בית האחווה

פרק ראשון

לפני כמה דקות, ברבע לשתיים בלילה, רחלי זרקה אותי מהבית בפעם המי יודע כמה.

רוב הלילות בחודשים האחרונים היו מבחינתי בלתי נסבלים. כבר כמעט שכחתי איך זה לא להיות עייף. בכל לילה כשהלכתי לישון, קיוויתי שרחלי כבר נרדמה, אבל לעיתים קרובות, גם אם היא כבר ישנה, היא הייתה מתעוררת מתישהו ומעירה אותי, לא משנה אם השעה שתיים, שלוש או ארבע, שואלת: ״מה אתה עושה כאן?״ ופורצת בצעקות שעיקרן דרישה חד־משמעית שאצא מייד מהבית. ״הבית הזה לא שלך!״ הייתה קובעת. ברגעים האלה רחלי לא הכירה אותי. הייתי עבורה אדם זר שפלש לביתה כדי להשתלט עליו ולזרוק אותה החוצה.

״היא לא מאוזנת״, אבחן הרופא הגריאטר שאיתו התייעצתי. ואכן, רחלי הייתה לא ״מאוזנת״ כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי. סימני הדמנציה הראשונים הופיעו לפני כ־12 שנים. המחלה התפתחה בתחילה בקצב איטי מאוד, אולם בשנים האחרונות הקצב הואץ באופן ניכר, והמעקב הרפואי בשלט רחוק היה חסר סיכוי רב, שכן השינויים בתרופות ובמינונן היו טובים לפרקי זמן קצרים למדי, והתנודות בהתנהגותה של רחלי היו בלתי צפויות וקיצוניות. התפרצויותיה כלפיי העמידו אותי חסר אונים מול אשתי האהובה. הן באו ללא כל התראה מוקדמת. נאלצתי לצאת בבהילות מהבית בשל צרחותיה, ולאחר רבע שעה או חצי שעה הייתי חוזר בחוסר ודאות מוחלט באשר לתגובתה, שנעה בין ״איפה היית?״ ל״עוף מפה!״

הכול היה תלוי בשאלה אם לאחר חזרתי מהגלות תדע רחלי מי אני. כשהייתה בטראנס של צעקות וקללות, היה ברור שאינה מכירה אותי. יותר מזה, אני הסקתי והפנמתי שלמעשה זו לא היא. זו לא רחלי שלי, אמרתי לעצמי שוב ושוב. אחרת, איך הייתי מסוגל להתמודד עם המצב ולהישאר שפוי? לא־רחלי היא שקבעה את משכנה בתוך מוחה של אשתי, והמאבק שלי צריך להיות מולה בלבד. לא־רחלי לא ידעה מי אני. רחלי אומנם ידעה, אבל לא־רחלי השתלטה על אחד המוחות החכמים שפגשתי בחיי.

במשך הזמן, האירועים הללו הלכו ותכפו. לא־רחלי השתכנה לה קבע במוחה של אשתי ועשתה בו שַׁמות. אותה לא־רחלי ראתה בי לפרקים אדם זר שבא לפגוע בזו שבמוחה השתכנה, ולפרקים מטפל שסרח. ״איזה תרופות נתת לי?״ ״אתה שקרן, רמאי, זבל!״ ״בגללך כואב לי״, ועוד פנינים שכאלה הושלכו לעברי כמו סכינים מפלחות בכאב בתדירות גוברת והולכת. במהלך הזמן לא רק למדתי שעליי להתעלם מלא־רחלי, אלא גם הבנתי את דפוסי ההתנהגות שלה. למדתי שלא־רחלי תוקפנית כלפיי רק כאשר היא קוראת בפניי את הבהלה ואת התסכול שלי, או שומעת עקבות של חוסר סבלנות בקולי. שמתי לב שלא־רחלי ממש לא סובלת תגובות כעוסות מצידי, ומגיבה עליהן בתוקפנות. עם זאת, היא לא שומעת את התגובות השקטות, מלאות האמפתיה. אותן רחלי דווקא כן שומעת. רק היא. אומנם לא בכל אירועי ההתפרצויות, אבל בחלקן בהחלט כן. ואכן, השתדלתי להיות רגוע ככל יכולתי ולהגיב על אותם התקפים לא מוסברים באיפוק ובקור רוח, אך כל זה רק הגדיל את הפער הבלתי נסבל הזה שבתוכו חייתי כבר יותר מדי זמן. לא היה פשוט להישאר רגוע ואמפתי כאשר מטיחים בך ״אתה זבל״.

