הבלונדינית שחזרה מן הכפור

פרק 1

עשר שנים לפני כן

וושינגטון די־סי

רצה הגורל, והפעם הראשונה שבה אלכסנדרה סטרלינג באמת רצתה להרוג מישהו היתה בלילה לפני שהיא הגיעה לבית הספר למרגלים.

כמובן, רשמית, התוכנית נקראה קורס הכשרה והערכה למבצעים חשאיים, אבל רשמית, הקורס הזה בכלל לא היה קיים, אז אלכס החליטה לקרוא לזה איך שבא לה. למען האמת, עד שהיא תעלה על האוטובוס בשש בבוקר, היא גם הולכת לאכול כל מה שבא לה (נגיסי עוף). וללבוש כל מה שבא לה (המכנסיים הכי נמתחים שלה וחולצה ישנה ובלויה של להקה גרמנית שהיא סיפרה לכולם שהיא הלהקה האהובה עליה — בפועל, האהובה האמיתית שלה היתה טיילור סוויפט).

אלכס תכננה לבלות את הלילה האחרון שלה כאדם רגיל בתוך האמבטיה הכי חמה בעולם ולצפות בתוכניות הטלוויזיה הכי טראשיות בעולם לפני שתתחיל בהרפתקה הכי סודית בעולם. אבל היא לא יכלה לעשות אף אחד מהדברים האלה עד שנגיסי העוף שלה יגיעו, וזה בדיוק מה שהביא את אלכס לבר של מלון רמאדה בשדה התעופה ולבחור שעקב אחריה במבטו במשך עשרים הדקות האחרונות.

הבעיה לא היתה כל כך שהבחור בהה — אלא איך. בדרך כלל, אלכס יכלה לקרוא אנשים בתוך שלוש שניות ממרחק חמישים צעדים. היא תמיד יכלה לזהות את הנשים ששנאו אותה כי היא חייכה יותר מדי, ואת הגברים ששנאו אותה כי היא לא חייכה מספיק; את הבנים שהביטו בה במבט מוזר כשגילו שהיא קבעה את הרף בכל מבחן שעשתה באם־איי־טי — כאילו הם לא הצליחו להחליט אם זה הופך אותה למושכת יותר או לפריג'ידית יותר (הם תמיד הגיעו למסקנה שהיא פריג'ידית).

אלכס פירשה מבטים של אחיות ורופאים מאז שהיא זוכרת את עצמה, כל אחד ואחת מהם תוהים איך ילדה כל כך קטנה יכלה לגרום לאחותה לכל כך הרבה צרות.

זה היה כאילו כל העולם החליט שאלכס פשוט יותר מדי נועזת, יותר מדי חצופה ויותר מדי אנוכית — והם עשו את כל זה מבלי לומר מילה.

היא למדה בילדותה שפות רבות, דיברה וקראה באופן שוטף אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית וקצת איטלקית. אבל יותר מכול, אלכס ידעה לקרוא אנשים. ובכל זאת, כשהיא בחנה את הבחור בקצה הבר... אלכס לא ידעה מה לחשוב עליו.

הוא היה לבן ובסביבות אמצע שנות העשרים שלו. אולי קצת מבוגר יותר, כי העיניים שלו נראו עייפות בצורה שלא היתה קשורה לג'ט לג. הוא נשען במרפקו על הבר והחזיק בירה ביד — לוגם באטיות — כאילו כל הבעיות שלו מחכות בתחתית הכוס והוא לא ממהר להגיע אליהן.

חולצת הכפתורים הלבנה שלו היתה פתוחה בצווארון, והיה לו את סוג התספורת שאפשר למצוא אצל חצי מאוכלוסיית הגברים, אבל השיער הכהה שלו נעשה גלי ומבולגן מהשלג. זה היה אמור לגרום לו להיראות גרוע יותר, אבל למעשה זה גרם לו להיראות טוב יותר, ואלכס התחילה לתהות אם היא בכלל זכרה לארוז מברשת שיער וגם מתי היתה הפעם האחרונה שבה השתמשה בה.

