלהתקרב זה לזה, ואפילו תומר נראה קצת מעופף.

"אני מבין שעוד לא הזמנתם," אמר גיל.

תומר התנער והתמקד בשנינו. "תן לי לנחש," אמר כשהוא פונה אליי, "כל טעם חוץ משוקולד."

הנהנתי בחצי חיוך.

הגוש בחזה שלי גדל, ואליו הצטרף עקצוץ מעצבן באחורי הראש. משהו לא היה בסדר. הרגשתי כאילו מישהו מסתכל עליי, בוחן אותי. בפעם הקודמת שזה קרה סיפרתי על כך לאימא. היא נראתה מודאגת, אבל אמרה שזה קורה לפעמים ושעדיף פשוט להתעלם. וניסיתי. אבל היו רגעים, כמו עכשיו, שהעקצוץ היה חזק כל כך שהביטחון שלי באימא התערער. רציתי להאמין שהיא צודקת, אבל האנרגייה שלי מעולם לא הטעתה אותי בעבר.

נשמתי נשימה עמוקה והתרכזתי בדף הוורוד של התפריט. ניסיתי להתעלם מהעקצוץ, להתעלם מהגוש, להתעלם מהחששות.

ניסיתי להתעלם מהאפשרות שמישהו אכן עוקב אחריי.

גיל

הלהבות הקיפו אותי מכל עבר. הסתכלתי סביבי, המום מהנזק. ריח נורא של עצים שרופים מילא את ריאותיי והאש התפשטה במהירות, מכלה בדרכה עוד ועוד מהיער שכל כך אהבתי.

הניצוץ הראשון התלקח במהירות. הסתכלתי עליו מתפשט והופך ללהבות שעטפו את הגזעים ומילאו את השמיים בענן שחור. צליל מחריד של עץ מפצפץ מילא את אוזניי, והמחשבה על כל העצים שנשרפים הייתה מחניקה יותר מהעשן הסמיך. בערתי מרוב אשמה.

איבדתי שליטה.

הטלתי רצף של כישופים שונים בניסיון לעצור את האש. כשפי רוח העצימו את השרפה; ניסיתי כשפי מים, אבל יכולתי לשאוב מים רק מתוך העצים וזה הפך אותם לטרף קל יותר ללהבות. כשפי אש נכשלו גם הם. ניסיתי להתחבר לאנרגייה של האש, אבל היא סירבה לשתף פעולה. מיואש, צרחתי עליה להפסיק. התחננתי. השתמשתי בכל טיפת אנרגייה שהייתה לי כדי לגרום לה לעצור, עד שבסוף קרסתי על האדמה ובלחישה נואשת התפללתי שהאש תרחם על המקום היחיד שאליו הרגשתי שייך.

האש נעצרה סנטימטרים ספורים ממני. הרגשתי את החום הבוער שלה, וצורך עז להושיט יד ולגעת בה עלה בי.

הכול התחיל כשגיליתי שנכשלתי בעוד מבחן. שעה לאחר מכן, המורה איימה להתקשר להורים שלי אם אמשיך להפריע בכיתה, ולבסוף – איבדתי שליטה ושרפתי בטעות את התיק שלי. עוד לפני ששמתי לב למה שאני עושה, כבר הייתי ביער שליד בית הספר. כל מה שהצלחתי להתרכז בו היה העקצוץ שהרגשתי בכל הגוף – תזכורת שהאנרגייה שלי בוערת, מאיימת לפרוץ החוצה. כשהגעתי ליער, היא באמת פרצה. רגע אחד נשענתי על עץ, מנסה לנשום אוויר, להירגע, לחשוב צלול. רגע אחר כך כבר הייתי מוקף בלהבות.

הייתי צריך לעצור ולחשוב, להבין שלא כדאי ללכת ליער במצב כזה. הייתי צריך לזכור שכישופי אש עלולים להיות מסוכנים ולתעל את האנרגייה שלי בכוח לאפיק אחר. אבל תחושת הכישלון גברה על הכול.

במקום לעצור את עצמי, הייתי שקוע בכעס ורחמים עצמיים. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לרצות אף אחד. לא את ההורים שלי, לא את המורים שלי, אפילו לא את התלמידים שהיו איתי בכיתה. נכשלתי בכל מבחן אפשרי, לא הצלחתי לשבת בשיעורים, הפרעתי בלי הפסקה או פשוט נעלמתי. בעבודות קבוצתיות כמעט אף פעם לא קיבלנו ניקוד על החלק שאני הייתי אמור להכין, ואף שניסיתי, פשוט לא הצלחתי להתחבר לאף אחד. לא בלי כשפים. היער הזה היה המקום היחיד שבו הרגשתי כמו עצמי. המקום היחיד שבו לא הייתי צריך להעמיד פנים או לנסות לדכא את אנרגיית הכישוף שלי. המקום היחיד שבו יכולתי להתנסות בכשפים חדשים, רחוק מהעיניים הבוחנות של אימא והמבט המיואש של אבא.

