על עמק ונהר

1.

רֶבֶּקָה

השעה היתה שבע בבוקר ורֶבֶּקָה סקרה את עצמה במראה, במבואה ליד דלת הכניסה של דירתה. היא קירבה את פניה עד שהיו במרחק של סנטימטרים ספורים מהמראה. פניה היו נוקשות, עיניה לא שקטות. הן הקשו: האם אני מסוגלת לעשות את הנסיעה?

היא בדקה את תכולתו של תיק הצד הקטן שהיה תלוי על כתפה — הכול בפנים. היא חיפשה במיוחד את בקבוקון הרסקיו. הוא היה עמוק בתיק והיא הרגישה אותו בקצות אצבעותיה, אך ליתר ביטחון הוציאה אותו והחזיקה כדי לראות שזה אכן הוא. הקלה התפשטה בה למראה הבקבוקון, כאילו הטיפות המרגיעות יצילו אותה, ולראשונה הרגישה שהיא כבר מסוגלת לצאת. אני מסוגלת לעשות את הנסיעה הזאת, היא אמרה לעצמה. היא העמיסה על גבה תרמיל גב גדול שקנתה אתמול במיוחד בשביל הנסיעה ושהיה מלא בחפציה, נעלה מאחוריה את דלת הכניסה והחלה לרדת במדרגות הלולייניות, יודעת שכל מדרגה מרחיקה אותה עוד מהבית המוגן.

אחר כך נהגה במכוניתה בפיזור דעת, מבלי שהבחינה בפרטי הדרך, אלא רק בתחושותיה הגופניות, כפי שקרה לה לעיתים קרובות בשבועות האחרונים. רעד קל עבר בגופה ודפיקות הלב הלמו בחזה בעוצמה. זיעה הופיעה בעורפה וצווארון החולצה נהיה לח. היא ידעה שתוסיף ותילחץ מהרגע שתצא מביתה, ולכן לא חששה במיוחד מהאופן המטריד שבו התנהג גופה בזמן הנהיגה, אלא מהאפשרות הסבירה — יש לה ניסיון בכך — שכשתגיע אל היעד לא תצליח להירגע ולא תהיה בשליטה מלאה, לה היא זקוקה בשביל לתפקד. ולמרבה הצער, מיד אחרי שתחדל לתפקד היא תיסוג ותימלט.

הנהיגה בתוך תל אביב לקחה זמן, אך מהרגע שעלתה על כביש 1 היא הפכה לחלקה ומהירה. מהירה מדי, היא נבהלה — עוד רגע והיא מגיעה. היא חנתה בחניון לטווח ארוך והדמימה את המנוע, על לשונה טפטפה חמש טיפות מבקבוקון הרסקיו. אחר כך הוסיפה לשבת במכונית, מנסה להירגע. מטוס נוסעים גדול המריא ברעש מאחורי מאות המכוניות שחנו בחניון, והיא עקבה אחריו כשצבר גובה. לבסוף אזרה אומץ ויצאה ממקום המִפלט במכונית, וצעדה בהליכה מעט לא יציבה לעבר תחנת האוטובוס של השאטל הלוקח לטרמינל 3.

בתוך אולם הנוסעים הענק שבטרמינל היתה תנועה בלתי פוסקת של אלפי אנשים, צפיפות והמולה של דיבורים והודעות בכריזה, וקור מצמרר ממיזוג יתר בחלל המבנה. היא תמרנה באולם בין כל האנשים, מייחלת כבר להגיע לתור הבידוק הביטחוני. אך מיד כשהגיעה לתור ראתה בחשש שהוא ארוך, ושעשרות נוסעים ממתינים בו לפניה. היא הרגישה שהיא לכודה בתור הזה, באולם הענק הזה, וחשה שגופה החל בסדרת הפעולות שתשבש אותה.

