מלחמת ששת השקרים

פתח דבר

"היכן היית בבוקר השבעה באוקטובר?"; אין ישראלי שלא יזכור לפרטי פרטים היכן בדיוק עמד ומה בדיוק עשה כשהחלה מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס על הקהילות והקיבוצים הישראליים בנגב המערבי. אני גר בהרי גוש עציון, כ־60 קילומטרים בקו אווירי מאזור הגבול עם עזה. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ואני פסעתי מחוץ לביתי בטיול שגרתי עם כלבת המשפחה. בדרך פגשתי שכנה, עמדנו ופטפטנו. לפתע החלה להישמע ממרחק סדרה ארוכה וקדחתנית של פיצוצים. אלו היו יירוטים ונפילות של רקטות שירו המחבלים על יישובים במרחב שבינינו לבין עזה, ואנחנו לא הבנו מה אנו שומעים. הכרנו את הנוהג הפלסטיני לירות באוויר לאות שמחה בעת חתונות. "אולי יש איזו חתונה פה באחד הכפרים?", תמהנו. חזרנו הביתה ועד מהרה החלה התמונה להתבהר.

כמתוך סרט בלהות ותחת הרעשה ארטילרית אדירה, שאת הדיה שמענו היטב גם ממרחק רב, פוצצו אלפי מחבלים את גדר הגבול של עזה בעשרות נקודות, פרצו אותה ופשטו אל שטח ישראל ברגל, בסירות מהים, במצנחי רחיפה מהאוויר, באופנועים ועל גבי טנדרים עמוסי תחמושת. הטבח ביישובי הספר של עוטף עזה התחיל.

אירועי השבעה באוקטובר בצד הישראלי של הגבול עם עזה, היו הופעת רוע פראית ונטולת רסן, בין המזוויעות ביותר שראה המערב בזמן החדש.

באותו בוקר ארור, כל ישראלי שיצא לצעידת בוקר בשבילי העוטף הפסטורליים, כל ישראלית שנהנתה מרכיבה על אופניים בנופים החקלאיים השלווים, נרצחו ביריות אם איתרע מזלם לעבור בנתיבי החדירה של המחבלים. כל כלי רכב שנע על הכביש רוסס באש מקלעים וטילי נ"ט ובנוסעיו בוצע וידוא הריגה. חיילי צה"ל שהוצבו לשמור על הגבול נתפסו בהפתעה וניהלו קרבות בלימה נואשים בנחיתות מספרית גדולה, תוך גילויי גבורה והקרבה עילאיים, המהווים את פסגתה הנשגבת של רוח האדם. אחד מהם, למשל, היה תומר נגר, מקלען בחטיבת גולני, שבשעה 6:29 באותו בוקר, מועד תחילת הפלישה, היה לבדו בעמדת שמירה בין גדר הגבול לבין המוצב והקיבוץ שמאחוריו. החיילות בחמ"ל המוצב קראו לו שוב ושוב לחזור למוצב כדי להציל את נפשו, אבל הוא החליט להישאר בעמדה ולעכב ככל האפשר את המחבלים שהתקדמו לקראתו, כדי להרוויח לחיילים במוצב ולתושבים בקיבוץ זמן יקר להתמגן ולהתכונן. במשך 40 דקות תמימות הוא נלחם לבדו במאות מחבלים, הרג ופצע עשרות מהם ועיכב את התקדמותם. בערב נמצאה גופתו בעמדת השמירה וסביבה 675 תרמילים ריקים של מקלעו האישי. תומר שפך אש ועופרת על מרצחי החמאס, עד שאזלה תחמושתו ונפל על משמרתו. חיילים רבים נוספים ביצעו מעשי גבורה דומים.

בתוך היישובים הישראליים, בשטח מסיבת הטבע שנערכה באזור ('מסיבת הנובה') ובבתי המשפחות, התחוללה סופה אקסטטית של התעללות בעינויים, מעשי אונס קבוצתיים עד מוות, שרפת בני אדם בעודם חיים, כריתות איברים, עקירות עיניים, הוצאות המוניות להורג וחטיפות של בני ערובה לעזה. המחבלים לא חסו על איש. לא על תינוקות בני יומם, לא על קשישים, לא על אימהות הרות, ולא על כל מי שביניהם. רבים מקורבנות הטבח באותן הקהילות היו פעילי שלום מובהקים שהתנדבו דרך קבע לסייע לשכניהם הערבים בעזה. העובדה שהסיעו חולים עזתים לבתי חולים ישראליים, אספו עבורם תרומות והפגינו למענם נגד מדיניות הממשלה, לא עזרה להם. הם היו יהודים ולכן נרצחו ככל היתר.