זה היה המקום הבטוח שלי והרסתי אותו.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שההתנסות שלי בכשפים הובילה לנזק. לא הפעם הראשונה שהברזתי מבית הספר או שאכזבתי את ההורים שלי. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם הנזק היה אדיר ולא ניתן לתיקון.

לא ידעתי מה יהיו ההשלכות של השרפה הזאת ולאיזה סוג של צרות הכנסתי את עצמי הפעם, אבל כשצפיתי במקום שאני הכי אוהב בעולם עולה בלהבות – הבנתי שכבר לא אכפת לי.

"מספיק," מלמלתי כשנשימתי החלה להאיץ. "מספיק!"

סיגל עצמה את עיניה ועצרה את הכישוף. כשפקחה אותן הן היו שוב ירוקות ולא נשאר זכר לבוהק הסגול שריצד בהן לפני רגע.

"זה לא מה שסיכמנו," מלמלתי.

"ביקשת שאעזור לך להתכונן למבחן."

בתור אימא של אילון והאפוטרופוסית שלי מאז שעברתי לכאן, סיגל רשמה את שנינו למבחנים של המועצה – את אילון למבחן בשיקויים ואותי למבחן בצמחים. כשהציעה לעזור לי ללמוד למבחן בצמחים, ציפיתי שהיא תעבור איתי על חומר תאורטי, לא שתיתן לי לשתות שיקוי להוצאת מידע ותנבור בזיכרונות שלי. בטח שלא ציפיתי שהיא תכריח אותי להיזכר בשרפה.

הסתכלתי עליה בחשדנות. "איך הזיכרונות שלי מהשרפה קשורים למבחן?"

"המועצה גילתה על השרפה," סיגל השיבה. "הם עלולים לבקש לראות את הזיכרון הזה כדי לקבל החלטה."

לרגע מצאתי את עצמי מתרגז על כך שהיא לא חשבה להזהיר אותי מראש, אבל עצרתי את עצמי. כרגיל, נראה שקל יותר למשפחה שלנו להסתיר מידע מאשר לדבר עליו.

"אז מה אני אמור לעשות?"

"כלום," ענתה. "למזלך, אף אחד לא נפגע בשרפה, אז יהיה להם הרבה יותר קל לטאטא את זה מתחת לשטיח."

"יער שלם נשרף," הדגשתי. "איך אפשר פשוט להתעלם מזה?"

היא חייכה. "זה שאתה מרגיש אשם כל כך על זה שהרסת את היער, רק מוכיח שאתה יותר מראוי לקבל הסמכה בכישופי צמחים."

הנהנתי. לא ממש הבנתי את ההיגיון, אבל הוא פעל לטובתי, אז העדפתי לא לשאול שאלות נוספות.

למדתי בלי סוף למבחן שיתקיים בעוד שבוע וחצי. מכשפים בדרך כלל נבחנים לרמה 5 בגיל הרבה יותר מבוגר מאיתנו. המחשבה הזאת הלחיצה אותי מאוד. אילון ניסה להגיד לי כמה פעמים שמדובר בחלק סטנדרטי מההכשרה באקדמיה למכשפים, אבל זה לא הרגיע אותי. לא הייתי סטודנט באקדמיה, והייתי בטוח שאני לא ברמה של התלמידים שם. העובדה שהמבחנים שהיו אמורים להתקיים לפני שלושה חודשים נדחו מסיבה לא ברורה, גם לא בדיוק הועילה. לא יכולתי להפסיק לתהות מה הוביל לדחייה. הרגשתי שהתשובה נמצאת איפשהו ממש מולי, אבל לא הצלחתי לראות אותה.

דפיקות בדלת גרמו לי להסתובב. אילון הציץ פנימה. "סיימתם?"

סיגל הנהנה והוא נכנס. נשמתי עמוק וזייפתי הבעה בטוחה. העדפתי שהוא לא יגלה עד כמה אני לחוץ.

"איך היה?"

"כיף חיים," עניתי במרירות, לפני שהבנתי שהשאלה כלל לא כוונה אליי.

"מעולה." סיגל חייכה אל בנה. "עבודה טובה."

