לבבות נשזרים 3 - להרגיש אותך

פרק 1

סאמר

Dead To Me — Kali Uchis

אני פורטת על הגיטרה שלי כשאימא קוראת לי מלמטה.

מחברת התווים פתוחה לפניי, אבל כל דבר שאני מנגנת לא נשמע כמו שצריך. אני מנסה שוב, אבל הצלילים פשוט לא מתחברים לי בראש היום. אולי זה סימן ש —

"סאמר!" היא קוראת שוב.

"אני באה!" אני מניחה את הגיטרה בצד ומתרוממת מהמיטה באנחה.

כשאני יורדת במדרגות, נשמעים צחקוקים מכיוון המטבח. אני עוצרת באמצע גרם המדרגות ומגלגלת עיניים. זה משהו שאף אחד לא מכין אתכם אליו — העובדה שההורים שלכם מתנהגים כמו מתבגרים מאוהבים גם אחרי כמעט עשרים שנה. אבא מחבק את אימא מאחור בזמן שהיא שוטפת כלים, והיא מצחקקת ברכות האופיינית לה.

"אתה מפריע לי," היא נוזפת בו, אבל החיוך הרחב שלה אומר שהיא לא באמת מתכוונת לזה.

"ואיך בדיוק אני מפריע?" הוא לוחש.

דין נאנח בקול מכיוון הספה ומנמיך את עוצמת הקול בטלוויזיה.

"אתם חייבים להיות כאלה כל הזמן?"

"גברת סוייר," רוקסן שואלת בשקט ומרימה את המשקפיים על אפה כהרגלה. "איך הכרתם בעצם?" שערה החום אסוף ברישול ועיניה נעוצות בהם בסקרנות. רוקסן תמיד הייתה בחיינו. היא החברה הכי טובה של דין, הילדה השקטה עם העיניים הבורקות שמביטה באחי כאילו הוא תלה את הירח במרכז השמיים.

כמובן, הוא היחיד שלא שם לב לכך.

"אל תתחילי," דין נאנח שוב ומגביר את עוצמת הקול במשחק. "עכשיו הם לא יפסיקו."

"הייתי בת עשרים וחמש," אימא מחייכת, "וסטייסי גררה אותי לאיזה בר בעיר. הוא היה בן תשע־עשרה —"

"כמעט עשרים," אבא מתקן.

"והוא ניגש אליי בביטחון העצמי המופרז שכולנו מכירים."

"היי, זה עבד, לא?" אבא מחייך ומנשק את צווארה שוב.

"ואז סבתא ברברה גילתה עליהם," אני מתערבת, כי זה תמיד החלק הכי טוב בסיפור, וגם הסוף שלו.

"אה, כן," אימא נאנחת, "דודה רייצ'ל שלחה לה תמונות שלנו יחד במסיבת קולג'."

"רגע," דין קופץ בפתאומיות מהספה, "דודה רייצ'ל שלנו? זאת שנשואה לדוד רואן?"

"כן," אימא מחייכת, "היא פעם הייתה... מאוהבת באבא שלכם."

"מה?!" אני ודין קוראים יחד, כי את הפרט הזה אימא מעולם לא חשפה בפנינו.

"זה היה מזמן," אבא ממהר להגיד, "הרבה לפני שהיא פגשה את דוד רואן."

היום הם הזוג הכי מאוהב שיש, אחרי ההורים שלי, כמובן. ודוד ג'ייק ודודה ג'ייד. כשאני חושבת על זה, המשפחה שלנו ממש דביקה, מאוהבת ורומנטית עד כדי בחילה.

"לא כזה מזמן," אימא מסתובבת אליו ומניחה את ידיה על החזה שלו.

"אוי, די. יש ילדים בבית!" אני צועקת ומגלגלת עיניים בזמן שדין מעמיד פנים שהוא מקיא.

"מממ," אימא צוחקת כשזרועותיו של אבא מתהדקות סביבה.

"נו, באמת. אם תמשיכו ככה, אני בורח מכאן," דין ממלמל מהספה, עדיין שקוע במשחק שלו.

