רום

פרולוג

רום

"אני תמיד אהיה במקום השני אחרי הכינור הארור שלך, אז אולי פשוט נפתור את הבעיה." הוא חוטף את הכינור שלי ומשליך אותו על הרצפה בעוצמה שמזעזעת אותי. אני עדיין קפואה מהכאב החד של הסטירה על לחיי מכף ידו של בעלי. אני מתרחקת לאחור במגננה, מניחה יד על פניי הבוערות ודמעות מציפות את עיניי. הכינור שלי זרוק על הרצפה, כאילו זנוח ומושפל כמוני. "את לא שומעת?" מָחָל בעלי הטרי צועק, עיניו בוערות כאש. "איך את מעיזה להיות שקועה בנגינה שלך במקום לרַצות את בעלך!" אנחנו נשואים רק שבוע אחד. שבוע אחד שמבהיר לי באופן שלא משתמע לשני פנים שהחיים שלי עומדים להפוך לגיהינום. אבל מה אני כבר יכולה לעשות? אפילו נסיכת מואב כפופה לאבא שלה המלך, והמלך קבע שאני אינשא לגבר הזה. "את שותקת? את מנסה להרגיז אותי עוד יותר?" הוא ממשיך לצעוק.

אני לא רוצה לשתוק, אבל כבר ניסיתי להסביר לו פעם אחת והוא לא הבין. הנגינה היא נשמתי, הדרך היחידה שאני מצליחה להביע את הכאב שלי, את תקוותיי ואת חלומותיי. רעד חולף בידיי מהצורך להרים את הכינור שלי ולבדוק מה הנזק שנגרם לו. הגרון שלי נחסם ואני לא מצליחה להשיב לו.

פתאום צעדים נשמעים במסדרון הרחב של הארמון העצום ואני חוששת לרגע שאבא של בעלי, לִימֶלֶך, בא או גרוע יותר, אחיו הקטן חָלין. הקלה מציפה אותי כשאני רואה את אימא שלו נעמה נכנסת. עיניה מתרחבות למראה המצב של החדר והמצב שלי. אני מניחה שהיא יודעת שהשפה השסועה שלי נגרמה מידיו של הבן שלה.

"מחל!" היא צועקת בכעס, קולה חד. "מה עשית?" היא ניגשת אליי ועיניה יורות חיצים בלתי נראים לעבר בנה.

גופי רועד, לא רק מהכאב הפיזי, אלא מהפחד המשתק שמציף אותי. מבטו של מחל חודר לתוכי כמו להב סכין והאימה מתפשטת בעורקיי כמו רעל. אני מכירה את הסימנים הללו. את הנשימה הכבדה, את העיניים הצרות ואת השרירים המתוחים. הוא עומד שם, כולו מאיים, ואני מרגישה את גופי מתכווץ כאילו מנסה להיעלם.

"אל תתערבי, אימא," הוא אומר לנעמה בקול קר ושקט. "זה ביני ובין אשתי."

רעש נשמע מחדר המגורים. אלה האורחים של המשפחה של בעלי שבאו מכנען לכבוד החתונה שלי עם מחל. הם אמורים לחזור לכנען עוד הלילה. אני יודעת שהם אורחים חשובים למשפחה של בעלי לפי ההשתדלות של לימלך חמי בסעודת הפרידה מהם. לי לא הרשו לצאת לסעוד עם כולם כי בעלי החליט שלא הרווחתי את הזכות להיות בנוכחותו הערב. לא אחרי שסירבתי לו אתמול במיטה שלנו, כשהכאב היה בלתי נסבל.

לא התווכחתי מכיוון שפניי עדיין מכוסות בחבורות ולא רציתי להתבייש אפילו יותר ממה שאני עכשיו. אז נשארתי בחדר שלנו וניגנתי כדי להעביר את הכאב ואת הפחד מהבאות. זאת הייתה טעות. לא הבחנתי בבעלי שנכנס לחדר, ולא שמעתי אותו כשאני עטופה בצליליו המרתקים של הכינור שלי. הוא ראה זלזול במעשיי והחליט להעניש אותי.

יד חזקה מושכת אותי קדימה ומעירה אותי ממחשבותיי. מחל שוב כועס ופתאום אני מבינה כמה אני רוצה להיעלם, להתמוסס לתוך הקירות. מחל גורר אותי לעמוד מולו, צמוד אליו, והפחד מתערבל בתוכי, פחד מתגובתו הבאה, מהמבט הזה, מהכוח המאיים שלו.

