OCD - הקרב מחוץ ללוח

הקדמה

החיים הם דו־קרב שחמט אין־סופי. בכל פעם שאנחנו מתיישבים לשחק, אנחנו מכירים בכך שכל תוצאה אפשרית: ניצחון, תיקו או הפסד. השאלה האמיתית היא לא איך יסתיים המשחק הזה, אלא האם, בכל תוצאה שלא תהיה, נתייצב גם לדו־קרב הבא?

כשניגשתי לכתוב את הספר, הבטחתי לעצמי לכתוב בכנות מוחלטת. ידעתי שעליי להימנע מעיגול פינות, להישיר מבט אל כל מה שכואב ולהתמודד עם כל פצע שנפתח. התחלתי לעבוד על הספר לפני קצת יותר מחמש שנים, ממש בחודשים הראשונים של פרוץ מגפת הקורונה בעולם. אני זוכר שברגע הראשון חשבתי לעצמי שאילו עכשיו רמת ה־OCD שלי הייתה זהה לרמה שבילדותי, לא הייתי צריך לדאוג להסתיר זאת כל כך. זה היה משתלב בנוף. המגפה הפכה את כל מה שחשבתי שהוא מוזר, להתנהגות מקובלת – פתיחת דלתות עם הרגליים, התחמקות ממגע, שטיפת ידיים אובססיבית. נו, נראה שכל מה שהייתי צריך כדי להרגיש נורמלי זו מגפה עולמית.

למען האמת, הרעיון לכתיבת הספר נבט אצלי כמה שנים לפני כן, כשהפכתי למאמן שחמט מוכר והתחלתי להרצות על אסטרטגיות שונות במשחק. תמיד היה בי חלק שרצה לחשוף את הסוד הגדול, ששאף לדבר על ה־OCD ועל החלק הגדול שלו בעיצוב אישיותי.

בהרצאות שערכתי הצבתי תמיד את השחמט במרכז הבמה. זה היה נוח עבורי ואִפשר לי לא להתמודד עם פצעי העבר. הבעיה הייתה שכך קרה גם בכל פעם שניגשתי לכתוב. התחמקתי מחשיפה מלאה של הפצע, וכיאה לאדם עם OCD לא הייתי מרוצה מהתוצאה ולא הפסקתי לבקר את עצמי.

הצורך לענות על השאלה החשובה ביותר, "שאלת הלמה", הפך לתהליך אישי ארוך. רציתי להבין למה אני רוצה לכתוב את הספר ולחשוף את עצמי כל כך.

אז למה באמת?

ראשית, רציתי להעלות את המודעות לנושא. אני מקווה שאולי יש ילד, ילדה או הורה שיחושו תקווה בעקבות קריאת הספר הזה, או אולי אפילו יקבלו ממנו עצה טובה. לכל הפחות, אני מקווה שמי שיקרא את הספר יבין שהוא לא לבד בעולם.

שנית, רציתי לעורר מחשבה: לתת הצצה לצורת החשיבה של שחקן שחמט ושל אדם עם OCD, ולהראות את הקשר שמתקיים ביניהן.

מנגד, לאורך הספר לא כתבתי את הפתרון לכל השאלות שעולות, מהסיבה הפשוטה שלא תמיד היה פתרון שאפשר היה לכתוב. עד היום יש לי לא מעט שאלות שלא נענו ומעגלים שלא נסגרו.

עם השנים הבנתי שפשוט בלתי אפשרי (מתנצל בפני ה־OCD שלי) לפתור הכול.

רציתי לכתוב את הסיפור שלי בצורה מספיק כנה, כך שתחוו יחד איתי את הסיטואציות, התהיות, השאלות והדילמות שאיתן התמודדתי במהלך רגעים רבים בחיי. רציתי שתעברו ביחד איתי את תהליך קבלת ההחלטות, שתחוו את אותן הדילמות ואת אותן תחושות כאב, בושה, נחמה, ייאוש ותקווה שחוויתי אני.

בכל פעם שניגשתי לכתוב, שמתי לרגע בצד את השחמטאי שבי – זה שחושב כמה צעדים קדימה, מתכנן כל תזוזה, כל נשימה, כל מילה. השתדלתי לכתוב בלי אסטרטגיה, בלי מסכות, פשוט כמו שזה, חשוף ושקוף. רציתי לתת לכם מבט לעולם דרך העיניים של אותו ילד, נער ובהמשך בחור צעיר, או דרך עיני אדם המתמודד עם OCD.

