נושמת חירות

1

ינואר 1989

כלא הנשים, וירג'יניה

עשרים ושלושה קווים ציירתי בדמיוני על קירות התא, בכלא הנשים השמור ביותר במדינת וירג'יניה.

נדמה היה שהם כמו עורקים שנמקו עם השנים והתוו את גורלי שנחרץ. עשרים ושלוש שנות עלטה, בדידות מתמשכת וסבל בל יתואר. מחר הוא יום השחרור שלי. אני אצא לדרך חדשה ולא ידועה עדיין.

לאחר שנים רבות בכלא, אפשר לומר שהתרגלתי להכול, לחברויות, ללינה, לאוכל, למריבות. אבל בעיקר התחזקתי והתחשלתי. אני יכולה להעיד שעברתי דרך, אני כבר לא אותה לונה בללי, הצעירה החרדית מברוקלין, החלשה, המפוחדת והעדינה, שהייתי ביום שבו נכנסתי בין כותלי הכלא.

הלילה ירד לאיטו, והשעות נקפו. שכבתי במיטתי בתא הקטן, בקושי חמישה עשר מטרים מרובעים לארבע מיטות. שני סטים של מיטות קומתיים ממתכת חורקת, כשכל מיטה כוללת מזרן דקיק ושמיכה דוקרת. עיניי היו פקוחות לרווחה, ובתוך השקט שמעתי את קולות שנתן של חברותיי לתא. כל אחת נרדמה בדרכה, ולאחר כל השנים יחד, זיהיתי את הקולות.

אניטה תמיד השמיעה חרחורים מפיה, ולעיתים גם נפיחות שלא הריחו טוב, שהתחרו עם מלמולי החלומות של מיקה, שישנה במיטה מתחתיה. אף פעם לא ידענו על מה היא חולמת, היא גם לא זכרה כדי לספר לנו על כך כשהתעוררה בבקרים, או אולי זכרה ולא רצתה לשתף.

המיטה שמעליי עדיין ריקה. מאז שחברתי הקרובה ביותר, קמישה, יצאה לחופשי, לא הכניסו אלינו אסירה חדשה לתא.

מעניין מה קורה איתה, לא שמעתי ממנה דבר. מהיום שהשתחררה לפני כמה חודשים, לא כתבה לי. דאגתי מה עלה בגורלה. חבל שאין לי מידע. האם הסתדרה בחוץ?

הזהירו אותי שזה קורה עם כל האסירות שמשתחררות, שבחוץ כבר לא שומרים על קשר. האם הדבר מכוון? קצת כעסתי עליה, היא הייתה היחידה שידעה מה עבר עליי, ועד כמה אני מחכה ליום השחרור.

"כולנו באותה סירה," היא נהגה לומר לי. ולפני שעזבה הוסיפה: "תמשיכי להתמודד."

כמה שהתגעגעתי אליה... נזכרתי איך הייתה טופחת בחיבה על לחיי ומרגיעה אותי.

קיוויתי שבזמן שהיא מחוץ לכלא, אולי תשיג עבורי פיסות מידע על משפחתי ותסייע לי להתאחד איתם, כפי שהבטיחה לי לא פעם.

החושך עטף אותי ולחש לי שזה הלילה האחרון שלי במקום הקפוא והלא נעים הזה. הדם בגופי גאה.

מחשבותיי הסתחררו כמו עלים שנלכדו ברוח. לא הצלחתי למצוא שלווה. הרגשתי כאילו גופי נסחף ושוקע לתוך אוקיינוס עצום ומלוח.

רעש דלתות המתכת הגדולות והחורקות נשמעו מרחוק. אוי, כמה שאני לא אתגעגע לרעש הזה. והצעקות של האסירות לא יוסיפו להפריע שוב את מנוחתי. צלילים צורמים שיתפוגגו לתמיד.