"הם שומעים," אני מנסה ללחוש, "האורחים שלך יכולים לשמוע."

"שתקי!" הוא מרים את ידו ואני מתכווצת מהכאב הצפוי להגיע, אבל הוא לא מגיע. אני פוקחת את עיניי ורואה את נעמה עומדת ביני ובין בנהּ. היא אוחזת בידו ומרחיקה אותו ממני.

"אתה לא תרים יד על אף אישה. לא בבית שלי," היא נוהמת עליו כמו לביאה שמגינה על הגורים שלה. זה מוזר כי מעולם, אף פעם, לא הגנו עליי כמו שהיא עושה עכשיו.

לא אבא שלי, שהוא מלך מואב, ולא אימא שלי המלכה. אפילו לא שומרי הראש שלי. תמיד הייתי נתונה לחסדיהם של גברים אלימים שהיו פורקים את זעמם עליי ועל אחותי עָריף.

"אומנם קיבלתי את נסיכת מואב לאישה, אבל אין באישה הזאת שום דבר מלכותי. היא מורדת, לא צייתנית, היא אישה שצריך לחנך." מחל יורק בזעם. נעמה ממשיכה לעמוד ולגונן עליי. אני זזה מעט הצידה ורואה את פניה האצילות של החמות שלי. "אדבר על זה עם אבא," מחל ממשיך. משהו משתנה בעיניה של נעמה, אני מבינה שהיא לא באמת יכולה לעזור והבהלה המוכרת הזאת שאין לי לאן לברוח, שאין מי שיציל אותי, מחרידה מכול.

"אתה —" חמותי מתחילה לומר, אבל אני קוטעת את דבריה והולכת אל בנה, מנסה ללטף את זרועו, מחייכת חיוך מזויף ומקווה שייראה טבעי.

"מחל, בעלי היקר," אני לוחשת, מנסה להרגיע אותו. "סליחה אם פגעתי בכבודך. אתה יודע כמה חולמנית אני יכולה להיות. זו אשמתי, אשתדל יותר בהמשך." מבטי חולף במהירות אל נעמה. עיניי מתחננות אליה בשקט, 'אל תגידי דבר, אל תחריפי את המצב'. החיוך שלי נשאר במקומו אף שעיניי מדברות בשפה אחרת ודמעות זולגות מהן. "האורחים שלך עוזבים הערב וכדאי שתלך להיות איתם." אני ממשיכה לדבר כשאני רואה את ההבעה של מחל נרגעת מעט. "בואו נשמור על שלום בית. הכול יהיה בסדר." המילים יוצאות מפי כמו תחינה דקה, כמעט בלתי נשמעת. אני מכירה את הכללים. אני יודעת איך לרַצות, איך להשקיט, איך להימנע מעוד כעס. הידיים שלי עדיין על זרועו, מלטפות, מרגיעות, מתחננות ללא מילים להפוגה. נעמה מביטה בי ואני מחייכת אליה חיוך דק, מתחנן, המבקש שוב, 'אל תגידי כלום. אני אסדר הכול'.

מבטו הקפוא נעוץ בי כמו מסמר המצמיד אותי למקום. "את לא זזה מכאן," הוא אומר, קולו שקט ומסוכן. "את תישארי בחדר עד שאחזור אלייך אחרי שכולם ילכו. מבינה?"

לא מדובר בשאלה. זו הוראה.

"מחל," אני מנסה שוב לדבר אל ליבו הקפוא, "אולי —"

"תסתמי את הפה," הוא קוטע אותי בחדות. "את תחכי כאן. אל תזוזי. ברור?" הוא צועד לאחור, עיניו לא זזות ממני כשהוא מחכה לתשובה ממני. אני מהנהנת. רק מהנהנת. שום מילה. שום תגובה אחרת. מחל מסתכל על אימו, "בואי, אימא. נלך לפני שהאורחים יבחינו בחסרוננו."

נעמה ניגשת אליי. "אביא לך אוכל מאוחר יותר."

"תודה," אני לוחשת כמעט בלי קול.

"אימא," מחל קורא לה ממקומו ליד הדלת. היא מתרחקת ממני והולכת לעבר בנה, מסתובבת ומביטה בי לפני שהיא יוצאת, והוא יוצא אחריה וטורק את הדלת בלי לטרוח לנעול. הוא יודע שאין סיכוי שאמרֶה את פיו.

