אהבה לוויסקי 1 - ויסקי ושקרים

1

גרייס

G-l-a-m-o-r-o-u-s... אני לא מצליחה להוציא מהראש את מילות השיר של פרגי. בפעם הראשונה מאז ירח הדבש שלי אני טסה במחלקה ראשונה, והאירוניה ברורה לי. אני בוהה בטבעות שעל האצבע שלי. המשקל שלהן מתיש אותי.

למה לא השארתי אותן בבית?

גברים עוברים על פניי ובקושי זורקים אליי מבט נוסף. אבל אני כנראה סתם משכנעת את עצמי שטבעת הנישואים שעל האצבע שלי היא הסיבה לכך.

הזנחתי את עצמי. התחלתי להרגיש יותר מדי בנוח. בגלל זה סטיבן התחיל לפזול הצידה.

אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק. אני לא חושבת על זה בסוף השבוע הקרוב. יש לי שלושה ימים ליהנות מהשמש. לשבת על החוף, ללגום קוקטייל ולקרוא ספר. אוקיי, אולי סביר יותר להניח שאני אבכה עד שאירדם כל לילה, אבל לפחות אחזור הביתה שזופה.

סטיבן היה מחושב כל כך בשבוע שעבר כשאמר לי שהוא רוצה להתגרש.

"סליחה," אומר קול וקוטע את מחשבותיי. אני מרימה מבט ונתקלת בעיניים מהפנטות בצבע ויסקי שלא ראיתי כמותן מעולם. הקול שלו חלקלק ממש כמו המשקה. "אני במושב ליד החלון. אלא אם כן את רוצה אותו, כמובן." הוא מצביע על המושב שאני יושבת בו כרגע.

סטיבן תמיד רצה לשבת ליד המעבר. התרגלתי כל כך להתאים את עצמי לרצון שלו עד שתפסתי מושב של מישהו אחר. אני פתטית. אני ממהרת לקום, אבל נמשכת בחזרה למקומי כי אני חגורה. "אוי, אני מצטערת."

עיני הגבר מתרככות והוא מרים את הידיים. "זה בסדר. באמת, אני אוהב לשבת ליד המעבר, אבל יכול להיות שבחרת בו בכוונה. מה את מעדיפה?"

שפתיו מתעקלות בחיוך נעים ואני כמעט בוכה.

אני כמעט בוכה כי מישהו נחמד אליי. זר מוחלט מתנהג אליי יפה יותר מאשר הבעל שלי.

מה אמרתי? פתטית.

"אתה יכול לשבת במעבר," אני מציעה.

הוא מחייך חיוך קורן ומתחיל להתארגן. הטבעות שלי קוראות לי שוב.

חברה, תורידי אותנו. גבר הורס יושב לידך.

אני מגלגלת עיניים בתגובה לקול הפנימי, אבל מסובבת את הטבעות כך שהיהלומים פונים כלפי מטה. הקול הפנימי שלי הוא זונה, ומתברר שהגוף שלי מקשיב.

"את טסה למטרות עסקים או הנאה?" שואל השכן שלי.

אה, יש לנו אחד שאוהב לדבר.

למען האמת, לא נראה לי שאף אחת מההגדרות תתאים לנסיעה שלי. הבוסית שלי ראתה שאני במבוי סתום ואמרה לי לצאת לחופשה בסוף השבוע. "קחי את סטיבן וצאו לחופשה באיי הקיז, על חשבוני. זה מגיע לשניכם."

לא הייתה לי שום אפשרות לספר לה שבעלי עזב אותי בשבוע שעבר. בתור מאמנת בתחום הדייטים ושדכנית של העשירים והמפורסמים, אני לא ממש רוצה לפרסם את העובדה שאני לא מסוגלת לשמור על בעלי. ביקשתי מסטיבן שיישאר איתי בהסדר מגוחך עד שאקבל קידום. אני במרחק פרויקט אחד מלהפוך לשותפה בחברה, ועד אז נשמור על מראית עין של זוג נשוי. אני יכולה למחול על כבודי לטובת הקריירה בהתחשב בעובדה שהיא הדבר היחיד שנשאר לי.

אני נושכת את השפה. "הנאה. מה איתך?"

גומה מופיעה בלחיו והחיוך שלו מתרחב. "גם אני." הוא מרים יד ומסמן לדייל. "פעמיים שמפניה בבקשה." הוא לא אומר את זה כאילו זאת בקשה. יש בו משהו שמרמז על כך שהוא יקבל כל מה שירצה.

