היה הייתה ילדה

יום רביעי שלי

"סבתא, היום יום רביעי?"

"עוד לא, בקי חנום."

"מתי יום רביעי?"

"ביום רביעי."

יום רביעי היה היום האהוב שלי בשבוע. הייתי הולכת עם סבתא נוסראת לשוק מחנה יהודה לשיר ולרקוד. הייתי בת ארבע. על ארגז הייתי עומדת ושרה כול היום את כרמן מירנדה "מאמא יוקרו לה צ'ופטה" ורקדתי כמוה עם הרבה נענועי ירכיים ובטן וגלגולי עיניים. וגם המצאתי שיר.

שיר על יום רביעי.

על חברי האמיתי,

שקוראים לו יום רביעי.

עושה שמח ללב שלי,

הוא וכול השוק שלי, שלי, שלי.

מדי פעם מישהו היה זורק מטבע לתוך כובע ברט בצבע כחול כהה של הדוד אהרון. כול יום רביעי אבו ז'אק היה שומר לנו קרפיון בצד. בסוף היום סבתא הייתה אוספת את הכובע ועושה לו קשר "לשמור חזק על הכסף". באות, משלמות ולוקחות את הקרפיון.

עם הכסף קנינו גם רגליים של עוף. סבתא הייתה משרה אותן במים רותחים בסיר מפח, אחר כך היינו מקלפות את העור העליון, שהיה צהוב, מלוכלך וקשה, גוזרות את הציפורניים, ואז הייתי מגלה רגל לבנה, יפה, נקיה כמו אחרי אמבטיה עם מלח. סבתא בישלה אותן בלימון, הרבה פטרוזיליה, כופתאות אורז, נענע וגזר אחד וקצת חוביזה. איך אהבתי למצוץ את הרגליים האלה עם הג'לי שלהן ברעש ובהנאה. הרגליים היו רק שלי! לתוך המרק עם הירקות והרגליים סבתא הוסיפה כנפיים, שאותן היא קנתה אצל מוחמד, כי שרתי ורקדתי לו "מאמא יוקרו" ואז מותר היה למוחמד של העופות לצבוט לי את הלחיים ולהגיד "בלי עין רעה". ואז סבתא הייתה אומרת "זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". ליום שישי בערב סבתא הייתה שמה כסף בצד לתת לדוד אהרון שיקנה יין וחלות לקידוש וברכה. קנינו גם סוכריות לבנות וורודות של חתונה שבתוכן התחבאו שקדים שהכי אהבתי. אצל שלמה, שהייתה לו יד אחת בגלל האנגלים "שימותו בקבר של היטלר", קנינו גרעיני אבטיח לשבת בבוקר, כי בשבת תענוג לפצח גרעינים ואת הקליפות להעיף מהפה כמה שיותר רחוק, ואצל אבו ג'ילדה קנינו חומוסים וצימוקים רק בשבילי. את הקרפיון שלי, שקראתי לו זולו, הכנסנו לתוך פיילה שבה היו רוחצים אותי כול יום שישי. מיום רביעי בערב עד יום שישי הייתי רואה את זולו שוחה בפיילה. הוא היה מסתכל עלי ומבקש להחזיר אותו לאמא שלו, ואני הייתי מלטפת אותו ומבטיחה לו שהפעם הוא לא יקבל מכות בראש עם המערוך, שהפעם הוא חוזר הביתה לאמא ואבא שלו. וכשהייתי רואה את זולו על הצלחת שלי, לא אכלתי. כעסתי על סבתא. הבטחתי לזולו! הלוא סבתא תמיד הסבירה לי, "כשאת מבטיחה, המילה חיה ומחכה להתקיים". ואני הייתי רואה את המילה עומדת על מקל ומחכה בצד. מה זולו חושב עלי? עכשיו, מבושל בצלחת. מת. בלב קראתי לה ב"שמות": "רעה אחת, הלוואי שיעשו לך קרחת כמו לזולו, הלוואי שייתנו לך עם המערוך על הראש וגם את לא תגיעי לכלום."

סבתא הסבירה לי שבשבת מצווה לאכול שלוש סעודות. וחשוב שיהיה גם דג. שלוש סעודות כדי לענג את השבת - הנסיכה. "את מבינה, בקי ג'ונם, כשהנסיכה מתענגת לה על הדג, אז ביום רביעי הבא, בשוק מחנה יהודה, היא דואגת שנזכה לעשירוּת. העשירוּת של השבת היא הכי חשובה. ובעזרת השם, ביום רביעי השם יתברך יחזיר לנו את כול מה שאכלנו כול השבוע ויוסיף לנו עוד קצת, שהפרנסה תתברך." "אבל למה דג, סבתא?"

"כי חשוב לאכול דג בשבת."

