הבריחה מטהרן

פרולוג

החום היבש של הקיץ בטהרן התעקש להישאר בגרונם של האנשים וחנק אותם ביובש הצורב.

הילדים משכו את רגליהם ממשחקי הכדור, העבירו את משחקי החצר אל מתחת לגגות המצילים ושיחקו בחמש אבנים.

עצי הפרי יצאו מגדרם על מנת להעניק את פירותיהם ליושבי הבית. הורים מודאגים הביטו בערגה בכל יד שהושטה אל הפירות, והעצים הזילו דמעת פרידה. רק עץ התאנה המשיך להבשיל בגאווה את פירותיו כמנות יומיות ושמר על עליו הירוקים.

כל תאנה הייתה מלאה בנקטר המתוק שנאגר בה בחסדי השמש; עץ בודד שידע להגיש יום אחר יום את מה שהבשיל על ענפיו, מבלי לטרוח להעלות פרחים בטרם הפרי.

חום הקיץ תם. עונת הסתיו הורגשה באוויר, ורוחות שקטות מילאו את לב הבריות ברגשות מעורבים. הבריזה הקלה שנשבה בחשאי הפתיעה את יושבי הבית ובישרה את בואה של השנה החדשה. ראש השנה עמד בפתח.

בקרב הנשים הורגשה מהומת החג. הן פרסו את מצעיהן על החבלים בחצר ועל המעקות של הגגות. ראש השנה נפרס על ראשיהן. כל אחת ביקשה לערוך את שולחן החג בביתה ולהעניק בשורת שנה טובה לילדיה הקטנים.

גברים המופקדים על הקניות התחילו לספור את השטרות לקניית עופות, ירקות, פירות וקטניות לימי החג.

בחדרים רבים האורות דלקו עד מאוחר. הקטניות בוררו, האורז נוקה בדייקנות והעופות המרוטים נחו בסבלנות במקפיאים.

שמחה גדולה שררה בין השכנים. לפעמים היה שיח רם בין הנשים למי מגיע הכבוד של אירוח בערב הראשון של החג.

בני הבית זכו בבגדים ובנעליים חדשים פעמיים בשנה. במשפחות מרובות ילדים הסתפקו בחידוש לבוש ילדיהם אחת לשנה, והיו שהעדיפו להעביר את הבגדים מהילד הגדול לבא אחריו עם התאמות ועם שינויים שמעניקים נופך אחר לבגד.

רק לבנות שזמנן הגיע לשידוך טוב ממשפחה טובה, רכשו את כל הנחוץ כדי להיות הבחירה הנכונה.

בית הכנסת בשכונת פול צ'ובי בטהרן עמד במשימת ההכנות לחגי תשרי. מים רבים זרמו בצינורות בית הכנסת והרצפות נשטפו, הכיסאות נוגבו וההיכל כוסה בשטיחים שזה עתה רחצו וניקו.

ראשי המשפחות הקדימו את בואם לתפילת החג. הנשים אספו את עצמן ואת ילדיהן ומילאו את עזרת נשים.

התפילה לשלום ארץ ישראל הוספה בטבעיות לסוף כל פרק. מדינת ישראל הצעירה הייתה בראש מעייניהם של כל היהודים. ידי הנשים הורמו השמיימה, מבקשות רחמים לשלום ארץ האבות. הגברים משכו את הטליות על ראשיהם ובירכו את ברכת השלום.

הרוחות התחזקו מעט. העלים הצהובים רקדו בשמיים והתיישבו על מרצפות העיר. הכבישים נצבעו בכתום עלי השלכת, והתרנגולות אספו את אפרוחיהן וספרו אותם ערב אחר ערב.

יום הכיפורים יחול בעוד עשרה ימים. האווירה הייתה כבדה. אנשים ביקשו מחילה זה מזה, ועד שאוזניהם לא זכו לשמוע "סולח אני" לא נרגעו.

טורן קלעה את צמותיה של דיאנה ואמרה, "דיאנה, השנה את צריכה לצום."

התרגשות רבה אחזה בליבה הקטן. דיאנה נהגה לשמור את מילותיה לעצמה, והתלבטות גדולה הייתה בליבה. היא חייכה בסיפוק, "כל היום, אימא?"