אני מקווה שמי מכם שמכיר את זה מקרוב – ילד, ילדה, בן משפחה, חבר או אולי אתם בעצמכם – ימצא בספר זה מקום בטוח או לכל הפחות מוכר. יזכה למבט אחר דרך המסע המשותף אל המקומות הכי כואבים שלא העזתי לגעת בהם עד היום, אלו שלא פתחתי במשך שנים. ואולי כתיבת הספר היא דרכי להתנצל בפני כל מי שפגעתי בו בדרך הארוכה שעשיתי.

כפאי

השעון תקתק, הזמן אזל, ואני נותרתי תקוע בשירותים, כלוא במלכוד שאני מכיר טוב מדי. כשהלכתי להתפנות היו לי חמישים דקות על השעון, ועכשיו נותרו לי הרבה פחות.

היריב בטח לא מבין לאיפה נעלמתי, חשבתי לעצמי.

בתוך תוכי קיוויתי שהמהלך האחרון שלי היה מספיק חזק כך שימנע ממנו לבצע מהלך מהיר בתגובה, כך שלפחות חלק מהזמן שבו אני מבלה בחדר השירותים יהיה על חשבונו.

עמדתי שם ושטפתי את ידיי שוב ושוב, ללא הרף.

בכל פעם שמישהו נכנס, קפאתי. העמדתי פנים שאני מייבש את ידיי וחיכיתי בחוסר סבלנות עד שיעזוב.

הכנסתי את עצמי למלכוד שהכרתי היטב: הייתי בכפאי, מצב בשחמט שבו אני מצד אחד חייב לבצע מהלך ומצד שני כל מהלך יוביל להפסד. מצאתי את עצמי מחפש מחדש את הדרך לצאת מזה, מחכה שמישהו ייכנס, יפתח את הדלת לרווחה, ייעלם בתאו ואני אספיק לתפוס את הדלת לפני סגירתה בעזרת הרגל.

בסך הכול רציתי להתפנות ומצאתי את עצמי מול דלת סגורה, מחכה להזדמנות לצאת מחדר השירותים בלי לגעת בדבר בדרך. נכשלתי במשימה הזאת שוב ושוב, ואחרי כל כישלון כזה חזרתי לכיור, הרמתי את עיניי למראה וראיתי אין הן מתמלאות בדמעות של שנאה וכעס.

הדקות חלפו והיה לי ברור שעומדות בפניי שתי אפשרויות: לצאת מהשירותים ולהילחם בדחף לרוץ ולשטוף ידיים שוב ושוב לאורך שאר המשחק, או להצליח, איכשהו, להדוף את המחשבה הטורדנית הזו ולחזור למשחק נקי מחרדות.

יכולתי לשמוע את תקתוקי שעון השחמט בראשי. השעון תקתק. הזמן אזל.

עזבתי את המשחק כשהעמדה שלי הייתה טובה מזו של היריב, אבל ברגע הזה הרגשתי מובס. היריב האמיתי שלי הביס אותי, וזה היה רק עניין של זמן עד שלא אוכל להמשיך כך יותר.

בכל פעם שחשבתי שזהו, הצלחתי, שטפתי ידיים והטקס תם, קרה משהו בדרך ליציאה מהשירותים. פעם אחת ניתזה מהכיור טיפת מים שפגעה בי והכריחה אותי לחזור על הטקס. בפעם אחרת הזרת שלי נגעה בטעות, למשך שנייה, במכשיר ייבוש הידיים, מה שחייב אותי לשטוף שוב את הידיים ואת הזרת במיוחד. בין לבין אנשים נכנסו ויצאו ללא הרף, ורק אני נותרתי קפוא, אובד עצות.

כשסוף סוף הגעתי למצב שבו אני מסוגל לפתוח את הדלת, ראיתי שיש לה ידית עגולה וחלקה, כזו שצריך לסובב בחוזקה נגד כיוון השעון. עמדתי בשירותים עם רגל אחת מורמת וניסיתי להבין איך לעזאזל אני מתכוון לפתוח את הדלת בלי לגעת בידית.