כל מבוקשה היה לצלוח את התור הזה, והיא כפתה על עצמה לדמיין את הישיבה במושב המטוס, וחשה הקלה רגעית מהמחשבה על הטיסה הרגועה המצפה לה. אך המחשבות המנחמות על הטיסה לא החזיקו זמן רב, בתוך המבנה הזה שסגר עליה, והרחק מהיציאה ממנו, שממקום עומדה כבר לא ראתה עוד. מחשבותיה נסחפו מבלי ששלטה בהן אל כל מה שמבעית, אל כל מה שעוד מחכה לה: עמידה בתור נוסף לדלפק של חברת התעופה; הליכה פנימה בתוך המבנה לאזור המותר לנוסעים בלבד; עמידה בתור אחר לבדיקה של כבודת היד במכונת שיקוף; והעינוי האחרון: חציית אולם ההמתנה הענק העגול, עד ההגעה לשער העלייה למטוס.

בכל זאת, רֶבֶּקָה לא היתה מוכנה כעת לוותר ולהיכשל. היא העמיקה את הנשימה וספרה בלב במחזוריות, ואן... טו... תרי... ואן... טו... תרי... אחר כך ניסתה לחשוב במודע על היעד שאליו היא נוסעת כדי להתעודד, כפי שתכננה מראש שתעשה במקרה שתילחץ.

גופה המשיך בשלו, שבוי בידי עודף האדרנלין שהוא משחרר. נשימתה הפכה למהירה ושטחית כאילו היא אינה עומדת כעת בתור אלא זה עתה סיימה ריצה, ורגליה רעדו ושיוועו לרוץ, להימלט. לו רק היה שם כיסא בשביל לשבת, והיא היתה יכולה לנטרל את הרגליים שהפכו להיפראקטיביות — הן ניסו להכשיל את תוכניתה לנסוע. היא סובבה את ראשה לכל הכיוונים בחיפוש סרק אחר כיסא, או אפילו עמוד רחב שעליו תוכל להישען.

מחשבותיה היטשטשו והיא דימתה את הריח החריף של האלכוהול שהיה בחדר האחות בקופת החולים ביום ההוא, לפני כמה שבועות, כשקיבלה את שיחת הטלפון מאוליבר. כמה שעות אחרי שיחת הטלפון היא עדיין לא היתה בסדר, לכן הלכה אל הרופאה, ששלחה אותה מיד לבדיקה אצל האחות. זו אמרה לה בעדינות, כשסיימה לבדוק בעזרת אק"ג את פעילות הלב, "אל תיתני לעצמך להילחץ כל כך. את צריכה ללמוד להירגע."

עכשיו הגיע תורה של הראייה להתערפל והאולם נראה חשוך קצת וקודר. רֶבֶּקָה חששה שתתעלף כאן, לפני כל קהל האנשים. לא היה לה כל ספק — גם הפעם גופה גובר עליה ומכשיל אותה. השליטה עזבה אותה וגם הנחישות, ולא היה כל סיכוי שתחזיק מעמד בתור הזה. היעד שלה לנסוע לארץ אחרת התחלף כעת באחר — להימלט החוצה מהמבנה. מי שמע על עוד אחת כמוה שלא מסוגלת לעלות על טיסה בגלל השהייה בטרמינל, הלוא כל האחרים מפחדים מהטיסה עצמה. איך השלתה את עצמה שתוכל להתמודד עם מעבר בתוך הטרמינל בתקופה כזאת, בה יש לה את התקפי החרדה החמורים האלה. איך בכלל חשבה שתוכל לעבור גם את הטרמינל הבא לאחר הנחיתה. איך תתפקד בחו"ל.

"את לבד?" שאלה אותה בקול חזק סלקטורית שהתקדמה במעלה התור, ופנתה מיוזמתה אל הנוסעים הממתינים בו. "בואי, תתקדמי איתי לשם," היא הורתה לרֶבֶּקָה מבלי להמתין לתשובתה, והצביעה לעבר דוכן מרוחק.

