הדייר מהקומה השנייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדייר מהקומה השנייה
הוספה למועדפים

הדייר מהקומה השנייה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    עפי גור־ארי נולד בשנת 1973 בתל אביב, בה הוא מתגורר עד היום. בעבר עסק בתחום הברים והוראת האלכוהול, וכיום הוא עוסק בניהול. "הדייר מהקומה השנייה" הוא ספרו הראשון.

    תקציר

    בבניין דירות בן ארבע קומות, בעיר אשר יכולה להיות כל עיר בעולם, מתגורר גבר מתבודד – הוא המְספר נטול השם של הרומן המכשף "הדייר מהקומה השנייה". הוא גר בקומה השנייה ונמנע מתקשורת עם שכניו, שכמוהו, "הדייר מהקומה השנייה", לא זוכים בסיפור לשם אלא לכינוי: "התאומות" "הדייר מדירת הגג", "האלמנה", "יו"ר ועד הבית". אף שאותו גבר זוכה להערכה רבה כמתרגם של יצירות ספרות, הוא מסתגר בעולמו וסולד מקשרים חברתיים אשר עוררו בו מאז ומתמיד אי-נוחות ומבוכה.
    ואז, יום אחד, מגיעה לבניין דיירת חדשה, אֶמה שמה, בחורה מתולתלת וחייכנית שעברה מהכפר אל העיר, יחד עם אִמה חמורת הסבר. היא לוכדת אותו בחיוכה על מדרגות הכניסה לבניין, וכמה שעות לאחר מכן מבקשת להתקלח בדירתו – והוא נענה לה. מאותו רגע משתנים חייו, אלא שהססנותו ופחדיו לא מאפשרים לו לפרוץ את עולמו המסוגר, והוא נאלץ לראות כיצד אהובתו הסודית )אותה אישה יחידה שמצליחה לפוגג באחת את אי-הנוחות מחייו(, מנהלת קשרי אהבה הרסניים עם גברים אחרים. עד לרגע שהוא מחליט לעשות מעשה. "הדייר מהקומה השנייה", רומן הביכורים של עפי גור-ארי, הוא משל אקזיסטנציאליסטי שכמו נכתב בהשראת האמירה הידועה של ז'אן- פול סארטר, "הגיהינום הוא הזולת". בכתיבה מדודה ומדויקת, שמלוּוָה בקריצות ספרותיות וציטוטים מיצירות מופת של סארטר, אלבר קאמי, ולדימיר נבוקוב ואחרים, צולל הרומן אל תוך עולמו המסויט של גבר בודד, אשר מחליט לכתוב, מתחילתו ועד סופו, את וידויו. לכאורה, זהו סיפור פשוט על אהבה ורצח. למעשה, זהו סיפור מורכב ואפל שעוסק בבדידות קיומית, בקשרים הסבוכים שבין מילים למציאות ובתחושת הזרות שבבסיס הקיום האנושי.
     

    פרק ראשון

    חלק ראשון

     