ולמען האמת, זה ממש סקסי.

בזמן שהוא פונה לדייל, אני מסירה את הטבעות ומכניסה אותן לכיס. אני זונה קטנה. לפחות ככה אני מרגישה. אנחנו פרודים רק שבוע, ואני כבר מסתכלת על גבר אחר כאילו הוא חטיף.

לא, את לא זונה קטנה. בעלך הוא זונה קטנה. הוא אפילו לא חיכה שתהיו פרודים.

אני נושמת ואומרת למוח שלי להפסיק להתווכח עם עצמו. זה נהיה מגוחך. כשעיני ויסקי פונה להושיט לי כוס, אני מנסה להעלות חיוך על הפנים. אני מרגישה שאני חושפת יותר מדי שיניים. אלוהים, אני לא טובה בזה.

בזה — כלומר, בלתקשר עם בן אנוש אחר. זה לא שהוא באמת מפלרטט איתי. הוא בטח פשוט מרחם על הגרושה המסכנה ממושב איי־1 שנראית כאילו היא צריכה להשתכר כדי לשרוד.

"תודה," אני ממלמלת לפני שהוא משיק את הכוסות שלנו ולוגם בלי להוריד ממני את העיניים.

לחיים, אני חושבת ומטה את הכוס אל שפתיי.

הבועות מתנפצות לי על הלשון, ולפני שאני מספיקה להתמקד בעובדה שהאלכוהול יעלה לי ישר לראש כי השעה מוקדמת כל כך ועוד לא אכלתי ארוחת בוקר, דעתי מוסחת כי עיני ויסקי מניח אצבעות על מפרק כף ידי בתנועה מרפרפת, דומה לליטוף.

הדופק שלי משתולל.

"אולי אני ישיר מדי —" הוא אומר ומשתתק בזמן שהוא בוהה בי. אה, תהיה ישיר כמה שאתה רוצה, ויסקי. אף גבר לא נגע בי ככה כבר שנים. "אבל לא כדאי שתשתי הכול במהירות. זה יעלה לך ישר לראש."

הגוף שלי קולט את הדחייה לפני המוח וכתפיי נשמטות בתבוסתנות.

אני כמו גור פצוע ועלוב, ואני שונאת את זה. לפני סטיבן, לפני הרומן שלו שגרם לי להרגיש קטנה כמו עכברה, הייתי לביאה. במשרד שלי, בחיים, בכל מקום חשוב. אבל שבוע אחרי שגיליתי שבעלי מזיין את המזכירה שלו — איזו קלישאה מרגיזה — אני קמלה למראה גבר מושך שמעז לומר לי שלא אוריד כוס שמפניה בלגימה אחת בשמונה בבוקר.

אני מזדקפת במקומי ומזכירה לעצמי עם כמה גברים מושכים התמודדתי לאורך עשר השנים האחרונות. התחלתי לעבוד עם מריון מייד אחרי הקולג'. היא טיפחה אותי — לימדה אותי איך להחזיק מזלג, באיזה צד של הצלחת להניח את כוס המים ואיך לעשן סיגריה כמו שצריך. היא אפילו לימדה אותי איך להניח רגל על רגל, לעזאזל.

אבל הכי חשוב, היא לימדה אותי איך לזקוף את הגב, להרים את הראש ולא לאכול חרא מאף אחד. הפכתי לגרסה מוצלחת מאוד שלה, אבל עשיתי את זה עם חיוך, בעוד שהבוסית שלי תמיד נראתה כאילו היא זוממת לרצוח.

אני מתמודדת עם הלקוחות, והיא עובדת ברקע. היא רואה ממרחק קילומטר אם זוג נועד להיות או לא. היא מארגנת פגישות ראשונות מושלמות, עובדת מאחורי הקלעים כדי לוודא שמשפחות יסתדרו ביניהן ומוודאת שאף אחד לא יעמוד בדרכם של השידוכים המושלמים שלה. לפעמים נדמה לי שאני מוצאת אישה מתאימה יותר לאחד הלקוחות שלנו, והיא פשוט סותמת את הפה ומסיטה את המבט.

היא לעולם לא טועה.

ויסקי מסתכל עליי וחיוך זדוני מעקל לו את השפה. התנתקתי לגמרי במהלך שיחת העידוד שלי עם עצמי. "אני קש." הוא מושיט אליי יד, והרולקס הזהוב על מפרק כף ידו מושך את תשומת הלב שלי.