רֶבֶּקָה צייתה לסלקטורית ענת — כך ראתה שכתוב על תג השם שענדה. ענת נראתה צעירה בהרבה ממנה, אבל היתה סמכותית. היא עצמה היתה כעת ללא כוחות או יכולת להתנגד, לכן מילאה את הפקודה והלכה מיד אחרי המפקדת אל הדוכן עליו הורתה. היא ענתה לשאלותיה של ענת בתשובות בנות מילה אחת — ליותר מכך לא היתה מסוגלת — ייצבה במאמץ את עמידתה כדי להיראות בפניה כמו כל אדם נורמלי, ורק ליטפה את פניה מדי פעם כדי לסלק מהם את הזיעה שהלכה והצטברה. במהרה התחוור לה שהיא נוסעת לא מעניינת בעיני ענת. זו הנהנה מולה כשענתה על השאלות, אך עיניה נשלחו כבר לנוסעים אחרים והיא שחררה אותה מהר מאוד. טוב עשתה כשבחרה לעבור בנסיעה הזאת עם הדרכון הישראלי ולא עם הדרכון הבריטי.

מיד כשנחלצה מהתור דעך ההתקף. רֶבֶּקָה חשה את ההקלה הפיזית המיידית והתעשתה. לרגע לא האמינה שהצליחה לעבור את המכשול הזה של התור. היא התרכזה והקשיבה לגופה כדי להשתכנע שהוא באמת סיים, וידעה שבזמן הקרוב לא יבוא עוד התקף. אחר כך יישרה את גבה במעין מצג של אדם מתמתח, כדי להסוות את הרפיסות הגדולה בה היתה אך לפני רגע, חישקה את עצמה, והמשיכה אל התחנה הבאה — התור לדלפק של חברת התעופה — מנסה לסגל לעצמה את הנינוחות של הסובבים אותה.

התקפי החרדה האיומים חייבים להיפסק — היא ציוותה על עצמה, וידעה שזה יהיה עוד פחות בטוח לחטוף אותם כשתהיה שם לבדה בכפר בהרים. לא שהיתה משתפת מישהו שהיא עוברת את ההתקפים האלה. תמיד כשהיתה בחברה בזמן התקף היתה נסוגה כדי להיות לבדה, ונמנעה מלהסביר אחר כך את הסיבה שהתנהגה משונה. אבל עד כה נתקפה בהם תמיד במקומות מוכרים לה, ולכן הרגישה בטוחה עם ההתקפים.

ובכלל, ההתקפים צריכים להיפסק, כי בדיוק בגללם היא נוסעת, כדי לגמור איתם. והלוא היא החליטה אחרי שיצאה מהפגישה עם מיכל, שהיא לא תוכל לשים קץ למצב הגרוע הזה, שהתקבע אצלה בשבועות האחרונים, אם היא תמשיך להיות רוב הזמן בבית. היא נוסעת כדי לעשות דווקא את ההפך — כדי להתרחק מאוד מהבית, לשהות זמן מה במקום לא מוכר, ולהכריח את הגוף שלה להתאפס ולתפקד במצב הזה, הלא נוח והמפחיד.

האם מיכל באמת הציעה לה לנסוע, או שהיא רק דיברה על כך כרעיון תיאורטי? כעת רֶבֶּקָה תהתה אם עשתה בשכל כשקנתה בספונטניות את כרטיס הטיסה הזה.

***

"השבוע חלה אצלי החמרה," היא אמרה למיכל בפגישה השבועית שלה אצלה לפני שלושה ימים, ולא חייכה. רֶבֶּקָה ישבה מול מיכל בפישוט איברים על גבי מזרן יוגה, כשגבה שעון אל פוף צבעוני, ובחיקה כרית רכה. ברקע התנגנה מהרמקול הקטן אחת מנעימות האווירה שמיכל נהגה להשמיע במפגשים.

"ספרי לי," מיכל הנהנה אליה בראשה, ושערה הכסוף, האסוף במהודק עם גומייה מאחורי ראשה, זהר באור הטבעי שנכנס מהחלון. על פניה של מיכל היתה הבעה שְלווה ואופטימית, שהפכה מוכרת לרֶבֶּקָה במרוצת השבועות האחרונים בהם פקדה את המרכז לטיפול הוליסטי.

