*
אִמָּא שֶׁלִּי קִבְּלָה מִלְגַּת הִצְטַיְּנוּת מִטַּעַם
הַפָקוּלְטָה לְמַדְּעֵי הַחֶבְרָה שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל-אָבִיב.
בְּטֶקֶס חֲלֻקַּת הַמְּלָגוֹת נָתַתִּי לָהּ לַעֲלוֹת
לְפָנַי בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל הַבָּמָה,
וְלִלְחֹץ בִּמְקוֹמִי אֶת יְדֵי הַפְּרוֹפֵסוֹרִים.
בְּעַצְמָהּ הִיא קִבְּלָה אֶת הַפְּרָס שֶׁהִגִּיעַ לָהּ.
הַמְּלֻמָּדִים חִיְּכוּ, אִמָּא שֶׁלִּי הִתְמוֹגְגָה,
לִבִּי הִתְכַּוֵּץ בְּתוֹכִי.
אימא שלי לא קוראת שירה. רוב שנותיה עברו עליה במלחמת קיום למען ששת ילדיה. כשקראה, היה זה בסלון דירת הדיור הציבורי, בספר תהילים עם זכוכית מגדלת בידה. את שירֵי אימא שלי כתבתי לא רק עליה, אלא גם כדי שתוכל לקרוא בעצמה את השתקפויות דמותה בעינֵי רוחי.
הספר כולל שישים-וארבעה קטעים – פעמיים לב. יחד הם מרכיבים פסיפס של זיכרונות, תמונות, ומחשבות-רגש על חייה וחיינו: על אימהוּת טוטאלית ואהבה ללא תנאי, עבודות ניקיון מזדמנות וליקוט פירות מרצפת השוק. על תושייה, נצנוצי הומור והתנדבות למען משפחות נזקקות. וגם על ערב ספרותי בבית הסופר וזכייה במלגת הצטיינות.
מוקדש לךְ אימא, על כל הלב שנטעת בקרבי, ועל המסירות הזאת שאין לה סוף.
יחזקאל רחמים