מלבד ההתרגשות, פחד אחז בליבי על העתיד הלא ידוע המצפה לי, והותיר אותי משותקת. נלחמתי בעייפות וסירבתי לעצום עיניים, רציתי לספוג אליי את הלילה האחרון במקום הזה. מדי פעם הרמתי את השמיכה הדוקרת וכיסיתי בה את ראשי, רציתי להתחמם היטב כשצמרמורות הקור הרעידו אותי לפתע.

בחוסר מנוחה הפניתי את ראשי לעבר הקיר המלוכלך ונפרדתי לשלום מכל כתם וסדק שהפכו מוכרים כל כך, אפילו בחושך. ניחוח הטחב המעופש שדבק בקירות הקפואים מעולם לא התפוגג, אפילו בימי הקיץ הלוהטים ביותר.

גופי המשיך לרעוד, ושנתי נדדה. לא היה לי נוח לשכב על גבי, החלטתי להסתובב ולשכב על צד שמאל, כך תמיד אהבתי להירדם. חיבקתי חזק וקרוב אל חזי את מטפחת הבד הקטנה שלי, זו שהתאומה שלה, הייתה אצל אימי רוזה.

המטפחת הצבעונית הוצאה מהקופסה שלה רק ברגעים קשים, רגעים שבהם הגעגוע היה חזק וחיפשתי נחמה. היא רכה ונעימה, צבעי הסגול והלבן בה דהו מעט, אבל האדום עדיין בוהק וחזק.

מדי פעם יכולתי לדמיין ולהריח ממנה את ניחוח הבושם שבו אימי נהגה להשתמש. לא הייתי בטוחה אם הריח באמת קיים או שרק דמיינתי, כי למרות כל השנים שחלפו, הוא לא מש ממנה.

הוצאתי אותה מוקדם יותר היום, כשסידרתי את הארונית שבה שמרתי את חפציי לקראת העזיבה. חלק מהחפצים קיבלתי בהשאלה מחברותיי האסירות ולא תמיד החזרתי, חלק רכשתי בעצמי בחנות הקטנה שהייתה בכלא, וחלק הגיעו אליי בירושה מאסירות ששוחררו.

לחפצים אין ערך בעיניי, ואני לא בטוחה שאקח איתי הרבה דברים לדרך. אני רוצה לפתוח דף חדש ולא להיאחז בעבר.

החלטתי שלא אקח את מברשת השיער, גם לא את המראה הקטנה או את הספרים שקראתי שוב ושוב. את כולם אשאיר לחברותיי.

את השירים שכתבתי מהגיגי ליבי ואספתי לזיכרון, עליהם אני לא אוותר. באסופת שיריי כתבתי את תפילותיי, ודרכם ביקשתי מבורא עולם את שעל ליבי. וכמובן, אקח איתי את המטפחת שלי, שעדיין מרגיעה אותי בלילות חשוכים וקרים.

לא היו לי תמונות של בנותיי ומשפחתי לתלות על קירות התא כמו לשאר האסירות, לכן לא היה צורך לארוז אותן כפי שעשתה קמישה ביום שבו השתחררה. עד היום נשארו סימני הדבק על הקירות מעל מיטתי.

תמונה אחת של בנותיי הייתה לי. לצערי, היא נלקחה ממני. גוסטה, הסוהרת האימתנית, קרעה אותה לגזרים, כפי שעשתה לנשמתי יום אחר יום.

את התמונה לקחתי מביתי ביום שבו ברחתי, לאחר התקרית המצערת עם אליאס, מי שהיה בעלי. אלו היו רגעים של חולשה ובלבול חושים, שבהם הצלחתי לאסוף רק מעט מהחפצים שלי.

מעניין מתי אראה אותן ואת הוריי שוב. הילדות כבר גדולות, והוריי זקנו, והצער בטח מילא את ביתם.

הייתה לי תחושה שהם עזבו את ברוקלין. הקהילה שלנו, מן הסתם, נידתה אותם, אחרי שהבאתי עליהם בושה וחרפה, לאחר שהרגתי את אליאס בעלי, (וטוב שכך, כי זה הגיע לו). הקהילה החרדית לא סולחת. ואימי רוזה כנראה נושאת איתה את האשמה על גורל בתה.