     המשאית הסמוכה למדרכה נפתחת בעליצות ומתוכה קופצת בחורה מתולתלת וחייכנית. בתנועה של אתלטית שסיימה נחיתה וירטואוזית, היא משתהה רגע כדי לוודא ששתי רגליה אחוזות היטב בקרקע ומסיטה מבטה לצדדים, כבוחנת. בתוך כך היא מבחינה בי, ישוב בפתח הבניין על מעקה הכניסה. היא נעצרת לרגע אחד של תהייה, ומיד פושט בפניה חיוך רחב ועליז. ההפסקה המדומה נקטעת עם הישמע קולה של אישה נוספת, מבוגרת יותר, עליזה פחות, שפוקדת על הבחורה לעזור לה לרדת מתא המשאית.
    לבחורה קוראים אֶמה. את זה אדע בעוד כמה שעות, כאשר תנקוש על דלתי שבקומה השנייה, ובאותה עליזות תיידע אותי על כך שהיא ואִמה, כפי שכבר ראיתי, עברו להתגורר בקומה הרביעית, הדירה עדיין ריקה ולא מאובזרת מספיק, ואת הדוד החשמלי יבואו לתקן רק מחר בבוקר, ולכן, אם לא אכפת לי, היא תשמח להשתמש בשירותי המקלחת שלי, שכן היא, שמגיעה מאזור הכפר וכל חייה חיה מחוץ לעיר, עדיין אינה מסוגלת לסבול את תחושת הפיח הדבק בשערה, ובוודאי שלא תוכל להישאר כך עד שיואיל החשמלאי בטובו להגיע למחרת, מה עוד שעד לא מזמן בילתה כמה שעות בתא הנהג של משאית ישנה, ואם כי הנסיעה כשלעצמה היתה נחמדה למדי והיא נהנתה מאוד מן המראות הנשקפים ממרום מושבה המוגבה (היא מסוגלת להביט במשך שעות ללא לאוּת בנופים חולפים, כך מיהרה להוסיף), התא היה מאובק ורווי ריחות לא נעימים, עניין לא מפתיע במיוחד לאור צורתו הכללית של הנהג, שאמנם היה חביב מאוד ואף איפשר לשתיהן לנסוע איתו את הדרך (אִמה התעקשה לחסוך את דמי הנסיעה והיא לא התנגדה, למרות שהיתה מעדיפה להגיע לכאן ברכבת כי מעולם לא עשתה זאת בעבר, ולמרות שזאת היתה לה הנסיעה הראשונה גם במשאית, עדיין היתה מעדיפה את הרכבת, שהזכירה לה סרטים ישנים בשחור־לבן שהיתה צופה בהם כשהיתה ילדה ואביה עוד היה בחיים), אך עדיין, מראהו החיצוני, הטיפוסי, הבְהיר שאבק וריחות לא נעימים לא מרתיעים אותו במיוחד, וכפי הנראה הוא מבלה שעות כה מרובות בתא הנהג הזה בנסיעותיו ברחבי המדינה, עד כי אינו מסוגל להבחין בהם כלל והם הפכו כבר לחלק מחייו, כמו ההגה ולוח המחוונים והטייפ המקולקל, ולמראה הנהונִי האילם והנבוך היא אוחזת מיד בתיק צד שהיה מונח על הרצפה לידה, ובצעד בטוח פוסעת אל תוך דירתי, כאילו היתה כאן רבבות פעמים והדרך אל חדר המקלחת שלי מוכרת לה זה ימים רבים.
    קול זרימת המים מפיח בי שמחה מוזרה. לזמן־מה כאילו הפכתי להיות זר בביתי שלי, ואני בוחר לשטוף כמה כלים שנותרו מארוחת הצהריים, ובלבד שאתעסק במשהו, מה גם שקולות הכלים הנשטפים מְסירים ממני את המבוכה התלויה בצלילים המופקים כעת מחדר המקלחת, שבאופן טבעי ובלתי נשלט מעירים את החוקר הרדום שבי, וזה, שבדרך כלל עוסק דווקא בחקר מילים, אוסף כעת את הצלילים הנשלחים אליו כמוצא שלל יקר, ומתחיל למיינם ולחפש בהם צלילים נוספים, ובין צלחת לכוס נשמעת לפתע קריאתה של אֶמה, ואני ממהר אל חדר המקלחת תוך שאני מייבש את ידַי במגבת המטבח, על מנת לשמוע את קולה מעבר לדלת המבשר לי שהבחינה עכשיו ששכחה להביא איתה מגבת, ואני ממהר לספק את המבוקש, רק כדי לצפות בזרועה הרטובה והעיוורת נשלחת מבעד לחרך הדלת הפתוחה מעט, אוחזת במגבת וממהרת לסגת פנימה.
    "תודה," היא קוראת מבפנים, ואני שומע אותה צוחקת.

    עפי גור־ארי נולד בשנת 1973 בתל אביב, בה הוא מתגורר עד היום. בעבר עסק בתחום הברים והוראת האלכוהול, וכיום הוא עוסק בניהול. "הדייר מהקומה השנייה" הוא ספרו הראשון.

