פרק א'

יום שלישי, 9 באפריל 2019

בדרך לשדה התעופה טריבהוואן, עמק קטמנדו, נפאל

10,000 מטרים מעל פני הים

שש בבוקר, שעון נפאל. אור אדום נדלק בליווי צליל הפעמון. סביבי נשמעים רחשי הבוקר של הנוסעים המתעוררים וחריקות מושבי המטוס בהכנות לנחיתה. דיילת מגישה לי, בחיוך מלאכותי, מטלית בד חמה. אני מצמיד אותה לפנים ונושם דרכה נשימה עמוקה. קודם, כשצחצחתי שיניים בשירותים בניסיון להחזיר לעצמי צלם אנוש, זקֵן לא מגולח עם שקיות מתחת לעיניים הביט בי מהראי.

מאז ההמראה מבן גוריון אתמול לא הצלחתי להירדם. אחרי רחרוח בשמים וטעימות אלכוהול בדיוטי־פרי של איסטנבול, התיישבתי בשער העלייה למטוס. ניקרתי כמו טירון בהרצאה על מבנה צה״ל ורק במזל לא פספסתי את הקונקשן. גם בשבע השעות האחרונות, שבהן הצטופפתי ליד החלון, צמוד לבריטי שמן שנחר באופן מקוטע, לא מצאתי מנוחה. בכל זאת, רק לפני חצי שנה התחלתי בתהליך הפינוי־בינוי של חיי.

חלק א׳:
קריית אונו

פרק 1

אוקטובר 2018-מרץ 2019

קריית אונו והסביבה, ישראל

61 מטרים מעל פני הים

״אני רוצה שניפרד.״

שלוש מילים, שמונה הברות. עשור. ׳אני רוצה שניפרד,׳ אמרתי ליעל. עיניה הכחולות נפערו לרווחה. פרקי אצבעותיה הלבינו סביב כוס הקפה שאחזה. ידעתי מה היא חושבת: באמת הגיע הרגע הזה, יואב? זהו? רציתי להושיט לה יד ולנחם אותה, להגן עליה מפַנַיי. רציתי להגיד לה שאני עדיין אוהב אותה. אבל שלוש המילים הסופניות נאמרו. השרירים שלי נרפו לאיטם. הלוואי שהייתי יודע מה אני רוצה.

בהינו, שותקים. משב רוח קרה נכנס דרך הוויטרינה הפתוחה לרווחה וגרם לי צמרמורת. צחוק ילדים מהגינה למטה ריחף במטבח עד שהתאדה והשקט שוב החריש אוזניים.

הרגשתי כמו ילד שבעט במגדל קוביות שבנה, ועכשיו עומד מולו, קצת גאה וקצת מבויש, מנסה להעריך את הנזק שגרם. ביני ובין יעל ניצבו כוס הקפה הלא גמורה שלה, פרוסות לחם מחמצת בסלסילה, שאריות ירקות חתוכים בקערה, גבינה לבנה, גבינה צהובה וצנצנת פסטו מתוצרת בית. באוויר עמד ריח מתקתק של חביתה עם המון בצל. מעכשיו, לתמיד, זה יהיה ריחו הכבד והמחניק של העצב.

״קום, עמית,״ הלחישה הרמה של שירה מחדר הילדים החזירה אותי למציאות, ״אני רעבה.״ רחש כפות הרגליים הקטנות שלהם, רצות למטבח, גרם ללב שלי להאיץ בפתאומיות. מה עשיתי?

״הבנתי,״ יעל ענתה בקול כבוי, ״חבל.״

שבת בבוקר, שלהי הסתיו, תחילת החורף.