רֶבֶּקָה עברה עם קצות אצבעותיה הלוך ושוב, באי שקט, על התפר המחוספס שחיבר את שני חלקי הבד של הכרית. "הייתי שלשום בסופרמרקט גדול וחטפתי התקף כשהייתי עמוק בתוך החנות. פתאום נהיה לי קשה לנשום ולא הייתי מסוגלת להמשיך לעמוד. חשבתי על זה שאצטרך עוד לעמוד בתור לפני הקופה, והרגשתי שאני עומדת להתעלף." היא לקחה במודע שאיפה עמוקה ונשפה אותה באיטיות כדי להנמיך את הלחץ שהלך וגאה. "זה היה מההתקפים החזקים, אז ידעתי שאני חייבת לצאת מהחנות. נטשתי את העגלה עם המוצרים וברחתי משם."

רֶבֶּקָה מנתה מול מיכל בצורה מודגשת על אצבעות ידיה: "למעליות אני כבר לא נכנסת, ברחובות אני כבר כמעט לא הולכת, ועכשיו היה לי התקף גם בסופרמרקט. זה אומר שמעכשיו לא אעז להיכנס למבנים גדולים." היא זקפה את כתפיה בביטחון מדומה והסבירה למיכל, "אני לא מוטרדת מזה שאמנע מלהיכנס לסופרמרקטים או לקניונים, אלא מזה שלא אעז עוד להיכנס לאולם הכנסים, בזמן שמתקיים בו כנס שאני מפיקה."

מיכל השיבה בקול מדוד ושקט ובפנים שלוות, "ראי, ההיכרות שלך עם התנהגות הגוף שלך, והניסיון שלך מהעבר במקרים כגון אלה, הם מתנה. בזכותם את יודעת שהתקופה הזאת תסתיים תוך פרק זמן מסוים, גם אם את מרגישה שאין כרגע התקדמות. אני מאמינה שזה יהיה נכון לראות את התקופה הקרובה כהזדמנות שלך למנוחה בבית ולצבירת כוחות."

רֶבֶּקָה הסתכלה על פניה האוהדות של מיכל, אך הפעם לא נרגעה למראן. היא הגיעה לפגישה הזאת בתחושת דחיפות. "אני לא יכולה להמשיך עוד עם המגבלה הזאת בחיים שלי, אני חייבת לחזור לחיים נורמליים," היא הגיבה בנחרצות. "ולא רק בגלל העבודה שלי, אלא גם כי עברתי לישראל כדי להיות כאן בשביל רון. לעזור לו להסתגל להיות חייל, לעזור לו להסתדר עם המנטליות בצה"ל, שאפילו לי היה קשה להבין אותה כשהייתי בעצמי בצבא, למרות שגרתי בישראל כמה שנים לפני שהתגייסתי. אבל הבן שלי הוא לא ישראלי, את מבינה? את יכולה לתאר לעצמך כמה זה קשה לנער אנגלי להתרגל לכל זה?" היא הסיטה את ראשה לצד בחוסר סבלנות, והנעימה הרגועה שהתנגנה כל העת ברקע נשמעה לה לפתע צורמת. היא המשיכה והפרה את השלווה, "אני לא מתקדמת, אלא ההפך — אני בנסיגה. ואני צריכה ממך פתרון למצב שלי."

הבעת פניה של מיכל לא השתנתה, גם לנוכח נימת הדיבור של רֶבֶּקָה. היא לקחה את הזמן בטרם השיבה, "הלוואי שהיה פתרון קסם למצבים האלה של הנפש, יקירה. ובכל אופן, הדרך בה את מתמודדת כעת עם המצב היא הכי נכונה לך. הרי את זו שסיפרת לי שאת יודעת כיום איך לצלוח תקופה כזאת של התקפי חרדה, שאת בוחרת לצמצם פעילות ולהישאר יותר בבית. כך שאין דרך טובה יותר עבורך מזו שבה את היא ששולטת על תהליך הריפוי." היא חייכה אל רֶבֶּקָה בלבביות, "ראי, עוד יגיע השלב שבו המצב שלך יתחיל לדעוך. ובעצם את יודעת את זה."