"לא כל היום, רק עד השעה תשע. את רק בת עשר."

היא שמחה. היא מספיק גדולה כדי שתוכל לשאת בעול הרעב.

"למה, אימא? אני יכולה יותר."

טורן חייכה אליה. עיני הטורקיז של בתה כבשו את ליבה בכל פעם מחדש והשכיחו את כאב כליותיה לרגע.

ארוחה מפסקת הייתה לארוחת מלכים ועמדה להשביע כל חי רצון לשעות רבות של מצוקת רעב של הצום.

כהרגלו קידש ציון על היין ובירך את ברכת המוציא. הוא בצע את לחם החג וזרה עליו מלח.

הריח המשכר של אורז לבן בתוספת זעפרן מילא את החדר ונישא מבעד לחלון. ניחוחות דומים מבתי השכנים התמזגו אלה באלה וניגנו תזמורת של זיכרונות משנים עברו.

העוף שטורן מילאה את בטנו בכמות שופעת של אורז וקטניות מבורכות שכב באמצע הסופרה (سفره, מפת האוכל) והמתין לגורלו.

כוס תה לבקשתו של אבי המשפחה סימנה את טקס התחלת הצום.

הילדים התפזרו ברחובות השכונה. התחבורה פסקה בשכונת היהודים והזאטוטים היו בטוחים במגרשים שהתפנו עבורם.

הנערות ששעת שידוכן הגיעה לבשו שמלות לבנות וצנועות לחג, פניהן נקיות מאיפור ושערותיהן הארוכות אסופות מאחורי ראשיהן. הן היו כאיילות תמימות השלוחות בסוואנה והתעלמו כמיתממות מעיניהן המחפשות של נשים, אימהות לבנים שמבקשות לצוד את הטובה ביותר להיות להן לכלה.

תפילת כל נדרי נאמרה. אגרופיהן של האימהות פרטו על מיתרי הלב וביקשו להשתחרר מכל הבטחה ונדר שהעלו ביודעין ושלא ביודעין.

גאוות הגדלות של דיאנה עוררה בה צימאון. היא חשה את לשונה היבשה בפיה וגרונה ניחר. היא עצרה את צעדה למלא לה כוס מים.

"ננה (ننه, סבתא), אני צמאה."

סבתא חיבקה את דיאנה ואמרה, "עצמי את העיניים ודמייני שאת ליד נחל זורם מים צלולים. קחי מים בשתי ידייך ושתי כמה שאת רוצה."

דיאנה עצמה את עיניה ושתתה מים צלולים בדמיונה. הצימאון היה כלא היה.

"אני בצום, עד מחר בתשע," אמרה ונסוגה מהשתייה האסורה.

את שחרית יום הכיפורים פתחו הגברים מוקדם בבוקר.

שליח הציבור בירך את הנוכחים, את המלך מוחמד רזא פהלווי (محمد رضا پهلوی) ואת חיילי מדינת ישראל.

הנשים הגיעו בנחת ותפסו את מקומן. דיאנה נצמדה לסבתה וקראה עימה בסידור. אצבעה המקומטת של הסבתא הראתה לה את המילים, והן לחשו יחד את התפילה.

חום גופה של סבתא חנה חימם את ליבה, וזר האהבה ביניהן היה חזק כחבלים של יורדי הים.

קרקורי רעב עלו מבטנה של הילדה שחשה כגיבורה. היא ויתרה על שבירת הצום בשעה תשע בבוקר, האימא לא שמה לב אליה והיא המשיכה את המצווה.

שעת הצוהריים עברה. הגברים התכוננו למנוחה קלה עד שעת הערבית.

מהיש? (چیه؟ چه خبره؟ מה קרה?)

התזוזה שקמה בין המתפללים עברה על ראשיהן. עסוקות היו במה שביניהן. המהומה שקמה בתוך בית הכנסת לא נתנה להן להמשיך.

הגברים התחילו להתרוצץ אנה ואנה, וקול מנועי המכוניות בשכונה היהודית נשמע מבחוץ. הסבתא אחזה ביד נכדתה ולא שחררה. הפחד הצל עליה.