אני מסתכלת על הרצפה, על שברי הכינור שלי. הוא כמו עולמי היחיד. החדר הפך למלכודת שקטה ומחניקה. אני כורעת על ברכיי, הדמעות פורצות בזרמים חמים על לחיי כשאני אוספת את הכינור שלי אל זרועותיי ומבינה שהנזק חמור מדי. לא אוכל לנגן בו שוב. שבבי העץ המבהיקים שלו פזורים סביבי כמו עלים יבשים. אני מלטפת באצבעותיי את הקימורים השבורים, מרגישה כל סדק וקרע.

אני עדיין לא מעכלת את מה שקרה. אולי זה נראה כמו עניין שטותי למביט מהצד, אבל לא עבורי.

צליל של דלת נפתחת נשמע ואני מרימה את מבטי. אחד האורחים עומד בפתח ומביט בי מבולבל. מעולם לא ראיתי אותו, בכל הזמן הזה שהם כאן נשארתי בחדרי ומחל סיפר להם שאיני חשה בטוב.

הזר נראה צעיר, בשנות העשרים המוקדמות לחייו. הוא גבוה, שרירי, לבוש בבגדים מהודרים שמדגישים את הכתפיים הרחבות שלו. שערו האדמוני מסורק לאחור וזיפי זקנו מכסים את לסתו החדה.

עיניו מתרחבות כשהוא מבין שנכנס לחדרי. "אלוהים אדירים, אני מצטער," הוא ממלמל, קולו עמוק ומשום מה מחמם. "טעיתי בדרך כשחיפשתי את החדר שלי. לא התכוונתי להפריע." הוא משתתק ומבטו נופל על שברי הכינור שבחיקי. "הכול בסדר?"

ואז המוזר ביותר קורה. אני פורצת בבכי קולני.

זה לא מתאים לי, זאת לא הדרך שחונכתי בה בארמון מואב. תמיד היה עליי להיות מאופקת. אבל משהו בתוכי נשבר עם הכינור שלי. אני לא יכולה לענות לשאלתו של הזר, רק אוחזת חזק יותר במה שנשאר מהכינור שלי. מילותיו מהדהדות בדממה ואני מרגישה עוד יותר חשופה.

הזר נכנס לחדר, סוגר את הדלת ומתיישב על ברכיו מולי. "בבקשה, אל תבכי," הוא אומר בקול מרגיע.

"אני מצטערת. תהילה... תהילה שלי." אני בקושי מסוגלת להמשיך לדבר, אבל אני מרימה את הכינור ומראה לו את הנזק.

הוא לוקח את העץ השבור בידי הלוחם שלו והכינור נראה קטן בצורה מגוחכת בידיו הגדולות.

"אני לא מבין הרבה בכלי נגינה, אבל אני די בטוח שהנזק גדול מדי," הוא אומר אחרי רגעים של שתיקה שבהם הוא בחן את הכינור שלי. אני מהנהנת. מתקשה להשלים עם העובדה הזאת. הוא נותן לי שקט זמן מה. "מי עשה את זה?"

"זה לא חשוב," אני עונה בעצב ולוקחת את הכינור השבור מידיו. "כדאי שתלך עכשיו," אני אומרת לו ומרימה את עיניי אל עיניו. הן כחולות בצורה יוצאת דופן. למרות הצבע הקר שלהן הן משדרות חוֹם. הוא יפה בצורה יוצאת דופן.

"אני לא יכול להשאיר אותך כך." הוא נעמד על רגליו איתי.

"איך כך?"

"עצובה, בוכה," הוא משיב ומסתכל על פניי.

"אתה לא מכיר אותי. לא צריך להיות לך חשוב אם אני עצובה או בוכה."

"האם צער של אדם שאני לא מכיר חשוב פחות מצער של אדם שאני מכיר?"

"אני לא יודעת," אני עונה. התשובה שלו מפתיעה אותי.

"קראת לכינור שלך 'תהילה'?" הוא שואל. אני מהנהנת. הוא מחייך חיוך מהמם ביופיו ושיניו הלבנות נגלות. "אבל כינור הוא זכר, לא נקבה. תהילה זה שם של בת," הוא אומר בשעשוע.