פומבה, הכלב הקשיש שלנו, מרים את ראשו לרגע לפני שהוא חוזר לנמנם לצידו של אחי.

"בהצלחה. אין סיכוי שתמצא מישהו שיאכיל אותך כמוני," אימא צוחקת.

"אל תדאגי, יש לי אפשרויות אחרות," דין מושך בכתפיו וסוף־סוף מרים את מבטו מהמסך. "סבתא דייזי, סבתא ברברה, דוד רואן..." הוא חושב לרגע. "אפילו דודה סטייסי, במקרה חירום."

אבא מגחך ומשחרר את אימא מחיבוקו.

"אני יכולה ללמוד לבשל," רוקסן ממלמלת ומסמיקה, אבל דין כבר חזר לבהות במשחק שלו.

"אם כבר מדברים על סטייס, היא תגיע לבקר אותנו היום," אימא אומרת ומנגבת את ידיה. "אולי נציע לה לאמץ אותך?"

הבטן שלי מתהפכת. "מה? מתי?"

"בשעה שבע. ויש לה חדשות חשובות."

"היא תגיע עם התאומים?" אני שואלת, למרות שאני כבר יודעת את התשובה.

אימא מהנהנת ואני מחניקה אנחה. סטייסי היא החברה הכי טובה של אימא מהתיכון, והיא וג'רמי הם כמו בני משפחה שלנו. נייט וקול, התאומים שלהם, הם כמעט בני גילי, והחברים הכי טובים שלי.

בערך.

ליתר דיוק, נייט הוא החבר הכי טוב שלי.

אנחנו חברים טובים מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא חכם, מצחיק ותמיד יודע מה להגיד כדי לשמח אותי.

הוא יוצא עם אמה כבר שנתיים, והם הזוג הכי מתוק שאי פעם ראיתי.

ומנגד, יש את קול. התאום השני. השטן בהתגלמותו.

נכון, הוא דומה לנייט במראה החיצוני, אבל במקרה שלו, אל תתנו לחיצוניות להטעות אתכם.

קול הוא מומחה בלהרוס לי את החיים. יש לו רק תחביב אחד, שהוא לאמלל אותי, והוא ממש, אבל ממש טוב בו.

אה, ובפוטבול, כמובן.

למשל, אתמול הוא הגיע עם הנבחרת לבית הקפה של אימא אחרי אימון, וסיפר לכולם על פעם שבה התעקשתי להתחתן עם פיטר־פן בדיסנילנד. הייתי בת חמש! וזה עוד כלום. בשבוע שעבר, בבית הספר, הוא התחיל לכנות אותי 'נסיכת הפיות' כי הוא מצא תמונה שלי מגיל שבע, שבה לבשתי זוג כנפיים. כשאמרתי לו להפסיק, הוא פשוט חייך באופן הכי מרגיז שיש ואמר, 'את לא אוהבת את הכינוי החדש שלך, טינקרבל?'

"באיזו שעה הם יגיעו?" אני שואלת שוב, כי אין ספק שאני לא מוכנה נפשית למפגש הזה.

"בשעה שבע, ואת יכולה להיראות פחות סובלת?" אימא מרימה גבה.

אני מהנהנת בחוסר רצון.

יש לי בדיוק שעתיים כדי להכין את עצמי לערב של הצקות בלתי פוסקות מצד קול. אולי אצליח לשכנע את אימא שאני חולה... בעצם, היא מכירה אותי יותר מדי טוב.

אני עולה שוב לחדר שלי ומנסה להרגיע את עצמי עם נגינה בגיטרה. אני שונאת את העובדה שקול משפיע עליי ככה. הוא יודע בדיוק איך לגרום לי להרגיש כמו ילדה קטנה ומטופשת. אני מנסה להיזכר מתי זה התחיל, מתי הוא הפך להיות כזה בלתי נסבל, אבל נדמה כאילו הוא תמיד התנהג אליי ככה.