נוסף על כל הסיטואציות הללו, ההכרח להיות צמוד אליה ברוב שעות היממה גבר והלך. היה עליי לחזור ללא הרף על תשובות לאותן שאלות ותהיות שהפנתה אליי, לעזור לה להתפשט, להתלבש, להתקלח, ללכת, לשבת, להראות לה היכן מברשת השיניים, הסבון, השמפו וחפצים נוספים, לדאוג שתקבל את התרופות הנכונות ובזמן, לבשל, לכבס ועוד ועוד מטלות שלקחתי על עצמי, ואילו היא הפכה פסיבית לחלוטין.

ככל שהזמן חלף, אף שעצם המחשבה על כך הייתה עבורי קשה מנשוא, בחנתי את שתי האפשרויות הרלוונטיות להעברת הטיפול ברחלי למישהו אחר: להעסיק מטפלת 24/7 בביתנו או להעבירה לבית אבות. עדיין הייתי רחוק מקבלת החלטה בעניין, אולם בכל זאת גמרתי אומר לבחון את כל הנושא ולהשוות בין שתי האפשרויות למקרה שארגיש שאיני יכול עוד. התייעצתי עם אנשי מקצוע, במיוחד עם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, וכן עם בני משפחה של חולי דמנציה אחרים, שקלתי כל אחת מהאפשרויות בעד ונגד, ולבסוף בחרתי באפשרות להעביר את רחלי לבית אבות, למחלקת תשושי נפש או למחלקה סיעודית בהתאם למצבה באותה עת. היה ברור לי שהאופציה הזאת טובה יותר גם לה וגם לי.

ועכשיו, דקות לאחר שנזרקתי פעם נוספת מהבית באמצע הלילה, אני יושב מרוקן מכוחות על ספסל קרוב, עייף ועצוב. הרחוב שומם, שקט וקריר. אוושת רוח קלה נשמעת מהעצים הסמוכים. ״עמי, הגיע הזמן״, אני מוצא את עצמי אומר לעצמי בתוך השקט והחשכה: ״זהו. לא עוד. בבוקר אני בודק בתי אבות״. אני מבין שאין לי שום יכולת להמשיך לטפל באשתי. עשיתי זאת כמה וכמה שנים, אבל הגעתי לאפיסת כוחות, פיזית ונפשית. כל כך הרבה שנים היינו יחד. תמיד רצינו רק את הטוב ביותר זה לזה, ולכן ידעתי שהיא הייתה מסכימה עם החלטתי. היא בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה שאסבול בגללה. חוסר היכולת שלי להמשיך במצב הזה והמחשבה שזה למעשה גם מה שרחלי הייתה מעדיפה, חיזקו את החלטתי לעשות את הצעד הזה שאין ממנו חזרה.

עדיין על הספסל, מהורהר וקרוב לדמעות, אני רואה לנגד עיניי נערה צעירה שהכרתי לפני 57 שנים, יפה, חכמה, ישרה וכנה, עם חיוך מקסים שמשך את עיניי, ולאחר תקופה די קצרה גם שבה את ליבי. אני נזכר בחוש ההומור שלה, בחוכמתה ובמסירותה האין־סופית למשפחה שבנינו יחד. אני חושב על כך שבעצם מעולם לא נפרדנו, למעט שירות המילואים שלי וכמה נסיעות לחו״ל במסגרת עבודתי. אני גם נזכר בטיולים שלנו יחד בחו״ל, ובמיוחד במסע השורשים המטלטל בעקבות הוריה והוריי לפולין, לבלארוס ולאוקראינה. אולם עכשיו אני מכין את עצמי לקראת המסע האחרון שלנו, שסופו חיץ ביני בביתי לבינה בבית אבות. כל אחד מאיתנו יפנה לכיוון אחר. למסע הזה נצא ביוזמתי בלבד, בלי לשתף אותה, בלי להתייעץ איתה ובלי לשאול לדעתה, בניגוד גמור למה שהייתי רגיל לעשות פעמים רבות בעבר. ברור לי שזה יהיה האירוע הקשה בחיי ובחייה, אולם גם אין לי ספק שהמעבר לבית האבות אמור להיטיב עימה, לשפר את איכות חייה ולשדרג את רמת הטיפול הרפואי בה. עם זאת, ניצב בפניי סימן שאלה גדול על הצפוי לי בשנים הבאות. אומנם אהיה חופשי שוב, אבל מאושר? איך אחיה ואתפקד ללא רחלי לצידי, בטוב וברע? ומעבר לכל זה, מה אם לא יזכרו לתת לה את השוקו החם שהיא אוהבת לשתות לאחר השנ״ץ? או לא יקפידו להלביש אותה במשהו חם בזמן שהמזגן מקרר, והרי היא כל כך רגישה לקור?