״רק בוא נעשה את זה מהר,״ היא קמה לילדים, ״אני כבר לא מסוגלת לראות אותך.״

ישבתי רגל על רגל בכורסת עור חומה בחדר ישיבות מעוצב, בקומה השתים־עשרה של בניין משרדים תל אביבי. יעל, אסופה ומוחזקת כמו הקארה הבלונדיני שלה, ישבה מולי בפנים חתומות, בכורסה תאומה מצידו השני של שולחן קפה מזכוכית. המחשבה על פרידה מכוערת, כמו שהכרנו אצל זוגות אחרים, החרידה אותנו, ולכן בחרנו בקפידה מגשרת שתעזור לנו לנסח הסכם פרידה. מצחיק שככה נקרא ההסכם שיאזוק אותנו זה לזה עד סוף חיינו הלא משותפים.

חלוקת נכסים — כך קראה המגשרת לפירוק, עד לרמה המולקולרית, של החיים הקודמים שלנו. סיכמנו בקלות על משמורת משותפת ועברנו לדיוני תרחישים: מה נעשה כששירה או עמית יֶחְלוּ ולא יוכלו ללכת למסגרות? איך נממן יישור שיניים? איך נחליט לגבי החוגים ומה אם לא נסכים? מה יהיה כשהם ירצו רכב? דמיינתי את העתיד: עמית שם תיק על הגב והולך לבית הספר, שירה מתכסה פצעונים בגיל ההתבגרות, משתכרת בפעם הראשונה, עמית נכנס עם בת זוג לחדר וסוגר את הדלת, גיוס לצבא, דירות שכורות, חתונה והקמת משפחות. היה לי ברור שיעל רואה בעיני רוחה את אותן תמונות, הרי אין ולא תהיה מישהי אחרת שתתרגש ככה מהילדים שלי חוץ מאמא שלהם. סיכמנו שהכול ייעשה בהסכמה הדדית. הכול לטובת הילדים.

המגשרת שאלה עוד שאלות: מה אם אחד מאיתנו ירצה לעבור לעיר אחרת, או לארץ אחרת, לרילוקיישן? מה יקרה אם וכאשר למישהו יהיה בן זוג חדש? ״אתם עדיין צעירים,״ היא אמרה בזהירות, ״אולי עוד ילדים?״ דמיינתי את עצמי הולך יד ביד עם שירה ועמית ולידי מישהי דוחפת עגלת תינוק, והרגשתי לחץ בבטן. יעל שתתה מים ביד רועדת ונמנעה מקשר עין.

אחרי שלוש פגישות קצרות וענייניות, שבהן גיליתי ששמאי מסוגל לבצע את הבלתי אפשרי ולכמת לשקלים את שאריות החיים שבנינו, חתמנו על הסכם. שופטת מתולתלת נתנה לו תוקף של פסק דין בדיון שארך פחות מעשר דקות. ביציאה מהאולם נפרדנו בחיבוק ונשיקה על הלחי וסיכמנו שנקבע בקרוב מועד להתגרש ברבנות. עם האישה הזו, על יתרונותיה וחסרונותיה, התחתנתי, וכרגע נפרדתי ממנה באופן תרבותי, בדיוק כמו שהיו חיינו המשותפים. מה הסיכוי שאתגעגע אליהם? רק שני ילדים והמון זיכרונות נשארו לשנינו במשותף, אפילו שכל אחד מאיתנו כבר התחיל לייצר גרסה משלו להיסטוריה שלנו, שנגמרה עכשיו.

״אה,״ יעל הסתובבה אחרי כמה צעדים, ״שכחנו לדבר על קוסטה ריקה.״

כל שנה, אחרי ליל הסדר, משפחת אייזן המורחבת יוצאת לחופשה משפחתית, שבסיומה מתקיים סימפוזיון ארוך לקביעת היעד לחופשה הבאה בתור. ככל שאימפריית האוכל ההונגרי של ויקטור גדלה וסוכנות ׳בתיה־טורס׳ התפתחה, התקדמנו מקמפינג בהרי אילת ובכנרת לבתי מלון וריזורטים ביוון, איטליה וספרד. ויקטור ובתיה אייזן התחילו את המסורת הזאת כששלוש האחיות — ליאת, יעל ודקלה — היו ילדות, והמשיכו אותה עד עצם היום הזה. הם גם מממנים את החופשות במלואן כדי להוסיף מוטיבציה ולמנוע תירוצים, ״אלא אם לא אכפת לכן מהירושה,״ ויקטור הבהיר.