"למה?"

"אל תדאגי, ג'ון. כשתהיה תחיית המתים גם זולו שלך יקום לתחיה."

"למה?"

"כי עליו אין עין רעה."

קפצתי משמחה ושרתי: "אוי אוי אוי I Like You Very Much."

"ואל תשכחי, בובה, לתת צדקה לעניים."

"למה?"

"כי צדקה תציל ממוות."

"אז למה הצדקה לא מצילה את זולו?"

"כי זולו הוא דג."

"ולמה זולו לא הולך לשוק לרקוד ולשיר?"

לפנות ערב היינו חוזרות הביתה בשמחה ובלב טוב. סבתא, אני והדג. זולו עטוף בנייר עיתון בתוך סל מרפיה עם הרבה חורים שיהיה לו אוויר. הוא רוקד, אני בדילוגים, וסבתא, בצליעה, נגררת אחרי. תמיד נאנחת. הייתה לה רגל מעץ, שאותה הייתה מורידה בלילה, ודבר ראשון בבוקר מלבישה מחדש. לרגל היה ריח רע כמו לגרביים של דוד אהרון, תמיד סובבתי את הפנים שלי הצידה, שהריח לא יגיע לאף שלי והייתי גם עוצמת את העיניים.

"למה את עוצמת עיניים?" סבתא שאלה.

"למה את עוצמת עיניים בשוק?"

"בואי, ג'ונם, תשמעי סיפור."

"פעם היה מלך שקראו לו אלכסנדר מוקדון. הוא כבש את כול העולם. כול הזמן כבש, וכבש. לרגע לא עצר. הוא היה גיבור. פעם, כשחזר מאפריקה, היה צמא ועצר ליד מעיין. פתאום עלה באפו ריח מתוק כמו של יסמין שצומח בחצר שלנו, אז הוא חשב שהריח מגיע מגן עדן."

"סבתא, מה זה גן עדן?"

"זה מקום טוב שאליו הולכים הצדיקים."

"איך נהיים צדיקים?"

"שומרים שבת."

"אז את ואני כבר צדיקות, נכון?"

"נכון, ילדה חכמה. בשביל זה אנחנו רוקדות ושרות כול יום רביעי, בשביל לשמור שבת."

"אלכסנדר היה צדיק?"

"לא. הוא לא היה יהודי."

"ולא יהודי לא יכול להיות צדיק?"

"לא."

"אז הלא יהודים לא הולכים לגן עדן?"

"לא. גן עדן שייך רק ליהודים. היהודים הם הכי-הכי במקום גבוה מעל הגבוה."

"אנחנו יותר גבוה מהשמים?"

"יותר גבוה. אנחנו מעל המזל."

"מה זה מזל?"

"מזל זה משהו שנוזל מהשמים, מהברז שאלוהים פותח. אם את פותחת פה גדול-גדול בזמן, העונג נכנס לגוף והופך למזל. הבנת?"

"לא. זה נוזל כמו המוקוס מהאף?"

"זה יותר נקי. וזה בא מהשמים."

"אז לא לנקות את האף?"

"בטח לנקות, אחרת איך תריחי? אלכסנדר הלך אחרי הריח עד שהגיע לדלת, דפק עליה ואמר: 'פתחו לי, אני מלך, אני צמא.'

אמרו לו: 'פה נכנסים רק צדיקים. פה זה גן עדן'.

אמר להם: 'אז תנו לי לפחות מזכרת, שלא אשכח שגם פה הייתי'. אז נתנו לו עין.

מתנה משונה מאוד עין, חשב אלכסנדר.

ונתנו לו גם משקל."

"למה?"

"כי הבן אדם, אפילו שהוא מלך, תמיד רוצה לדעת כמה שווה המתנה שהוא קיבל. בצד אחד שם את העין ובצד השני קצת כסף, אבל לא הצליח להרים את הצלחת עם העין. הוסיף עוד כסף ועוד כסף ואחר כך הוסיף זהב והצלחת עם העין לא זזה."

'למה אני לא מצליח להרים את הצלחת עם העין?'

אמרו לו: 'תזרוק על העין קצת חול'.

'איך אדע שאתם צדיקים וצודקים'?

אמרו לו: 'תנסה'.

ואז אלכסנדר זרק על העין קצת חול."

"למה?"

"שלא תראה."

"העין?"

"כן."

"והצלחת עם העין עלתה והזאתי עם הזהב ירדה?"

"הבנת, ילדה חכמה?"

"כן."

"כמה כסף שהעין רואה היא אף פעם לא שבעה, תמיד רוצה עוד. זורקים עליה קצת חול ואז היא לא רואה ומפסיקה לרצות."