ממסמכי הפקודה שהתגלו על גופות מחבלים בתום הקרב ומהמידע שהתקבל בחקירות השבויים, עלה שמשימתם הייתה הטלת מורא והשפלה באמצעות ביצוע הפשעים הנתעבים ביותר, במטרה לשבור את רוחה של החברה הישראלית. מחבלים רבים נתפסו כשכיסיהם מלאים בחפיסות קונדומים וכדורי קפטגון.

"הזוועות המיניות שביצעו לוחמי החמאס", אמר בזעזוע מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן, "הן מעבר לכל מה שראינו והן מעבר ליכולת העיכול האנושית".

אחת הזירות הקטלניות באותו הבוקר הייתה בשטח מסיבת הנובה, שבה פצחו המחבלים בחגיגת רצח ואונס מחרידה שגדעה מאות חיים צעירים ותוססים. באחת המיגוניות באזור המסיבה הצטופפו עשרות מבלות ומבלים מפוחדים וחסרי אונים (מיגונית היא חדר קטן ונייד מבטון מזוין, שאליו נכנסים בעת אזעקה). המחבלים יידו רימונים אל תוך המיגונית כדי לקטול את כל מי שנמצא בה, אבל בכל פעם שזרקו פנימה רימון, תפס את הרימון חייל בחופשה בשם ענר שפירא ויידה אותו אליהם בחזרה כדי שיתפוצץ בחוץ. שמונה רימונים יידו המחבלים אל תוך המיגונית ושמונה רימונים הוחזרו אליהם על ידי ענר, בקור רוח מעורר תדהמה. הרימון התשיעי התפוצץ והכריע את ענר ועימו מבלים רבים אחרים. הפצועים, חלקם כרותי איברים כתוצאה מהתפוצצות הרימון, נגררו החוצה מהמיגונית בשערותיהם והושלכו אל טנדרים בדרך למסעם הבלתי אפשרי כבני ערובה במנהרות חמאס בעזה.

בתוך שעות רצחו המחבלים למעלה מ־1,200 ישראלים ברחבי עוטף עזה, פצעו אלפים נוספים וחטפו למעלה מ־200 ישראלים לרצועת עזה. ישראל היא מדינה קטנה ומשפחתית והרישות החברתי בה צפוף. ספק אם ישנם ישראלים שהטבח ההמוני שערך חמאס באותו יום, לא פגע קשות גם במעגלי המשפחה, הידידות וההיכרות הקרובים שלהם.

קשה לתאר אימה קיומית למי שלא חווה אותה, אבל באותו יום חוו מיליוני ישראלים אימה קיומית. חרדה של ממש מפני רצח עם המוני שיבצעו בהם הערבים, לו רק יעלה בידם לאחד כוחות, לנצל את מצבה של ישראל המופתעת, הנבוכה והמוכה ולכבוש אותה. הדאגה הגדולה הייתה מפני מהלך משולב של פלישת לוחמי חיזבאללה מלבנון וכיבוש צפון המדינה, פלישת ערביי יהודה ושומרון לתוך היישובים היהודיים הסמוכים להם והתקוממות אלימה של אזרחים ישראלים ערבים בערים הישראליות המעורבות, כפי שקרה כשנתיים בלבד קודם לכן באירועי שומר החומות.

זה היה היום הנורא בתולדות מדינת ישראל, אבל במידה רבה היה זה יום נורא גם לציוויליזציה המערבית כולה. אחרי ככלות הכול רוע מחריד שכזה, שכמו הגיח מימי הביניים, הופנה נגד קהילות מערביות בשם ג'יהאד אסלאמיסטי בעל שאיפה גלובלית גלויה — ג'יהאד המחויב למלחמה מתמדת כנגד המערב כולו עד להכנעתו ושעבודו.

לפי ההיגיון הפשוט, דעת הקהל במערב אמורה הייתה להתאחד כנגד המתקפה הג'יהאדיסטית החולנית של חמאס ולהתייצב לצד ישראל. הן משום התוקפנות נטולת ההצדקה (לא קדמה למתקפה שום התגרות מצד ישראל, וקרוב ל־20 שנה קודם לכן אף נסוגה ישראל מכל רצועת עזה והעבירה את השליטה בה לפלסטינים), הן משום האכזריות הבלתי אנושית שננקטה כנגד אזרחים חסרי מגן, והן משום שהמתקפה היוותה את אחד משיאיו המשלהבים ומעוררי ההשראה של הג'יהאד הגלובלי, המאיים על המערב כולו.