חתול רחוב עובר לידי ונראה תשוש כמוני. אני מניח שהוא לא נזרק מהבית שאין לו, אבל אני בטוח שהוא מחפש דרך למלא את הבטן, אולי כמו שאני יודע שאצטרך למצוא דרך למלא מחדש את חיי, בעוד החיים המלאים שחייתי בעבר ניגרים לי מבין האצבעות. על הספסל ממול דר רחוב מסתובב מצד לצד, מתקשה כנראה להירדם. מן הסתם, גם הוא מחפש דרך למלא את הבטן ואולי גם את הלב.

ידוע שהלילה הוא זמן למחשבות ולהתלבטויות, אולם עבורי הלילה הזה שם קץ להיסוסים שליוו אותי בחודשים האחרונים. השאלה ״להוציא או לא להוציא״ הייתה עבורי בדיוק כמו השאלה ״להיות או לא להיות״. הלילה החלטתי להוציא את אשתי מהבית. החלטתי להיות. בשביל רחלי. בשביל עצמי.

אני חוזר הביתה. רחלי ישנה. אני נכנס אט־אט למיטה כדי לא להעירה ונרדם לאחר זמן רב.

היה נדמה לי שהתעוררתי עשר דקות אחרי שנרדמתי. אחר הצוהריים הגיעה גאולה, המטפלת ששכרתי כמה שבועות קודם לכן. היא החליפה אותי כדי שאוכל לצאת לשעה־שעתיים להתאוורר קצת. בעודי יושב בבית הקפה ליד הבית ושותה קפה כדי להירגע, צצו בי שוב אותן מחשבות שמנעו ממני להוציא את רחלי מהבית כבר לפני חודשים ושבועות. איך לאחר 54 שנות נישואים אלך לישון ואתעורר בבוקר במיטה ריקה? איך זה יהיה לבקר את הנכדים לבד, ומה אשיב להם כשישאלו איפה סבתא? הפער בין המחשבה על פירוק החבילה והשארתה של רחלי לבד במוסד טיפולי לבין הוצאתה אל הפועל היה מבחינתי אין־סופי כמעט. כל השיקולים שהיו לנגד עיניי הצדיקו ללא ספק את המהלך, וזה בדיוק מה שחשתי אמש על הספסל, אבל ביצוע הצעד הזה הלכה למעשה עדיין נראה לי קשה עד בלתי אפשרי.

אולם זיכרון הלילות הלבנים בתקופה האחרונה, ובמיוחד הלילה האחרון, עשו את שלהם. התגברתי על החששות וההיסוסים וקיבלתי את ההחלטה הסופית שממנה לא אחזור.

זו הייתה ללא ספק ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי בחיי.

פרק שני

לקחתי אוויר. עכשיו, כשישבתי בבית הקפה, הרגשתי שלם לחלוטין עם החלטתי. אבן גדולה נגולה מעל ליבי. ידעתי שכעת, כשאני מרגיש שזה המעשה הנכון, אבצע אותו במלואו.

