תרפיסט בכיס

פתח דבר

אני יושבת על ספה בחדר מואר בחמימות, מביטה בפנים הנבונות הנמצאות מולי, שקבוע בהן זוג עיניים חקרניות. הכול עומד להשתנות. אני מתנועעת בכיסאי, עצבנית כמו לפני דייט ראשון — רק שזה לא מסוג הדייטים שאת מסמסת עליהם בגנבה לחברות שלך ברגע שהצד השני הולך לשירותים. למעשה, איש לא יודע שאני נמצאת בחדר הזה. אני חשה בושה מסוימת לגבי זה, כאילו אם אספר על כך לאנשים הם עלולים לחשוב שאני משוגעת או מקולקלת ולכן הגעתי לכאן.

אני כאן, לא משום שעברתי התמוטטות נפשית. למעשה, אני בטוחה למדי שהבריאות הנפשית שלי במצב טוב. למען האמת, אני לא לגמרי בטוחה למה אני כאן. כל מה שאני יודעת זה שאני סובלת ואין לי מושג מה עוד אני יכולה לעשות. אני לא מצליחה להפסיק לאכול. לא משנה איזו דיאטה אני מנסה, איזה סוג התעמלות חדש אני מתחילה או איזו קבוצת מזון אני מסירה מהתפריט שלי, אני זוללת וזוללת מדי יום ביומו, עד שהבטן שלי כואבת. אני אוכלת בלהיטות רבה עד שאני מרגישה בחילה, ואז שוקעת בספה במצב דומה לקומה, כשאני בקושי נוכחת. אני מרגישה מכוערת ואיטית וכבדה ואומללה. למען האמת, אני לא חושבת שהטיפול יעזור לי בכלל. אני פשוט נואשת.

ניסיתי הכול. עברתי על כל גוגל, הורדתי אפליקציית מיינדפולנס, התחלתי לתרגל יוגה, חשבתי חיובי, כתבתי יומן הכרת תודה, עבדתי קשה יותר כדי להסיח את דעתי, דיברתי אך ורק על הנושא של אוכל ואכילה, הפסקתי לחלוטין לדבר על הנושא של אוכל ואכילה, הפסקתי לאכול סוכר, כתבתי לעצמי פתקי אזהרה, הוצאתי מהבית את כל השוקולד, ויתרתי על ארוחות בחוץ עם חברים, ספרתי עד עשר, ספרתי עד מאה, אכלתי שלוש ארוחות ביום, חמש ארוחות, שום ארוחות. לפעמים הדברים האלה עזרו קצת, אבל הבעיה תמיד חזרה.

אין לי מושג למה אני נאבקת בזה כל כך, אני רק יודעת שאני לא מסוגלת להפסיק.

אני מרימה מבט אל האישה שהקשיבה לחפירה שלי על עצמי במשך השעה האחרונה, ואני שואלת אותה, "אז מה לעזאזל לא בסדר איתי?"

"נשמע שאת מאוד סובלת," היא אומרת. "בואי ננסה לפענח את זה ביחד."

אנחנו מסכמות להיפגש פעם בשבוע ואני עוזבת בתחושת פקפוק, מטילה ספק בכך שזה יעזור, אבל בפעם הראשונה זה זמן רב אני חשה ניצוץ זעיר של תקווה שאולי בכל זאת משהו ישתפר.

נריץ קדימה כמה חודשים. הגעתי למצב בו אני צריכה להתאמץ כדי להצליח לדבר. העיניים שלי מוצפות. הגוף שלי צורח עליי לא לתת לה לראות אותי בוכה, אבל אני נושמת דרך הכאב ומאפשרת לדמעה אחת לזלוג. אני מרימה מבט לוודא שהיא לא כועסת עליי; היא מהנהנת בעידוד. אני מדברת על משהו מהעבר שלי, שמעולם לא סיפרתי עליו לאיש. הייתי בת שבע וצעקו עליי מסיבה שלא לגמרי הבנתי. הלכתי אחר כך ישר לארון המטבח, כדי לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה למדתי להשתמש באוכל על מנת לנחם את עצמי.

