מה נסגר עם באום?

בזמן האחרון התחיל אשר באום לדבר אל עצמו. לא רק במלמולים מדי פעם, כמי שמנסה להסדיר את המחשבות או להירגע לפני משימה מאיימת. הוא גם לא עסק בחיסול חשבונות מופרך עם דמויות דמיוניות מהעבר או מההווה. בשביל זה הוא היה צריך להיות מסובב או משוגע, אבל הוא לא היה כזה. לפחות בינתיים לא עד כדי כך. גם האפשרות שהשיחות הן סימנים מוקדמים לדמנציה נשללה, כי הוא היה בן חמישים ואחת, בכושר, בעל זיכרון צלול וללא היסטוריה משפחתית של שדים קוגניטיביים. האזהרות היחידות שרופאיו נתנו לו היו להמעיט במלח, למרוח קרם הגנה ולהמשיך להתאמן על ההליכון. אם הוא סבל ממשהו, היו אלה התקפי חרדה היפוכונדריים, שבמהלכם ראה את האבדון בכל שומה, שיעול ועור שנתלש סביב הציפורן, ולמרבה הצער גם בכל שיר, פרח וקשת. כשבאום הביט במראה הוא זיהה כלבלב מעורב נבון, עם העיניים העצובות של אביו והאף השמי של אמו, בתוספת תרומה של חרדה משלו.

שערו, המלא אך לא מסודר, והמשקפיים בעלי המסגרת השחורה מתוצרת פוסטר גרנט שיוו לו מראה מלומד. אילו היה שחקן קולנוע, הוא כנראה היה מגלם פסיכולוגים, מורים, מדענים או סופרים; והוא אכן נמנה עם האחרונים. באותה המַראָה, הוא לא היה יכול שלא להבחין בכמה קווצות כסופות שהנצו פה ושם, ופירש זאת כסימן שאינו מבשֵׂר תבונה, אלא, עם המזל שלו, הליכון אלומיניום.

כשהקיץ גווע, באום יצא לשוטט בשלוש מאות הדונמים של מדשאה ירוקה ויער טבעי שהקיפו את האגם הגדול בחזית בית הכפר שלו ושל קוני, או ליתר דיוק בית הכפר של קוני, ולדבר עם עצמו על נושאים ברומו של עולם. כשהקיף את האגם בקצהו המרוחק, בפאתי היער, מצא את עצמו באום לא פעם בעיצומו של דיון סוער על נושא דוחק. גם כשהיה לבדו בבית, פתח לפעמים בשיחה כשחש צורך לתקשר, לשפוך את הלב. אחרי הכול, עם מי עוד אני יכול לדבר? חשב. מי עוד חברותי, חביב ומהיר תפיסה כמוני, מעורב רגשית והגון כל כך? כן, הגון, והכי חשוב, מבין. מי עוד מקשיב לי בראש פתוח ובשמץ אהדה ואכפתיות? האם למישהו מזיז שאני דוחף ללא הרף סלע במעלה הר? ואם אי־פעם אגיע למעלה, מה כבר יהיה לי לעזאזל? סלע על הר. יופי. אז בשביל מה אני מתאמץ?

לאחרונה נקלע באום ליותר ויותר ויכוחים עם עצמו. כמה מהם התלהטו. ובכל זאת, חשב, מי חוץ מאָשֵר באום מסוגל לתפוס את ממדי הסבל שלי, את היקף דאגותי? באוזני מי אני יכול לקטר על הסוגיות הכי עמוקות שאני עוסק בהן, בלי שיאבד עניין בתוך שתי דקות ויגיד, "תפסיק להתבכיין, אשר, זה מייגע. לכולנו יש בעיות." אבל אני בסך הכול מנסה לפענח את חלקת ההיסטריה הזעירה הזאת, שהיא משכן הקבע שלי. בעצם לא, אולי זה משהו גדול יותר. אולי מה שאני באמת רוצה הוא להבין את חיי האדם באשר הם. את הכול, את כל העסק.