אותה אבן שרבצה על ליבי כאילו נעשתה קלה יותר ופינתה מקום לתחושות נוספות, ובראש ובראשונה לאלה הפשוטות והנחוצות ביותר. איך אוכל להיות בטוח שהמקום שאבחר עבור רחלי, שבו תעביר את שארית חייה, יהיה המתאים ביותר? מה תהיה תגובתה עם כניסתה למוסד שאבחר? איך היא תעבור שם את הלילה הראשון לבדה, במקום זר ובמיטה לא מוכרת? מובן שלא היו לי תשובות לתהיות אלה. אמרתי לעצמי שאתמודד איתן ברגע האמת.

לקחתי עוד כמה נשימות, וכמעט הצלחתי לטעום את האוויר שמילא את ריאותיי. פתאום שמתי לב שאני רעב. זמן רב חלף מאז חשתי רעב אמיתי, ולכן לא הסתפקתי בקפה, והזמנתי גם סלט גדול ולחם טרי. בעודי סועד בתיאבון, שכבר שכחתי מקיומו, דמותה של רחלי הצעירה והיפה עלתה שוב מולי, והזיכרונות הציפו אותי. הניגוד החריף בין ההחלטה שאליה הגעתי רק בלילה האחרון לבין מסכת חיינו המשותפים והארוכים, רק הגביר את הגעגוע למי שרחלי הייתה ולכל מה שהיה בינינו, והדמעות זלגו שוב.

זיכרון ההיכרות עם רחלי הוא מהמשמעותיים והמתוקים בחיי. אני זוכר היטב את היום הזה, מספר ימים לאחר שחרורי מהצבא. ישבתי בביתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, התרגשתי מעצם היציאה לחיים האזרחיים, אולם מצד שני, חשתי מועקה. אבא שלי לא חש בטוב לאחרונה. עברו ארבע שנים מאז התקף הלב האחרון שעבר, והוא שוב הרגיש עייפות גדולה מהרגיל. כמו כן המתח הביטחוני בגבולות התגבר, והמדינה הייתה בהיסטריה. נוסף על כל זה התלבטתי מה הלאה. ישבתי בסלון ביתי בתל אביב, אימי הייתה במטבח, ואבי היה אמור לחזור מהעבודה עוד מעט. כל אותן שאלות בנוגע לעתיד שלי, שעליהן לא נתתי את דעתי בזמן שירותי הצבאי, עלו בי פתאום ביתר שאת: במה אמלא את חיי? מה אעשה עכשיו, כשאינני כבול עוד למסגרת הצבאית הנוקשה? לאיזו דרך אפנה מבין הדרכים שעמדו פתוחות לפניי, כשאין לי שום מושג לאן תוביל אותי כל אחת מהן? הישיבה לבד בבית ואותן שאלות שחזרו ועלו בראשי ללא הרף — העיקו עליי. הרגשתי שאני צריך לדבר עם מישהו, ואילן היה הכתובת, כמו תמיד.

״אילן, יש לך קצת זמן לחבר טוב?״ שאלתי אותו בטלפון.

״אתה יודע שהשאלה מיותרת, עמי. בוא, אתה עוד לא כאן?״ ענה לי ישר ולעניין. גרנו קרוב אחד לרעהו וקבענו שאגיע אליו בעוד כמה דקות. אילן היה בחור נאה, פחות או יותר בגובהי, עם שיער כהה וסדור כהלכה, כנהוג אצל הצעירים באותם ימים. הוא קיבל את פניי בחיוך גדול. אמא שלו, מרים, הגישה לי כרגיל פרוסה של עוגת פרג שאהבתי וכוס קפה, והתיישבנו בסלון ביתם.

״מה אתה חושב לעשות אחרי הצבא, עמי?״ אמא של אילן תמיד התעניינה במעשיי ובתוכניותיי, ותמיד עשתה זאת בחן. לכן אף פעם לא ראיתי בהתעניינות שלה משום נדנוד או טרדה, אלא הבעת עניין אמיתי בי. היא תמיד קיבלה אותי בסבר פנים יפות ובשמחה גלויה ואמיתית.

״אני מניח שאלך ללמוד, אבל עוד אין לי כיוון ברור״, עניתי בנימוס.