אנחנו מדברות במשך חודשים רבים על כל דבר בעולם, מלבד על אוכל. מתברר שהסיבות שהובילו אותי להתחיל בטיפול, בכלל לא קשורות לדברים שבסופו של דבר אני מדברת עליהם. אני מדברת על ההורים שלי, על אחותי, על בני זוג, על הילדוֹת המרושעות בבית הספר. אני מדברת על התשוקות שלי, על הדברים שמפחידים אותי, על איך שאני מרגישה לגבי עצמי. ובכל זאת, איכשהו, מבלי שאנחנו מדברות לעומק על עניין האוכל, הבעיה משתנה. זה לא רק דיבור; אני גם בוכה, כועסת, מקנאה, מרגישה אשמה, מושפלת, בודדה ועצובה באופן עמוק ביותר. לפני זה נהגתי לומר שאני בסדר — חשבתי שאני אדם שמח בדרך כלל. עכשיו אני מבינה שאני מלאת רגשות שונים.

אחרי המפגש אני יוצאת לדרכי וחשה שהדחף המוּכר לאכול מציף אותי. אני פותחת את ארון המטבח ולוקחת את עוגיות השוקולד שאני רגילה לטרוף, ואז עוצרת את עצמי. "נסי להבחין במה שקורה לך בגוף," אני שומעת את הפסיכולוגית שלי אומרת. יש צביטת עצבות. אני שוהה איתה רגע והעיניים שלי מוצפות. אני ממצמצת דמעה, ואז עוד אחת.

הגוף שלי לוקח אותי למיטה ועכשיו אני כבר מתייפחת. זה מרגיש טוב, כמו שחרור, כמו קתרזיס. אחרי כמה דקות הדמעות שלי מתייבשות ואני מרגישה פגיעה, אבל גם חשה קצת יותר טוב. לא אכלתי. העוגיות נשארו בארון המטבח, בשלמותן. חיוך נפרש על הפנים שלי. הכול בסדר איתי. אני פשוט מאוד עצובה, וכועסת, והאכילה עזרה לדחוק את כל הכאב הזה למטה. אני שוכבת במיטה ונמלאת תחושת אופוריה. חשבתי שמה שלא בסדר איתי זאת האכילה, אבל אני מבינה עכשיו שהאכילה הייתה רק ניסיון לשפר את הרגשתי. הדבר היחיד שלא היה בסדר איתי זה שלא ידעתי עדיין מה מתרחש אצלי רגשית מתחת לפני השטח.

בה בעת הבנתי שלרובנו אין מושג מדוע אנחנו סובלים. הבעיות הפסיכולוגיות שלנו, ברובן, נובעות מתוך ניסיון להתמודד עם כאב. הבעיות יוצרות קושי מסוג חדש בחיינו, אבל ככל הנראה השורש הראשוני שלהן לחלוטין לא קשור אליהן.

זה לא היה הסוף של הפרעת האכילה הכפייתית, אבל זאת הייתה תחילת הסוף. לאחר כמה שנים של עבודה קשה אני יכולה לומר בגאווה שהבעיה הזאת מרימה כעת את ראשה המכוער רק לעיתים רחוקות ביותר. כאשר זה קורה כיום, אני רואה בזה סימן לעניין עמוק יותר. ברגעים כאלו אני מרשה לעצמי להביט בחמלה אל מתחת לפני השטח, כפי שהפסיכולוגית שלי הדגימה לי, עד שהבעיה מתפוגגת שוב.

תובנה פורצת דרך זו עוררה בי מוטיבציה ללמוד להיות פסיכולוגית־תרפיסטית בעצמי. כל הנשים במשפחתי הן תרפיסטיות. כל אחת ואחת מהן. אמא שלי תרפיסטית, אחותי תרפיסטית, כל ארבע דודותיי הן תרפיסטיות. סבתא שלי הייתה אחת הנשים הראשונות שלמדו פסיכולוגיה באוניברסיטה באנגליה. אפשר לומר שגדלתי בכת טיפולית.