רֶבֶּקָה הניעה את ראשה מצד לצד בתסכול. היא לא רצתה להישאר בביתה, שמקבע אותה ואת מצבה. היא הגיעה לכאן היום כדי להתקדם, אולם מיכל דבקה בעמדתה. "אני התחלתי לחפש פתרונות למצב," היא הבהירה למיכל. היה חשוב לה להראות למיכל שהיא עצמה דווקא כן מחפשת פתרונות אלטרנטיביים. "אתמול חיפשתי באינטרנט, ואני מבינה שככל הנראה אני סובלת מאגוראפוביה." היא פלטה את התובנה החדשה בצורה אגבית ככל שיכלה, כדי שמיכל לא תחשוב שהיא עושה מזה סיפור גדול. היא היתה עדיין נרעשת מהרגע שחוותה אתמול, רגע מכונן, בו גילתה את זה על עצמה משיטוט באינטרנט. בזמן קריאת המידע באינטרנט הבינה לפתע מי היא, והרגישה מטופשת.

היא בחנה אם עשתה על מיכל רושם כלשהו עם האבחנה. "לא חושבת שלפני שנים היה כתוב על התופעה הזאת, של מה שיש לי," היא אמרה. "על הקושי להיות במקומות ציבוריים הומי אדם. ובכל אופן אני לא ידעתי שום דבר על זה כשהיו לי את הגלים הקודמים של התקפי החרדה. מעולם לא הייתי מאובחנת, ואפילו לא חשבתי שיש לי בעיה מסוימת שצריך לאבחן. אבל היום הכול כתוב, וכל הסימפטומים שלי כתובים, ואני מבינה שמה שיש לי זו תופעה שיש גם לאחרים, והיא אפילו תופעה נפוצה."

רֶבֶּקָה גלגלה על לשונה ללא קול את המילה הזאת, המכוערת, אגוראפוביה. מעתה יהיה עליה להתרגל אליה, לשייך אותה אליה, כמושג המבטא ומכסה את כל מה שקורה לה בתקופות האיומות. לרוע המזל, עם השנים חוותה עוד ועוד חרדות במקומות ציבוריים במצבים שונים, ונראה היה שהמוח שלה זוכר אותם וצובר את המצבים שגרמו לה לטריגרים. כאילו הוא ממש ממתין לשעת כושר לייצר בה חרדות במצבים דומים, כמו גם במצבים חדשים. וגרוע מכך — היא החלה לחוש את התחושות הגופניות המביאות להתקפי חרדה אפילו בהיעדר כל טריגר מוכר לה, אלא ברגעים בהם היה לה חוסר ביטחון. למרבה הצער גופה התמסר גם להם ופיתח גם בהם התקפים.

היא הביטה לעבר מפל המים הקטן שניצב על שידה ונבע מתוך אבן מחוררת, מימיו גלשו בפכפוך שקט. "איך זה שרק בגיל ארבעים וארבע אני לומדת על ההפרעה הזאת שיש לי," אמרה, ספק לעצמה. אחר כך חזרה והישירה מבט במיכל, "את היית צריכה להגיד לי שזה מה שיש לי. לכוון אותי לזה."

סוף כל סוף מיכל יצאה משלוותה. היא הקדירה מעט את פניה מבלי שניסתה להסוות זאת, "אני מאמינה שהצמדת הגדרות למצבים אינה עוזרת לנו כלל וכלל. ובכל אופן אם את רוצה להיות מעשית יש הרבה דברים שאת יכולה לעשות. החל ממשהו קטן, כמו לשבור בכוונה את השגרה בדברים הקטנים, ועד לשינוי מהותי. אני מתכוונת שאת יכולה לא להישאר עוד לנוח בבית, אלא לעשות את ההפך — להתרחק מאוד ממנו ולשהות במקום בלתי מוכר ובמצב של אי ודאות." מיכל נשמה עמוק והניחה את ידה על חזה, כמו בהרגעה עצמית, ושאלה את רֶבֶּקָה בקול שקט, "מה נכון לך, יקירה?"