אני מחייכת. השיחה איתו מצליחה להפיג את הכאב בחזה שלי. "אני יודעת, אבל לא יכולתי לקרוא לו בשם שהוא לא נקבה. כל השמות שרציתי הם של אישה. תפילה, הודיה, תהילה..."

"למה בחרת בשמות האלה מלכתחילה?"

"כי זה מה שהכינור בשבילי. הוא התפילה שלי."

"למה את לא מתפללת בפה שלך, כמו כולנו?"

"אדם צריך להתחבר לתפילה שלו. אם אגיד מילים שאני לא מבינה את משמעותן, התפילה תאבד מהערך שלה. כשאני מתפללת אני רוצה לתת את הלב שלי לתוך התפילה." הוא משתתק, מרצין ומהנהן. אני מסתכלת על הכינור השבור שלי. "ככל הנראה אצטרך להתחיל להתפלל במילים חסרות משמעות עבורי," אני אומרת בצער.

הוא מסתכל עליי רגעים ארוכים ואז קולות נשמעים מעבר לדלת. "כדאי שאלך." הוא מסתכל על הכינור השבור. גם אני.

הוא הולך אל הדלת, יוצא ומשאיר אותי לבד. אני מניחה את השברים על שולחן העץ לידי, מסרבת להיפטר מהכינור אף שהוא אינו שמיש יותר.

אני נכנסת למיטה והעייפות מכריעה את עיניי ששורפות מבכי ארוך. אני יודעת שנרדמתי רק כשאני מתעוררת. הווילון מתנופף ברוח הקלה של הלילה. הירח המלא נמצא במרכז השמיים ומאיר את החדר באור קלוש. לא אני פתחתי את החלון. יכול להיות שמחל נמצא כאן? אני מתרוממת לישיבה ובוחנת את החדר, לא מזהה סימן לבעלי ונרגעת.

אני קמה מהמיטה ומשהו צד את מבטי. הוא מונח על השולחן, היכן שהשארתי את החלקים השבורים של תהילה. אני מתקרבת ונשימתי נעתקת. על השולחן מונח כינור. אני מתקרבת בהיסוס, כאילו הוא עלול להיעלם אם אתקרב מהר מדי.

"זה לא יכול להיות," אני לוחשת לעצמי. אין שום אפשרות שמחל קנה לי כינור חדש. אצבעותיי רועדות כשאני מושיטה אותן אל הכינור, זה לא סתם כינור. זהו אחד הכינורות היקרים ביותר. אני מזהה את הגימור המושלם, את העץ העשיר בגון דבש עמוק. "אלוהים אדירים," אני ממלמלת, אצבעותיי מלטפות את העץ בזהירות כאילו הוא עשוי מזכוכית ועלול להישבר. ריח של שרף טרי ממלא את אפי. בין המיתרים מונח קלף קטן. אני שולפת אותו ברעד וקוראת, 'תקראי לו תהילים'.

אין חתימה, אין שם, אבל אני יודעת.

פרק 1

עוז

עשר שנים מאוחר יותר

אני עומד מול הקבר הטרי ונושם את האוויר הצח שנושב מן המדבר. המלווים הרבים מתחילים להתפזר. בני שבטים שונים, עשירים ועניים כאחד, באו לחלוק כבוד אחרון לאשתי.

"היא הייתה אישה טובה, עוז," אבץ אומר, ידו הכבדה נחה על כתפי. הוא נעמד לצידי כפי שעמד לצידי בקרבות רבים.

"כן," אני משיב. קולי יציב ורגוע. "היא ניהלה את משק הבית בכבוד." אני לא באמת יודע את זה, אבל זה מה ששמעתי מהאנשים סביבי. אני עומד זקוף, ראשי מורם כפי שמצופה ממנהיג. לא הכרתי את אשתי כי הייתי עסוק במילוי חובתי לעם שלי. "שמעתי על מעשי הצדקה שלה," אני אומר לאבץ בקול מדוד. "העניים והיתומים מספרים על נדיבותה. היא הביאה כבוד לשמי ולביתי."

אבץ מהנהן בהסכמה.