בשעה שש וחצי אני שומעת את אימא מתחילה להתרוצץ במטבח. היא תמיד מתרגשת כשסטייסי מגיעה, למרות שהן נפגשות המון, ושתיהן מדברות גם עם דודה ג'ייד ללא הפסקה בטלפון.

רוקסן כבר הלכה הביתה כי אבא שלה התעקש שהיא תגיע לאיזו ארוחת ערב משפחתית אצלם. היא ודין נראו אומללים כל כך כשהיא נאלצה ללכת, ואם כל העניין לא היה משעשע, הוא היה עצוב.

כשהפעמון מצלצל בחמישה לשבע, הלב שלי הולם בטירוף.

אני שומעת את קולו העמוק של ג'רמי עוד לפני שאבא פותח את הדלת.

"היי, גבר," הוא קורא בדיוק בזמן שאני יורדת במדרגות, ומאחוריו אני רואה את סטייסי נכנסת עם תבנית בידה.

התאומים נכנסים יחד, כרגיל.

קל להבדיל ביניהם, למרות שהם די דומים. נייט נכנס כשזרועו שלובה בזרועה של אמה. החיוך שלו רחב ומאיר. קול נכנס מייד אחריו כשעל פניו מרוח החיוך המרגיז והזחוח שלו, זה שאומר 'אני עומד להרוס לך את הערב'.

"היי, נסיכת הפיות," קול קורץ.

ברור. עוד לא עברו חמש שניות, והוא כבר מתחיל.

"תתבגר," אני נוהמת.

"אוי, מה קרה? פיטר־פן פזל לעבר בחורה אחרת?"

"קול," סטייסי מזהירה, אבל אני רואה את החיוך הקטן שלה. כולם תמיד חושבים שהעובדה שהוא מציק לי היא משעשעת כל כך...

"היי, סאמר," נייט ואמה ניגשים אליי ומחבקים אותי. "מה שלומך?"

"אני בסדר," אני עונה, "חבל שהשטן שבא איתכם מתעקש להרוס לנו את הערב."

"אאוץ'," קול מניח את ידו על ליבו בדרמטיות, "פגעת לי ברגשות."

"אם תמשיך ככה, אפגע במשהו רציני יותר מהרגשות שלך," אני מזהירה.

"ילדים," אימא קוראת מהמטבח, "בואו לעזור לנו לערוך את השולחן."

אני הולכת למטבח בזמן שנייט ואמה מספרים לי על סרט חדש שהם צפו בו, וקול חייב להתערב, כמובן.

"את יודעת," הוא אומר, "מתוק כל כך שאת תמיד הגלגל החמישי שלהם."

הפעם המילים שלו פוגעות בי, כי הוא צודק. אני באמת הגלגל החמישי שלהם. אבל לעולם לא אעניק לו את הסיפוק או ארמוז לו שהוא הצליח להשפיע עליי.

"עדיף להיות גלגל חמישי מאשר להיות לבד כמוך, כי אף אחת לא מסוגלת לסבול אותך למשך יותר מחמש דקות."

"או, טינק, קצת מעליב מצידך לחשוב שאני מחזיק מעמד רק חמש דקות."

אני מאדימה ומזועזעת מכדי לענות לו. לבסוף אני פותחת את פי, אבל אז המבוגרים נכנסים למטבח, ומשהו במבטם נראה... רציני.

אימא נצמדת לאבא מאחור ומחבקת אותו. היא תמיד עושה את זה, כך שזה כבר הפך להרגל. לטענתה, כשיוצאים עם בחור שכולן רוצות, הדבר החשוב ביותר הוא 'לסמן טריטוריה'. ככה היא קראה לזה, ולמקרה שמישהו תהה, המשפט זעזע אותי גם כשהיא אמרה לי אותו בפעם הראשונה.

"אימא!" אני מתלוננת.

"מה?" היא מחייכת חיוך רחב, "אני לא עושה כלום."

"היא צודקת," קול מחייך ומרגיז אותי אפילו יותר. "לא אשמתה שאת מתחסדת."