עם סיום החופשה הקודמת, בטוסקנה, ישבנו על הדשא, המזוודות עומדות בשלשות ליד הכניסה למלון, והמתנו להסעה חזרה לשדה התעופה. היה שבוע אגדי. אפשר תמיד לסמוך על בתיה שתמצא את הווילה הכי מפנקת והאטרקציות הכי שוות לילדים דרך רשת הקשרים שטוותה באגן הים התיכון בשני העשורים האחרונים. ויקטור נשען לאחור בכורסת הקש, חולצת הכפתורים הצבעונית שלו כמעט מתפקעת על כרסו. ״טוב בנות,״ הוא התעלם כרגיל משלושת חתניו, ״מה בשנה הבאה?״

שלוש האחיות לבית משפחת אייזן חלקו מראה דומה, אבל לכל אחת מהן היו אופי וטעם שונים בתכלית.

״גרמניה,״ פסקה ליאת, הבכורה, ״שבוע ביער השחור עם הפושעים שלנו. לא ככה, נימי?״ נמרוד הגבוה והממושקף הנהן בהתלהבות, והשמש השתקפה מראשו המגולח והזוויתי. שלושת הבנים שלהם הם ערמת בלגן. ״אולי ספרד?״ הציעה דקלה, התינוקת. ״בברצלונה כבר נעים באפריל, יש גם למבוגרים מה לעשות וזה משמעותית יותר זול!״ אבל יעל, שירה ועמית לא חשבו זול. ״קוסטה ריקה!״ צווחו בהתלהבות. ״ערסלים ליד הים, אננס, יוגה, גלישה, טיולים בג׳ונגל. גן עדן!״

הרוחות התלהטו, אבל ויקטור הכריע את הכף. ״קוסטה ריקה רחוקה,״ הוא קרץ אליי, בטוח כמו תמיד שאף אחד לא רואה, ״נעשה שם גם את ליל הסדר, תיערכו בהתאם!״

״ניצחנו, אבוש!״ שירה חיבקה אותי בכל הכוח שיש לילדה בת שש. עמית בן השלוש קפץ בהתרגשות, זורק שוב ושוב את בובת הקרנף שהבאתי לו מקוריאה באוויר ומנסה לתפוס אותה בהצלחה חלקית. ״תודיע לגלילי עוד היום שלא תהיה זמין בפסח הבא. ששום דבר לא ידפוק לנו את הנסיעה הזו,״ יעל אמרה ונשכבה על הדשא. הילדים זינקו עליה לקרב דגדוגים ואני הסתכלתי עליהם מתגלגלים יחד בערמה, כמו שלושה חתלתולים, והרגשתי פלונטר בבטן. היא לא נשברה. היא נחושה שנצליח. היא באמת מאמינה בנו.

״שקוף,״ עניתי. הפה שלי היה יבש כמו מדבר.

כן, פסח היה אמור להיות מיוחד, אבל החופשה המשפחתית שתכננו לפני שנה הפכה להיות החופשה הראשונה של יעל והילדים בלעדיי, כולל סדר פסח ראשון שלה איתם ושלי עם עצמי. גם זה קרה בהסכמה הדדית ולטובת הילדים, כמו כל סעיף בחלוקת הנכסים. מה יכולתי לומר? שזה לא פייר? שגם אני רוצה להיות איתם בחג? שהם צריכים לוותר על החופשה החלומית הזו כי החלטתי לפרק את המשפחה? הדיון היה קצר והתשובה מתבקשת מאליה. ״גם ככה הם רגילים שאתה טס הרבה,״ יעל סתמה את הגולל, ״מה כבר ההבדל?״

בלעתי את הצפרדע.