במבט ראשון, לא היה שום דבר מיוחד בבחור הזה. גבר שנועד למלא את הרקע, דמות שולית במשחק החיים. אבל זה לא שינה את העובדה שאלכס שמה לב אליו. ועכשיו היא לא הצליחה להפסיק לשים לב אליו.

הטלוויזיה מעל הבר הציגה משחק פוטבול. על המסך, ענק במגני כתפיים הנחית את הכדור ורקד ליד השער, אבל האיש בבר אפילו לא הביט לכיוון המסך. הוא גם לא הביט באופן רשמי לכיוונה של אלכס, אבל היא הרגישה את עיניו עליה מהרגע שהתיישבה. שקטות, בוחנות ו... לא מתרשמות.

היא היתה צריכה להסתרק.

היא היתה צריכה ללבוש חזייה.

היא היתה צריכה לוותר על נגיסי העוף וללכת לישון רעבה, כי אלכס הרגישה מוזר בפעם הראשונה זה עשרים ושתיים שנים. לא בנוח. מטילה ספק בכל דבר; החל בחולצה שלה, דרך בחירת האוכל שלה, ועד לעובדה שהיא כנראה עושה טעות בנוגע לקריירה שלה ולכל החיים שלה. היא הטילה ספק בכל דבר שהביא אותה לרגע הזה, אפילו שאלכס לא נוהגת להטיל ספק. או לתת הזדמנויות שניות. או להגיע למקום השני. אלכס לא עושה שום דבר שקשור לשניות. או, לפחות, כך נהגה בעבר.

בעוד שנה יהיה לה כנראה שם נוסף. היא תחיה במדינה אחרת ותדבר שפה אחרת. היא תהיה אדם אחר. ואז יהיו לה גם חיים שניים. אבל כרגע, היא היתה רק אישה עייפה ומפוחדת, שמייחלת שנגיסי העוף שלה כבר יגיעו.

המסעדה היתה רועשת ועמוסה. היה ינואר, וצלילים חדים ותכופים נשמעו כשברד פגע בחלונות המשופעים שכבר נעשו מטושטשים מהכפור שהחל לכסות אותם בגלל הסערה. כנראה התחילו לבטל טיסות בנמל התעופה, כי המקום התמלא בצוותי טיסה, באנשי עסקים ובתריסר בלונדיניות בשנות העשרים לחייהן שלבשו חולצות שעליהן נכתב "צוות הכַּלה", ובלונדינית נוספת עם חולצה שעליה נכתב "כּלה".

חברות צוות הכּלה הזמינו כנראה בקבוק טקילה, כי הן שתו צ'ייסרים ובחנו את הבחור, אבל הבחור נשאר בקצה השני של הבר, בוחן את אלכס.

אז אלכס עשתה את הדבר היחיד שיכלה לעשות, ובחנה אותו בחזרה.

"עוד רגע אחזור עם הכנפיים," אמר הברמן בהיסח הדעת, והוא מילא מחדש את הכוס של אלכס והלך לחדר האחורי עוד לפני שאלכס הספיקה לצעוק, "נגיסי עוף!"

הרוח שאגה עכשיו. היא השמיעה צליל רדוף, והזכוכית כוסתה בכפור — טיפות קטנות של עיבוי זלגו מטה, חושפות רצועות של אורות מטושטשים ושלג מתערבל, כשעוד תריסר אנשים נכנסו לבר, מחפשים שולחנות פנויים.

"באמת יורד שָם חזק," אמר קול קרוב, ואלכס הסתובבה וראתה בחור אחר מתיישב על כיסא הבר הריק שלצדה. השעון שלו היה שווה יותר מרוב המכוניות, והוא עמד להזמין את הוויסקי הסקוטי הכי יקר בבר ואז לשתות אותו בלגימה, לפני שיציע לקנות אחד גם לאלכס.

"המקום מפוצץ," אמר הבחור החדש.

אלכס הנהנה, מוסחת וכמעט קהת חושים. "כן."

"היה לי מזל שנשארה להם סוויטה. מקאלן. נקי. ותשאיר את הבקבוק," אמר "בְּרוֹמֵיאוֹ" לברמן לפני שהפנה את מבטו לאלכס. "ואני חושב שניקח עוד כוס."