"מכוניות ביום כיפור? איך? למה?"

הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים, ובשורת המלחמה הרעידה את כותלי בית הכנסת.

"יש מלחמה בישראל!"

כעבור כמה ימים פסק הרב על תענית כיפור קטן.

שליח הציבור העלה זעקת תפילה לאלוהים וסחב את המתפללים אחריו.

"המדינה היחידה שלנו בסכנה ואין אנו יכולים להושיט יד."

פסק ההלכה נקבע. התמיכה של יהודי העולם מחוץ למדינה יכולה לבוא ממתן צדקה, מתפילות ומתעניות.

"דיאנה, את תצומי כל היום."

האם תפילת ילדה בת עשר תציל את חיילי מדינת ישראל מידם האכזרית של ערביי המזרח התיכון? מה יש באמונה האלוהית המכתיבה צום של עשרים וחמש שעות לילדה בת עשר?

היא חשה כגיבורה המצילה את מדינת היהודים הרחוקה. היא ידעה, ארץ האבות נמצאת הרחק־הרחק מהם במפה וקרובה מאוד בנשמה.

בשעות אחר הצוהריים המוקדמות הכריע אותה הרעב. ריח חטיף אורז (برنجک) השתלט עליה והיא התעלפה.

איש לא חשב להרימה ולהאכילה. הקהל הרים את ידו השמיימה וזעק בקול, "אלוהים! תראה את מצוקת הרעב של הקטנה הזאת ובזכותה תציל את מדינת ישראל!"

אלוהים הציל את מדינת ישראל, אבל בקושי.

נשיא מצרים אנואר סאדאת, יליד כפר נידח במצרים, היה ערמומי וחכם וביקש להחזיר את כבודם האבוד של הערבים מכישלונם במלחמת ששת הימים.

הוא גייס את חפז אסד, נשיא סוריה, שספג מהלומות קשות מידי הישראלים לאורך השנים האחרונות. סאדאת קרא גם לארצות ערב האחרות והפתיע את ישראל ביום הקדוש ביותר של היהודים, יום כיפור.

ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר לא עודכנה בזמן, והמודיעין הישראלי לא האמין במתרחש במדינות השכנות.

שר הביטחון משה דיין ביקר בגבול הצפוני ובעינו האחת סקר את התרחיש הצבאי שהתגלה לו, "צבא סוריה עורך תרגילים צבאיים. אין זו כוננות למלחמה."

אזעקות עולות ויורדות נשמעו ברחבי ישראל. רבים יצאו במהירות מבתי הכנסת, אספו את בני המשפחה ורצו הביתה לשמוע את החדשות.

"סיר בשר, סיר בשר," הושמעה הסיסמה לגיוס כולל בתחנות שונות וקראה לחיילי המילואים ללבוש את מדיהם הצבאיים, לחבוש קסדות ולהצטייד במה שנחוץ.

"אבא, מה זה סיר בשר?" שאלה דיאנה.

"סיר בשר, יעני دیگ آبگوشت," הסביר לה ציון.

"דווקא היום, ביום הצום, מדברים על סיר בשר?" התפלאה.

"זאת סיסמה צבאית. הם קבעו את הסיסמה מזמן."

"מה, ידעו שתהיה מלחמה בישראל?"

"ידעו, ידעו, תמיד חושבים שתהיה מלחמה בישראל. אבל אנחנו היהודים תמיד ננצח," הרגיע אותה.

מכוניות רבות גויסו בארץ. כתבים זרים רצו ממקום למקום ודיווחו. בפעם הראשונה נסעו מכוניות ביום כיפור ללא הפרעה אפילו בשכונות החרדיות של ירושלים.

ההפתעה הייתה גדולה בישראל ובמדינה התומכת בה ארצות הברית, אך המורל היה גבוה וכל היהודים בעולם האמינו שכמו במלחמת ששת הימים, גם הפעם תנחית ישראל על הערבים מכה קשה ותנצח במהירות.

בשעה שתיים החלה המלחמה אשר נמשכה תשעה־עשר ימים. לא פעם עמדה ישראל בפני סכנת השמדה. איומי נשק גרעיני מצד ישראל עלו לאוויר ונעצרו שם.

