לילה טוב נמשיך מחר

״יונתן אהוב, קוראת את הגרסה הראשונה לפני ההדפסה וכבר בפסקה הראשונה, מתמוגגת/מתפוגגת/מתחלקת למאיצים ראשוניים+דמעות בעיניים...״.

זו ההודעה הראשונה שאני מגלה בצ’אט הווטסאפ של אמי ושלי. היא נשלחה ב-22 באוגוסט, 2017. עשר דקות לאחר מכן, ב-09:42, קיבלתי הודעה נוספת: ״...יוצאת כעת למגדל המאה, רופא עיניים, אמשיך כשאחזור...״

אני מצליב תאריכים ומגלה שאותה ״גרסה ראשונה״ נוגעת לטקסט שלימים יהפוך לספרי השני, ״הבוסמן״. את ה״מאיצים ראשוניים״ לעומת זאת אין צורך לחקור: אני מזהה בצירוף הססגוני את נטייתה של אמי להמצאה לשונית, השואבת מהכותרות הגדולות ומעבדת אותן לכדי אקטואליה פרטית. 407 אלף מילים, המשתרעות על פני 1,283 עמודי וורד, החלפנו בינינו בווטסאפ. וכיוון שעם השנים חלק ניכר מהקשר בינינו עבר לווטסאפ, צמד ההודעות הזה, אולי כמו חלקיק בוזון היגס שסיפק להן השראה, פותח פתח להבנה עמוקה יותר של מבנה היקום של אמי ושלי. לחקר היקום הזה יוקדשו השורות הבאות.

יחסיה של אמי עם האפליקציה החלו במה שניתן לכנות היקסמות מסויגת. ״ווטסאפ״ היה אז רק שם, מושג שגירה את דמיונם של עורכי החדשות בעצם חידושו (כמו AI היום). היא קיבלה אותו בזרועות פתוחות ועד מהרה ספח המונח יותר ויותר תחומים ונהמות לב. ״לך ולתמר הרבה יותר קשה,״ היא אומרת. ״הדור שלכם מוצף, המוח כל היום מתמודד עם גירויים, הכול קורה במקביל, הכול זז, הכול כל הזמן בווטסאפ.״