ואכן, בשבועות הראשונים הסמוכים למאורעות הובילו ההלם והזעזוע מהטבח לתמיכה מערבית איתנה בישראל. אלא שהבהירות המוסרית נעכרה במהרה, והזעזוע מפשעי חמאס הוחלף בעמדה עוינת כלפי ישראל וכלפי מלחמת החורמה שהכריזה על ארגון הטרור. נשיא צרפת מקרון תיאר את מדיניות ישראל כ"מבישה", קרא להטלת סנקציות עליה והאשימה בביצוע פשעי מלחמה. ראש ממשלת ספרד סנצ'ס הגדיר את ישראל ״מדינת ג'נוסייד״ וקרא לשפוט אותה בבית הדין הבין־לאומי בהאג. דברים דומים השמיעו נציגי ממשלות אירלנד, הולנד ופינלנד, ומדינות אחרות הכריזו על אמברגו נשק נגד ישראל, במטרה למנוע ממנה את מיטוט שלטון חמאס ברצועה. אפילו נשיא ארצות הברית ביידן, שבתחילת המלחמה תמך בהכרעת ישראל לחסל את שלטון חמאס ונשא את נאום ה־DON'T המפורסם, נסוג מעמדתו תחת לחץ האגף הפרוגרסיבי במפלגתו, והמיר אותה באמברגו נשק משתק שכבל את ידי צה"ל.

ההיסטוריה זוכרת מקרים נוספים שאלימות פלסטינית חייתית כלפי יהודים גרמה לעוינות דווקא כלפי ישראל. כך היה כאשר בעקבות גל חטיפות המטוסים וטבח המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן בראשית שנות ה־70, קיבל האו"ם את ההחלטה השערורייתית ש״ציונות היא גזענות״ (כעבור 16 שנים האו"ם חזר בו מאותה החלטה). כך היה גם בראשית שנות ה־2000, כאשר בעקבות פיגועי ההתאבדות המחרידים של האינתיפאדה השנייה — שבהם פוצצו עצמם צעירים פלסטינים בתוך אוטובוסים, בתי קפה, מועדוני לילה ועוד — כינס האו"ם את ועידת דרבן שהצהירה כי ישראל היא מדינת אפרטהייד ופושעת מלחמה. דוגמאות נוספות יש למכביר.

תגובת חלקים רחבים במערב לטבח השבעה באוקטובר, הייתה אפוא המשך למגמה ארוכת שנים שלפיה ככל שהפלסטינים רוצחים יותר יהודים, כך מאמץ העולם את טענותיהם ביתר אהדה. ימים ספורים לאחר הטבח הכריז נציג רוסיה באו"ם וסילי נבנזיה כי "לישראל אין זכות להגנה עצמית", נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן השווה את ישראל לגרמניה הנאצית והשתתף בעצרת המונים בעד חמאס ונגד ישראל, חברת בית הנבחרים האמריקני מטעם המפלגה הדמוקרטית, רשידה טליב, סירבה לגנות את חמאס על הטבח ותחת זאת האשימה את ישראל ב"רצח עם", הראפר האמריקני קניה ווסט הודיע לעשרות מיליוני עוקביו: "אני נאצי" ו"אוהב את היטלר", ועוד ועוד התבטאויות ומהלכים הצביעו על אקלים בין־לאומי נוח להתפרצות מחודשת של אנטישמיות.

ואכן, בתוך זמן קצר מלאו ערי המערב הגדולות בהפגנות בעד חמאס ונגד ישראל, והשיח הציבורי ברבות ממדינות אירופה וארצות הברית שוב נטה דווקא כנגד ישראל. מדינת היהודים הוצגה כאחראית לטבח שבוצע באזרחיה שלה. הסיסמה הישנה "From the River to the Sea — Palestine will Be Free" שמשמעותה הברורה היא קריאה להשמדת ישראל, חזרה לאופנה והפכה שגורה בפי אזרחים רבים שבינם ובין הפלסטינים אין דבר.

אלא שלעננה השחורה של האהדה לטבח השבעה באוקטובר התלווה טוויסט: סקר שנערך לאחר הטבח בקרב סטודנטים אמריקנים, הראה ש־86 אחוזים מהם תמכו בקריאה "תשוחרר פלסטין מהנהר ועד הים", אך רק מחציתם ידעו לציין באיזה נהר ובאיזה ים מדובר. לאחר שהובהרו להם עובדות בסיסיות על הסכסוך, לא פחות משני שלישים מהם משכו בחזרה את תמיכתם בקריאה.