    עוד על הספר

    הדייר מהקומה השנייה עפי גור-ארי

    חלק ראשון

     

     המשאית הסמוכה למדרכה נפתחת בעליצות ומתוכה קופצת בחורה מתולתלת וחייכנית. בתנועה של אתלטית שסיימה נחיתה וירטואוזית, היא משתהה רגע כדי לוודא ששתי רגליה אחוזות היטב בקרקע ומסיטה מבטה לצדדים, כבוחנת. בתוך כך היא מבחינה בי, ישוב בפתח הבניין על מעקה הכניסה. היא נעצרת לרגע אחד של תהייה, ומיד פושט בפניה חיוך רחב ועליז. ההפסקה המדומה נקטעת עם הישמע קולה של אישה נוספת, מבוגרת יותר, עליזה פחות, שפוקדת על הבחורה לעזור לה לרדת מתא המשאית.
    לבחורה קוראים אֶמה. את זה אדע בעוד כמה שעות, כאשר תנקוש על דלתי שבקומה השנייה, ובאותה עליזות תיידע אותי על כך שהיא ואִמה, כפי שכבר ראיתי, עברו להתגורר בקומה הרביעית, הדירה עדיין ריקה ולא מאובזרת מספיק, ואת הדוד החשמלי יבואו לתקן רק מחר בבוקר, ולכן, אם לא אכפת לי, היא תשמח להשתמש בשירותי המקלחת שלי, שכן היא, שמגיעה מאזור הכפר וכל חייה חיה מחוץ לעיר, עדיין אינה מסוגלת לסבול את תחושת הפיח הדבק בשערה, ובוודאי שלא תוכל להישאר כך עד שיואיל החשמלאי בטובו להגיע למחרת, מה עוד שעד לא מזמן בילתה כמה שעות בתא הנהג של משאית ישנה, ואם כי הנסיעה כשלעצמה היתה נחמדה למדי והיא נהנתה מאוד מן המראות הנשקפים ממרום מושבה המוגבה (היא מסוגלת להביט במשך שעות ללא לאוּת בנופים חולפים, כך מיהרה להוסיף), התא היה מאובק ורווי ריחות לא נעימים, עניין לא מפתיע במיוחד לאור צורתו הכללית של הנהג, שאמנם היה חביב מאוד ואף איפשר לשתיהן לנסוע איתו את הדרך (אִמה התעקשה לחסוך את דמי הנסיעה והיא לא התנגדה, למרות שהיתה מעדיפה להגיע לכאן ברכבת כי מעולם לא עשתה זאת בעבר, ולמרות שזאת היתה לה הנסיעה הראשונה גם במשאית, עדיין היתה מעדיפה את הרכבת, שהזכירה לה סרטים ישנים בשחור־לבן שהיתה צופה בהם כשהיתה ילדה ואביה עוד היה בחיים), אך עדיין, מראהו החיצוני, הטיפוסי, הבְהיר שאבק וריחות לא נעימים לא מרתיעים אותו במיוחד, וכפי הנראה הוא מבלה שעות כה מרובות בתא הנהג הזה בנסיעותיו ברחבי המדינה, עד כי אינו מסוגל להבחין בהם כלל והם הפכו כבר לחלק מחייו, כמו ההגה ולוח המחוונים והטייפ המקולקל, ולמראה הנהונִי האילם והנבוך היא אוחזת מיד בתיק צד שהיה מונח על הרצפה לידה, ובצעד בטוח פוסעת אל תוך דירתי, כאילו היתה כאן רבבות פעמים והדרך אל חדר המקלחת שלי מוכרת לה זה ימים רבים.
    קול זרימת המים מפיח בי שמחה מוזרה. לזמן־מה כאילו הפכתי להיות זר בביתי שלי, ואני בוחר לשטוף כמה כלים שנותרו מארוחת הצהריים, ובלבד שאתעסק במשהו, מה גם שקולות הכלים הנשטפים מְסירים ממני את המבוכה התלויה בצלילים המופקים כעת מחדר המקלחת, שבאופן טבעי ובלתי נשלט מעירים את החוקר הרדום שבי, וזה, שבדרך כלל עוסק דווקא בחקר מילים, אוסף כעת את הצלילים הנשלחים אליו כמוצא שלל יקר, ומתחיל למיינם ולחפש בהם צלילים נוספים, ובין צלחת לכוס נשמעת לפתע קריאתה של אֶמה, ואני ממהר אל חדר המקלחת תוך שאני מייבש את ידַי במגבת המטבח, על מנת לשמוע את קולה מעבר לדלת המבשר לי שהבחינה עכשיו ששכחה להביא איתה מגבת, ואני ממהר לספק את המבוקש, רק כדי לצפות בזרועה הרטובה והעיוורת נשלחת מבעד לחרך הדלת הפתוחה מעט, אוחזת במגבת וממהרת לסגת פנימה.
    "תודה," היא קוראת מבפנים, ואני שומע אותה צוחקת.