קהילה סגורה עם דפוסי התנהגות ומנהגים קשוחים. לא היה אכפת להם שהוא זה שרצח את נשמתי, יום אחר יום.

לאיש לא היה אכפת! הואשמתי ברצח, אך עשיתי זאת מתוך הגנה עצמית. "תאמין לי, מלך מלכי המלכים," נהגתי להרים את עיניי לשמיים ולומר לבורא עולם. "זה הגיע לו. הגבר הזה מירר את חיי בכל שנות נישואינו."

בכל הזדמנות הזכרתי זאת לחברותיי האסירות, והן כולן צחקו עליי וטענו: "את פה כי הואשמת ברצח, לונה, לא בהריגה. ברצח. תפסיקי להתבכיין. העונש שקיבלת הוא על רצח!"

והוסיפו והסבירו: "אם השופט היה פוסק הריגה, לא היית מקבלת כל כך הרבה שנים בפנים." כנראה שהן צדקו. והיום ידעתי והבנתי זאת היטב.

ואני רק חשבתי, שאם שלמה, מי שהיה המאהב שלי, היה מעיד לטובתי, הוא היה יכול לסייע לי, אבל הוא שתק. כמו כולם.

לא היה מי שיעיד לטובתי ויצדיק את גרסתי האמיתית. וזהו, השופט קבע שרצחתי.

בשנים הראשונות שלי בכלא, בכל הפעמים שהנחתי את ראשי על הכר ונרדמתי, יכולתי לראות בחלומותיי את בני משפחתי. תחילה חלמתי עליהם הרבה, כמעט כל לילה. אבל עם השנים, החלומות התרחקו ופחתו. געגועים עזים התגנבו אליי. השתוקקתי לחבק את אימי רוזה, את אבי מואיז ואת בנותיי הקטנות, רחל ומרים.

מהיום שבו נכנסתי בשערי הכלא, דמותי נמחקה מזיכרונם של אהוביי. הפכתי לאישה זרה, נשכחתי. ואת החלל העצום והגעגועים שחשתי לשתי בנותיי, זעקתי לא פעם במיטתי, כשכיסיתי את ראשי.

בתחילת השהות שלי כאן, חנה, חברת ילדות שלי, החברה היחידה שנשארה איתי בקשר בתקופת המשפט, נהגה לשלוח לי מכתבים. סיפרה בעיקר על חייה ורכילות מקומית. למרות, שלא פעם שאלתי אותה על הוריי ובנותיי, לא סיפרה עליהם דבר. רק המשיכה לכתוב מידע שלא היה משמעותי עבורי. בכל מקרה, כבר הרבה זמן שהיא לא השיבה למכתבים ששלחתי אליה. גם היא נעלמה, כמו כולם.

מזל שהשכלתי לא לספר לה על היומן שכתבתי לאחר נישואיי, שבו תיעדתי את יחסיי עם אליאס ואת שאר הדברים החמורים שעשיתי עם שלמה בסתר.

קשה למחוק זיכרונות מלפני הכלא.

הרבה מהם היו יפים ונשארו חקוקים במוחי. את יופיין של בנותיי ומבטן התמים אזכור לעד. בי נשבעתי שאחפש אותן, אגיע אליהן והאמת תצא לאור. הן ישמעו את הסיפור האמיתי על הוריהם.

הלילה היה ארוך במיוחד, והמחשבות עברו כמו סרט נע שנקטע. עצמתי את עיניי ונזכרתי בשלמה מנדלוביץ', הגבר היחיד שאהבתי, שהחזיק אותי בימים שבהם איבדתי את אמונתי, שלעיתים הלכה והתערערה.