רק שלא יעלו עליי, חשבתי כשעמדתי שם, חסר אונים. אם זה יקרה אני אבעט בכל הדלתות של הבניין עד שאצליח לברוח ממנו.

לבסוף ההזדמנות הגיעה. אחד האנשים שנכנסו פתח את הדלת לרווחה, כך שברגע שהוא נכנס לתא השירותים מיהרתי לתפוס אותה עם הרגל. חיכיתי במשך כמה שניות כדי לוודא שהוא לא הבחין במעשיי, ואז העפתי את הדלת בחוזקה בעזרת הרגל ויצאתי בלי לגעת בכלום.

כשחזרתי ללוח הבנתי שהסיוט הזה נמשך יותר משלושים וחמש דקות. שלושים וחמש דקות! בחנתי את פניו של היריב שלי. הוא בטח לא מדמיין מה עבר עליי. בקושי הצלחתי לראות משהו מבעד לדמעות, אבל את מבט הזלזול שהוא שלח אליי ראיתי היטב. הוא חושב שאני טרף קל.

ניגבתי את העיניים בהיחבא וחזרתי לחשב את העמדה. למזלי, הזמן שנותר הספיק לי כדי למצוא מהלכים טובים על מנת לשמור על יתרוני ולהכריע את המשחק. במשחק הזה ניצחתי, אבל זה היה ניצחון למראית עין בלבד. בפנים פעמה תחושה אדירה של תבוסה, בושה ואכזבה. ידעתי שרמתם של היריבים רק תלך ותעלה, ושהזמן שיישאר על השעון לא תמיד יספיק כדי לפצות על הזמן שאיאלץ לבזבז במאבק מול היריב האמיתי שלי.

ההזמנה

קצת לפני יום הולדתי העשרים ושלושה, קיבלתי הזמנה להשתתף בתחרות שחמט ברמה גבוהה שעמדה להיערך בשבוע שלאחר מכן בבודפשט.

תמיד קיבלתי הזמנות לתחרויות. וכמובן, תמיד התעלמתי מהן. אבל הפעם משהו היה שונה, הרגשתי שאני במקום אחר בחיים. יש לי אקדמיה לשחמט שמנהלת עשרות קבוצות שחמט בכל הגילים והפכתי למאמן שחמט מוכר.

זו הפעם הראשונה שבה קיבלתי הזמנה שיכולתי להרשות לעצמי להיענות לה בחיוב. יש לי מספיק כסף (ואולי מספיק אומץ?). כל כך הרבה פעמים הזדמנויות חלפו על פניי בזמן שהסתכלתי עליהן כמו ילד שעומד משתוקק מול חלון ראווה. התחושה הייתה אחרת. קצת יותר שייך, קצת יותר יכול. הרגשתי שכל שנות הבריחה התנקזו לרגע הזה.

"פסטיבל אביב השחמט" – אחת התחרויות הגדולות ביותר באירופה. מאות שחקנים מרחבי העולם מגיעים לבירת הונגריה אחת לתקופה כדי להתמודד בקטגוריות שונות על פרסים שונים, החל בחובבנים שנהנים מעצם המשחק, בשחקנים צעירים שנאבקים על זכייה בתארים בין־לאומיים ראשונים וכלה ברבי האומנים החזקים ביותר המתחרים זה מול זה בתחרות הראשית על הפרסים הכספיים הגדולים ביותר.

הסתכלתי על ההזמנה שבמייל, ורציתי לאשר השתתפות באופן מיידי, כאילו שיש לי פה הזדמנות חד־פעמית להחזיר את החלק שאיבדתי מעצמי אז, לפני כמעט עשור. רגע לפני שלחצתי על כפתור אישור ההרשמה לתחרות המשנית עברתי על רשימת השחקנים שכבר נרשמו לתחרות הראשית. זיהיתי כמה שמות של שחקנים ישראלים, כאלה שלפני עשור יכולתי לנצח ללא כל בעיה, ושהיום הגיעו כל כך רחוק. על אף כל זאת, הרגשתי שאני בכל זאת מסוגל לנצח לפחות אחד מהם, אפילו היום, אחרי כל השנים שלא שיחקתי. זה מגיע לי, חשבתי לעצמי, מגיע לי לחוש את תחושת הניצחון שנגזלה ממני.