"אם אתה לא מתכוון לעזור, אל תתערב!" אני נוהמת לעברו כשכולנו מתיישבים סביב השולחן.

"אני אף פעם לא עוזר," הוא קורץ. "אין לי שום סיבה לעזור לך."

אני רוצה לענות לו, אבל אז המבוגרים מחליפים ביניהם מבטים וסטייסי אומרת בטון רציני, "ילדים, יש לנו משהו חשוב לספר לכם."

"את בהיריון?" נייט שואל, ואמה נותנת לו מכה קלה בכתף. כולם צוחקים והמתח מתפוגג לרגע.

"לא," ג'רמי מחייך בהיסוס. "התבקשתי לחנוך את הסניף החדש בלונדון מטעם העבודה."

ליבי מחסיר פעימה. לונדון? לא! נייט הוא החבר הכי טוב שלי מאז שהיינו ילדים. מה אעשה בלעדיו?

"אבל הבנים יישארו כאן," סטייסי ממשיכה.

החיוך חוזר אל פניי מייד. נייט יישאר! אמה קופצת מכיסאה כדי לחבק אותו כאילו מישהו מאיתנו באמת חשב שאפשר בכלל להפריד ביניהם. אבל אז אימא מכחכחת בגרונה.

"סטייסי וג'רמי ינצלו את התקופה כדי לשפץ את הבית, ולכן הבנים יגורו אצלנו," היא אומרת, "עד סוף שנת הלימודים."

רגע. רגע אחד. הם. מה שאומר ש...

"מה?!" אני קוראת. "גם קול?!"

"כן," קול מחייך ברשעות. "גם אני מתרגש, טינק. לא חשבת שנעזוב באמצע השנה האחרונה ללימודים, בעיקר כשהקבוצה שלנו קרובה כל כך לניצחון?"

"אני בעד," נייט מציין וכורך את זרועותיו סביב אמה. "ככה נזכה להיות יחד." הוא מחייך קודם אליה ואז אליי, ואני רוצה לשמוח בלב שלם אבל לא מצליחה.

"כולנו נחיה יחד כמו משפחה גדולה ומאושרת," קול מביט בי באתגר, ומרגע זה ממש אין לי ספק שהוא יהפוך את חיי לגיהינום עלי אדמות.

"זה יהיה סיוט," אני פולטת.

"סאמר," אבא מזהיר כי הוא לא אוהב שאנחנו רבים סביב השולחן.

"אתם לא מבינים! הוא יהרוס לי את החיים! הוא כבר הורס אותם בבית הספר, ועכשיו הוא יעשה את זה גם בבית?"

"כזו דרמטית," קול צוחק. "חוץ מזה, מישהו צריך להזכיר לך את כל הדברים המביכים שעשית כשהיית קטנה, כך שלא תתפתי לעשות אותם שוב."

"ילדים," אימא מתערבת, "זה רק לחמישה חודשים."

"חמישה חודשים?!" אני כמעט צורחת. "זה נצח!"

"יהיה כיף," קול קורץ, "נוכל לחלוק יחד סיפורים מהתקופה שבה היינו ילדים. את זוכרת את הפעם ההיא, כשחשבת שיכולת לדבר עם חתולים?"

"הייתי בת ארבע!"

"זה עדיין סיפור משעשע."

אני קמה מהשולחן בזעם. "אני הולכת לחדר שלי!"

"רוצה שאלווה אותך לשם?" קול קורא אחריי. "אני יודע שאת מפחדת ממפלצות מתחת למיטה."

"תיחנק!" אני נוהמת.

"סאמר!" אימא צועקת.

"קול," דודה סטייסי מזהירה.

"סליחה," אני ממלמלת, אבל ממש לא מתכוונת לזה.

"את לא הולכת לשום מקום. תושיבי את הישבן שלך על הכיסא ותאכלי את ארוחת הערב, בבקשה," אימא דורשת, ואני מתיישבת בתבוסה.

"אני סתם צוחק איתך," קול מנופף בידו בביטול, וזהו. החיים שלי נגמרו באופן רשמי.

חמישה חודשים עם נייט? מדהים.