התבוננתי סביבי וחשבתי שזו למעשה הפעם הראשונה שאני ממש מסתכל בתמונות שעל קירות הסלון בביתו של אילן. הכרתי את אילן כבר 13 שנים, הוא היה החבר הטוב ביותר שלי. הייתי אצלו עשרות פעמים, אך מעולם לא שמתי לב לתמונות בביתו. כ־20 תמונות היו תלויות זו לצד זו, אולם במרחקים לא קבועים זו מזו, מה שנתן תחושה של גלריה עמוסה ולא מסודרת במיוחד, אבל אולי זה מה שהיה מיוחד במראה הסלון. איני יודע מדוע דווקא הפעם משכו התמונות את תשומת ליבי, אבל זכורים לי במיוחד ציור עדין בצבעי מים של זוג צעיר מתהלך בשדרה רחבת ידיים ומוצלת בעצים גדולים, וכן תמונה ריאליסטית קטנטנה של אישה היושבת בכיסא ומביטה נוגות מבעד לחלונה בשעת דמדומים מאוחרת, וחתול קטן מתכרבל בחיקה. עד היום תמונות אלו חרוטות בזיכרוני.

״התמונות מקוריות?״ שאלתי את אילן, ואז מרים התערבה: ״כמה מהן מקוריות. אנחנו אוהבים לבקר בתערוכות, ומדי פעם מאיר קונה שם תמונות, במיוחד של ציירים צעירים בתחילת דרכם״. חשבתי על כך שאביו של אילן, מאיר, שהיה איש עסקים מצליח, בעיקר בענף המסעדנות, שילב בהצלחה בין אומנות לבישול, עיסוק שגם הוא כשלעצמו דורש מידה רבה של יצירתיות ודמיון. השילוב הזה מצא חן בעיניי. הוא היה שתקן מטבעו ונהג להשאיר לאשתו את מלאכת התשובות וההסברים, אך היה איש מעשה וסקרן. אני זוכר היטב שכבר אז חשתי הזדהות עם נטייתו להתעניין, ויותר מכך לעסוק, בתחומים מגוונים, מה שהתבטא גם אצלי במהלך שנות התבגרותי והתפתחותי המקצועית, שכן גם לי הייתה ונותרה עד עצם היום הזה נטייה לא להתמקד בנושא יחיד ומסוים, אלא להיחשף לתחומים מגוונים ושונים זה מזה. ההתעניינות במספר תחומים במהלך חיי העשירה אותי ואף פתחה בפניי אפשרויות מעניינות. כך זכור לי שכתלמיד תיכון אהבתי שני מקצועות שונים זה מזה, תנ״ך וכימיה, לכן התלבטתי בין המגמה הספרותית למגמה הביולוגית־כימית, ולבסוף בחרתי באחרונה. כשבגרתי, עסקתי בניהול חברות, ולאחר מכן נכנסתי למסלול האקדמי ויצרתי קורס ייחודי ״ניהול אינטגרטיבי״, ששילב בין תחומי ניהול שונים ומגוונים — שיווק, פיננסים ומשאבי אנוש, ואף לימדתי קורס ״אסטרטגיה עסקית״ שעוסק בכל הנושאים הללו ובהיזון ההדדי ביניהם.

לאחר שמיציתי את התעניינותי בתמונות, עברה תשומת ליבי לארון הספרים הגדול והעמוס, שכיסה כמעט את כל הקיר שמולי. קמתי ממקומי כדי להתבונן בהם יותר מקרוב. גם ארון הספרים בביתי היה עמוס לעייפה. הספרים היו חלק בלתי נפרד מעיצוב הסלון, סגנון מקובל מאוד באותם הימים. כחובב קריאה מושבע ובהיותו מנהל בית ספר, רכש אבי ספרים העוסקים בעיקר בפסיכולוגיה ובחינוך. אולם כאן, בסלון של משפחת נהוראי, שמתי לב שספרים רבים היו של סופרים ומשוררים ישראלים — נחום גוטמן, ביאליק, אלכסנדר פן, טשרניחובסקי, ש״י עגנון ועוד.

״מי קנה את כל הספרים האלו?״ שאלתי את אילן.