באום רצה שכתיבתו תשליט סדר בכאוס ובאמת המרה שהאפילה כמדומה על כל זריחה באנושות. הוא הכריז מלחמה זה מכבר על צליל הרעם המרוחק בפיקניק של אודן.1 הוא האמין שמוטב שינהל את הקרב עם המצב האנושי כסופר, בכתיבה מרגשת. היצירות האלה חייבות להיות גדולות, חשב, כי הלילה עצום והאויב שופע תחבולות מלוכלכות.

כבר בשלב מוקדם הוא הגיע למסקנה שלא יוכל להשתתף במלחמה כעיתונאי בלבד, לדווח על העליות והמורדות במציאות היומיומית. הבדיון, חשב, אמיתי יותר מהמציאות, מסוגל יותר להתקרב לנפש האדם ולגלות מה באמת קורה שם. מי האחראי כאן, בשם אלוהים? הוא רצה לכתוב ספרים שישפיעו על אנשים, ספרים שישנו את זווית הראייה שלהם, ולשם כך היה עליו להבין את הדברים לאשורם. הוא לא רצה ללכת כצאן לטבח, בלי להשאיר מאחור לפחות כמה כרכים, שיקלו את דרכם של אחרים. הוא היה נחוש בדעתו שהכתובת על המצבה שלו לא תהיה: פה נטמן אשר באום - אז מה?

שיחה עם אשתו לא באה בחשבון. על כל פנים לא שיחה על הדברים החשובים לו באמת. בינו לבין קוני שררו יותר מדי עוינות, יותר מדי זעם, יותר מדי אכזבה. כבר אין לה סבלנות לתלונות שלי, חשב. ארבע־עשרה שנים שהתחילו בארוחות ערב ופרחים זלגו טיפין־טיפין לחלומות מנופצים ולאמירות שאי־אפשר להחזיר לאחור, מסה קריטית שעמדה על סף פיצוץ. היא צעירה ממני בחמש שנים, חשב. עדיין יפה מאוד, עדיין נחשקת, עדיין ניחנת בדחף הנשכני להסתער על עורק הצוואר, שפעם משך אותו כל כך. טוב, גם דרקולה ניחן בדחף נשכני להסתער על עורק הצוואר, אבל במקרה הזה העורק היה של באום. אני מניח שבמובנים מסוימים אני עדיין אוהב את החיה הגזעית המורכבת הזאת, חשב, אבל אני בהחלט לא יכול לדבר איתה. לא בלי לעצבן אותה תכף ומיד. אני גם לא יכול לדבר עם אחי ג'וש, כי הוא שוכב איתה. או לפחות שכב. או לפחות ככה נדמה לי. אני לא בטוח. אני מרגיש שהשיחות שלנו נעשו מאולצות, ועם כל האהבה שלי אליו, אני לא סומך עליו; ומכיוון שאני לא יכול לחשוף את החשדות שלי כי הם יפגעו בו, אנחנו לא יכולים לדבר. כלומר אנחנו יכולים לדבר, אבל לא מהלב. או לפחות לא מהלב שלי. האם ציינתי שאני חושב שהוא שכב עם קוני? כן, ודאי שציינתי, הרגע. יופי. רק זה חסר לי, לחזור על עצמי. הדובדבן שבקצפת. ואני לא יכול לדבר גם עם אשתי הראשונה נינה. יותר מדי רגשות אשם. הייתי כזה משיגענע, והיא היתה כל כך נחמדה. הסימנים הראשונים להתנהגות לא הגיונית אצלי היו עם נינה.

באום התחתן בגיל עשרים ואחת, כשהיה להוט לעזוב את בית הוריו ולהתחיל את חייו כעיתונאי צעיר. הוא התאהב בסטודנטית יפה מבַּרנרד, נינה גלאס, שבמקרה היתה תאומה זהה. חודשיים לאחר הנישואים הוא התאהב באחותה התאומה אן. נאמר רק שזה לא התפתח לקומדיה שייקספירית, אבל הסב לנינה סבל רב, ולבאום תימהון, רגשות אשם וסלידה עצמית. הוא דיבר על כך עם פסיכואנליטיקאי, שחיפש את התשובה בחלומותיו של באום, אבל אותו קליק מוצלח בין יוסף לפרעה לא התממש על הספה בחדר הקטן ברחוב שישים ושמונה מזרח. לא היה לו מושג מה עלה בגורלן של התאומות גלאס, אבל הוא ידע שאם אי־פעם ייתקל באחת מהן, הוא לא יצליח לדבר מרוב בושה. הוא ויתר מזמן על שיחות עם מטפלים, כי כדי שפסיכואנליזה תעבוד, המטופל חייב להסכים לשינויים, והשינוי היחיד שבאום היה מוכן לו הוא להחליף מטפל.