הרהרתי על יחסינו האסורים וכעסתי על עצמי. לא. לא, לא מגיע לו שאחשוב עליו. דמעות מילאו את עיניי, וכעסי התגבר והשתלט על גופי. זזתי במיטה, בעטתי בה ברגליי בחוזקה. איך ברגעים שהייתי הכי זקוקה לו, הוא שתק? ודווקא הוא, ברח כמו כולם?

למה הוא לא סייע לי? הוא היחיד שידע את האמת. למה לא חיפש אותי כל השנים האלה?

איך זה ייתכן?

כל ההבטחות שזרע בליבי נשכחו. איך הוא יכול היה לשכוח את הניצוצות שעפו כשהיינו מתעלסים על הרצפה הקרה, כשגופי הטלטל בעוצמה כשחדר לתוכי לאט...

די לחשוב על זה לונה. הצמדתי את כפות ידיי קרוב לליבי, ולאחר מכן כיסיתי בהן את עיניי. לחשתי את תפילת 'שמע ישראל שעל המיטה'. התפילה שחררה והרגיעה אותי מעט. מה יהיה מחר, כשיגיע בוקר השחרור? האם סידור התפילה היקר שלי יוחזר לי?

בכל שנותיי בכלא, בקושי הצלחתי להתפלל. עם הזמן שכחתי את רוב התפילות, ורק מלמלתי פסוקים מעטים בעל־פה.

רבות מהתחינות נמחקו מזיכרוני שהלך ונחלש עם הזמן.

לפני כמה שנים נהגתי לשאול מ'לאה שוחנטה', האסירה היהודייה שגם הייתה כלואה כאן, את ספר התהילים הקטן, שאביה דאג להביא עבורה. אבל לאה השתחררה, ולא חשבתי לבקש ממנה להשאיר לי את הספר.

כמה שעות לשחרור. העצב עצום, והכאב עלה ושכך. דאגה התגנבה לליבי, לא היה לי שום קשר עם העולם שבחוץ. ככה זה אצלנו בקהילה בברוקלין, לא סולחים.

כתבתי המון מכתבים למשפחתי, אבל פחדתי לשלוח אותם. מדי פעם ניסיתי לדלות עליהם מידע דרך רשויות הכלא, אך הם לא עזרו לי, והתייחסו אליי כמו אל רוצחת אמיתית.

השעות לא עברו, הייתי תלויה בין לילה ארוך לבוקר חדש שיבוא. הייתי צמאה, עייפה ומבולבלת. חשבתי על העבר, ובאותה נשימה על העתיד, על מה שמחכה לי מחוץ לכותלי הכלא.

מהו המקום שאליו אני נשלחת?

מה עושים שם, בהוסטל השיקום, ולמה דווקא אני נבחרתי ללכת לשם? נאנחתי בקול, לא כך דמיינתי את חיי. אילו היה לי אז את השכל שיש לי היום, אולי הסיפור היה נגמר אחרת.

בסופו של דבר, העייפות הכריעה את גופי, ונרדמתי. בהמשך הלילה התעוררתי לפרקים, מבולבלת, חיפשתי נחמה בחשכה ונשמתי לאפי את ניחוח המטפחת.

2

כלא הנשים, וירג'יניה

התעוררתי משנתי בבהלה. הרגשתי שישנתי דקות מעטות בלבד לאורך הלילה הארוך הזה. ריח הטחב כמו התגבר, וקולות שנתן של חברותיי לתא לא נשמעו עוד.

הגיע הרגע! ליבי הלם בחוזקה. זה יום מיוחד, בעוד כמה שעות, ניחוח של חופש ימלא אותי.

התיישבתי על המיטה וחשתי ברסיסי החופש שהתקדמו לעברי בעוצמה — הפכפכים, חולפים ונוכחים — וממש דגדגו לי את קצה האף. לקחתי נשימה עמוקה והחזקתי אותם עמוק בתוכי, עד שפלטתי אנחת רווחה. לא האמנתי שאזכה לרגע הזה, הרגע שבו אהיה שוב אישה חופשייה ומשוחררת. בתוך תוכי ידעתי שלעולם לא אחזור להיות מי שהייתי לפני המאסר. המחשבה על כך הציקה לי וצמרמורת עברה במורד גבי.