הטלוויזיה האיראנית העבירה את החדשות ללא צנזורה. יהודי איראן התכווצו בתוך עצמם. האזרחים האיראנים, אותם שכנים טובים שהיו כאחים להם, לטשו עיניהם ברכושם של היהודים ובעיני רוחם חילקו אותם בינם לבין עצמם. הם חיכו לרגע הניצחון של האויב הערבי ולכישלון הגדול של ישראל.

הימים היו מסחררים וקשים. הרוח הטובה ברחה מהחלונות.

בימים הראשונים של המלחמה בישראל התהלכו יהודי השכונה בראש מורם, ולאט־לאט הנמיכו הגברים מבט בפני המוסלמים כדי להימנע מעימותים. המלחמה התמשכה בארץ הרחוקה והאהובה, ומצבה הזכיר להם את דויד העומד בפני גוליית ומחפש דרך להפילו.

החיוך נעלם מפני המבוגרים, ומלמול התפילות תפס את מקומו. ספר תהילים נכח בבית על שולחן האוכל וליד מיטת ההורים. דיאנה הייתה אחוזת חשש ופחד. התלחשויות המבוגרים וצקצוק שפתותיהם לא בישרו טובות. תשעה־עשר ימים של אי־ודאות לא אפשרו ליהודי השכונה לנהל את חייהם כבעבר.

"כאן לא המקום שלנו," שמעה מפי אביה ציון.

כאן לא המקום שלנו? אז איפה? הרי אנחנו איראנים, חשבה.

"אנחנו יהודים, נולדנו יהודים ונמות יהודים. אנחנו שייכים לעם שלנו בישראל."

באותו הערב חלמה דיאנה על ארץ ירוקה שתכלת השמיים בהירה בה והציפורים חגות מעליה בזמרה. ארץ ישראל.

שיחות הרגעה התנהלו בשקט בבתים. ההורים השתדלו להרגיע את ילדיהם, אך הדאגה בעיניהם לא אפשרה זאת.

מה אני עושה כאן? שאלה דיאנה את עצמה. אנחנו חייבים להגיע לישראל. כאן לא המקום שלנו.

המחשבה על העלייה לארץ התחילה להכות שורש במוחה של ילדה בת עשר ונשארה עימה.

המלחמה שהתחילה ב־6 באוקטובר 1973 הסתיימה בניצחון ישראל.

ישראל איבדה אלפיים שבע מאות לוחמים ונלקחו שלוש מאות שבויים מכוחותיה. האויב הערבי איבד חמישה־עשר אלף חיילים ואלפי שבויים.

אין מנצחים במלחמה.

פרק ראשון

החצר הגדולה בשכונת היהודים בטהרן הייתה מוקפת חדרים גדולים ובהם משפחות רבות. בעל הבית גר בשני החדרים המזרחיים, מפאת קרני השמש המיטיבות עם כאבי שיגרון של אשתו. הכיסא המרופד בשמיכות עבות עמד כשומר סף ליד פתח החדר והיה ממלכתה. איש לא העז לתפוס את מקומה.

משפחות המתגוררות בחדרים אלו ידעו לשמור על שלום הבית עם הסובבים. אימהות טובות לב האכילו את כל ילדי הבית וזכו בברכות לאריכות ימים ולחיים טובים.

הבנות התערבבו עם הבנים, שיחקו, צחקו, טיפסו על העצים ועל הגגות עד לפריחת הניצנים המיוחלת מתחת לחולצתן ולתחושות כאב בבטנן התחתונה, עת הפכו למסורבות משחק עם הבנים והורחקו מחברתם.

הסתיו פשט על העיר, עצי דולב הצהיבו והופשטו מעליהם. הבריזה הנעימה הייתה לרוח סתווית, ופירות הקיץ נעלמו. החבושים המפורסמים של אספהאן חייכו לבריות. ענבי סוף השנה היו לצימוקים והרימונים האדימו את פני המבקשים. ההכנות לראש השנה תפסו מקום מרכזי בחיי האנשים. בנות המשפחה חיכו להוראות, נכונות להגיש עזרה במטלות הבית. חגי תשרי הגיעו במועדם ושמחת ראש השנה התדפקה על דלתות הבתים.