הטוויסט הזה קיפל בתוכו שתי תובנות, שדרבנו אותי לנקוט פעולה ולכתוב את הספר שלפניכם. הראשונה: מסע התעמולה שמנהלים אויבי ישראל נגד עצם קיומה, מתברר כיעיל למדי. הוא מצליח לזרוע עוינות מובנית כלפי ישראל בחוגים רחבים במערב ובכך משיג את מטרתו. העוינות הזו כה עמוקה, עד שהיא בקושי נסדקת אף נוכח זוועה אנושית כדוגמת טבח השבעה באוקטובר. התובנה השנייה: כוחה של התעמולה בבורותם של המושפעים ממנה. כשלא מכירים את הסיפור — קל להתייצב לטובת הקורבן החלש, לכאורה הפלסטינים, ונגד החזק המדכא אותם, לכאורה ישראל. הלך רוח זה, שלפיו באופן גורף החלש תמיד זכאי והחזק תמיד אשם, הפך מזמן למגדיר בסיסי בפוליטיקה של המערב. אבל כשמתוודעים לסיפור, כשנחשפים לפרטים, כשחוסר הידיעה מתחלף בהיכרות עם העובדות, כפי שהוכיחו אותם סטודנטים אמריקנים — משתנה התמונה.

על כן, הספר הזה הוא התוודעות לסיפור. הוא פורש בפני הקורא תמונה בהירה, מקיפה ומגובה בעובדות מוצקות, על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. סופה של האמת לצאת אל האור, והספר הזה מציע לקורא בסיס ידע מעמיק ובה בעת נגיש וקל לקריאה, לאחד הנושאים המדוברים ביותר בשיח הבין־לאומי — הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

***

ב־13 השנים האחרונות עבדתי כחוקר ועורך ב קאמרה — הוועדה לסיקור הוגן ומאוזן של ישראל והמזרח התיכון, שמושבה בבוסטון מסצ'וסטס ומשימתה, באמצעות בדיקת עובדות, להגן על ישראל מפני ביקורת לא הוגנת המבוססת על פרסומים כוזבים בתקשורת הבין־לאומית. השנים הרבות בחזית המאבק על האמת אודות הסכסוך, העניקו לי היכרות קרובה עם המבנה והטכניקה של התעמולה האנטי־ישראלית, ואפשרו לי להמשיג אותה ולהנגיש אותה בצורה קלה ומובנת, באמצעות חלוקתה לשישה שקרים מרכזיים, שהם הנקודות הארכימדיות של מבנה התעמולה כולו.

לכל אחד מששת השקרים האלה מעניק הספר מענה פשוט ובהיר, ועם זאת עשיר, מעמיק ומגובה בעובדות בלתי ניתנות להכחשה. החל בשקר הראשון המבקש לעקר את זכותם ההיסטורית והמשפטית של היהודים על ארצם, וכלה בשקר האחרון המבקש לצייר את ישראל כפושעת המצפצפת על דיני המלחמה הבין־לאומיים. בעמודים הבאים נברר את השקרים הללו אחד לאחד, ואת השאלות המונחות בבסיסם.

מי בעלי הזכות על ארץ ישראל, היהודים או הערבים?

מה בדיוק קרה ב־1948, והאם היהודים עשו לערבים ״נכבה״ (אסון)?

האמנם הכיבוש הישראלי בשטחי יהודה, שומרון, הבקעה ומזרח ירושלים מנוגד לחוק הבין־לאומי?

האם ישראל היא מדינת אפרטהייד?

מיהם סרבני השלום בסכסוך הישראלי־פלסטיני?

האומנם ישראל פושעת מלחמה?

ספר זה אינו מיועד למי שעמדתם כלפי ישראל נובעת מרגש עוין וטבועה בזהותם. שפע העובדות, הציטוטים, הנתונים והתיעודים המובאים בו והמצטרפים לסיפור שלם, לא ידבר אליהם. הוא מיועד למי שיש לו הסקרנות והיושרה האינטלקטואליות ללמוד לעומק נושא שנמצא כבר עשרות שנים על סדר היום העולמי, ומהווה חזית מרכזית בהתנגשות המערב והאסלאם הרדיקלי.

עיתונאי טוב ומודע לעצמו, כך שמעתי פעם, אינו חותר לשנות את דעת קוראיו, אלא רק לתת בידיהם כלים, ניסוחים, מילים, שיסייעו להם להבין טוב יותר את האינטואיציות שלהם, ולברר את האמת והצדק הטבועים בעמדותיהם. הם בתורם ישתמשו במידע, בטיעונים ובמהלכים הרטוריים ששמעו ממנו, כדי להביע טוב יותר את דעתם. זו גם מטרתו הצנועה של ספר זה, ובכל זאת, אני מקווה שהספר יצליח להשפיע גם על בעלי עמדה אנטי־ישראלית, ודאי כאלה שאינם מכירים לעומקן את עובדות היסוד של הסכסוך.