לפתע בת־צחוק התגנבה לתוכי, כזו שכבר שנים לא חוויתי, ויכולתי לחוש את איברי גופי הפנימיים נמתחים אף הם ומחייכים. התהלכתי לאיטי והקדשתי את כוחותיי לדקות האחרונות במקום המגעיל הזה.

סוהרת הגיעה לקחת אותי מתאי. פניה זעפו ועיניה היו קפואות.

היא סימנה לי לבוא איתה, ושפתיה התעקלו מעט. חיבקתי חיבוק פרידה אחרון את חברותיי לתא, ופסעתי בעקבותיה. בידי אחזתי את מעט מטלטליי.

כל הדרך, עד ליציאה, דלתות נפתחו בפניי ונסגרו אחרי גבי. שנאתי את הרעש שהקפיץ אותי כל העת. אלו אותן הדלתות שנסגרו בחוזקה בכל הפעמים שהעבירו אותי בין האגפים האפלים בכלא.

כפי שדמיינתי אותו כל השנים, הגיע הרגע שלי לשמוע את הרעש הזה בפעם האחרונה. התאפקתי לא לדלג באושר, ורק חיוך קל הסתמן על פניי.

הסוהרת עצרה אותי לפני הדלת האחרונה, והמתנתי לקבל חזרה את חפציי שנלקחו ממני לפני עשרים ושלוש שנים, באותו היום הארור שבו נכנסתי לכלא. היא בקושי דיברה ורק הצביעה עם אצבעה כדי לסמן לי ללכת. לא חיבבתי אותה. היא הייתה סוהרת אכזרית. כל הזמן עיניה נפערו וראשה נע בעצלנות.

לקחתי את הארגז, ובחדרון הקטן שאליו הפנתה אותי, עברתי על תכולתו. השלתי מעליי את מדי האסירה האפורים, בעלי הבד העבה, המעקצץ והלא מחמיא, וסוף־סוף חזרתי ללבוש את בגדיי הצנועים. לצערי, בכל שנותיי בכלא נאלצתי ללבוש מכנסיים, דבר שלא הורגלתי לו בצעירותי.

התרגשתי, ליבי נצבט ונשמתי עמוק. העברתי את כפות ידיי וליטפתי בנועם את חצאית הבד השחורה הארוכה שלי. היססתי לפני שלבשתי אותה, ולהפתעתי היא עדיין עלתה על מותניי. רכסתי את חולצת הכפתורים הכחולה, תחבתי אותה בתוך החצאית ויישרתי, כדי שיהיה לי נוח.

האמת? זה היה לי מוזר מאוד. התכופפתי מעט, הרמתי את שיפולי החצאית, מיששתי את גרבי הצמר העבים שכיסו את רגליי הרזות, ומתחתי אותן מעלה־מעלה, שיחממו היטב את שוקיי ואת ברכיי. חבל שהן לא מספיק ארוכות לחמם גם את ירכיי הקרות.

נעלתי את נעליי השחורות, שפחות התאימו לקור שבחוץ, אבל אצטרך להסתדר.

פשפשתי שוב בקופסת המתכת השחורה, ולצערי חששותיי התממשו, סידור התפילה שאיתו הגעתי לכלא לא היה בתוכה. לא יפתיע אותי אם יספרו לי שגוסטה, הסוהרת הרעה, זרקה אותו.

לאחר שהוצאתי מהארגז את בגדיי ועוד כמה חפצים, נשאר בתוכו רק תיק הבד הישן שלי. הרמתי אותו, הצמדתי לאפי ונשמתי את ריחו שהזכיר לי את הבית שעזבתי.