קמנו מוקדם בשבת אפורה של תחילת ינואר וחיכינו ששירה ועמית יתעוררו. כל אחד עשה את עצמו קורא עיתון. מועקה התיישבה לי על הלב והרגשתי בחילה. אני עומד לרסק להם את החיים. אחרי ארוחת בוקר שקטה במיוחד ביקשנו שיבואו איתנו לסלון, יש לנו משהו לספר להם. הם התיישבו על הספה מולנו, זה ליד זה, בפיג׳מות פלנל מצוירות ושפשפו את העיניים כדי להוציא את שארית החלומות. עמית חיבק את הקרנף שלו, שירה ישבה זקופה ושניהם הסתכלו עלינו בציפייה.

״אמא ואני החלטנו להיפרד ולגור בשני בתים,״ פתחתי, ״לא נוח לנו יותר ביחד, והחלטנו שאני אעבור לבית אחר.״

ראיתי שהם לא מבינים מה הם שומעים. ״חשוב לנו מאוד שתבינו שזה לא בגללכם,״ המשכתי לפי התסריט, ״חשוב לנו שתדעו שאנחנו אוהבים אתכם מאוד ושתמיד נהיה אבא ואמא שלכם.״ הרגשתי יד לופתת את גרוני ומהדקת אחיזה, הקול שלי נסדק. באותו רגע ראיתי בעיניים שלהם את האכזבה. הם הבינו.

יעל התעשתה והמשיכה לדבר במקומי. לא שמעתי אף מילה אבל הנחתי שהיא עוברת ביסודיות, כדרכה, על כל הדגשים שהכנו: היא בטח אמרה להם שאנחנו מבינים שזה קשה ומבלבל, אבל החיים שלהם ימשיכו כמו שהם רגילים: שירה תמשיך ללכת לאותה כיתה באותו בית ספר, עמית ימשיך ללכת לאותו גן והחברים שלהם יישארו ללא שינוי.

בסוף היא שאלה איך הם מרגישים.

״יהיה לכם יותר נוח אם אני אפסיק לבוא לישון איתכם במיטה?״ עמית שאל בקול קטן ומלא תקווה שהוציא אותי מהקיפאון שאחז בי. ״מה פתאום, חמוד,״ עניתי לו בקול צרוד, כשדמעות מציפות לי את העיניים, ״זה בכלל לא קשור אליך.״ הוא השפיל מבט והשתתק. שירה אמרה בקול רועד שהיא עצובה והתחילה לבכות בקול רם. עמית הסתכל עליה והתחיל לבכות גם כן.

ברגע אחד ובלי טופס ארבע עברתי לסטטוס חדש: גרוש פלוס שניים. שניים שפעם היו שלנו והיום הם שלי ושלה.

שכרתי דירה עורפית ברחוב שקט, במרחק עשר דקות הליכה מהבית שלנו, שהפך באותו רגע לבית של יעל. צבעתי את חדר השינה של הילדים בתכלת ובחדר שלי צבעתי את אחד הקירות בסגול. בחדר המשחקים הדבקתי מדבקות צבעוניות של דיסני על הקירות ותליתי לוח מגנטי שאפשר גם לצייר עליו. מילאתי את הדירה ברהיטים מאיקאה, הבאתי את הספרים, הדיסקים ואלבומי התמונות שיעל ואני החלטנו שהם שלי, ואפילו לקחתי כמה מגנטים עם תמונות למקרר, כדי שלא נתחיל את הזיכרונות החדשים לגמרי מאפס. מכל היתר נפרדתי. הצעתי את המיטות והנחתי בגדים בארון שבחדר הילדים וצעצועים בחדר המשחקים. מילאתי את המקרר במצרכים. עכשיו הכול היה מוכן. עמדתי על פי התהום, מוכן לקחת צעד אמיץ קדימה.