הרוח מלטפת את פניי, מביאה עימה את הניחוח של פריחת השקד מהעמק. אני לא מרגיש געגוע או רגש אחר כי לא הכרתי את האישה שהייתה אשתי, אבל אני כן מרגיש החמצה כשאני מסתכל על הקבר שלה. אני לא רוצה להרגיש את זה אז אני עושה את מה שאני הכי טוב בו. "מחר עלינו לצאת לגבול הצפוני," אני אומר. "השבטים שם זקוקים למשפט בסכסוך המים."

"אתה לא הולך לשום מקום. אני אלך לשפוט בעניין הזה," הוא אומר.

"אני הולך, אין סיבה —"

"אין סיבה? הרגע קברת את אשתך. מה זאת אומרת אין סיבה?" אבץ מתעקש.

"ואיך זה יעזור אם אשב בבית בלי מעש?" אני שואל.

"לא יודע. אז אל תשב בבית. תסייר בנכסים שלך. אני אלך לשפוט אותם. לא יקרה שום דבר אם תניח לתפקיד שלך לכמה ימים." הוא צודק. "אבל נערוך את הדיון המעניין הזה אחרי שנה ונתפלל למען נשמתה," הוא אומר ומתחיל להתפלל. אני מצטרף אליו.

"אדוני," דמות גבוהה מתקרבת לעברנו בדיוק כשאנחנו מסיימים להתפלל. אלמון, אחד מקרובי המשפחה שלי פוסע לעברי בצעדים בטוחים. גלימתו מפוארת יותר מדי לאֵבל והטבעות על אצבעותיו מבריקות בשמש הצהריים.

זה מגוחך שהוא רוצה שכולם יחשבו שהוא עשיר כשהוא נסמך רוב הזמן על העושר של אביו. עושר שהולך ונגמר לפי הדיווחים שמגיעים אליי.

"עוז. אני יכול לקרוא לך עוז, נכון? כבר שכחתי כי אתה כמעט לא נמצא כאן," הוא אומר, טון קולו המתוק מדבש מזויף. "אני מצטער על האובדן שלך." הוא מסתכל על הקבר של אשתי. "סביר להניח שאני מצטער אפילו יותר ממך. הכרת את אשתך בכלל?" הוא מקניט אותי.

אבץ לצידי מתקשח, ידו נעה לעבר החרב החבויה תחת גלימתו ואני מניח יד על זרועו. "הנח לו," אני מרגיע אותו בלחישה. "אלמון," אני פונה אליו בלי רגש. "קודם כול אתה יכול לקרוא לי רק 'אדוני'. דבר שני, במה זכיתי שאתה מכבד אותי בנוכחותך?"

אלמון מתקרב, עיניו נעות במהירות מעליי אל הקבר הטרי ואז אל הבית הגדול המשקיף על העיר מההר.

"באתי לומר לך שאשתך הייתה אישה טובה," הוא אומר. "כי הכרת אותה פחות ממני. האל לוקח אליו מוקדם מדי את הטובים ביותר."

אני מזהה את המבט בעיניו. הוא לא בא לכבד את זכרה, אלא לבחון את השטח. כמו צבוע המריח דם הוא בא לראות אם נחלשתי בעקבות האובדן.

"מי ינהל עכשיו את ביתך הגדול?" הוא בקושי מסתיר את הסקרנות שלו. "אשתך הייתה ידועה בניהול המושלם של רכושך הרב."

"ביתי ימשיך לעמוד יציב, כפי שתמיד עמד," אני משיב בקול חזק וברור.

אלמון מחייך, שיניו לבנות מדי. "כמובן, כמובן. תמיד היית בר מזל." המילים נאמרות בטון שמרמז על מורת רוחו. "אולי אוכל לבוא אליך בימים הקרובים לדון בענייני המשפחה? יש כמה נחלות סמוכות שעלינו —"

"ענייני המשפחה יוכלו להמתין עד אחרי תקופת האבל," אבץ מתערב בקשיחות.

אלמון מעיף בו מבט מזלזל. "אני מדבר עם בן המשפחה שלי, לא עם משרתו."

אני מרגיש את אבץ מתקשח וממשיך לעמוד זקוף.

"אבץ הוא יד ימיני. קולו כקולי, פקודתו היא פקודתי," אני אומר. "ואתה צודק, אלמון. יש עניינים רבים הדורשים את תשומת ליבי." אני מביט ישירות בעיניו. "אני מתכוון להקדיש את השבועות הקרובים לסכסוך בין שבטי הצפון. וכן, אדון גם בעניין הנחלות של אביך. הגיעו שמועות לאוזניי שהן התרחבו בדרכים מעניינות בשנים האחרונות."