היה בתוכו משהו נוסף. פתחתי בזהירות ומצאתי את שעון היד המיוחד שלי, זה שענדתי כשהגעתי לכלא בשנת 1966. שעון שקיבלתי מאהוב ליבי, שלמה מנדלוביץ', מתנה מיוחדת ויקרת ערך. כל כך רציתי לענוד אותו שוב, ולהיזכר בשנים היפות שחוויתי לצידו של הגבר היחיד שבו התאהבתי, ושאליו התמסרתי בכל חלק מגופי ומנפשי.

הוא כאן! אושר הציף אותי. מצאתי אותו, הוא היה כל העת בתיק הבד. העברתי את אצבעותיי בעדינות על רצועת המתכת הקרה, ובשרוולי חולצתי ניקיתי את עדשת הזכוכית מאדי הקור.

בחנתי את מחוגיו שנעצרו על השעה חמש אחר־הצוהריים. בדיוק באותה שעה שבה הורד מזרועי והוכנס לקופסה בכניסה לכלא.

במחשבותיי, יכולתי לראות בבירור את דמותה של סוהרת אחרת, נבזית לא פחות מגוסטה, שתלשה אותו ממני בפראות מזעזעת. קשה שלא לחשוב על אותם רגעים איומים.

הסוהרת כחכחה בגרונה, סימנה לי שניגמר לי הזמן. התעשתי ויצאתי מהחדרון הקטן באופוריה. היא הגישה לי מעיל גדול, ובקול יבש ציינה: "קר בחוץ."

המעיל היה גדול ממידתי, אבל לא יכולתי להיות בררנית עכשיו. לא התלוננתי.

בעודי לובשת אותו, הבחנתי בגוסטה שהתקדמה לעברנו בצעדים כבדים, כמו סצנה שנלקחה מתוך סרט אימה. אפילו את היום האחרון שלי פה הייתה חייבת להרוס. מה שבטוח, היא תישאר בזיכרוני לעד.

כבר מרחוק הבחנתי במבט המצמית ששלחה לעברי. היא סימנה לסוהרת שלצידי שהיא משוחררת ויכולה לחזור על עקבותיה ולעזוב את המקום. הסוהרת מיהרה ללכת, לא לפני שמסרה לי שתי מעטפות שדחפתי במהירות לתוך תיק הבד. הייתי דקה לפני היציאה. גוסטה לא ריחמה עליי והחלה לדחוף אותי בכוח ולרטון, כהרגלה.

"תתקדמי כבר," סיננה. "תתקדמי כבר," חזרה שוב על דבריה.

התקדמתי הכי מהר שיכולתי. היא לא הבינה שאני רוצה לצאת משם יותר מאשר היא רוצה שאעזוב. אבל היא לא עצרה לרגע ובעודה הודפת אותי, מלמלה לעברי קללות עסיסיות.

הפעם לא היה לי אכפת, וגם לא ממש התנגדתי. לא הערתי לה. ברגעים אלו מילים הפכו מיותרות, ובכלל, ידעתי שזאת הדחיפה האחרונה שתיתן לי בחיים. דחיפה לכיוונו של החופש.

מזל שהסוהרת הקודמת הספיקה לספר לי על דרכי היציאה וההגעה להוסטל השיקום לפני שעזבה את המקום, כי גוסטה לא אמרה דבר בנושא מלבד: "לא מגיע לך להגיע לשיקום הזה. את תתפסי שם מקום של מישהי טובה ממך!"

דבריה לא הפתיעו אותי. היא תמיד חשבה שאני לא מספיק טובה. התנהגותה הברוטלית כלפיי, רק העידה על התסכול והמרירות ההרסנית שפורצת ממנה בשל שחרורי.

היא בטח הייתה שמחה להמשיך להתעלל בי בתוך הכלא. הרי היא זאת שמנעה, כל פעם מחדש, את שחרורי המוקדם.

כזו הייתה גוסטה, התנהגה אליי בזלזול והשפילה אותי כמעט לאורך כל שנות מאסרי. אישה זעפנית וחסרת רחמים.