קש? כמו כסף מזומן? צחוק בוקע לי מהגרון. "ברור שזה מה שאתה."

אני אוחזת לו ביד, והוא מרים את הגבות. היד שלו חלקה אבל גדולה, עוטפת את ידי, ואני מדמיינת את התחושה שתהיה לה סביב צווארי.

תירגעי. אני לא יודעת מה עובר על המוח שלי היום. אף פעם לא הייתי בעניין של דברים כאלה, אבל מבט אחד מהגבר הזה מספיק כדי להמס אותי מבפנים.

"למה את אומרת 'ברור שזה מה שאתה'?" השפתיים שלו עדיין מעוקלות בחיוך, כאילו יש לו בדיחה פרטית עם החיים. ככה זה אצל גברים כמוהו — הם מביטים מעל ראשי הקהל, סוקרים הכול ולוקחים את מה שהם רוצים.

"זה משהו ביציבה שלך. בחולצה החלקה שלך, ברולקס שלך." אני מורידה את מבטי לשעון שלו, והוא מהנהן.

"תמשיכי. תספרי לי מה עוד את רואה כשאת מסתכלת עליי." הניצוץ השובבי בעיניו מעביר בי זרם עד לאצבעות הרגליים. או אולי זאת פשוט השמפניה.

אני מניחה ציפורן מטופחת על שפתיי. לא משנה מה אני רואה כשאני מסתכלת עליו. מה הוא רואה כשהוא מסתכל עליי? גרושה נואשת שהשיא שלה מאחוריה? או אולי, רק אולי, אני יכולה להציל את השעות הקרובות ולהיזכר באישה שהייתי פעם. סגורה על עצמה, חכמה, חצופה כשצריך. זאת האישה שאני רוצה לחשוב שאני כשהצל של סטיבן לא מאפיל עליי.

"טוב, אני מנחשת שלא הסתפרת באיזו מספרה מזדמנת בקניון. סביר להניח שאתה מבזבז יותר ממני על תספורות ותכשירים לשיער."

הצחוק מקמט לו את זוויות העיניים. זה צחוק עמוק, ואני רוצה כל כך לשמוע אותו שוב. "תמשיכי."

ההנאה הברורה שלו מעניקה לי אומץ להמשיך. "החולצה שלך מגוהצת ובג'ינס הכהים שאתה לובש אין שום קמט. הם נראים כאילו נתפרו בשבילך. וצבע העור שלך, הגוון השזוף העמוק, מבהיר לי שאתה מבלה חלק גדול מהזמן בטיולים במקום במשרד."

אני מרימה גבה ומחכה לראות אם צדקתי. הוא מטלטל את ראשו ומחייך. "עוד משהו?"

לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי, אני עונה, "ונשים עומדות אצלך בתור בכל מקום שאתה מגיע אליו, אבל אתה לא מבזבז את הזמן על כל אחת. שדיים וחצאיות קצרות הם לא מה שמעניין אותך. אתה אוהב אתגרים."

הזרוע של קש תופסת את כל מסעד המושב, והוא משעין את הסנטר על ידו ונועץ בי מבט. הוא קרוב כל כך שאני מרגישה את הנשימה החמימה שלו. והאפטרשייב שלו, שמזכיר לי ניחוח של עץ עם רמז למדורה, אופף אותי. "ואת אתגר, מיז...?" הוא מחכה שאגיד לו איך קוראים לי.

אני נזכרת בטבעות שדחפתי לכיס, אבל ממהרת להדחיק את המחשבה ומחייכת. "גרייס."

צבע הוויסקי בעיניו הופך לבורבון עמוק והפנים שלו מתרככות. "גרייס," הוא חוזר אחריי, כאילו מנסה את השם על לשונו. החזה שלי מתכווץ עם הצליל, ואני מדמיינת איך זה היה נשמע אם הוא היה לוחש לי אותו באוזן בזמן שהיה גורם לי לגמור. "אז זה מה שאת?" הוא שואל.

על מה הוא מדבר? המוח שלי מתרוקן. עזבתי מאחור את המטוס הציבורי שבו אנחנו נמצאים והעברתי אותנו אל פנטזיה שיצרתי.

"הממ?" אני מטה את ראשי בבלבול.

הוא מחייך שוב. "את אתגר, גרייס?"

אני נושכת את השפה, מזמנת את הזנזונת הפנימית ואז מרימה את כוס השמפניה ועונה, "לא בשלושת הימים הקרובים."

קש צוחק. "אז אני מניח שאת טועה לגביי, גרייס."