עברתי לחלק של התחרות הראשית וביקשתי מהמערכת לחשב את הדירוג שלי. אחרי כמה שניות של מתח ראיתי שמוקמתי במקום ה־136 מתוך 146 שחקנים! קמתי במהירות מהכיסא. לדרג אותי במקום כל כך נמוך? מה הם חושבים לעצמם המתנשאים האלה? אם ככה נראה הניהול של התחרות הזאת עדיף שלא אשתתף בה, סיכמתי לעצמי, כאילו מעניין אותם מה אני חושב. ניגשתי למחשב כדי לכבות אותו בהפגנתיות אבל אז נעצרתי, נשמתי נשימה עמוקה וגיחוך קל יצא מפי. 136 הוא סתם מספר, הוא מראה מי הייתי עד הנקודה שבה נעצרתי. הוא מראה את כל הפחדים, את הכישלונות ואת כל הפעמים שבהן ויתרתי לעצמי. אין סיכוי שהמספר הזה יגרום לי שוב לוותר לעצמי. הפעם לא באתי לשחק בשביל מספרים או נקודות. באתי לשחק בשבילי.

ובכל זאת, התלבטתי אם להירשם לתחרות המשנית או לתחרות הראשית. לא שיחקתי במשך עשור, ולמרות שלימדתי ואימנתי יום־יום, ידעתי שאני חלוד בכל מה שקשור לקצב משחק אמיתי. בתחרות המשנית ודאי אגיע לאחד מהשלבים האחרונים ואזכה בפרס כספי מכובד. לעומת זאת, בתחרות הראשית יש סיכוי שאצטרך להתמודד עם תבוסה אחר תבוסה. דילמת האריות־שועלים.

לא ידעתי מה לעשות. זה היה אחד מהרגעים האלה שבהם אתה מחכה שמישהו יבוא ויגיד לך מה נכון. אבל אף אחד לא בא. חשבתי על הילדים שאני מאמן – איך אני תמיד אומר להם ללכת בדרך המאתגרת, גם אם זה אומר להפסיד, ושאם הם מאמינים בעצמם, אז הכול יכול לקרות. אולי הגיע הזמן לנסות ליישם את זה בעצמי. בלי יותר מדי טקסים, פשוט הזזתי את הסמן לעבר כפתור ההרשמה. לחצתי. המייל הגיע. התקבלה הודעת אישור הרשמה לתחרות. הדפסתי אותה מייד, לא יודע למה, אולי רציתי להחזיק משהו ממשי ביד, לוודא שזה אמיתי. הנייר עוד היה חמים מהמכונה, והאותיות – שחור חד כזה על לבן מבריק.

עמדתי שם, בוהה בדף. ופתאום, כאילו מישהו לחץ "פליי" במוחי, חזרתי בזיכרוני לגיל שש. לרגע ההוא, כשנגעתי בלוח בפעם הראשונה. לאותה התרגשות מתגלגלת, פשוטה, נקייה. כאילו העולם כולו נכנס לריבועי השחור־לבן ההם, ואני הבנתי בפעם הראשונה שיש מקום שבו אני מרגיש שייך.

• • •

זה היה באחד הימים שבהם הצטרפתי לאבא ל"יום כיף" מהסוג שלנו. בבקרים הוא היה מאמן טניס, עוד לפני שהשמש בכלל הספיקה להתעורר, ואחר כך, בלי הפסקה, הוא היה ממשיך לחנות הרהיטים שאותה ניהל. תמיד הפתיע אותי איך הוא מצליח להספיק להיות שני אנשים כל כך שונים ביום אחד. מחבט ביד אחת בבוקר, מטר מדידה ביד השנייה בצהריים. ואני רק ניסיתי לעמוד בקצב.

החנות הזו, היא לא הייתה סתם חנות בשבילי, היא הייתה הארמון הפרטי שלי. אהבתי להשתובב שם, להיעלם בתוך המרחבים, למצוא מחבוא בין ספות וכורסאות, לרוץ הלוך וחזור בין הקומה הראשונה, שכולה ריח של עץ מלוטש ועור חדש כזה שממלא את האף, לבין הקומה העליונה, שם היו המיטות, גדולות, רכות, שקטות כאלה. בכל פעם שהייתי קופץ עליהן, הן היו סופגות אותי פנימה כאילו חיכו לי כל היום.