חמישה חודשים עם קול? גיהינום.

אני משפילה את מבטי לצלחת שלי ומחליטה להתעלם ממנו. מי יודע? אולי אם אתעלם בלי הפסקה, חמשת החודשים הקרובים יחלפו במהרה.

אבל אפילו אני יודעת שאין סיכוי שזה יקרה.

פרק 2

קול

Blurred Lines — Robin Thicke ft. T.I. Pharrell

לעולם לא אודה בזה בקול, אבל יש משהו בסאמר סוייר שגורם לי לרצות לדחוק אותה לקצה רק כדי לקבל ממנה תגובה.

אני לא יודע אם זה משום שהיא מתנהגת כאילו היא מושלמת, או משום שהיא מתעקשת שהיא ילדה טובה ומתוקה, אבל כל העניין הזה בה מעצבן אותי כבר שנים.

זה התחיל שהיינו קטנים, כשהיא שיחקה במשחק הנסיכות המטופש שלה. סאמר נהגה לחבוש כתר על ראשה, וכולנו נאלצו להתנהג כאילו היא הייתה נסיכה אמיתית. גם היום, בגיל שבע־עשרה, היא עדיין מתנהלת כאילו אנחנו חייבים להתייחס אליה ככה.

ואיך זה קשור אליי, אתם שואלים? טוב, מאז הרגע שבו היא חבשה את הכתר הטיפשי, מטרת חיי הייתה לפוצץ את הבועה הוורודה והמגוחכת שלה.

"אתה באמת מעדיף שנחיה אצלם?" נייט שואל כשאנחנו נוסעים בבוקר אל בית הספר במכונית שלי. "נוכל לשהות אצל דודה ג'ייד ודוד ג'ייק."

"ובמשך חמישה חודשים לגווע ברעב או להחמיץ את ההזדמנות להוציא את סאמר מדעתה?" אני מחייך ברשעות. "אין סיכוי."

"קול," הוא נאנח, "למה אתה חייב להתנהג ככה?"

אני מושך בכתפיי כי אין לי תשובה אמיתית. אני פשוט נהנה מזה. מספק אותי לראות אותה מאבדת את העשתונות. משהו ניצת בתוכי בכל פעם שפניה מאדימות מרוב כעס. הפיתוי לגרום לה לאבד שליטה חזק ממני.

הוא כמעט כמו סם שאני מכור אליו.

"היא פשוט מישהי שכיף להכעיס," אני אומר לבסוף ומנסה להישמע אדיש.

"אתה יודע שההורים עוזבים בעוד שבועיים, נכון?"

כן, אני יודע. שמעתי את אבא מדבר בטלפון לפני שבוע, וברור לי שאני אמור להיות מודאג או עצוב יותר בנוגע לעזיבה שלהם, אבל במקום זאת, אני חושב על כל הדרכים שבהן אוכל להוציא את סאמר מדעתה כשנגור באותו בית.

"זה עומד להיות מעניין," אני אומר וחיוך מתפשט על פניי.

"מעניין?" נייט מרים גבה. "זו המילה שבחרת להגיד?"

"מה אני אמור להגיד, לדעתך? שאני ממש רוצה לדעת איך היא נראית כשהיא קמה בבוקר? שאני מחכה לגלות איך יהיה לחיות איתה?" אני מגחך. "שאני מצפה לכך שנוכל לבלות זמן יחד בלי שתהיה לה אפשרות לברוח ממני? נו, באמת. שנינו יודעים ששום דבר מזה לא נכון," אני מלכסן אליו מבט, אבל לא נראה שהוא מאמין לי.

כשאנחנו נכנסים לבית הספר, אני קולט אותה עומדת ליד הלוקר שלה. טוב, זה לא חוכמה. אני תמיד קולט אותה, כי איך אפשר שלא?

סאמר לובשת מכנסי ג'ינס וחולצה פשוטה, שערה אסוף ברישול, והיא נראית... רגיל. ובכל זאת, משהו בה תמיד מושך את תשומת הלב. אולי זה השיער החום והחלק שלה, או הנמשים המטופשים על האף, או העיניים הירוקות והגדולות שתמיד מביטות בי כאילו אני הסיבה לכל הבעיות בעולם.