כך שאין פלא שבסופו של דבר השלמתי דוקטורט בפסיכולוגיה והמשכתי בהתמחות פסיכותרפיסטית. זה בדם שלי, הלכה למעשה.

אמנם לפעמים זה מעצבן ביותר וגורם למפגשים המשפחתיים שלנו להיות כבדים למדי, אבל זה גם יצר אצלי אהבה והערכה למצב האנושי, ובסיס מוצק של הבנה בבריאות נפשית ובאופן שבו טיפול עובד. בכל זאת, רק לאחר שעברתי בעצמי טיפול והפכתי בעצמי למטפלת, הבנתי את הנקודה היסודית הזאת: לרובנו אין שמץ מושג מהי הבעיה האמיתית.

בתרבות המערבית המודרנית אנחנו נוטים להאמין שהחשיבה המודעת שלנו שולטת בעניינים. אבל במציאות, דווקא הלא־מודע שלנו הוא זה שמנהל את ההצגה. הוא קובע כיצד אנחנו מגיבים לדברים, מדוע אנחנו חרדים, מדוע אנחנו סובלים מדחיינות, מדוע אנחנו מעדיפות גברים שמתנהגים אלינו רע, מדוע נשים יוזמות מלחיצות גברים, מדוע אנחנו נחושות להצליח בעבודה, מדוע אנחנו לא נרדמים, מדוע אנחנו חברות תומכות, מדוע אנחנו דוחפים לעצמנו אוכל גם כשאנחנו מלאים, מדוע אנחנו חושבות שכולם שונאים אותנו; מדוע אנחנו מרגישים, חושבים, עושים — כל דבר שהוא.

זיגמונד פרויד תיאר את התודעה כקרחון — התודעה המודעת היא עשרת האחוזים הגלויים לעין, אבל מתחתיהם ישנם תשעים אחוזים נוספים של הקרחון, שהם הלא־מודע שלנו. וכן, נכון, פרויד היה מעט בעייתי, אובססיבי לסקס, והיה לו הרגל לצאת עם המטופלים שלו לחופשות (מוזר, נכון?), אבל כמה מהרעיונות שלו היו מבריקים והם עדיין נכונים כיום.

רבים מאיתנו מסתובבים בעולם כשבאמתחתנו כל מיני בעיות ועניינים הרי גורל שנראה שאנחנו לא מסוגלים לפתור, משום שאין לנו מושג מאיפה הם מגיעים. במרפאה שלי אני פוגשת אנשים רבים שמתקשים להתמודד. הם יודעים שהמצב אינו כפי שהיו רוצים שיהיה, הם יודעים שהם נאבקים בבעיות מסוימות והם יודעים שהם רוצים שינוי. מה שהם לא יודעים זה מדוע המצב הינו כפי שהינו, או מה אפשר לעשות לגבי זה.

מה שאני אומרת למטופלים שלי, מה שחשוב שגם אתם תבינו, זה שאי אפשר להשתנות אלא אם כן מגיעים לשורשי הבעיות. הדברים שאנו חושבים שהם הבעיות הם לעיתים קרובות לא הבעיות עצמן. במקרה שלי, אכילה הייתה מנגנון התמודדות שפיתחתי כדי לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר. האכילה טשטשה אותי ומנעה ממני להתמודד עם רגשות עמוקים יותר, שאפילו לא הייתי מודעת אליהם. האוכל, באופן נוגד אינטואיציה, היה הפתרון. אצל אנשים אחרים הפתרונות אולי שונים — מערכות יחסים, סמים או חומרים אחרים, עבודה, ביקורת עצמית, חרדה, דיכאון.

הבעיות שלכם הן סימני דרך שמרמזים על כך שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח. הן קצה הקרחון.