ציון היה כרוך אחרי הילדה שגופה כבר החל את מסעו לעולם הנשי. במשך ימים רבים עבר בין הכפרים, מציג ללקוחותיו את מרכולתו המלטפת והמחמיאה. הוא חייך אליהן, ובשל כך חזר למשפחתו עם כיסים מלאים.

ציון היה מבוגר ממנה בעשור. הוא היה בחור נאה ומסביר פנים. את קומתו הגבוהה ירש מאביו ואת חוכמתו מאימו.

הוא נהג להעמיס את הבדים ואת הדסקיות על אופניו הישנים ולצאת עם חברו רבי, בן השכנים, להציע את מרכולתם בכפרים הקרובים והרחוקים.

הם שכרו חדרים אצל הכפריים והעבירו את הלילות החמים והקרים תחת חסותם.

שני הבחורים היהודים היו חריפי שכל וחדי לשון ואהבו לספר סיפורי בדיות לכפריים פשוטי העם ולשים אותם לקלס ולצחוק. הם שמרו את החוויות המרעננות לסיפורי ערב שבת ליד מפת הארוחה (سفره) בבית הוריהם ולהצחיק את בני המשפחה.

ציון הכיר את בת השכנים טורן (توران), אחותו של רבי שותפו, והחל לרקום חלומות לעתיד יבוא.

טורן בת השתים־עשרה ישבה על אדן החלון והביטה במשחקי הכדורגל של הבנים בחצר. הכדור היה עשוי מצרור סמרטוטים שהאימהות נידבו לילדיהן בטוב ליבן, ולמרבה הפלא החזיק מעמד בגבורה על אף הבעיטות שלהם.

למבטי הערגה של טורן המיועדת להיבחר לנישואין לא היה קהל, וגם אם כן, איש לא שעה לתשוקתה להצטרף אל הבנים. הוראותיו של אביה שלום היו חד־משמעיות.

שלום אביה היה גבה קומה ויפה תואר. עיני הדבש שלו ושערו המלא התאימו לגוֹן עורו הבהיר. שפם מפואר עיטר את פניו. קומתו התמירה וחיוכו התמידי שיוו לו ארשת מכובדת שהיה קשה לעמוד בפניה.

צאצאי היהודים מגורשי ספרד הגיעו גם לאיראן, ארץ מוסלמית ושיעית הרודפת יהודים, והתיישבו בערים שונות. עיני תכלת וכחול השמיים, שיער בהיר ועור זורח נותרו בהם כזכר מאבותיהם והעידו על מוצאם.

שלום ידע לכבוש את לב הבריות. הוא היה אילם, אך מילותיו נאמרו דרך מבטיו ונחרתו בלב שומעיו.

ציון, בן עשרים ושתיים, פתח את הדלת הכבדה של הבית, השעין את אופניו סמוך לגרם המדרגות והרים את ראשו כדי להביט אל עיני הדבש של טורן. היא חייכה אליו והפנתה את מבטה. המבוכה העלתה סומק על פניה. ציון השתהה רגע, נשם עמוקות ומצא את דרכו אל הוריו.

פניה הנאות ועיניה המלטפות של הנערה היושבת על אדן החלון ומביטה בו, כיסיו המלאים במטבעות ותשוקתו להקים בית — על כל אלה שוחח עם אימו בגילוי לב, והיא הגיעה לביתם של שלום ושל רעייתו חנה כדי לבקש את בתם לבנה.

אימה של טורן הביטה בה בערגה. הילדה הקטנה שלה תלך אל בית משפחתה החדשה ותהיה אשת איש עוד בטרם זכתה בדם בתוליה.

יהודי השכונה חגגו את חתונתם של ציון ושל כלתו יום אחר יום, בכל יום באמתלה אחרת.

טקס הובלת הכלה לבית המרחץ עורר סקרנות רבה בקרב הנשים. הן הביטו בגופה הילדותי, בניצני שדיה שזה עתה ניכרו בה ובבטנה הדקה שעתידה לשאת את הדורות הבאים בזה אחר זה.