״מתרגשים?״ נתתי לעמית ושירה יד כשאספתי אותם מהצהרון.

״כן, היום ישנים פעם ראשונה בבית החדש אצלך,״ שירה ענתה בדידקטיות, הצמות שלה מתנפנפות בהליכה נמרצת. עמית חיבק את הקרנף ולא ענה. אתמול הסברנו להם שמעכשיו יהיו להם שני בתים, "בית אצל אבא" ו"בית אצל אמא״, והיום היתה הפעם הראשונה שהם "איתי".

״מה איתך, עמיתוש?״ שאלתי.

״חייבים לישון אצלך היום?״ הוא שאל חזרה בקול מהוסס.

״זו התוכנית,״ עניתי, ״אבל רק אם תרצו.״ ככה הבנתי שצריך לנהל את זה, בביטחון אבל לא בכוח.

״אני רוצה,״ שירה הצהירה בקול רם ועמית המשיך ללכת, מקבל את דין התנועה.

עלינו לקומה השלישית, פתחתי את דלת הכניסה החומה שעליה תליתי שלט "יואב, שירה ועמית בן־שחר". הם רצו פנימה, משליכים את התיקים ליד הדלת. שירה ניגשה אל עמית, שנעמד במרפסת והסתכל החוצה לגינה, והובילה אותו בצעדים בוטחים של אחות בכורה לסיור בשטח. מצעי משפחת סופר־על שעל המיטות שימחו אותם, כמו הבגדים המוכרים בארון. ״למה אתה צריך עכשיו מיטה גדולה?״ עמית שאל. ״כדי שתוכלו לבוא לחבק אותי בבוקר,״ עניתי לו, מבסוט מהאלתור. התקדמנו לחדר המשחקים ונשכבנו יחד על הפופים. עמית הרכיב פאזל על השטיח. שירה כתבה "שירה עמית ואבא בבית חדש" בטושים צבעוניים על הלוח, הוסיפה שלושה פרצופים גנריים וקישטה בפרחים. התחנה הבאה היתה המטבח. שירה הוציאה מהמקרר שלושה מילקי פצפוצים שאכלנו על הספה בסלון, מול בוב הבנאי. ״כמו בבית,״ עמית חייך והפיל כפית עם מילקי על הספה החדשה. בדיוק כמו בבית, חייכתי לעצמי וניקיתי את הריפוד עם מגבון. כתם ראשון, כמו שריטה ראשונה על רכב, הוא צעד חשוב בתהליך ההסתגלות.

״רוצים לגן שעשועים?״ שאלתי בסוף הפרק, ״הוא מתחת לבית.״

בילינו את השעה הבאה בנדנדות. עמית דיבר עם ילד מהגן והצביע לכיוון שממנו באנו. שירה התיישבה לידי על הספסל והניחה עליי את הראש. ליטפתי אותה, מתעלם מההודעות מהעבודה. גם לזה עוד אצטרך להתרגל. איך הולך? נכנסה הודעה מיעל, סו פאר סו גוד עניתי. היום אני במבחן, זה לא סתם עוד יום שיצאתי מוקדם להיות עם הילדים.

״יאללה, קטנים, נתקפל?״ התחיל להיות קר. הכנתי ארוחת ערב. עמית סיפר בפה מלא בחביתה על עידו, החבר מהגן שפגש למטה, שירה מרחה גבינה על פרוסת לחם והתלוננה על המורה ואני הצחקתי אותם בחיקויים של הלקוח הקוריאני החדש שלי, תוך כדי אכילת סלט ירקות קצוץ דק. לכאורה הכול היה רגיל, אבל מעלינו ריחפה איזו קדְרות.