״אחי גיורא, הוא מאוד אוהב לקרוא פרוזה ושירה של סופרים ומשוררים ישראלים, הוא זוכר קטעים שלמים מתוכם״, אמר בגאווה. השילוב של קירות עמוסים בתמונות וארון מלא בספרים, הבנוי מעץ טיק בצבע חום כהה, שיווה אומנם מראה של רצינות וכבדות ראש, אך עם זאת אווירה נעימה ורגועה.

״סיפרתי לך שאבי נהג לשיר לפני שנים במקהלת בית הכנסת 'בית אל' ברחוב פרישמן?״ אמרתי.

״מה, באמת? הוא הרי לא דתי״, תמה אילן.

״נכון. הוא אומנם גדל בבית דתי, אבל הוא עצמו תמיד היה חילוני. עם זאת, המסורת והתפילות נותרו קרובות לליבו. אבא שלו, סבי, היה חזן״.

״כן, אמא שלך סיפרה לי על כך פעם״, התערבה אימו בשיחה. השיחות הללו על תמונות, על ספרים ועל אבא שלי העידו על כך ששנינו התבגרנו. רק שנים ספורות קודם לכן בילינו הרבה, גם לבדנו וגם יחד, עם חבורת בנים ובנות מבית הספר ומהסביבה, במסיבות סלוניות, כל פעם בסלון ביתו של מישהו אחר מהחבורה, רקדנו גם במועדונים שהיו מפוזרים בתל אביב והיו מקובלים לבילוי אצל צעירים. האזנו לתקליטים של אלביס, קליף ריצ'רד, פול אנקה ושאר הזמרים של שנות ה־60, שרצנו בים ושיחקנו מטקות וכדורגל, אהבנו מאוד שחמט, ״מדדנו״ את המדרכות בתל אביב, ניסינו להתחיל עם בנות, ופעם אף רכבנו באופניים עד אשקלון, זה היה ביום כיפור אם אני לא טועה, כדי לפגוש שתי בנות שהכרנו בתל אביב. הכבישים באותה תקופה היו הרבה יותר בטוחים מהכבישים היום.

ארוחת הערב שאמא של אילן הכינה לנו הייתה טעימה ומשביעה, כרגיל. בכלל, הערב הזה אצל אילן היה נחמד, וגם הצליח להשכיח ממני את הטרדות שהעסיקו אותי טרם הגעתי אליו. לא תיארתי לעצמי שבעוד כמה ימים יהיה עוד מישהו שיתעניין בארון הספרים של משפחת נהוראי.

נעשה מאוחר, והתכוננתי להיפרד לשלום כשאימו של אילן פנתה אליי בשאלה לא צפויה.

״עמי, היית רוצה להכיר בחורה נחמדה?״ הייתי מופתע, אימו של אילן מעולם לא דיברה איתי על דברים כאלו. בדרך כלל שאלה אותי איך הולך לי בלימודים, מה שלום הוריי, מה קורה בצבא ועוד שאלות כלליות מהסוג הזה.

״מי זאת?״ שאלתי אותה.

״אני לא מכירה אותה. היא קרובת משפחה של חברים טובים שלנו. הם גרים ברמת גן ויגיעו אלינו בשישי הקרוב. אנחנו משחקים איתם רמי כבר שנים. אם תרצה להכיר אותה, הם יביאו אותה איתם״.

״כבר דיברת איתם?״ תמהתי.

״אני מקווה שאינך כועס עליי״, השיבה בחצי חיוך. ״הרי אנחנו מכירים לא מהיום, ולכן הרשיתי לעצמי לשאול אותם בלי לשתף אותך. מהיכרותי איתך הערכתי שלא תסרב לי. אין לי כל מידע עליה או איך היא נראית. תצטרך לברר הכול בעצמך״.

״או־קיי״, עניתי. מה כבר יש לי להפסיד? חשבתי לעצמי.

״אני כל כך שמחה שאתה מסכים! אודיע להם. הם יבואו ביום שישי בשמונה״.

״יום שישי הקרוב?״ נבהלתי, ״אני לא יודע אם יש לי מה ללבוש. מאז שהשתחררתי, לא קניתי לעצמי שום דבר חדש. גם לא הסתפרתי כבר מזמן״.