***

המטוס החל בנסיעה איטית על משטח האספלט העצום של נמל התעופה בן גוריון, לכיוון מסלול ההמראה. רֶבֶּקָה צפתה מחלון המטוס על הטרמינל, עד שנעלם מעיניה. רק לפני כמה חודשים עברה להתגורר בישראל, וכבר היא עוזבת אותה לכמה ימים. לעולם לא היתה יוזמת ועושה שינוי כזה גדול בחייה — מעבר מלונדון לתל אביב — אילולא החליט רון להתגייס. היא הופתעה כשבחר, אחרי שסיים את התיכון, לעבור לגור למשך כמה חודשים אצל ג'ונתן, אחיה הבכור, ומשפחתו, במושב שורש. הופתעה אך שמחה על כך שצפויה להיות לו תקופה מרתקת, ולכל הפחות מעניינת יותר מזו הצפויה לחבריו הלונדונים, שמיד לאחר סיום התיכון יצאו ללימודים או לעבודה. ואכן, רון נהנה מאוד מהחיים בישראל ואהב להיות ישראלי. כחצי שנה לאחר שעזב את לונדון הוא הודיע לה שאינו מתכוון לחזור, וכי החליט להתגייס לצבא. כמו שהיא התגייסה לצבא, וכמו שג'ונתן התגייס. רֶבֶּקָה עזבה את ביתם רחב הידיים בלונדון ונסעה לגור בישראל כדי להישאר קרובה אל רון — לפחות בזמן הטירונות, ואולי אפילו לזמן ממושך יותר. עם האזרחות הנוספת, הישראלית, היא לא נדרשה לקבל החלטה מכרעת באיזו מהמדינות תגור לאורך זמן.

זו הפעם השנייה שהיא גרה בארץ, אחרי תקופות התיכון והשירות הצבאי, בהן התגוררה בירושלים עם משפחתה, בזמן שאביה עבר מהיוניברסיטי קולג' בלונדון, לעבוד כחוקר אורח במדעי המדינה באוניברסיטה העברית. כשחזרה לגור בישראל הפעם, כעשרים שנה מאוחר יותר, החליטה שתנסה לחיות כאן כאילו חזרה לא רק בשביל רון, אלא גם בשביל עצמה. כדי לעשות תיקון בחייה לאחר הסיום הלא מוצלח שהיה לה כאן בישראל. ואכן, כבר בחודשים הספורים שהיא פה היא יצרה לעצמה חיים. היא שכרה לה ולרון דירה קטנה בתל אביב, בקומה השלישית של בניין ישן מאוד וללא מעלית, המוגדר לשימור. מצאו חן בעיניה חדר המדרגות המסוגנן שלו, והעץ העתיק המפואר שניצב במרכז החצר הקדמית. בימי שבת בבוקר נהגה ללכת מדירתה אל חוף בוגרשוב, לשכב על כיסא שיזוף כתום, ולהתמסר לתחושת הצריבה של קרני השמש על עורה. בימות השבוע היתה רוכבת על אופניה, אל עבודתה החדשה במרכז הכנסים הבינלאומיים במלון דיויד אינטרקונטיננטל.

בֵּת' היא מי שסידרה לה את העבודה הזאת במלון בתל אביב, אחרי שרֶבֶּקָה הודיעה לה שהיא מתפטרת ועוברת לגור בישראל. היה לה קושי מסוים להודיע לבת' על ההתפטרות ממרכז הכנסים בו עבדה אצלה בלונדון, אך רק בגלל אי הנעימות — הן עבדו ביחד יותר מעשר שנים. סיום העבודה עצמו לא גרם לה כל חרטה או כאב, שכן מעולם לא חשבה שהיא עושה בעבודה משהו רציני; בוודאי לא כינתה אותה קריירה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*