הסתכלתי עליה. שמחתי שהיא סבתא רק שלי. חיבקתי אותה חזק חזק. צולעת, אבל רק שלי.

סבתא שלי נוסראת

"סבתא, סיפור,"

"איזה את רוצה?"

"איך אלוהים ברא את העולם."

"פעם, בהתחלה התחלה התחלה, ממזמן, העולם היה כדור. כדור גדול. והכדור היה בחושך. והיה לבד."

"ולא היו לו חברים, נכון?"

"נכון, ג'ון. והכדור היה בתוך מים. מלא מים."

"ואיפה היה אבא שלו?"

"אם את מפריעה, אני לא יכולה לספר."

"טוב, סבתא, די."

"והכיסא של אלוהים עף על פני המים. וגם לאלוהים לא היה טוב בתוך החושך. אז מה עשה? ברא את האור. ואז הוא ראה הכול."

"לא הכול."

"נכון, ג'ון. מול הכיסא מלכות שלו ראה דלת, וכשהסתכל על הדלת היא נפתחה..."

"לאט-לאט, נכון?"

"כן, כי מאחורי הדלת הזנב של החושך חיכה, כי גם הוא רצה להיות אור. הוא לא אהב להיות זנב חושך. אז אלוהים עשה מהדלת גשר שהפריד בין האור של היום לאור של החושך של הלילה. וכשאלוהים גמר לבנות את הגשר, הוא שמע את החושך נאנח בשמחה, כי הוא ידע שהוא גם אור. פעם הוא אור ופעם הוא אור של חושך. ואז אלוהים התעייף והלך לנוח, לחשוב מה הוא יעשה מחר."

"אבל מה הוא עשה עם כול המים?"

"אחרי שאלוהים נח קצת, הוא התעורר בבוקר וראה 'כי טוב' ואז הוא חילק את המים לשניים, למים של ים ולמים מתוקים של שמים."

"התחתונים והעליונים."

"נכון. אז בתחתונים, ליד המים של הים, הוא ברא אדמה."

"קוראים לזה יבשה."

"נכון. וביבשה בנה בתים וליד כול בית עצים ודשא, כדי שיהיה לאדמה טוב ולא תרגיש לבד ושהיא תיתן לנו לאכול ושאנחנו נהיה חברים שלה ושמחים."

"כי לבד זה לא טוב, נכון, סבתא? ומה הוא ברא ביום הרביעי?"

"ביום הרביעי הוא התחיל לחשוב על יום שבת. תוציאי את האצבע מהפה. ביום הרביעי הוא ברא את השמש ואת הירח ואת מחנה יהודה. עכשיו תעצמי את העיניים."

"ואת מחנה יהודה ואת לה צ'ופטה."

"עוד לא נרדמת?"

"תכף, תכף, סבתא. אבל איך הוא הזיז את העננים שמסתירים את הירח שיוצא בלילה ומאיר את החושך?"

"איך, איך, איך. עכשיו הוא התעייף והלך לנוח. בבוקר, כשהוא התעורר, היה יום חמישי. חשב וחשב איך לעשות שמתוך האדמה יצאו בעלי חיים, כול מיני זוחלים ונחשים ותנינים וצבים וציפורים."

"ציפורים זה לא זוחלים."

"נכון. אז הוא ברא על האדמה הרבה בהמה, חיה, עוף ורמש."

"סבתא, נשאר לנו עוד יום אחד, מה הוא עשה ביום שישי?"

"ביום שישי אלוהים ברא את אדם וחוה ואמר להם 'אתם אחראים על החיים שלכם. מה שתחליטו זה מה שיהיה. אתם תחיו בארץ החיים או בארץ אין חיים. אתם צריכים להכין את העולם שלכם'."

"למה חוה אכלה מעץ הדעת? היא ידעה שאלוהים לא מרשה, שאת הפירות צריך לשטוף קודם עם הרבה מים."

"כי חוה הייתה טיפשה גדולה והיה קל להשפיע עליה לאכול מהעץ שאלוהים לא מרשה."

"מה זה טיפשה?"

"אחת שאין לה שכל לחשוב בעצמה מה טוב לה ומה לא טוב לה. מבינה?"

"אני לא לועסת מסטיק כי את לא מרשה, כי אם אני אבלע אני באין חיים."

"נכון, ילדה חכמה. אבל את לא תהיי כמו חוה. את עם שכל בראש. את פנינה. יהלום. בגוף שלך לא יהיה הרעל של הנחש. כי את תחיי עם לב גדול."

"ואחר כך שבת?"

"ועכשיו ביחד: מי שטועם מהשבת, ועכשיו את..."

"זוכה לחיים."

"חנום, לילה טוב. צריך לקום מוקדם מחר שמש, מחר כביסה. שימי אצבע בפה."