הכלים שאנשים לומדים בטיפול, ושאתם תלמדו בספר הזה, עוזרים לנו להביט פנימה ולבדוק מה מתרחש מתחת לפני השטח. אין דבר שמעניק לי הנאה רבה יותר מאשר לראות את אחד המטופלים שלי ברגע של תובנה, שבו הוא או היא מבינים משהו שעד כה לא היה ברור (הארת־טיפול, כך אני קוראת לזה). לפעמים רגעי ה־אה־הא האלו נחווים כהקלה, לעיתים קרובות הם כואבים, אבל הם תמיד הכרחיים על מנת ששינוי עמוק יתרחש.

כיוון שרציתי נואשות להנגיש את התובנות משנות החיים שאנשים לומדים בטיפול גם למי שאינם בחדר הטיפולים, לקחתי על עצמי לזקק ולתמצת עקרונות פסיכולוגיים מורכבים לכדי פוסטים פשוטים, הניתנים לעיכול מהיר, ולפרסם אותם במדיה החברתית. תוך חודשים ספורים הפכה קבוצת העוקבים הקטנה שלי למאות אלפי אנשים.

לא האמנתי עד כמה הפוסטים שלי מדברים לאנשים.

זה הראה לי שאנשים רעבים לעומק ולהבנה אמיתית של עצמם. ישנה תנועה גדלה והולכת, בעיקר בקרב צעירים, של העמקה משמעותית יותר בטיפול בבריאות הנפשית, וישנה מהפכה שקטה שמובילה אותנו לחתור למודעות עצמית אמיתית. אנשים כמהים לתשובות.

ספר זה יספק את העומק שאנחנו משתוקקים לו על ידי מתן תשובות לשאלות הנפוצות ביותר, בעזרת תמצות עקרונות הפסיכולוגיה לגבי מערכות היחסים שלנו.

אנשים מגיעים לטיפול מסיבות שונות, אבל הדבר המשותף לכולם הוא שהם רוצים לחולל שינוי כלשהו בחייהם. ישנן כנראה מאות בעיות שונות שאנשים מעוניינים לפתור, אבל הבסיס המשותף הוא שכולם מרגישים תקועים ורוצים שחייהם ישתפרו.

אחת הסיבות לכך שאנחנו נשארים תקועים לאורך זמן היא שאנחנו שואלים את עצמנו את השאלות הלא נכונות — שאלות שמונעות מאיתנו להתקדם. אחד הדברים הראשונים שמלמדים בבית הספר לפסיכותרפיה, זה שאין לנו תרופת פלא או תשובה פשוטה אחת שיכולה פשוט לפתור למישהו את כל הבעיות. האמינו לי, לו היה לי שרביט קסמים, הייתי משתמשת בו. מה שאני יכולה לעשות זה לעזור לאנשים לשאול שאלות שונות, שתובלנה אותם אל מתחת לקצה הקרחון. אלו הן השאלות שאני מתכוונת לשאול אתכם בספר הזה.

לא מדובר בתחליף לטיפול אלא בארגז כלים שיאפשר לכם לצבור ידע אישי, כדי שתוכלו לחקור את עצמכם וללמוד על עצמכם. כאשר תבינו את התגובות ואת ההתנהגויות שלכם, תעניקו לעצמכם אפשרות בחירה ושליטה על החלטותיכם.

זהו הספר שהייתי רוצה שכולם יקראו לפני תחילת טיפול, לפני תחילת מסע החלמה. זהו הספר שהייתי רוצה לקרוא בעצמי לפני שהתחלתי. כל פרק יתייחס לשאלות הנפוצות ביותר שאני נשאלת על ידי המטופלים שלי ועל ידי אנשים שפונים אליי באינטרנט. כל פרק יהיה גדוש בהצעות, טיפים, סיפורים, תרגילים ולקחים, ויסופר בקטעים קצרים, קלים לעיכול, שיעזרו להסביר תיאוריות מורכבות ובלתי נגישות העוסקות במערכות יחסים, בהגברת המודעות העצמית, ומלמדות איך להרגיש טוב יותר ואיך לשפר את החיים.