החיוך שהוא שלח אליה היה אמור להיות חלקלק, אבל הוא היה קרוב יותר לנועז, ואלכס בקושי הצליחה לא לצחוק מתוך הקלה, כי סוף־סוף, בחור שהיא יכולה לקרוא! בחור שהיא יכולה להבין! הכול — מהשעון היוקרתי שלו ועד השיער המוחלק לאחור — סיפר סיפור על ציונים בינוניים בבתי ספר יוקרתיים, על גירושים מכוערים, אשראי רע ועבודות שקיבל מחברים של אביו.

בקצה השני של החדר היו תריסר שושבינות, שכנראה היו אמורות להיות שיכורות בדרך לאתר נופש "הכול כלול" בג'מייקה — נשים מעט מרירות שהחברה שלהן הכריחה אותן לשלם על גוונים חדשים בשיער ועל טיול יקר, ועכשיו הן כנראה תקועות פה וייאלצו לישון ארבע בחדר, עד שמזג האוויר יתבהר.

לך תספר להן על הסוויטה שלך, היא רצתה להגיד, אבל "ברומיאו" הסתכל על שפתיה ושאל, "אז איך קוראים לך?"

אלכס אמרה לעצמה שהיא צריכה לשקר — להמציא משהו. היא צריכה לפלרטט, לנשק ולעשות כאילו היא מסוג הנשים שיכולות להימשך לבחורים מהסוג הזה. נשאר לה לילה אחרון של חופש — לילה אחרון של חיים כפי שהכירה אותם. והוא לא היה לגמרי לא סימטרי. אולי...

"קוראים לה גברת מסטרסון," אמר קול מאחוריה, ו"ברומיאו" הסתובב לראות את האיש מושיט את ידו. "אני מר מסטרסון. תודה שחיממת לי את הכיסא."

האיש לא דחף, אבל המילים שלו — או שמא עצם הנוכחות שלו — הזיזו את הזר בצורה כל כך חלקה שזה היה כאילו הכיסא התכסה בקרח.

"היי, יפהפייה," לחש האיש קרוב לאוזנה. זה בטח נראה כמו נשיקה. "סליחה על האיחור."

ואז הוא תפס את הכיסא הריק והטה את גופו לכיוונה, ואלכס ניסתה בכל כוחה לא להישאר עם פה פעור.

"בנות! אפשר להצטרף אליכן?" "ברומיאו" הרים את הבקבוק שלו והתקדם לעבר צוות הכּלה, אבל האיש התנהג כאילו לא שמע מילה.

"זה היה הכרחי?" היא שאלה.

"לא." האיש סוף־סוף שתה לגימה מהבירה שממנה לגם לאטו. שפתיו התעקלו סביב שפת הכוס. "אבל זה היה כיף."

הוא הרים את מבטו אל הטלוויזיה כאילו הוא מרוכז לחלוטין במשחק ולא בילה את חצי השעה האחרונה בצד השני של הבר, מסתכל על אלכס מלמעלה. משהו באופן הקריר והרגוע שבו הוא צפה במסך גרם לעורה של אלכס לעקצץ ולדם שלה לבעבע.

"זאת היתה יכולה להיות אהבת חיי."

"הוא לא."

"אתה לא יכול לדעת —"

הבחור פנה אליה — רק קצת. "הוא הוריד את טבעת הנישואים שלו כשהוא נכנס, ראית את זה?"

אלכס לא ראתה, אבל היא לא הופתעה. "הוא רק דיבר איתי —"

"הוא התחיל איתך."

היא אפילו לא ניסתה שלא לצחוק. "לא חידשת לי כלום."

"יש לך חתיכת פה."

"זה החלק שבו אתה אומר שאני צריכה לשים אותו עליך?"

"לא." הבחור נראה טיפה נעלב. "הייתי מוצא משהו הרבה יותר מקורי מזה."

"לעזאזל." אף אחד לא צריך נגיסי עוף עד כדי כך.

היא התרחקה והתחילה ללכת כשלפתע הוא אמר, "אין בעד מה."

אלכס הסתובבה אליו. "לא הייתי צריכה את העזרה שלך. בכלל לא רציתי אותה."

"לא רצית אותו."