תודות

לצורך כתיבת ספר זה נעזרתי ברבות ורבים שהעשירו אותי במידע רב ומועיל על אודות ההיבטים המגוונים של הסכסוך.

תודה למשפטן ד"ר רפאל ביטון שבמומחיותו לדיני מלחמה נעזרתי, ולמומחים המשפטיים לחוק הבין־לאומי ולדיני קרקעות ביהודה ושומרון, פרופסור טליה איינהורן וד"ר הראל ארנון, שהידקו, דייקו והשלימו את ההתייחסויות לנושאים אלה בספר.

תודה מיוחדת למנכ"לית ארגון קאמרה אנדראה לוין ולסמנכ"ל אלכס סאפין. בלעדי הזכות שנתנו בידי להעמיק בנושאים אלה, בלעדי עצותיהם הטובות ובלעדי אוצר התוכן העצום שנאסף בהובלתם במשך השנים ב קאמרה, פרי עמלם של חוקרים מעולים, לא היה ספר זה בא לעולם.

את הספר כתבתי מתוך מחויבות ומשמעת להשמיע את צדקת דרכו של הקונצנזוס הציוני הרחב. לא סמכתי על עצמי והעברתי את כתב היד לחברים מהשמאל הציוני, עם משימה לנכש ממנו כל מה שמקשה עליהם להזדהות או מעורר בהם הסתייגות. הם אכן מצאו יותר חריגות מכפי שרציתי שתימצאנה וכתב היד תוקן בהתאם. חברים — אתם יודעים מי אתם. תודה!

תודה גדולה לחברי ושותפי בעז לוי, שערך את הספר והפיק אותו בחוכמה, בנעימות ובמקצוענות.

וכמובן תודה, ה־תודה, למשפחתי האהובה על העזרה והתמיכה. לאשתי יקירתי שירה, ולילדינו הטובים יערה, אלון עמיקם, נטע, אילת השחר ועמליה. כתיבת הספר הזה הייתה טיפוס על הר. תודה לכולכם על הדחיפה המתמדת מאחור לאורך המעלה התלול.

***

ביצירתו ״אז אמר השטן״ הסביר המשורר נתן אלתרמן את מזימת השטן להחליש את מי ש"איתו האומץ וכישרון המעשה, וכלי המלחמה והתושייה". השטן, כך אלתרמן, לא נוטל את כוחו, לא מביא מורך בלבבו ולא מרפה את ידיו. "רק זאת אעשה", אומר השטן. "אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק".

זו גם מטרתו של ספר זה. להיאבק בקהות המוח המשכיחה עם מי הצדק.

ועכשיו לשאלה הראשונה: מיהם בעלי הזכות על הארץ, היהודים או הערבים?

1.

"ליהודים אין זכויות על הארץ"

"לא מצאו ולו אבן אחת שתוכיח שהמקדש היה שם (בהר הבית בירושלים)". כך אמר מנהיג הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בריאיון לעיתון 'אל חיאת' בשנת 2002, במסגרת ניסיונו ארוך השנים לקעקע את אחיזתם של היהודים בארצם. עשר שנים מאוחר יותר, ב־26 בפברואר 2012, ב וועידה להגנת ירושלים שנערכה בקטר, הוסיף על דבריו אבו מאזן, יורשו בהנהגת התנועה, כי "הם טוענים שלפני 2,000 שנה היה להם מקדש, אני קורא תיגר על הטענה הזו". בתי המקדש היהודיים לפי אבו מאזן, היו בכלל בתימן.

יסוד הסכסוך היהודי־ערבי טמון בשאלה מיהו בעל הבית ולמי שייכת ארץ ישראל. האם לעם היהודי, האם לאומה הערבית, או שמא לשניהם. לפי עמדת הפלסטינים, ההיסטוריה היהודית העתיקה בארץ היא בדיה מודרנית. סיפורי מעשיות שנועדו לתת תוקף למדינה העברית. הציונות לפי הפלסטינים היא פרויקט קולוניאליסטי של מדינות המערב, שהעניקו ליהודים את חבל הארץ המזרח־תיכוני כפיצוי על השואה ועל הרדיפות האנטישמיות. ארץ ישראל, או "פלסטין" בלשון ערביי הארץ, שייכת משחר ההיסטוריה להם ולהם בלבד.

האם צודקים הפלסטינים?

בפרק שלפניכם נצא יחד למסע מסעיר, המפריך את הטענה הפלסטינית מיסודה. במסע הזה נעבור דרך שלוש זכויות יסודיות שיש ליהודים על ארץ ישראל, הרשומות על שמם באופן שאינו ניתן להכחשה.