טיפול יכול להוביל לשינוי אדיר, אבל בסופו של דבר אנחנו אדוני התודעה שלנו עצמנו. ככל שנחזק את עצמנו בלימוד ובהרחבת הידע שלנו, כך נוכל להצליח יותר בהחלמה.

התהליך שפיתחתי להבנת הרגשות ולהתגברות על הסבל בנוי מחמישה צעדי מפתח:

1. היו סקרנים: זהו את הבעיה, הבינו שהיא מרמזת על עניין עמוק יותר שנמצא מתחתיה, והתחילו לחשוב מה הוא יכול להיות. מתי הקושי התחיל להתפתח? איזה תפקיד יכול להיות לו? חשבו איך הוא מתבטא במערכות היחסים שלכם ובכל הדפוסים שאולי הבחנתם בהם, שצצים שוב ושוב.

2. הבינו: בחנו את ניסיון העבר שלכם, החוויות שהיו לכם, והעמיקו את המוּדעות שלכם לגבי שורש הבעיה והסיבה לקיומה.

3. הרגישו: חוו את הרגשות שהדחקתם. כולנו מאוד מוכשרים בהימנעות מדברים שאנחנו לא מעוניינים להתמודד איתם, אפילו בלי להכיר בכך.

4. פעלו: הפכו את המודעות החדשה הזאת לפעולה, כדי שתוכלו לבחור בחירות שונות.

5. חזרו שנית: הבחינו מתי הדפוסים הללו חוזרים, חזרו שנית על כל הצעדים האלו, ואז הבחינו בדפוסים כאשר הם חוזרים שוב באופן בלתי נמנע (ושוב ושוב ושוב).

אולי זה נשמע פשוט, ובאמת זה פשוט; ובכל זאת צריך לחזור ולתרגל את הכול, משום שהכאב הלא־מודע שלנו, לא תמיד רוצה שירגישו אותו בקלות כזאת. אני לא רוצה להשלות אתכם שמדובר בתהליך מסודר בן חמישה שלבים שמגיעים בזה אחר זה. טיפול הוא לא דבר מסודר. החלמה היא לא תהליך רציף. ייתכן שתעברו מסקרנות לרגש ואז תחזרו להכחיש שבכלל יש לכם בעיה כלשהי, ומשם תעברו לפעולה, ושוב לרגש עמוק, ואז תצאו להפסקה למשך זמן מה ואז תחזרו לזה כשתרגישו חזקים יותר. אין דרך "נכונה" לבצע את התהליך; המסע שונה מאדם לאדם, אבל אלו הם חמשת ההיבטים היסודיים שסביבם אני מעגנת את התהליך באופן שהוא הכי יעיל בעיניי. אז אל תיבהלו אם החוויה שלכם היא חסרת סדר. ואם בשלב כלשהו תחשבו, אני בכלל עושה את זה נכון? — אנא דעו שאין דרך נכונה או לא נכונה — חוסר הסדר מראה שאתם אנושיים, כמו כולנו.

בכוונתי לפרט כמה עניינים עיקריים שגורמים סבל לאנשים. נתמקד גם במה שקשור לעצמי (למשל, דיכאון, חרדה, מחשבות אובססיביות, התמכרויות, ביקורת עצמית) וגם במה שקשור למערכות יחסים (למשל, השלכה, מדוע קשה ביותר להתגבר על האקס, איך להפסיק להדוף אנשים, בדידות, פרידות מחברים טובים, קיום שיחות קשות). תוך כדי כך נבחן כיצד להתחיל לפעול על פי כל הידע הזה שצברתם על עצמכם, ואתן לכם כלים מעשיים כדי שתוכלו להתחיל להבין מדוע אתם מתקשים להתמודד וכיצד תוכלו להקל את ההתמודדות.