"בוקר טוב, נסיכת הפיות," אני קורא ונשען על הלוקר שלידה.

"תתעלמי ממנו," אמה אומרת לה.

"קדימה, טינקרבל. שנינו יודעים שבלתי אפשרי להתעלם ממישהו שנראה כמוני," אני מגחך.

סאמר נועצת בי מבט. "אתה חושב שאתה כזה מצחיק, נכון?"

"אני לא חושב, אני יודע." אני מתקרב אליה. "ואני יודע שגם את יודעת ואוהבת את זה."

"תגיד," היא מתפרצת לפתע, "אתה מתכוון להיות מעצבן כל כך גם כשנגור באותו בית?"

"אה, טינק," אני מחייך ומניד בראשי, "אני מתכוון להיות הרבה יותר גרוע. תחשבי על זה. אהיה שם כל הזמן. בארוחת הבוקר, בערב כשתחזרי מחוג פיתוח קול..."

היא נאנחת בתסכול, ואני מרגיש סיפוק מטורף. רק אני יודע מה נדרש כדי לגרום לה להתעצבן, ורק אני זוכה לצרוך את הסם שנקרא 'סאמר מאבדת שליטה'.

"אתה יודע מה?" היא מתפרצת, "אני מקווה שתשכח להביא פיג'מה. לא תהיה לך ברירה, אלא לישון בבית שלך."

"או שפשוט אלך לישון בעירום," אני אומר בקול נמוך ומתענג על לחייה הסמוקות. "מה דעתך על זה, טינק?"

היא תמימה כל כך, ואני יודע למה. כולם יודעים שהיא מחוץ לתחום. כולם, חוץ ממנה. דאגתי להבהיר את זה היטב לכל בחור חרמן שרק חשב לפזול לכיוונה.

"אתה... אתה..." היא מגמגמת בהלם.

"כן?" אני מתקרב עוד קצת. "אני מה?"

אני רואה את התזוזה בגרונה כשהיא בולעת במאמץ ואת הכעס בעיניה. זה תמיד ככה איתה — היא מנסה לשמור על שליטה, ואני... אני פשוט חייב לערער אותה כמה שיותר.

"אתה בלתי נסבל," היא יורה.

"תתרגלי לזה," אני מחייך. "יש לנו חמישה חודשים ביחד."

סאמר מסתובבת בחדות והולכת, ואני צופה בה בעניין בזמן שהיא מתרחקת. אין לי מושג למה אני לא מצליח לעצור את עצמי כשזה נוגע אליה. אולי משום שאני מכיר אותה כל כך הרבה שנים, ואולי משום שאני יודע בדיוק איך היא תגיב.

"אתה חייב להפסיק עם זה," נייט אומר לי באימון.

"עם מה?"

"אתה יודע בדיוק עם מה. עם סאמר."

"אני לא עושה כלום," אני מתגונן וזורק את הכדור בחוזקה אל סבסטיאן, החלוץ שלנו והבן של החברה השנייה הכי טובה של אימא, דודה ג'ייד. אחיו התאום, דילן, צועק לעברנו שנפסיק לקשקש ושנתרכז באימון, ואנחנו מהנהנים.

"אל תבלבל לי את המוח," נייט אומר למרות המבטים הרושפים של דילן. יחסית לבחור בשנה הראשונה של התיכון, הוא רציני מאוד במשחק וחסר פחד להחריד. טוב, הגיוני בהתחשב בכך שאבא שלו הוא דוד ג'ייק. אם הדוד שלנו לא היה נפצע באופן רציני כל כך בגיל עשרים וחמש, נראה לי שהוא יכול היה להיות היום שחקן הפוטבול הכי מפורסם בעולם. "אתה לא עושה כלום חוץ מאשר להציק לה. לא נראה לך שהגיע הזמן —"

"אל תמשיך את המשפט," אני קוטע אותו, כי אני לא מסוגל לנהל את השיחה הזאת עכשיו, במיוחד לא בזמן אימון חשוב.