"הממ?" אני שואלת ועיניי נוצצות.

יכול להיות שאני מפלרטטת? הו כן, אני בהחלט מפלרטטת.

"אני לא מעוניין בנשים מאתגרות... לפחות לא בימים הקרובים."

השיחה המתגרה שלנו נקטעת כשהדייל עובר על פרוטוקול הבטיחות. היופי במחלקה הראשונה הוא שברגע שאנחנו באוויר, הכוסות שלנו מתמלאות מחדש, והטיסה שהייתה יכולה לעבור במבוכה לצד הגבר הפלרטטן הזה הופכת למשחק מקדים.

אחת לכמה שניות אני מרגישה שהמבט שלו משוטט על עורי. יש בעיניו חום קבוע שמעורר בי עקצוץ כאילו הוא מחכך גפרור בגופי.

אני פותחת מגזין בניסיון למצוא הסחת דעת. זה היה כיף, אבל בואו נדבר בכנות, שום דבר לא עומד לקרות. אנחנו נרד מהמטוס והוא יתביית על הכיבוש הבא שלו. מישהי שהוא באמת ירצה לבלות איתה. לא אני, האישה שהוא נאלץ לבלות במחיצתה את השעות הבאות. מן הסתם, הקרבה הכפויה בינינו מאלצת אותו לדבר איתי.

אבל למה הוא רוכן אליי ונועץ בי מבטים כל כמה שניות? את זה אי אפשר לתלות רק במושבים שלנו.

הוא נראה מעוניין.

אבל מה אני יודעת, לעזאזל? לא פלירטטתי עם גבר כבר שנים. אם כי גברים בהחלט פלירטטו איתי. הלקוחות שלי — נערי שעשועים עשירים שלמען האמת מזכירים מאוד את קש — תמיד מפלרטטים איתי. אבל זה בטבע שלהם. הם לא יודעים איך לכבות את זה. זאת אומרת, עד שאני מלמדת אותם.

אתה לא יכול להחליט לשנות את דרכיך ולחפש לך אישה עתידית ולהמשיך לדבר עם כל אישה כאילו אתה עומד לזיין אותה. זה חלק מהשירות שאנחנו מציעות. אנחנו לא רק מוצאות לגברים האלה שידוך, אלא מלמדות אותם איך להיות במערכת יחסים בלעדית, איך להתייחס לאישה. זאת הסיבה שכתבה על החברה התפרסמה במגזין ואניטי פייר לפני שנה.

יוצרות סוף טוב.

זכינו ביושר בכותרת הזאת. כל שידוך שמריון הייתה אמונה עליו הסתיים בנישואים ארוכים, מאושרים ומחויבים. אין שום כותרות על כך שמר דניאלס נתפס עם המאהבת שלו.

וזאת בדיוק הסיבה שהרומן של בעלי לא יכול להתפרסם. איך זה ייראה אם יתגלה שעובדת בכירה בחברת השידוכים הכי יוקרתית בבוסטון לא מסוגלת לגרום לבעלה להישאר נאמן?

אני זורקת מבט בגבר שלצידי. אולי הוא לא יושב קרוב אליי בכוונה. הכתפיים שלו רחבות ורגליו הארוכות נשלחות למעבר, על אף המקום הנוסף לרגליים שהשורה הראשונה מספקת. הוא ללא ספק מעל מטר שמונים וחמש. כל הציפורניים שלו באותו אורך — ראיה נוספת לכך שיש לו כסף. העור שלו בצבע זית, השיער כהה וכמעט פרוע, בסגנון השחקן פטריק דמפסי, ומתחשק לי להעביר את האצבעות בתוכו.

הוא ללא ספק אחד הגברים הכי מושכים שראיתי. אני בוהה באצבע שלו ומחפשת רמז לטבעת נישואים. כל כך הרבה גברים מסירים את הטבעת בנסיעות. אבל הצבע על האצבע שלו אחיד. שום סימן לטבעת שהוסרה.

כנראה רווק.

אני בוהה בסימן הברור על האצבע שלי. לא הייתי בשמש כבר חודשים, אז אין לי שום קו שיזוף להסתיר. אבל האצבע נראית חשופה. אני מרגישה כאילו היא מתרוממת כל הזמן, כאילו מתגרה בי. היא בהירה מהרגיל וזרה. או אולי זאת רק השמפניה.

הטייסת מכריזה שהגענו לגובה קבוע ושאפשר להסיר את חגורות הבטיחות. אני מתמקמת בנוחות אבל נשארת חגורה, תמיד מוכנה לתרחיש הגרוע ביותר.