הערה לפני שנתחיל

ישנו רק חוק זהב אחד בחדר הטיפולים שלי: המטופלים צריכים לבטא כל דבר ודבר שעולה בדעתם (ובהקשר זה — הערה חשובה: כל סיפורי המטופלים המופיעים בספר זה בדויים). אם חולפת בהם מחשבה מוזרה, מביכה או כביכול רנדומלית, אני בפירוש מעודדת אותם לחלוק אותה בקול. אותו הדבר נכון לגביכם תוך כדי קריאת הספר הזה. כל מחשבה מבישה, מטופשת, שנדמה לכם שהיא באה משום מקום, כל תחושה או זיכרון שצפים, אני רוצה שתרשו להם להתרחש, תקבלו אותם בברכה ותהיו סקרנים לגביהם. אולי אפילו תרשמו אותם.

המחשבות הרנדומליות האלו לעיתים קרובות מגיעות מתוך הלא־מודע. הן נובעות מחלק של עצמכם שסביר להניח שאינכם מודעים אליו. אם תתחילו להבחין בהן, תהפכו מודעים יותר לחלקים האלו של עצמכם, שהיו חבויים עד כה אך סביר להניח שיש להם השפעה רבה יותר על חייכם מכפי שאתם מניחים.

כמובן, אם הדברים שעולים מציפים אתכם יתר על המידה, חשוב להבחין גם בכך, להישאר סקרנים אבל גם אולי לנוח לזמן מה, אם אתם חשים צורך בכך. אם אתם מרגישים שאתם מוצפים ונהיים טעונים רגשית בקלות, ייתכן שזה סימן לכך שאתם מתקשים להתמודד עם נושא מסוים, שאולי מצריך היעזרות בתמיכה מקצועית.

כשאדם נכנס אל חדר הטיפולים שלי, אני לא מזהה תכף ומיד מה שורש הסבל שלו. הוא או היא מספרים לי שהם חשים קהות רגשית לעיתים קרובות, שהפסיקו לקיים יחסי מין עם בני הזוג שלהם, שהם סובלים מכאבי ראש רנדומליים והם משוכנעים שיש להם גידול במוח. להיות פסיכולוגית זה קצת כמו להיות בלשית. אני מחברת את פיסות המידע זו לזו ומתחילה לבנות את התיאוריות שלי, בהתבסס על מה שלמדתי. אני מנסה לשער מדוע מישהו פיתח את מנגנון ההתמודדות שהוא מספר לי עליו, אבל למען האמת אני לא יודעת מה מתרחש בתוך נפשו. מסע הפענוח משותף לשנינו.

ממש כמו שהתרפיסטית שלי לא ידעה מיד בהתחלה מדוע אני סובלת מהתקפי זלילה — היינו צריכות לגלות זאת ביחד — כך גם אני מגששת באפלה כאשר מטופל חדש מגיע. לכן אני מתחילה בשאילת שאלות על חייהם של המטופלים שלי, על ילדותם, ומנסה לברר כיצד הם נהיו מי שהם.

לאורך כל הקריאה בספר זה, אני רוצה שתהיו אתם הבלשים בחייכם שלכם. היו סקרנים. כיצד ייתכן שצמחו אמונות מסוימות שלכם ומהיכן הן נבעו? באילו דפוסים אתם מבחינים? האם נראה כי ישנו דבר מה ששב וחוזר בחלקים שונים של חייכם?

לא תוכלו לתקן אם אינכם מודעים למה שהתקלקל

אנשים שואלים אותי לעיתים קרובות, "איך מחלימים?" והתשובה שלי היא תמיד, "בעזרת מודעות עצמית." מודעות היא הצעד הראשון לקראת שינוי. לפני שאנחנו יודעים עם מה אנחנו מתמודדים, אין לנו מושג איך לעזור לעצמנו. רק לאחר שאנחנו יודעים במה מדובר ומדוע, אנחנו יכולים להתחיל לקבל אחריות, לאתגר דפוסים ישנים ולבצע שינויים מודעים. ללא מודעות עצמית, קשה לבצע שינויים.