הוא מרים את ידיו בכניעה, אבל אני רואה את המבט בעיניו. נדמה לו שהוא יודע משהו שאני לא יודע, אבל הוא טועה.

הסיבה שבגללה אני לא יכול להפסיק להוציא את סאמר מאיזון ברורה לי לגמרי. אני נהנה מזה. וברגע שאגור איתה תחת אותה קורת גג כל העניין יהיה חדש יותר, מהנה ומאתגר לגמרי.

לבסוף, כשהאימון נגמר ומגיע הזמן לחזור הביתה, נייט נעלם במהירות, מן הסתם לחברה שלו.

בערב, ממש לפני שאני מתכוון לצאת מהבית ולהיפגש עם חברים, אני מוצא את ההורים שלי יושבים בסלון עם ההורים של סאמר. הם מדברים על הסידורים האחרונים לפני הנסיעה, וסאמר יושבת לצידם ומנסה להיראות מנומסת ושקולה, כרגיל.

"קול, בוא שב איתנו," אימא קוראת. "אנחנו צריכים לדבר על כמה דברים חשובים."

אני מתיישב בכורסה מול סאמר, ומחייך לעצמי בזחיחות כשהיא נרתעת קלות.

"בטח, אימא. מה העניין?"

"טוב, כפי שאתם יודעים, הנסיעה היא בעוד שבועיים," אבא אומר. "ולפני שניסע, חשוב לנו לוודא שאתם מבינים את הכללים."

"כללים?" אני מרים גבה. "אנחנו לא ילדים קטנים."

"בדיוק," אימא של סאמר, דודה ג'נה, אומרת, "אנחנו צריכים להבהיר כמה דברים. אתם תהיו לבד בבית —"

"לא לבד לגמרי," אני קוטע אותה, "גם נייט ודין יהיו שם."

"נכון," אבא מהנהן. "ובכל זאת, אנחנו רוצים שתבינו שמדובר באחריות גדולה."

אני מביט בסאמר, שמסרבת להישיר אליי מבט. היא משחקת עם קצה חולצתה ומנסה להעמיד פנים שהנוכחות שלי לא מציקה לה.

"אז הנה כמה כללים מנחים," אימא ממשיכה. "דבר ראשון, שעת העוצר עדיין תקפה. דבר שני, אסור לקיים מסיבות בבית, ודבר שלישי ואחרון חביב, אתם צריכים לכבד את המרחב האישי זה של זה."

אני נוחר בלעג. "מרחב אישי? באמת?"

"כן, קול," דוד לוגאן אומר בטון רציני. "כלומר, אסור להיכנס לחדרים של אנשים אחרים בלי רשות, אסור לקחת דברים בלי לשאול —"

"ואסור להציק זה לזה," דודה ג'נה מוסיפה ומביטה בי ישירות.

שפתיה של סאמר נמתחות בחיוך קטן של ניצחון, ואני מרגיש את הדם רותח בעורקיי.

ואז זה מכה בי. היא תכננה את זה. היא ידעה בדיוק מה היא עושה.

סאמר המתוקה, הילדה הטובה הלכה ישירות להורים שלה והתלוננה עליי, לא כי היא באמת חשבה שכך היא תעצור בעדי, אלא כי היא ידעה בדיוק איך אגיב.

היא ידעה שזה יכעיס אותי.

כמו תמיד בהתנהלות בינינו, אני דוחק בה עד שהיא נשברת, ואז היא מחזירה לי. אני יודע איך להוציא אותה מדעתה, והיא יודעת בדיוק איך להוציא אותי משלוותי.

מתוחכם, טינק. מתוחכם מאוד.

"אין בעיה," אני אומר במתיקות ומביט ישירות בעיניה. "אתנהג ממש כמו מלאך."

"אתה?" סאמר פולטת בספקנות, אבל הניצוץ בעיניה ברור. היא נהנית מזה בדיוק כמוני.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*