הסתכלתי עליה במבט מופתע. "נתת לי לשתות שיקוי שאילון הכין?" הוא אולי מוכשר, אבל לא ציפיתי שסיגל תהפוך אותי לשפן הניסיונות שלו. הופתעתי מכך שהוא לא מתלהב מהמחמאה, אלא רק עומד ומסתכל עליי. מצד שני, שום דבר לא הצליח להלהיב אותו יותר מדי לאחרונה.

סיגל הנהנה. "זו לא הפעם הראשונה שהוא הכין את השיקוי. ואת הדטורה הוספתי בעצמי." היא חייכה. "הגיע הזמן שתצאו לבית הספר."

כשיצאנו אל הגינה הענקית ראינו את ארז, אבא של אילון, צועד במהירות כששתי נשים לצידו. כמו בתיאום מראש, אילון ואני נעצרנו לקשור את שרוכי הנעליים שלנו. ועשינו את זה בצורה הכי איטית שאפשר.

"היום יום שני, לא ידעתי שאמורה להיות להם פגישה," לחשתי לאילון. "אתה מזהה אותן?"

אבא של אילון הוא הנציג הצפוני במועצת המכשפים. זה תפקיד חשוב שדורש ממנו המון שעות מחוץ לבית, אבל בחודשים האחרונים משהו השתנה. יותר ויותר פגישות חשובות של הקהילה הצפונית התקיימו באחוזה הענקית של אילון והוריו. הרבה אנשים מהקהילה באו והלכו, בדרך כלל בזמנים לא קבועים. אילון ואני ניסינו למצוא היגיון בלוח הזמנים של אבא שלו, אבל כל מה שהצלחנו להסיק עד כה הוא שיש פגישה אחת קבועה בכל יום חמישי. ההורים שלי, למרות התפקידים שלהם בקהילה, לא הגיעו לאף אחת מהפגישות האלה.

"הראשונה זו מעיין, מנהלת המפקדה של המועצה," אילון לחש והתרומם. הוא הביט בהם מעבר לכתפי, כדי שנעורר כמה שפחות חשד.

נעמדתי גם והעמדנו פנים שאנחנו מנהלים שיחה סתמית.

"זו פעם שלישית שאנחנו רואים אותה פה."

הנהנתי. "זה אומר שהמפקדה של המועצה בצד שלנו."

מפני שההורים שלנו לא הסכימו לספר לנו כלום, ניסינו להשיג מידע בעצמנו. ניהלנו רשימות של אנשים שהגיעו ויצאו מהבית, כולל שמות ותפקידים – לפחות אלו שידענו – ובכל פעם מחדש, ניסינו לנחש כמה זמן יעבור עד שאחד הצדדים יתקוף. חוץ מזה, חשדנו שיש מוקד התכנסות שני, בבית שלי, ושההורים שלי מתעסקים בעבודה שלהם משם. מה בדיוק העבודה שלהם כללה? לא היה לנו מושג.

אילון ענה לי בעיכוב קל. "נראה ככה. אני לא מזהה את המכשפה השנייה."

"ואם נתקרב קצת...?"

"אני לא רוצה שיחשדו בנו. מה אם –"

היינו ממשיכים לחפש סיבות להתעכב בסביבה, אבל ארז חסך מאיתנו את הצורך להמציא תירוצים. לשם שינוי, הפעם הוא לא התעלם מאיתנו.

"אילון, גיל," הוא קרא לנו בטון סמכותי.

הסתובבנו בבת אחת, מעמידים פנים שאנחנו מופתעים לראות אותו.

האישה הלא מוכרת חייכה אלינו. היו לה פנים עדינות ועגולות, עיניים חומות בהירות עם נצנוץ קל של ירוק, ובטן הריונית קטנה.

"זה אילון, הבן שלי," אמר ארז בגאווה, "וגיל, הבן של אלון."

תהיתי אם דמיינתי את זה, או שקולו באמת היה מלא גאווה גם כשאמר את שמי. הדודים שלי קיבלו אותי לביתם בזרועות פתוחות, דאגו להפוך את אחד החדרים לחדר שינה עבורי ולוודא שיש לי כל מה שאני צריך. עם זאת, אף שגרתי איתם כבר תקופה, עדיין הרגשתי כמו אורח. בסופו של דבר, לא משנה כמה אהבתי את הדודים שלי, זה לא היה הבית שלי.