הוא לא היה יכול לדבר גם עם אשתו השנייה, טַיילר. קודם כול, היא חיה בניו זילנד, אבל יותר מהמרחק - היא זרקה את באום בשביל איזה מתופף רוק שהתעשר מאוד בגיל צעיר מאוד, פרש בגיל שלושים, קנה חווה בוולטר פיק סטיישן וגידל כבשים. באום נתקף הלם מוחלט וחזר לביקור בבית החולים הפסיכיאטרי פֵּיין ויטני, הפעם לא כאורח. הוא לא רצה לדבר עם טיילר ואפילו לא לחשוב עליה, אלא שזה קרה לפעמים, בייחוד בשעות אחר הצהריים של ימים גשומים.

זהו זה. איש מלבד אשר באום לא הבין באמת את אשר באום. לא מטפל, לא גרושה, לא חבר, שכולם כמדומה התפוגגו עם השנים. הבחירה ההגיונית היחידה היתה הוא עצמו.

עכשיו הוא חצה את המדשאה, הכניס יד לכיסו ושלף את הקופסה הקטנה שקוני קנתה לו, שלפני מאות שנים שימשה לאחסון טבק הרחה שגרם לאיזה דנדי להתעטש. כמה טיפשים הם בני התמותה, חשב. להתעטש לשם הנאה. עכשיו היו בקופסה נקסיום נגד ריפלוקס, זנקס ואטיבן אחד. כל מה שחסר, התבדח, זה כמוסת ציאניד.

הוא בלע את הנקסיום בדיוק כשהשלים את הקפת האגם, אחרי שיחה ערה על קבלת הפנים העלובה למחזה האחרון שלו. הוא התנסה בכתיבת מחזות פעמים ספורות, עבור תיאטראות מאולתרים באוף־ברודוויי, וגילה שזה קשה עוד יותר מלכתוב רומנים. מגושם ודידקטי, כתבו בעיתונים. ביקורת דומה לזאת שקיבל הרומן שלו. מטיף מוסר, הם כתבו. המסקנה שלו היתה שביקורת, גם אם היא כתובה להפליא ומלאה בתובנות שנשמעות אלגנטיות, היא בסופו של דבר דעה ותו לא.

הוא היה בתנופת כתיבה, אך למרבה הצער התנופה היתה בירידה. ספרו האחרון נקטל פחות או יותר, וגם זה שקדם לו - על גבר ואישה במחנה ריכוז, שמתאהבים זה בזה, מצליחים לנהל רומן סוער, מסתכנים במוות ובעינויים כשהם נפגשים בסתר שוב ושוב במשך שלוש שנים, ולבסוף משתחררים, ואז היא זורקת אותו ואומרת, "היה נחמד, אבל אתה לא באמת הטיפוס שלי." הספר זכה לשבחים פושרים. מעטים מאוד טרחו לקרוא אותו, ומתוכם, הרוב לא עמדו על טיבה של הסאטירה וגינו אותו על כך שהוא מקל ראש בשואה. באותה שנה הוא ניסה לעשות מדיטציה ולא הצליח להתרכז בשום דבר מלבד הביקורות הרעות.