לא, היא באמת לא רצתה, אבל אלכס היתה מעדיפה למות מאשר להודות בזה. "כן? מה גורם לך להיות כל כך בטוח?"

הוא הסתובב על הכיסא, ולרגע קצר הם היו באותו הגובה, במרחק של סנטימטרים ספורים זה מזה, ואלכס הרגישה איך נשימתה נעשית כבדה, אף על פי שהיא כמעט ולא זזה כבר עשרים דקות.

"כי את רוצה אותי."

הוא לא... הוא לא באמת... אמר את זה? אף אחד לא פשוט אומר דבר כזה. אלכס מעולם לא שמעה חוצפה כזאת. ביטחון כזה. כזאת... ודאות. והיא שנאה את החלק הקטן בתוכה שידע, עמוק בפנים, שזה נכון.

"ניסיון נחמד, קאובוי. אבל אתה לא יודע עלי שום דבר."

"בטח שאני יודע." החיוך שלו היה אפל ואטי. "אני יודע שאת שותה משהו בלי קפאין כי את צריכה לקום מוקדם, ומשהו בלי אלכוהול כי את צריכה להיות מרוכזת. ביקשת קרח נוסף כי היית מחוץ למדינה לזמן־מה — ניחוש שלי, אירופה. ועכשיו יש לך ג'ט לג, אבל את גם רעבה. את לא אוכלת אוכל מטוגן לעתים קרובות, אבל הפעם זאת הזדמנות מיוחדת. ואת לחוצה, ולכן את עדיין לא ישנה, למרות שאת יודעת שאת צריכה לישון. קלעתי?"

הוא עשה את זה טוב מדי, אבל אלכס לא העזה להודות בזה.

"את מתפנקת הלילה..." הבחור המשיך, מביט למטה לשבריר שנייה. "ויש סיבה שבגללה את מתבוננת בי כבר עשרים דקות."

עכשיו אלכס כעסה. "אתה עוקב אחרי."

אלכס הבחינה בקצה העין שדלת המטבח נפתחת בתנופה. "תוסיף את זה לחשבון שלי," הבחור קרא אל הברמן, שהחליק לכיוונם על הבר קופסה מלאה בנגיסי עוף. הוא עשה זאת בלי להסיר את מבטו מאלכס, והיא פשוט עמדה שם בוהה.

חושבת.

מהססת.

היא שנאה הכול ברגע הזה, את התחושה הזאת ואת האיש הזה. אבל יותר מהכול היא שנאה את זה שהוא צדק.

היא סרקה אותו במבט מלמעלה למטה, מהחולצה הלבנה הפשוטה ועד לג'ינס הכחול הכהה, קו הלסת שהיה קצת יותר גס מקרוב, ולא רק בגלל הזיפים שכיסו אותו. אבל היא עצרה במיוחד על הידיים — אצבעות ארוכות וחזקות ששידרו שקט וכשירות מיומנת. אולי הוא פסנתרן קונצרטים או מנתח. אלה היו ידיים של גבר שעשוי מסבלנות ומדיוק. ידיים שלא מתנסות. ידיים שמבצעות. וחלק מאלכס בער בה לגלות אילו ביצועים הידיים האלה יוכלו להוציא ממנה.

"בואי." הוא ירד מכיסא הבר והושיט יד לקופסה שלה. "תרצי את זה אחר כך."

"אחר כך?" המילים החזירו את אלכס למציאות. "אני רוצה את זה עכשיו. רציתי את זה לפני עשרים דקות כשהזמנתי —"

"תגידי לי שאת מוכנה לצאת מכאן." פתאום הם היו קרובים עד כדי כך שהיא הרגישה את החזה שלו עולה ויורד. כה קרובים שהיא ראתה את הטבעת הירוקה סביב הכחול בעיניו. קרובים מספיק כדי להרגיש... ולשכוח. קרובים כל כך שכשהיא התנודדה, היא מצאה את עצמה נשענת עליו ולא מסוגלת לזוז לאחור.

"אתה שואל אם אני רוצה לראות את החדר שלך?"

"לא. אני שואל אם את רוצה לראות כוכבים."