הראשונה היא הזכות ההיסטורית, הנובעת מקורותיה העשירים והמתועדים היטב של האומה היהודית במולדתה, לאורך כ־3,200 שנה. בשמה של הזכות הזו דרש דוד בן־גוריון את הריבונות היהודית על ארץ ישראל כשהודיע ש"הקושאן שלנו על הארץ הוא התנ"ך", ומכוחה נבעו והתפתחו יתר הזכויות עד שעמדו בפני עצמן.

השנייה היא הזכות המדינית, הנובעת מהכרה בין־לאומית חד־משמעית ובהירה בזכותם של היהודים להקים לעצמם בית לאומי בישראל. את ההכרה הבין־לאומית השיגו היהודים במאמץ דיפלומטי מרהיב, שאת סיפורו נביא בהמשך הפרק;

השלישית היא הזכות הקניינית, המיוסדת על מאמץ גאולת הקרקעות הנרחב של המפעל הציוני בעשורים שקדמו להקמת המדינה. כפי שעולה ממסמכים, מסקרי קרקע ומתעודות רשמיות, היהודים רכשו חלקים נרחבים מאדמת הארץ בכסף מלא, מבעליהם הפרטיים, בעת שהייתה ריקה למדי, שורצת מחלות וביצות, ודוחה התיישבות אדם.

בזכות הרביעית, זכות הדם והניצחון במלחמה, יעסוק הפרק הבא.

הדקו חגורות, המסע מתחיל.

הזכות ההיסטורית

בשנת 1947, זמן קצר לפני הקמת מדינת ישראל, רדף רועה בדואי צעיר משבט תעמרה אחר עז שברחה מעדרו במדבר יהודה הסמוך לירושלים. במהלך המרדף הבחין הרועה בנקיק סלע אפל, וחשד כי העז נמלטה אליו. הרועה השליך אבן לתוך הנקיק, אך במקום להבהיל את העז, הוא שמע קול מפתיע של בקיעת חרס. הנער הסקרן השתחל אל תוך הנקיק בחיפוש אחר מקור הקול החריג, ובעומקו הוא מצא את מה שלימים נחשף כאוצר מגילות מדבר יהודה, שמור בתוך כדי חרס גדולים. כדרכם של אוצרות ארכאולוגיים, המגילות הגנוזות החליפו ידיים והתגלגלו בין בעלים שונים, עד שמצאו את דרכן חזרה לבעלות יהודית ונמסרו למוסדות המחקר של מדינת ישראל הצעירה. בשנים הבאות הורחבו החיפושים למערות נוספות באזור והתגלו עוד מאות מגילות המתוארכות למאה ה־3 לפני הספירה ובהן, בכתב עברי, מרבית ספרי התנ"ך, ספר הספרים של האנושות.

חוקרים רבים משערים ש מגילות מדבר יהודה, שתולדות העם היהודי בארץ ישראל מראשית ימיו כתובות בהן עלי קלף, הוחבאו במערות על ידי יהודים שעזבו את ירושלים ערב היציאה לגלות.

אוצר המגילות הגנוזות, שהשתמר באורח פלא כ־2,000 שנה, נחשב לאחת התגליות הארכאולוגיות החשובות שהתגלו בעולם במהלך המאה ה־20. המגילות הוצגו לראשונה בספריית הקונגרס של ארצות הברית ובהמשך בעוד עשרות מדינות בעולם, וכיום הן שמורות במוזיאון ישראל בירושלים.

זהו אחד מני ממצאים רבים, המלמדים על זיקתו של העם היהודי לארצו ומוכיחים את זכותו ההיסטורית עליה. במאות השנים האחרונות נחשפו ברחבי ישראל עשרות אלפי ממצאים באלפי אתרי חפירות. החל מכדי חרס פשוטים בכפרים יהודיים קטנים ומרוחקים, ועד לגילויים של קומפלקסים שלמים ועתירי מזכרות מהעבר, דוגמת מצדה במדבר יהודה. נזכיר רק את הבולטים שבהם:

בשנת 1880 החליטו שני תלמידים ירושלמים לנסות לחצות את נקבת השילוח התת־קרקעית, הסמוכה לירושלים העתיקה מדרום להר הבית. הם נכנסו לנקבה הצרה והחלו להתקדם בה עד שאחד מהם מעד למים הקרירים הזורמים במעבה ההר. כשהתרומם הוא הבחין בסימנים מוזרים על הקיר. הנער, שלמד אז בבית הספר של הארכאולוג הגרמני קונרד שיק, מיהר לספר למורו את אשר ראה בבטן האדמה. שיק מיהר למקום, נדחק אך בקושי אל הפתח הצר, ובעומק הנקבה מצא את כתובת השילוח חקוקה על קיר אבן בכתב עברי קדום.