זכרו שהתנהגויות, דפוסים והרגלים משרתים מטרה כלשהי, כך שפיתחתם אותם מסיבה כלשהי או כתוצאה מהדברים הלא־מודעים שהדחקתם, שקרו לרוב בילדותכם. כאשר אתם נתקלים בסימן דרך כזה, יש מעבר לו הזדמנות להעמקת ההבנה. עליכם לעקוב אחר סימני הדרך הללו ולנסות להבין בדיוק מה מתרחש מתחתם.

אביא דוגמאות נרחבות לגבי אנשים שמתמודדים עם כל אחד מהנושאים שאדון בהם בספר, נבדוק מהו המקור האפשרי של הקושי, ואספק גם טיפים וכלים להתמודדות. מקור הקושי יכול להיות ייחודי לכל אחד — בעוד שהבעיה אולי דומה על פני השטח, שורש הבעיה יכול להיות שונה ביותר.

אדם אחד אולי מתמודד עם חרדה חברתית מפני שאבא שלו נפטר כשהיה צעיר, ובחוסר רציונליות ילדי הוא תהה אם ייתכן שזה קרה באשמתו — אם אביו מת משום שהיה ילד רע. למישהי אחרת אולי הייתה אֵם ביקורתית שגרמה לה לחיות בחשש תמידי משיפוטיות של אחרים; אדם אחר אולי נאלץ לטפל באחיו הצעירים ממנו על אף שהיה בעצמו עדיין ילד, וכעת הוא חש שאנשים תמיד רוצים ממנו משהו.

אני לא כאן כדי לומר לכם מהן הסיבות הספציפיות שלכם לקושי שאתם מתמודדים איתו; רק אתם יכולים לדעת את זה. במקום זאת אספק לכם כלים שבעזרתם תוכלו להתחיל לפתח יותר מודעות עצמית ולבחון את הקשיים שלכם, וגם אתן לכם כמה אפשרויות להמשך העבודה. אני כאן איתכם בכל צעד בדרך. בואו נתחיל בתרגיל שיכין אתכם לקראת המסע.

— תרגיל —

דמיינו שאתם בלשים. בכל אחד מן הקטעים שאתם קוראים, שימו לב לתחושה הגופנית המתעוררת בכם. האם משהו מתרחש בגופכם? הולם לב בחזה שמצביע על חרדה או עקצוצי עצבות בעיניים? אם זה קורה, הניחו את הספר ופשוט הבחינו בהרגשה. תנו לה מקום. ראו מה קורה. וכשאתם ממשיכים לקרוא, הישארו ממוקדים בהרגשה שלכם — שם נמצאת ההחלמה.

מחשבות רנדומליות, זיכרונות, רגשות, תחושות מוזרות בגופכם — רשמו את כולם. כולם סוגי תקשורת לא־מודעת ואולי ירמזו לנו על מה שמתרחש בתוככם.

תנו לעצמכם כמה רגעים לחשוב על כל מה שכבר הבחנתם בו. האם עולות אסוציאציות נוספות? האם הן מתקשרות לאחת מהבעיות שאתם מתמודדים איתן? האם צצים הסברים חדשים או רגעי אה־הא?

אם לא עולה שום דבר, גם זה בסדר. הישארו בתודעה פתוחה ככל שאתם מתקדמים בקריאת הספר. אולי בהמשך תרצו להסתקרן ולבחון לעומק את מה שמתרחש מתחת לפני השטח של הקשיים שלכם.

כשאתם מתחילים לבלוש, חשוב שתדעו שהבנת עצמכם אינה זהה למודעות שכלית לגבי מה שלא עובד לכם. ייתכן בהחלט שאתם מבינים היטב שהסיבה לכך שאתם שונאים עימותים היא משום שאמא שלכם, למשל, הייתה שתלטנית ואגרסיבית וזה הפחיד אתכם. אמנם זוהי תובנה חשובה אבל היא לא תשנה את מה שקרה. לו היה הכול פשוט כל כך, אפשר היה לרפא את הכול בעזרת קריאת ספר אחד על התפתחות הילד, וכל טיפול היה נמשך מפגש אחד בלבד — הייתם יושבים בכורסה, הפסיכולוגית הייתה אומרת לכם שהכול באשמת אמכם (מה שאנחנו בהחלט עושות לפעמים), מסבירה שהקשיים שאתם מתמודדים איתם הם דרכי התמודדות שלמדתם בילדותכם, והייתם הולכים לדרככם נטולי בעיות, כשבקושי הוצאתם כסף מחשבון הבנק שלכם.