בית המרחץ הציבורי בשכונת היהודים (محله) עמד לרשותם יומיים בשבוע. בימי חמישי שמו אליו יהודי העיר את פעמיהם והתאספו באולמות רחבי ידיים, נשים לחוד וגברים לחוד.

טקס הובלת כלה לבית מרחץ היה מחויב בהודעה מראש וכרוך במחיר מיוחד. היה ברור שתידרש כמות מים גדולה מבדרך כלל ועל כן היהודים ישלמו יותר.

אֵם הכלה הכינה כיבוד לנשים המלוות את הכלה לחמאם; אבטיחים קרים ושאר פירות העונה הוגשו בזה אחר זה, ונקטר פירות הקיץ שהוכן בתחילת העונה עבר מיד ליד והרווה את צימאונן של האורחות.

נשות משפחת החתן היו דרוכות מתמיד, ומבטיהן תרו אחר מומים או פגמים בגופה הדק והנערי של טורן. המבוכה הציפה את הילדה, והיא ניסתה להתחבא מאחורי אימה, שלא היה לה במה לכסות את עצמה ואת בתה.

אם החתן רחל לטשה עיניה בכל נקב ובכל פיסת עור, ומשלא מצאה כל פגם הקימה שאגת שמחה, עדות לבחירתו של בנה בכלה כה טובה.

בתום שעת הרחצה הוציאה החמות שמלה קיצית פרחונית והלבישה בה את טורן — מנהגים יש לקיים.

השמלה הייתה רחבה מדי למידותיה. אם החתן הביטה בה וחייכה, "טוב יקירה (جونم), תגדלי עוד קצת והשמלה תתאים לך."

למוחרת בשעות אחר הצוהריים נערכה חגיגת הנישואין של הילדה הקטנה עם בחור המבוגר ממנה בעשר שנים.

שטיחים נפרסו על מרצפות הבית, והכריות הונחו סמוך לקירות.

מי מאגר המים הוֹז (حوض) שבמרכז החצר הוחלפו במים טריים ורעננים, ודגי נוי רבים, אדומים ולבנים, הושלכו פנימה ושחו בהם בשמחה.

מפות האוכל (نقشه کاری), הרקומות בעבודת יד מאספהאן, נפרסו על השטיחים.

כל נשות הבית נרתמו להכנות לקראת ערב החתונה. הכבש שנשחט על אבני שפת הגינה סיפק בשרו לתבשילים המסורתיים.

האורז המשובח שהובא ממחוז גילאן שבצפון איראן העלה ניחוח מבורך שהתפזר בחצרות השכונה. פיסות בשר כבש עסיסיות, מתובלות בזעפרן ובכמון, נחו זו על זו על גבי האורז, והעלו ריר בפי כול.

נזיד ירוק ריחני, מתובל בלימונים מעושנים, גוּרְמֶסַבְּזִי (قرمه سبزی), הפיץ ריח אלוהי והשכיח מליבם של הבאים את מידות גופה של הכלה ואת חוסר בשלותה.

היונים השחוטות הוכנו ימים אחדים לפני כן ונשמרו במרתפי הבית הקרירים וליד מאגרי המים הביתיים, אַבָּאנְבָּר (در آب انبار).

התה המהביל המהול במי ורדים הוגש בכוסות צרות־מותן ששפתותיהן מוזהבות. הכוסות עמדו על תחתיות שצורתן קעורה ומתאימה להן בדיוק.

נקטר זרעי צ'יה ומי ורדים צוננים, תוּחְמֶה שַׁרְבָּטִי וְגוֹלָאב (شربت تخم شربتی و گلاب), הוגשו בכוסות שקופות וחדישות.

האורחים מזגו מעט מהתה אל התחתית הקעורה, המתיקו פיהם בקוביית סוכר לבן, מצצו אותה בקול ובלעו את התה החם.

איזה עולם יפה.

נערים יהודים בודדים (پادوها) נשכרו כדי לעמוד לרשות האורחים, לצקת מים על ידיהם לנטילה ולהגיש להם את המאכלים.