״אתה רוצה שאדחה לפעם אחרת?״

״לא, לא, יש לי עוד שלושה ימים. ממילא אין לי הרבה מה לעשות בימים אלה חוץ מלשמוע ברדיו על המלחמה המתקרבת״.

יצאתי מביתו של אילן, חושב שוב על המלחמה המאיימת עלינו, שוודאי תחייב אותי לחזור ליחידה. אולם למרות זאת תכננתי מסע קניות וקבעתי תור למספרה. הייתי אחוז תזזית והודיתי על כך למרים, שהוציאה אותי מתחושת הפסיביות שהשתלטה עליי לאחרונה. על זו שאני אמור להכיר בעוד שלושה ימים לא חשבתי כלל.

האמת היא שאני מופתע מכך שאני זוכר בפירוט כזה את השיחות שניהלתי באותו יום עם אילן ועם אמא שלו. אני בהחלט לא זוכר בצורה כזאת הרבה שיחות שניהלתי עם אנשים אחרים במצבים אחרים, אבל אולי הלב שתמיד זוכר ויודע, ניחש כבר אז מה יזמן לו העתיד, ואולי יעזור לי גם היום לנחש מה צפוי לי בשנים הבאות.

לשמע צחוק רם שבקע מהשולחן הסמוך, התעוררתי משטף הזיכרונות הזה, וגיליתי שהמלצרית, שאפילו לא שמתי לב לנוכחותה, כבר סיימה לפנות את השולחן. חשתי כעת שבע ומרוצה, שילוב שהיה מאוד נדיר אצלי בזמן האחרון. כשיצאתי לכיוון ביתי, צצה לפתע מולי אישה בערך בת גילה של רחלי שנראתה לי מוכרת.

״עמי, מה שלומך?״ קראה אליי בשמחה וחיבקה אותי בחוזקה. התבוננתי בה היטב ונזכרתי.

״ליאורה, איפה התחבאת כל השנים האחרונות?״

״לא הייתי בארץ אחת־עשרה שנה. בעלי עשה רילוקיישן ונסענו לארצות הברית. מה שלומך? מה שלום רחלי? אתם עדיין גרים באותה דירה?״

״אני בסדר, רחלי לא כל כך״, עצרתי את שטף שאלותיה.

״רחלי לא בסדר? למה כוונתך, עמי?״ שאלה בדאגה.

״יש לך זמן לקפה?״

״בהחלט״.

התיישבנו ליד אותו שולחן שבו ישבתי לפני כמה דקות. הזמנתי לשנינו קפה ופתחתי. ״רחלי לקתה לפני כמה שנים בדמנציה״.

״מה? רחלי?״ שמתי לב שהיא נוטה לשאול כמה שאלות בזו אחר זו. סיפרתי לה ארוכות על התפרצות המחלה, על השנים האחרונות שהפכו את חיינו על פיהם, ועל החלטתי להעבירה לבית אבות כבר בימים הקרובים. תוך שאני מדבר, ראיתי שעיניה של ליאורה מתמלאות דמעות. השתיים התגוררו ברמת גן בשכנות והכירו עוד מכיתה א'. ליאורה הייתה מחברותיה הקרובות ביותר של רחלי, והן למדו יחד באותה הכיתה במשך כל היסודי והתיכון. לאחר שסיימתי לעדכן אותה, השתרר שקט למשך כמה דקות. היא נראתה בהלם מוחלט, ולא הפסיקה לבכות. לאחר שהתאוששה מעט, אמרה שהיא רוצה לראות אותה, אבל תמתין עד שאודיע לה לאן העברתי אותה.

״או־קיי״, השבתי.

״אתה יודע״, ספק אמרה ספק שאלה, ״אני נזכרת שפעם באתי ללמוד איתה לקראת הבחינה בספרות. זה היה ממש כמה ימים לפני הבחינה. רחלי התגוררה אז אצל הדודים שלה, ושם למדה לבגרויות. היא אמרה לי שהייתה זקוקה ליתר שקט כדי להיות מרוכזת בתקופת הבחינות, ולכן העדיפה להתגורר אצלם ולא בביתה, עם הוריה ועם אחיה ואחותה הצעירים. זה היה עוד לפני שהכרתם״.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*