אני לא מופתעת כשקש מתיר את החגורה שלו וקם להתמתח. הוא, כמובן, לא מוטרד מהתרחישים הגרועים ביותר. לגברים כמוהו לא קורים דברים רעים. הם שולטים בכול.

לא שיפריע לי אם הוא ישלוט בי במשך כמה שעות.

איזה מוח זנותי. תשלטי בעצמך כבר.

קש מסתכל על החלק האחורי של המטוס, ואני מנצלת את ההזדמנות ומתבוננת בו. צדקתי, הגובה שלו הוא יותר ממטר שמונים וחמש, והכתפיים נראות רחבות עוד יותר כשהוא עומד. הגוף שלו חוסם את כל המעבר. הוא בהחלט צעיר ממני. אני מקווה שלא בהרבה.

אולי הוא בעניין של נשים מבוגרות, המוח המטונף שלי אומר בהתגרות.

אני בת שלושים ושש. זה בטח לא נחשב אישה מבוגרת. נכון? אבל אני מרגישה בת ארבעים. או יותר. אם להיות כנה, אני מרגישה עתיקה. כאילו האיברים האינטימיים שלי התייבשו לגמרי והשיא שלי מאחוריי.

תמיד חשבתי שיהיה לי יותר זמן. מתישהו יהיו לנו ילדים, אמרתי לעצמי. מתישהו נצא לחופשות. מתישהו נעשה סקס. מה שלא קלטתי היה שבעלי התכונן לעשות את הדברים האלה עם מישהי אחרת.

"מתישהו" היה שמונה בערב, כשחשבתי שהוא עדיין במשרד, אבל במקום זה הוא שכב עם המזכירה שלו.

תפסיקי! את לא חושבת על זה. תתמקדי בבחור הסקסי שמפלרטט איתך כל הזמן.

"גרייס," הוא לוחש לי באוזן ושולף אותי מהמחשבות. בכלל לא שמתי לב שהוא התיישב שוב. הנשימה החמימה שלו מעבירה רעד בגופי, בדיוק כמו שידעתי שיקרה.

אני מסובבת את הראש באיטיות ופוגשת במבטו החודר. "כן?"

"מה התוכניות שלך לנסיעה המהנה הזאת?" החיוך המתגרה שלו חזר ואני כמו פלסטלינה בידיו.

"לשכוח מי אני —" אני מרימה אליו את הכוס, "ולשתות הרבה שמפניה."

סימני שאלה מופיעים בעיניו. "למה לשכוח?"

אני עונה לפני שאני מצליחה להתאפק, "אוי קש, בוא לא נעשה את זה."

עיניו מתרככות. "לא נעשה מה?"

"נעמיד פנים שאכפת לנו. אתה נראה טוב, אני מעוניינת בבירור, וכמו שאמרתי, השבוע אני שוכחת. אז אם אתה מנסה לברר אם אני אבלה את שלושת הימים הבאים במיטה יחד איתך, אפשר לדבר על זה. אם אתה מתכוון לנסות לדבר איתי ולהעמיד פנים שאתה רוצה להכיר אותי לעומק, אני יכולה לחזור לשמפניה והמגזין."

המבט שלי לא עוזב את עיניו בזמן שאני מדברת. זימנתי את הזונה הקטנה הפנימית שבי, ובחיים אחרים יכול להיות שהייתי נבוכה מהישירות שלי, אבל ברגע זה, אחרי שבעלי דרך לי על הלב ועל הערך העצמי, אין בי בושה.

הוא נועץ בי עיניים לרגע ואז מרים יד ומניח אותה על צד הפנים שלי. עיניי נעצמות בתגובה למגע העדין. כשאני פוקחת אותן בחזרה, הפנים שלו קרובות יותר אל פניי, במרחק סנטימטרים ספורים ממני.

"אני אשמח לעזור לך לשכוח," הוא אומר בישירות ואז מתקרב עוד יותר ומנשק אותי. אני המומה לגמרי. בחיים לא נישקתי מישהו מהר כל כך, בטח שלא אדם זר על מטוס, ובטח שלא מישהו סקסי, חלקלק, ואם יורשה לי, מקסים כמו הגבר הזה. השפתיים שלו רק מרפרפות על שפתיי, ואז הוא זז לאחור, אבל באותו רגע אני מרגישה שמשהו שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן מתעורר בתוכי.

תשוקה? לא. צורך? לא.

תקווה.