הכתובת המפורסמת מתארת את המפגש בין שתי קבוצות החופרים היהודיות שהשתתפו במפעל המים של חזקיהו, מהבולטים שבמלכי יהודה התנ"כיים. הפרויקט, שכלל חציבה במעבה ההר, הוליך מים ממעיין הגיחון שמחוץ לחומות ירושלים העתיקה אל בריכת השילוח שבתוך החומות. החופרים חצבו את הנקבה משני כיוונים בו־זמנית, והכתובת מתעדת את רגע המפגש ביניהם, שהשלים את המפעל הכביר המתוארך לסביבות 700 לפני הספירה. "בעוד שלש אמת להנק[ב]", נכתב על לוח האבן, "נש[מ]ע קל אש קרא אל רעו... ובים הנקבה הכו החצבים אש לקרת רעו". בהתאם לחוק העות'מאני שלפיו עתיקות המתגלות בתחומי האימפריה הן רכוש השלטונות, לקחו אליהם הטורקים את הכתובת והיא מוצגת עד היום במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול — עדות חקוקה בסלע לשלטון יהודי בירושלים לפני קרוב ל־3,000 שנה.

כעבור 100 שנים, לא רחוק מנקבת השילוח, התגלו בתוך מערת קבורה הסמוכה לחומות ירושלים שתי לוחיות כסף יוצאות דופן. הלוחיות הכילו טקסט בכתב עברי קדום, ונגללו בצורה המזכירה בדל סיגריה. אחרי מלאכת פענוח זהירה שנמשכה שנים רבות, נחשף הטקסט הטמון בהן: גרסה קדומה של ברכת כוהנים המקראית, הכוללת את המילים "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". הלוחיות העתיקות, שהוכתרו לטקסט העברי הקדום ביותר שנמצא אי פעם, נטמנו במערה לפני כ־2,600 שנה, והן שימשו ככל הנראה כקמע יהודי שנתלה על שרשרת צוואר לשמירה מפני מזיקים. הארכאולוג שמצא את הלוחיות, פרופסור גבי ברקאי, החשיב אותן לתגלית חייו.

ירושלים, בהיותה מרכז השלטון והדת של ישראל, משופעת בממצאים ארכאולוגיים מימי התנ"ך. המשוטט באולמות הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל יוכל לחזות באבן שנפלה מאחד מכותלי המקדש ועליה, בכתב העתיק והמוכר, הכתובת "לבית התקיעה" — מילים המפנות לאתר קדום בפינת המקדש שבו תקעו בחצוצרות. לצד כתובת זו מוצג גם שלט "הסורג" הכתוב בשפה היוונית, שהוא מעין תמרור אזהרה קדום המתרה בנוכרים לבל יפסעו אל מעבר למחיצה המקיפה את המקדש.

ולא רק בירושלים: מצפון רמת הגולן ועד לנגב הדרומי, הארכאולוגיה של ארץ ישראל לא מפסיקה להפתיע עם שפע דרישות שלום רחוקות מהעבר. בתל דן שבצפון עמק החולה, על גבול לבנון, התגלתה מצבת ניצחון ארמית קדומה במיוחד, מהמאה ה־9 לפני הספירה, שעליה נחקקו המילים "מלך ישראל" ו"בית דוד". המצבה מתעדת את נפילתם בקרב של יורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה. אזכור חוץ מקראי זה של בית דוד, שנכתב על ידי מלך זר שנלחם ביושבי הארץ, מוכיח את קיומה של הממלכה הקדומה, ואת עוצמתה המדינית של ישראל באותם ימים.

דרומה משם, סמוך לעיר שכם שבשומרון, התגלה מזבח יהושע בעיבל שנזכר בתנ"ך ומתוארך הרחק הרחק למאה ה־13 לפני הספירה, תקופת כיבוש הארץ בידי שבטי ישראל המקראיים. בחפירת המזבח הקדום נמצאו שרידי עצמות הבהמות שהוקרבו בו, ועד מהרה התברר שהן שייכות לחיות כשרות לפי הדת היהודית, ללא שום נוכחות של חזיר. ההקפדה של באי המזבח על חיות כשרות, לצד סממנים עבריים מובהקים נוספים שנמצאו באתר, מחזקים את הסברה שזוהי עדות אילמת למעמד הקללה והברכה המקראי, שהתרחש בכניסה לארץ בתום נדודי ישראל במדבר.

בתגובה לחשיפת הממצאים, נקטו הפלסטינים בגישה אקדמית עניינית: העלאת דחפורים על האתר בניסיון להחריבו. אין זה הניסיון היחיד של הפלסטינים, השואפים לקעקע את זיקתם של היהודים לארצם, לחבל בארכאולוגיה הייחודית של ישראל. עוד נגיע לכך.