אלמון מחוויר לרגע, אך משיב במהירות את החיוך המתקתק אל שפתיו. "תמיד היית קפדן בעניינים שכאלה. נקווה שהאבל לא ישפיע על שיקול הדעת שלך."

"הצדק שלי חד כתער."

אלמון משתחווה קלות, תנועתו נראית כמו לעג מוסווה. "אם כך אשוב לביתי. אתה לבטח עייף מהטקס הארוך." הוא מביט שוב אל הבית שלי. "חבל שביתך הגדול ריק כל כך עכשיו."

אני מחייך חיוך דק, מתקרב אליו, מניח יד על כתפו ולוחץ מעט חזק מדי. "אל תשכח את דרכך הביתה. הוא עדיין בחזקתך, נכון?"

אלמון מסתובב ופונה ללכת בגו זקוף מדי. אבץ ואני מביטים בו מתרחק. היריבות העתיקה בינינו ברורה כמו השמש בצהריים.

"תמיד אהבתי את היכולת שלך לאיים בלי להישמע מאיים," אבץ מגחך לצידי.

"לא איימתי," אני משיב ומביט אל השמיים הבהירים. "רק שאלתי שאלה." אבץ צוחק צחוק חמים. "אם אתה רוצה לשפוט בין שבטי הצפון, צא לדרך. הצדק לא ימתין," אני אומר. אני מחליט להישאר באחוזה בשנה הקרובה כדי לאמוד את הרכוש שלי ולהראות נוכחות, בייחוד כשיש אנשים כמו אלמון שמנסים לגנוב אותי.

"אתה בטוח שאתה רוצה שאלך?" הוא שואל בדאגה.

"אני בסדר," אני אומר לו.

אנחנו מתרחקים מהקבר לעבר הסוסים. הוא עולה על הסוס שלו ואני על שלי. "אחזור בימים הקרובים ואודיע לך מה הייתה הפסיקה שלי."

אני מהנהן והוא מסתלק בדהירה. אני מסובב את ראשי, מביט מבט אחרון על הקבר. אשתי מילאה את חלקה בעולם כפי שאני ממלא את חלקי. היא עסקה בחיי הבית ואני בהנהגת העם. כל אחד בדרכו שלו.

"יהיה זכרך ברוך," אני אומר אל האוויר.

אני עומד על הגג הרחב בבית שלי, נשען בנוחות על מעקה השיש המלוטש. מתחתיי נפרשת הממלכה הפרטית שלי. לא ממלכת החוק והשיפוט שניתנה לי כשופט העם, אלא ממלכת האדמה הפורייה שירשתי מאבותיי והרחבתי בעשר אצבעותיי.

שדות החיטה הזהובים זוהרים בתחתית ההר. החיטים נעות ברוח כמו ים של זהב. מעבר להם, ליד בית יצור היין, משתרעים הכרמים ושורות הגפנים עמוסות באשכולות ענבים סגולים וירוקים. רואים מכאן את העבדים הרבים העובדים ביניהן, קטנים כמו נמלים ממרחק זה.

מצד שמאל מבהיקים מטעי הרימונים והתאנים, פוריים ועמוסים. מצד ימין מטעי התפוחים והזיתים. מעבר לכל אלה, עד קו האופק, משתרעים מרעה הצאן והבקר, עדרים כה גדולים שהרועים צריכים לרכוב על סוסים כדי להקיפם.

האל בירך אותי בעושר רב.

במסעותיי, כשאבץ בא לבקר אותי ולעדכן בעדכונים השוטפים, הוא תמיד אמר לי שהאחוזה שלי היא ארמון קטן. לא האמנתי לו כשהייתי עסוק בקרבות עבור העם שלי. ביליתי את חיי כלוחם ולא נהניתי מכל הטוב שיש לאחוזה שלי להציע. עכשיו אני רואה שהוא לא התלוצץ. האחוזה באמת נראית כמו ארמון. הבית בנוי מאבני גזית לבנות שהובאו ממחצבות רחוקות. יש בו חמישים חדרים, אולמות קבלה מרוהטים בעץ ארז ובשנהב, חדרי שינה מרופדים במשי ובפשתן מצרי, והמטבחים שלי יכולים להאכיל מאה אורחים בפעם אחת. בורות המים שלי חצובים עמוק בסלע ותמיד מלאים, באוצרות שלי יש יותר זהב מכדי שאוכל לספור ואבנים יקרות ובדים נדירים נעולים בחדרים מתחת לאדמה.