הנשים הושבו בפאתי החצר. הקשישות נעזרו בנשים הצעירות. הן העדיפו להישאר במקומן עד תום השמחה, בשל ברכיהן הכואבות שריתקו אותן למושבן. כנהוג בחברה יהודית, בשל כבודן של הקשישות ניגשו אליהן בנותיהן וכלותיהן, כרעו על ברכן, נישקו את ידיהן ובכך הביעו את הערכתן ואת כניעתן בפני מעמדן.

כאשר נכנסו הנגנים נשמעו קולות שמחה. הם תפסו את מקומם על משטחי עץ שכיסו את מי המאגר, כיוונו את כליהם ופצחו בנגינה. האורחים החלו למחוא כפיים וליוו את נגני החלילית, הסנטור, הכינור והתוף בקצב המתאים. אישה במלבושים ססגוניים, מאופרת באופן המחבר את גבותיה, התלוותה אל הגברים ונתנה קולה בשיר. כאשר השמיע הנגן הראשי את האות, היא יצאה במחולות ועל ראשה הושלכו מטבעות תשר, שׁבָּאשׁ (شباش).

השמחה שבאירוע הייתה לנחמה עבור טורן וכמו בישרה על החיים העליזים שעתידה לחיות בבית בעלה.

בתום החגיגות הניח שלום האב את ידו על ראשה של בתו. קרבתו של האב לבתו הייתה זרה לה. אבות לא נהגו לגעת בבנותיהם בנעוריהן, שהחלו את מסע התבגרותן וריח גופן העיד על כך.

המחשבה על הבית בלעדיה חנקה את גרונו, והוא מלמל בחוסר קול את ברכת הכוהנים:

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵיר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".

היא נישקה את גב ידו והוא הדביק את שפתותיו למצחה ושטף את עור פניה בדמעותיו.

האורחים קמו ללכת. שלום צרר את בד המשי הירוק ובתוכו ברכות לחייה העתידיים, וחגר אותו למותנה של ילדתו, "הסוכר לחייך המתוקים, הלחם לפרנסת הבית, הירק למזל ירוק וכנף העוף לחירותך." הוא נשק לה שוב על מצחה, ולפני שהדמעה תגלוש על לחייו, הרחיק את גופו ממנה.

היא לא הבינה את האהבה המשונה שהרעיף עליה אביה, שלא כבשגרה.

שמחת הכלולות התפשטה ברחבי השכונה, ובית הכנסת התמלא בקול ששון ובקול שמחה.

בערב שבת חתן באו הגברים מבית הכנסת אל בית הורי החתן וליוו אותו לבית הכנסת, מנהג ישן המכבד את מעמד החתן. ביום השבת, בית הכנסת לבש חג. הגברים פינו לו מקום בקדמת הבמה. ציון בירך את ברכת שהחיינו והתעטף בציצית הישנה של אביו, ירושה מקודמו אשר עבור המשפחה הייתה רבת־ערך.

עזרת הנשים התמלאה. האימהות, בלבוש חגיגי, ישבו בשורה הראשונה ובידיהן חבילות ממתק פרסי (نقل معطر) ריחני ומשובח מעשה ידיים מאומנות, טבול במי ורדים; סוכריות צבעוניות שיושלכו על ראש החתן עת יעלה לתורה.

טורן, הכלה בת השתים־עשרה, ישבה צמודה לאימה, ומאושרת מבחירת בעלה יפה התואר ויפה המראה. היא ידעה שאלה ימיה האחרונים בחסות אימה ולא הייתה מוכנה להתרחק מעונג חמלתה.

* * *

ציון היה בחור נאה וחרוץ, וכאשר נכנסה הנערה לחייו הגדיל את רווחיו וחסך את כספו במסתור.

הוא אהב את הילדה התמימה שהביטה בו בסתר מהפינות החשוכות של הבית.

חדר הכלולות היה מלא בנדוניה שלה, אשר השלימה את מערכת כלי הבית שרכש החתן במסעותיו בדרכו הביתה.

הוא אהב את כלתו, וטורן אהבה את מעמדה כגברת הבית.

חיקו הרחב של ציון הכיל את גופה הזעיר של טורן כשזכתה בטיפת דמה הראשונה לקראת גיל שלוש־עשרה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*