הסתכלתי על ארז. הוא נראה עייף, כמו בכל יום בחודשים האחרונים. הפגישות שלו נמשכו לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, ובכל זאת הוא התייצב בכל בוקר לעבודה במועצה. ידעתי שהוא מנסה לחסוך באנרגייה ולהמעיט בפתיחת שערים, אבל לא הייתה שום דרך אחרת להגיע לישיבות המועצה. רק בני משפחה יכולים ליצור מעבר לתוך האחוזה, אז הוא כנראה ביקש מאחת הנשים שליוו אותו לפתוח שער קרוב לבית. ובכל זאת, לא הבנתי למה הם לא השתמשו באחת ממכוניות הגולף שחיכו בכניסה.

"היי, איזה כיף לפגוש אתכם סוף־סוף." המכשפה הלא מוכרת העניקה לנו חיוך חם.

"זו תמר," ארז הציג אותה, "היא המנהלת של האקדמיה למכשפי צפון."

"אתה רשמי כל כך." היא צחקה. "הייתי השותפה שלו במלחמה הקודמת. הסיפורים שאני יכולה לספר לך על אבא שלך…"

ארז כחכח בגרונו. "כדאי שנתקדם." הוא הסתכל עלינו. "לא כדאי שתאחרו לבית הספר."

הנהנו בלי להגיד מילה והלכנו משם. כשהם יצאו מטווח הראייה שלנו, אילון הוציא את המחברת שלו והוסיף שורה: 'תמר, המנהלת של האקדמיה, השותפה הקודמת של אבא.'

פגשנו את תומר בכניסה לבית הספר. הוא דיבר עם נטלי מהכיתה המקבילה, כמעט כמו בכל בוקר בחודשים האחרונים. נטלי התעניינה בתומר תקופה ארוכה, עוד לפני שהוא נפרד מהחברה הקודמת שלו, ולא טרחה להסתיר את זה. באחת הפעמים שישבנו בגלידרייה של בנצ'ו, אור הציעה לנטלי ולחברות שלה להצטרף לשולחן שלנו. מבחינת נטלי זו הייתה הזמנה מיוחדת וסימן לכך שהדרך לליבו של תומר סוף־סוף פנויה. בשלב מסוים, תומר התחיל לרוץ בבקרים והגיע לבית הספר כל יום בדיוק באותה השעה עם שיער רטוב ממקלחת. בדרך מכושפת כלשהי, נטלי הגיעה גם היא לבית הספר בדיוק באותה שעה.

בכל בוקר מחדש.

כשנעצרנו לידם, נטלי העבירה יד בשערה וחייכה לתומר. "מדהים שאתה רץ בבוקר גם ביום שיש שיעור ספורט במערכת." היא לבשה ג'ינס צמוד וגופייה אדומה שממש לא עמדה בנהלים של בית הספר.

תומר גמגם, "זו רק ריצה."

"היי," התערבתי, מכריח את נטלי להתייחס לעובדה שאנחנו ממש לידה. "אנחנו נאחר לשיעור," ציינתי בקול, מודע לתפקיד־החשוב־מאוד שלנו – לחלץ את תומר מהשיחה.

נטלי כלל לא ניסתה להסתיר את האכזבה שלה. "נתראה בשיעור ספורט."

תומר הנהן עם חיוך קטן והתקדם איתנו לכיוון הכיתות.

"היא נראית לא רע בכלל," ציינתי כשנטלי יצאה מטווח שמיעה.

"אתה מוזמן לנסות להתחיל איתה בעצמך," רטן תומר, "אני אשמח שהיא תפסיק עם זה."

"היא לא הטעם שלי." משכתי בכתפיי.

אילון פלט צחוק יבש. "יש מישהי שהיא לא הטעם שלך?"

גלגלתי עיניים בתגובה.

בתוך הכיתה התפצלנו כל אחד למקומו. קרסתי על אחד הכיסאות בשורה האחורית, ואילון התיישב ליד נדב. לפני שבועיים גיליתי בטעות שחלק משגרת הבוקר של נדב כוללת משלוח הודעה לאילון. זה נשמע לי מוזר, אבל לא אמרתי כלום. זה לא כאילו יכולתי להעביר ביקורת על איך חברים הכי טובים אמורים להתנהג. תומר העיף מבט בעידו שכבר היה שקוע בשיחה עם אור באחד מהשולחנות הקדמיים, והתיישב לידי.

מחשבותיי הופרעו על ידי שירה, שנכנסה בפיהוק והתיישבה במקום הפנוי על יד טל, שהייתה עסוקה בלהעתיק שיעורי בית.

הסתכלתי על כל אחד מהם. אילון, נדב, תומר, עידו, אור, טל ושירה. החברים האמיתיים הראשונים שאי פעם היו לי.

הבושה והכאב מהזיכרונות שסיגל הכריחה אותי להעלות היטשטשו טיפה.

לפחות יצא משהו טוב מהשרפה הזאת.