ועדיין, כשאני מביט על כל זה, אני לא חש את הגאווה או את ההתרגשות שאחרים מצפים ממני שאחוש. כל האוצרות הללו, האחוזה המפוארת, השדות העשירים, העבדים הרבים, הזהב והכסף אינם באמת שלי. הם הופקדו בידיי בידי האל האדיר והכול יכול.

"אדוני," אחד המשרתים שלי נכנס ומתקרב אליי בשקט, "אבץ נמצא מחוץ לחדר ומבקש לראות אותך."

"תכניס אותו." אני מנענע את גביע היין שבידי וצופה בנוזל האדמדם מסתחרר.

"כן, אדוני," הוא משתחווה ויוצא. רגע לאחר מכן אני שומע את צעדיו של אבץ מהדהדים ברחבי האולם הגדול.

"המשפט הסתיים, פסק הדין קבע לטובת השבטים הצפון־מערביים. עם זאת הסכמנו על חלוקת המים בתנאים של הסחר בתבואה הנמצאת בצד המזרחי."

אני מניד בראשי לאישור. אבץ מתאר את השתלשלות האירועים ואני מקשיב בשתיקה. ואז אבץ עוצר לרגע את שטף דיבורו. הוא מביט סביב לוודא שאיש אינו מאזין ומתקרב אליי, פניו מתקשחות, וזה לא אופייני לאבץ החייכן בדרך כלל. "שמעתי משהו באחד הפונדקים במסע שלי חזרה," הוא אומר בשקט.

"דבר," אני פוקד. שונא את כל המשחקים המקדימים שלו.

"זה אלמון. יש שמועות על מזימות שהוא רוקם נגדך. ולא רק מהפונדק. המילים האלה נלחשות גם בשווקים ובכיכרות, הוא אוסף תמיכה כדי להתמרד נגדך."

"שמור את העניין בשקט," אני אומר בקול קר כפלדה. "אבל תביא לי כל פיסת מידע כדי שהוא לא יפתיע אותנו."

"למה פשוט לא להרוג את המנוול הזה? מה הוא תורם לעולם?"

"עדיין אין הצדקה להרוג אותו. ברגע שהוא יעשה טעות, הוא ישלם עליה. אני בטוח שהוא יעשה טעות במוקדם או במאוחר." אני שופט, אדם של צדק. ואני לא אעשה משפט לא צודק לאדם כלשהו, גם לא כשהוא מנסה להרע לי.

"אני מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי," אבץ אומר.

"לך תאכל, המטבח שלי לרשותך ואז תלך הביתה. תנוח אחרי המסע הארוך שלך." אני משנה נושא.

אבץ מהנהן והולך מכאן.

הוא צודק, אלמון הוא כבר סכנה ממשית. הוא משחֵק מסוכן, משחָק כזה ידרוש יותר מחוכמה. הוא ידרוש כוח ואולי אפילו הקרבה. אני ממשיך להביט בנוף הפרוש לפניי. אלמון רוצה את העושר הזה, אבל העושר הזה כולו הלוואה מידי האלוהים. היום הוא שלי, מחר אולי של אחר. הרוח מנשבת על פניי. "האדם מגיע לעולם בידיים ריקות ועוזב אותו בידיים ריקות. לך ה' הארץ ומלואה," אני לוחש מילים עתיקות שלימד אותי אבי, מילים שלמד מאביו. "אני רק השומר."

השמש שוקעת, מזהיבה את קירות בית האחוזה המפואר. מחר ארד לכרמים וליקב כדי לראות שהתנאים של העובדים שלי מספקים. התכנון שלי הוא לעבור בכל מקום בטריטוריה שלי ולראות שהכול מתנהל כהלכה.

אני כמעט מסתובב, אבל קופא על מקומי. צלילי נגינה נישאים אליי עם הרוח. הצליל היפה מגיע ממקום מרוחק. אני סורק את השטח במבטי, אבל לא מזהה את המקור. במקום להיכנס לתוך הבית אני מבקש ממשרתי להביא לי כיסא ומתיישב עליו. אני מאזין לצלילים המרתקים והם נשמעים כמעט כמו... תפילה.