למרבה הצער, הורגלתי להיות כלואה בתוך התא הקטן ובתוך גופי שלי, וברגע זה, למרות התרגשות השחרור, הדרך אל החופש הרגישה לי זרה וארוכה. החשש גדל והתעצם בכל פסיעה לכיוון שער היציאה.

איך אסתדר?

הלוואי שאופתע ומישהו יחכה לי בחוץ. ייחלתי, ומייד מחקתי את המחשבה. דבר כזה לא יקרה, בתוך תוכי ידעתי שזה בלתי אפשרי.

איש לא דיבר איתי מעל עשרים שנה. איך ידעו שאני משתחררת?

זאת הפעם השנייה בחיי שאתמודד עם התחלה חדשה ולא ידועה.

האסירות שנשארות בתוך הכלא, כולן היו שמחות לחוות את רגעי השחרור, אבל עבורי הרגשות היו מעורבים ומבהילים. לרגע כמעט רציתי לבקש לחזור פנימה. התחושות הכאיבו, בלבלו, הייתי לחוצה. חום התפשט בתוך גופי, עלה מהקיבה והתגבר. הייתה לי צרבת, ותחושת מרירות חסמה את גרוני. נשימותיי התקצרו אט־אט, ולפתע חשתי בערה, כמו אש, שהעבירה בי להט, ולא של תשוקה.

שוב הגיע התקף חרדה, בדיוק כמו שהיה לי בזמן המשפט, במעצר ואף בחודשים הראשונים שלי בכלא.

חשתי עוד דחיפה שהכתה בגבי בחוזקה. מעדתי מעל סף שער היציאה הראשון ונפלתי על הארץ, גוסטה המרשעת! שמעתי אותה צוחקת מאחורי גבי.

בשארית כוחותיי הדחקתי את התקף החרדה והתרוממתי מהארץ.

"תעופי מפה לפני שאסגור עלייך את השער!" צעקה המכשפה ובעטה ברגלי שהפריעה לשער להיסגר.

צעדתי באיטיות לעבר השער השני, שיוציא אותי משערי הכלא. והפעם לא ויתרתי לגוסטה, כוחותיי שבו אליי. הסתובבתי לעברה במהירות, בדיוק שנייה לפני שהשער ננעל, וצעקתי: "את אישה רעה ומגעילה! מאחלת לך שכל חייך תישארי לעבוד בכלא, זהו מקומך!" הכרתי קללות קשות יותר, אך חסכתי זאת ממנה. היא לא שווה את זה.

ואוו, לא האמנתי שאני בחוץ, חופשייה ומבולבלת. תהיתי מה השעה, כנראה שעת צוהריים. בהזדמנות הראשונה אמתח את השעון, אחזיר אותו לעבוד, ואעדכן את מחוגי השעה. היה לי קר, רעדתי ולא הצלחתי לעצור את נקישות שיניי. ינואר, החודש הקר ביותר בשנה.

מזג האוויר המקפיא שיקף את המציאות הקרה שזה עתה הכתה בי. המשכתי לרעוד באופן לא רצוני, לא רק מהקור, אלא גם מההבנה הפתאומית של בדידותי. הייתי לבד בעולם.

סתם קיוויתי שמישהו יחכה לי מחוץ לכותלי הכלא. שמישהו ישמע על שחרורי ויגיע ללוות אותי בדרכי. לצערי זה לא קרה!

הכול היה אפור סביבי, מצב הרוח, הכביש, השמיים שקדרו. מבנה הכלא נראה מפלצתי. גם מהחוץ.

התחלתי לצעוד לכיוון הכביש הראשי. אני בשום מקום, ספק רחוב, ספק סמטה, וניסיתי למצוא את תחנת האוטובוס הקרובה, זו שעליה דיברה הסוהרת ביציאה.

חשתי עזובה, נטושה וממוטטת. הלכתי באיטיות, כאשר המציאות החדשה החלה לשקוע במוחי. אין לי אף אחד.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*