הממצאים הארץ־ישראליים שהזכרנו כאן הם טיפה בים. נוספים עליהם ממצאי העיר שומרון העתיקה, גמלא שברמת הגולן, ציפורי בגליל, חורבת קייפא שבעמק האלה, בית שערים בפתח עמק יזרעאל, ועוד רבים אחרים.

מירושלים ועד רומא

את הסיפור העברי של ארץ ישראל מספרת לא רק הארכאולוגיה המקומית, אלא גם הארכאולוגיה שמעבר לים. כפי שיודע כל תייר המבקר ברומא, דיכויו של המרד היהודי הגדול בקיסרות הרומית בשנת 66 לספירה, מונצח עד היום גם בארצם של המנצחים. תבליט אבן שבו חקוקות דמויותיהם של ליגיונרים רומאים עטויים זרי ניצחון, הנושאים עימם לרומא שלל מירושלים הכבושה ומבית המקדש שאותו החריבו, קבוע בשער העתיק לכבוד טיטוס ומושך אליו מיליוני תיירים מהעולם כולו. זיכרון נצח ועדות נאמנה לקשר המובהק של היהודים לירושלים. מנורת המקדש, שאותה נושאים הגולים היהודים על כתפיהם בתבליט האבן, הפכה לאחר כמעט 2,000 שנה לסמלה של מדינת ישראל הצעירה. ממצאים בין־לאומיים נוספים, דוגמת האובליסק השחור, מצבת מישע, מנסרת סנחריב ועוד רבים ומרשימים, מוצגים במיטב המוזיאונים בעולם כעדות נצח לזכות ישראל.

אך למרות הקורפוס הארכאולוגי העצום העומד איתן לצידה של ישראל, הפלסטינים קידשו מלחמת זיכרון על השכל הישר ועל העובדות ההיסטוריות, מתוך תקווה ששקר שחוזרים עליו מספיק זמן — מופרך ככל שיהיה — יצליח להכות שורש.

בסוף שנת 1999, ערך הווקף המוסלמי, שלפי החלטת ישראל משמש מאז מלחמת ששת הימים כריבון האזרחי של הר הבית, חפירה אגרסיבית בכלים מכניים כבדים בבטן ההר — האתר הארכאולוגי החשוב ביותר בעולם. החפירה הזדונית שהתבצעה בחטף בעומק האדמה, בתוך מערכת האולמות והמערות הנסתרת של הר הבית, השמידה אוצר ארכאולוגי ייחודי. שרידי שני בתי המקדש היהודיים, הראשון והשני. מאות משאיות פינו את עפר החפירה לאתרים שונים ולמזבלות ברחבי ירושלים, בעודו מעורבב בכוונה בפסולת בניין מודרנית, במטרה להקשות על הארכאולוגים להציל את הממצאים. אבל אפילו ניסיון ההשחתה המקיף הזה לא הצליח להשמיד לגמרי את הממצא הארכאולוגי. זיכרונן של דתות ארוך בהרבה מזיכרונם של בני אדם, והניסיון למוחקו, סופו שהוא חושף גם את העבריין וגם את מטרותיו. עם היוודע דבר האסון הארכאולוגי, אלפי ישראלים התגייסו למשימת התנדבות לאומית שנמשכה למעלה מ־20 שנה, ובניצוח ארכאולוגים החלו לסנן את עפר ההר שפינו המשאיות.

בעבודת נמלים עיקשת, חשפו המתנדבים עושר ארכאולוגי עצום מימי הממלכות היהודיות הקדומות. אין ספור מטבעות, כלי חרס ופולחן, כתובות קלף, אבן וברזל, תכשיטים, כלי מאכל ומלחמה, הוכיחו שוב את נוכחותם של חיים יהודיים שוקקים בירושלים לאורך 3,000 שנה. הפלסטינים ביקשו למחוק את ההיסטוריה היהודית מבטן ההר, אך בדרכם הקלוקלת הם סייעו לחשיפתה.

השמדת ממצאים ארכאולוגיים בניסיון לקעקע את זיקתו של עם למולדתו, היא פשע שאין עליו מחילה. במשך למעלה מ־1,500 שנה, מאז גלו ממנה היהודים, עמדה ארץ ישראל בשיממון יחסי כקפסולת זמן קפואה. אימפריות חולפות כבשו אותה זו מזו, אבל היא נותרה מיושבת בדלילות ואיש מבין החיים בה לא חפר באדמתה בחיפושים אחר עדויות ארכאולוגיות לתקופות קדומות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*