למרבה הצער זה לא עובד כך, משום שמה שבאמת צריך להבין הוא את הרגשות שהודחקו. במקום להסתפק בידיעה שרשעותה של אמכם גרמה לכם לפחד מקונפליקטים, תצטרכו, בהדרגה, להתחבר רגשית להרגשה הממשית שהייתה לכם אז, לכמה שזה היה מפחיד, ולאיך שהרגשתם כשניסיתם להתבטא או לעמוד על שלכם. כדי ליצור שינוי עליכם לשחרר את מה שהודחק, בכך שתחזרו להרגשה שהרגשתם כילדים צעירים.

הבנת עצמכם תלויה פחות בידיעה, ויותר בהרגשה.

אני יודעת שזה יכול להיראות מפחיד. גם אותי זה הפחיד. לצלול אל העבר ולהרשות לעצמכם לחוש עצב או לכעוס או לפחד, זה אולי הדבר האחרון שאתם רוצים לעשות. אולי זה באמת ובתמים מעורר בכם בעתה. אני זוכרת את התקופה שבה רק התחלתי בטיפול שלי, איך נרתעתי מהחלקים הקשים, איך דיברתי על דברים לחלוטין לא רלוונטיים או שיניתי את הנושא בכל פעם שהרגשתי התעוררות של רגשות או של זיכרונות מכאיבים. למען האמת, אני עדיין עושה את זה לפעמים, על אף שאני יודעת היטב שזה לא יעזור לי. הלא־מודע יעשה הכול כדי להימנע מפגיעוּת, אם הוא מרגיש מאוים במצב זה. זה נורמלי לחלוטין.

יכול להגיע רגע שבו תקראו את דבריי ותתעצבנו ממשהו או תחשבו שאני מדברת שטויות. היו סקרנים גם לגבי זה. זה דבר שקורה לעיתים קרובות בטיפול. כשהערה כלשהי פוגעת במקום רגיש, היא לרוב פוגעת במשהו שנמצא בלא־מודע, שהייתם מעדיפים להכחיש או להתעלם ממנו. אם אתם מסוגלים להבחין בכך במקום להגיב לכך, זה יכול להיות רגע של תובנה, שיעזור לכם להבין את עצמכם טוב יותר.

אל תנסו לזרז את התהליך. אם כל חייכם האמנתם שלהרגיש דברים מסוימים זה דבר לא בטוח עבורכם, ואז מגיעה איזו פסיכולוגית ושואלת אתכם שוב ושוב כיצד אתם מרגישים, אתם לא הולכים פתאום לומר, "אין בעיה, אני אפתח עכשיו את כל המקומות החשוכים ביותר בתוכי שפעם חשבתי שיגרמו להורים שלי להפסיק לאהוב אותי וכתוצאה מכך למות, בסופו של דבר." לא. אמנם אתם רוצים מאוד להרגיש טוב יותר וככל הנראה מאוד רוצים שהתרפיסטית שלכם תדע בדיוק איך אתם מרגישים, ובכל זאת הלא־מודע שלכם הולך להתנגד בתוקף למהלך הזה.

מסיבה זאת, תהליך הטיפול יכול להיות ארוך. משום שעלינו ללמד בעדינות את החלק החושש בתוכנו, שאכן בטוח להרגיש את כל הדברים הללו. ולצערה של התקופה בה אנו חיים, שדוחפת לסיפוק מהיר, לתרופת פלא, לפתרון קל — זה לוקח כמה זמן שזה לוקח.

אם כך, תוך כדי קריאה התמקדו במה שאתם מרגישים. וזכרו, אנחנו מנסים להרגיש את הרגשות שלנו, ולא לחשוב עליהם.