אחרי האוכל עברנו למקלחות, צחצוח שיניים ופיג׳מות. הם שכבו מכוסים היטב במיטות שלהם, ואני ישבתי על השטיח בין המיטות והקראתי פרק מתוך "הרפתקְאות דוד אריה בקֹטב המערבי". נתתי נשיקת לילה טוב, והשארתי בחדר אור קטן וילדים רגועים ונושמים עמוק. עמוק. שטפתי כלים והתיישבתי על הכורסה בסלון, כוס שחור עם הל לידי ועידן רייכל ברקע — הפוגה קצרה לפני שאתיישב שוב מול המחשב. השענתי את הראש אחורה, סופג את צלילי המוזיקה. היום הראשון מאחוריי, לא נורא בכלל.

״אבא, אני לא נרדמת,״ הקול של שירה התערבב במוזיקה. ״גם אני,״ עמית הצטרף אליה. הזכרתי לעצמי שזה צפוי, הקראתי בסבלנות עוד פרק על דוד אריה וחזרתי לכוס הקפה, שהתקררה בינתיים. תוך כדי ערבוב קפה חדש שמעתי צעדים קטנים בסלון. ״אבא, איפה אתה?״ עמית פרץ בבכי. ״כאן, חמוד, הכול בסדר,״ חיבקתי אותו והחזרתי אותו למיטה. ״אני מתגעגעת לאמא,״ שירה לחשה. התיישבתי על השטיח וליטפתי להם את הראשים. ״אני לא רוצה לישון פה,״ עמית משך באף. המשכתי ללטף אותם, אמרתי להם שאני אוהב אותם וקיוויתי שיירדמו.

״אני רוצה לאמא,״ שירה התיישבה במיטה.

״אולי ננסה עוד קצת, שירשיר?״ שאלתי אותה בעדינות. ״אני אשב כאן עד שתירדמו, אני מבין שזה קשה, את רוצה עוד פרק?״

״לא!״ היא פרצה בבכי, ״למה הייתם צריכים להתגרש?״ גם עמית התיישב במיטה, כולו דמעות ונזלת, ״לא רוצה לישון פה אף פעם!״

״אני מבין,״ הרמתי ידיים, ״אקח אתכם לאמא.״ לא אמרתי "לבית אצל אמא", על מי אני עובד עם המשפטים המומצאים האלו? יעל ענתה אחרי צלצול אחד, כאילו חיכתה לטלפון. ״ערב טוב,״ הנהנתי לשכנה המבוגרת שירדה איתנו במעלית לחניון והסתכלה, בלי לומר מילה, על שני הילדים בפיג׳מות ובעיניים אדומות.

״אמא!״ הם קפצו על יעל כשפתחה את הדלת. ״לילה טוב,״ הושטתי לה את התיקים שלהם. ״נתראה מחר, חמודים, בעצם מחרתיים,״ קראתי, אבל הילדים כבר היו בחדר שלהם. ״לילה טוב,״ יעל סגרה את הדלת ושמעתי את המפתח מסתובב במנעול. מדבקה שעליה כתוב "אייזן — בן־שחר" החליפה את ה"בן־שחר" הוותיק על פעמון הכניסה. היא מתאוששת מהר, חשבתי לעצמי, מופתע מהעלבון שחשתי.

חזרתי מובס לבית החדש אצל אבא. הכנתי כוס קפה שלישית, הפעלתי את המחשב והחלפתי את העצב השקט של עידן רייכל בזעם הכבוש של רוברט סמית, כששמעתי מכיוון הדלת רשרוש משונה. פתחתי אותה. חדר המדרגות היה מואר ופתק סגול, מודבק על הדלת מצידה החיצוני, איחל לי "שיעבור בקלות, נשמתי". איך היא יודעת איפה אני גר עכשיו? ואיך היא ידעה שהיום הוא היום הראשון שהילדים איתי? ולמה ככה היא בוחרת לתקשר איתי? עברה כמעט שנה מאז ששמעתי את הקול שלה בפעם האחרונה. הסתכלתי לכל הכיוונים, אבל לא ראיתי אף אחד. קימטתי את הפתק וזרקתי לפח.