אלכס לא בדיוק החליטה לצאת איתו מהבר. היד שלה פשוט... איכשהו השתלבה ביד שלו, וזה היה טיפשי. זה גרם לה להרגיש צעירה וחלשה, כאילו מישהו צריך להוביל אותה בין כל קבוצות הכּלות בעולם. כאילו היא לא תוכל להסתדר לבד. אבל היא יכלה — והיא תוכל. היא מתכוונת לעשות את זה. מיד כשתעלה על האוטובוס בשש בבוקר. אבל עד אז...

הבחור צדק בדבר אחד — היא בילתה לילה אחד אחרון בהתפנקות, ואולי...

כשנעצרו, הוא הצמיד אותה לקיר ליד המעלית במסדרון מוצל ולחש, "תגידי לי איך קוראים לך."

הם היו לבד. בלי קולות צחוק, בלי מחיאות כפיים או פיסות קטנות של קרח שצונחות ופוגעות בחלונות הקפואים, קרות וחדות מספיק כדי לצרוב.

"אני... אני..." המוח של אלכס הפסיק לעבוד כשהשפתיים שלו נגעו מתחת ללסת שלה. "תגיד לי איך קוראים לך."

"תקראי לי קאובוי," הוא אמר וחילץ מאלכס צחוק מופתע.

"אה, עכשיו אתה בעניין?"

"אני מתחיל להתרגל לזה." הוא נצמד אליה, חזק ובטוח. "תגידי לי איך קוראים לך," הוא ביקש שוב, והיא הרגישה את נשימתו החמה בצד צווארה ואת האצבעות המיומנות שלו בקימורי מותניה, מלטפות את העור החלק שמתחת לחולצתה.

הוא השתמש בברכו כדי להפריד בין רגליה, ואלכס ויתרה על כל העמדת פנים שהיא לא רוצה אותו, ואת זה, ועכשיו.

"אלכס." היא כמעט ולא הצליחה לנשום. "קוראים לי אלכס."

ואז הוא קפא. גופו נשמט על גופה, כמו בובת מריונטה שאיבדה אחיזה בחוט. אבל האחיזה במותניה התהדקה, וכשהוא לחש באוזנה הפעם, הקול שלו נשמע כמו שהלילה מרגיש.

"לעולם אל תגלי לאף אחד את שמך האמיתי, גברת סטרלינג."

אלכס קפאה. "לעולם אל תכניסי זר לחדר שלך. ולעולם אל תלכי לחדר שלו."

הוא נסוג לאחור אבל לא הביט בה, כאילו למרות הכול הוא הרגיש כמעט אשם.

"מי אתה?" היא שאלה, אבל הוא לא פנה אליה. "מי —"

"אני הבחור שאומר לך ללכת הביתה. לחיות חיים טובים. להיות מאושרת."

"מי אתה?" היא הושיטה יד לזרועו, מוכנה להוציא ממנו תשובה בכוח, אבל זה היה כאילו הוא קרא את מחשבותיה — כאילו הוא קפץ קדימה בזמן כדי להגיע לשם רגע לפני שהיא עשתה זאת, ובבת אחת ידה נמחצה אל הקיר מעל ראשה וחזהו נצמד אליה. הוא היה גבוה מדי, חזק מדי, יותר מדי. זאת היתה הפעם הראשונה שאלכס הרגישה שהיא לא מספיקה, כי כל מה שיכלה לעשות היה להביט בו מלמטה כשהתכופף ולחש, "אני רוח חג המולד של העתיד, ואני אומר לך, את רוצה לפספס את האוטובוס מחר בבוקר."

האוטובוס. בית הספר למרגלים.

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

היא שנאה את האופן שבו הוא הביט בה. כאילו הניסיון שלה לשקר היה מצחיק. כאילו היא כל כך גרועה שזה מגוחך.

הוא נסוג לאחור. "להתראות, אלכסנדרה. אני סומך על כך שלעולם לא ניפגש שוב."

"כל עוד אני מפספסת את האוטובוס."

"בדיוק." ואז הוא הסתובב, לבש את מעילו ונעלם בסערה.

בשש בבוקר למחרת, אלכסנדרה סטרלינג היתה הראשונה שעלתה על האוטובוס של קורס ההכשרה וההערכה למבצעים חשאיים.

ניתן לנחש מי היה השני.