בעודו פגוע מהשיחה האחרונה עם עצמו על מות התיאטרון, עשה באום את דרכו אל הבית, מבנה קולוניאלי יפה, משוחזר באותנטיות, מלבד החלונות הפנורמיים הגדולים שהיו משמחים מאוד את המתיישבים הראשונים, אילו רק היה מעצב הפנים שלהם מעלה אותם בדעתו. החלונות השקיפו בנדיבות על נוף אגם מלא צפרדעים חמודות ודגי נוי, ועל היערות היפים של מסצ'וסטס, המלאים עצי אדר אדום ולִבנָה שחורה. באום שנא את האזור הכפרי והעדיף את הזריחה מעל ביקמן פלייס באיסט סייד בבוקר על פני כל מראה שהיה לאמריקה הכפרית להציע. ובכל זאת, עכשיו, כשפרחי הסתיו לבלבו במלוא הדרם, הוא נאלץ להודות שפרחי האַסתֵר והאמנון־ותמר והחרציות הם משובבי נפש, ובכל זאת הם לא משמחים כמו בייגל עם לקס בבארני גרינגראס. בחורף, כשהנוף התכסה בשלג, הוא נראה כמו ציור של גרנדמה מוזס, ציירת שבאום אהב למרות הנושאים שבחרה לצייר.

באום תמיד שנא את הטבע ואת כל מה שכרוך בו: הקרציות והעכבישים; הדביבונים, חביבים אבל מוכי כלבת; קיסוס החורש; צרצור הצרצרים והציקדות. הוא שנא את הבידוד ואת דממת הרפאים ואת שחור הלילה. ציורי הנוף של קונסטבל בהתגלמותם הטבעית אכן היו עוצרי נשימה - למשך שש דקות בערך. מקום נהדר לבקר בו, אבל אחרי כל קריאות ההתפעלות, היתה חזָרה לציוויליזציה. חנויות ספרים, חנויות תקליטים, בתי קולנוע. הוא עדיין נהנה מהם, אף שכמעט כולם נעלמו. ומי בכלל רוצה לחיות במקום שמאלץ אותך לקחת פנס כשאתה יוצא לטיול אחרי ארוחת ערב? נכון, הכוכבים הנוצצים בהמוניהם עד לאינסוף משוחררים מעול האורות של ברודוויי הם מחזה מרהיב, אבל את באום הם פשוט הפחידו. כדורים בוערים של גז לוהט, אדירי ממדים, רחוקים כל כך. אלוהים, עצם המחשבה על המספרים, על המדידה בשנות אור. וכל הסיפור הזה של גושי סלע מעופפים ללא מטרה באמוק ובאלימות חסרת תכלית. מה קורה שם למעלה? שאו עיניים אל הכוכבים כאוות נפשכם, הם לעולם לא יגשימו אפילו משאלה אחת שלכם, ולו הצנועה ביותר. באום חשב שהפשע והאלימות ברחובות העיר הם בּאבּקעס לעומת כל מה שמתחולל בשמי הלילה. הוא נזכר איך פעם, באיזו חנות, כולם עמדו חסרי אונים בזמן שגנבים נועזים לקחו מכל הבא ליד, והשומר לטש מבט קפוא בקנה של אחד הגלוקים הנפוצים כל כך ברחבי ניו יורק. ובכל זאת, בעיר יש תקווה ויש אפשרויות. יש אנשים, יש ניידות משטרה, שומרונים טובים ושוערים. אם מתבודדים בבית נופש ומכונית מתקרבת בשלוש בלילה - שמע, נגמר הסיפור.

כמובן, מחשבות טורדניות שכאלה לא קיננו במוחה של אשתו, קוני. ילדוּת אוהבת, מראה נאה ואינטליגנציה גבוהה הגנו עליה מפני חרדה, בגיבוי האמונה ב"משהו גדול יותר", שבאום תמיד טען שהוא קרן הנאמנות שלה. הוא צפה בה מורידה דופק ונרגעת אחרי ריצת הבוקר - יצור יפהפה, גבוה ויהיר, עם עור לבן, שיער שחור כדיו ועיניים כהות. משהו בסגנון המלכה הרעה מ"שלגייה", מרושעת אבל לוהטת.

"תֵיין מגיע בסוף השבוע, והוא מביא איתו את החברה שלו. אני מקווה שתשתתף בשיחה ולא תתנתק. אני שמחה שהוא רציני לגבי הבחורה הזאת."

*ההמשך זמין בספר המלא*