אבא היה יושב במשרד הקטן שלו, אפוף בריח אדי קפה שחור ועשן סיגריות שצייר פסים דקים באוויר. שמתי לב שהוא תמיד מקפיד להניח את המאפרה מימינו, בדיוק בזווית שבה היד שלו יכלה להגיע אליה בלי להפסיק להקליד. כל חצי דקה, אולי דקה, הוא היה שואף מהסיגריה, משאיר אותה תלויה לו בזווית הפה, נושף החוצה, משמיע אנחה קטנה כזו, כאילו רק הוא והמסך מבינים על מה היא, ואז ממשיך להקליד כאילו שום דבר לא קרה.

הייתי מנסה להתגנב, לזחול לו מאחורי הגב ולהבהיל אותו. תמיד אותו תרגיל. ותמיד אותה התגובה. לפני שהייתי מספיק להתקרב, הוא היה אומר בלי להסתובב: "שמעתי אותך, אלוף.” כאילו יש לו עיניים גם בגב, או שהוא פשוט הכיר אותי טוב ממה שרציתי להאמין.

אולג, המנקה של החנות, היה לבוש כהרגלו באוברול בצבע תכלת. הוא היה מחזיק את המגב עם הסחבה, מושך אחריו עגלת ניקיון מתכתית, ותמיד, אבל תמיד, היה מתעלם ממני כשהיה עובר על פניי. לא באכזריות. יותר באיזה שקט קבוע כזה, כמו אחד שמעדיף לא להפר את הסדר של העולם.

אולג לא דיבר הרבה. אבא אמר שהעברית שלו עדיין חלשה, שהוא עלה לא מזמן מרוסיה, אבל גם בלי לדעת את זה כבר הרגשתי – אולג היה מסוג האנשים שמדברים מעט גם בשפה שהם כן מכירים. היה בו משהו שקט ומרוחק, כמעט מסתורי, כאילו הראש שלו תמיד נמצא במקום אחר, לא כאן. דווקא בגלל זה נמשכתי אליו. לשקט שלו.

באותו בוקר, כשראיתי אותו נכנס למשרד של אבא, מיהרתי אחריו כמעט בלי לחשוב. חששתי שהוא יגיד לי לצאת. אולי יצקצק, אולי יסגור אחריו את הדלת. אבל הוא רק הביט בי, חייך חיוך דק כזה והוציא בעדינות מתוך העגלה קופסת עץ קטנה, שהוא פתח והפך, כמו בקסם, ללוח משחק. אולג תפס את חלקי המשחק הלבנים וסידר אותם על הלוח בדיוק במרכז המשבצות, ואבא סידר בדיוק כמוהו את החלקים בצבע השחור. לא יכולתי להוריד את העיניים מחלקי המשחק. הצורות העגולות והאלכסוניות שלהם ריתקו אותי, ומצאה חן בעיניי העובדה שלכל חלק יש מקום קבוע וחלק הזהה לו בצבע אחר.

בתחילת המשחק תור רדף תור. אולג הזיז את אחד מהחלקים הלבנים, ואבא ענה מייד בהזזת אחד מהחלקים השחורים. איזה כיף, חשבתי לעצמי. אבל בשלב מסוים הם נעצרו לדקות ארוכות. אבא אִפר את הסיגריה שהייתה בידו מרגע תחילת המשחק ובהה בלוח. חשבתי שהמשחק המוזר הזה כנראה נגמר, אבל אז אבא הזיז את אחד הכלים, ועכשיו היה תורו של אולג לבהות בלוח. זה חזר על עצמו שוב ושוב. העיניים שלהם היו ממוקדות כל כך בלוח, עד ששניהם לא שמו לב לעובדים שמפעם לפעם באו להציץ בהם.

במשרד שרר שקט מוחלט. אפילו עופר, אחד המוכרים בחנות שתמיד אהב לפזר בדיחות באוויר, ישב בצד, מביט בהם בריכוז, ולא פצה פה. משהו בהבעה שלו גרם לי להבין שזה לא הזמן. אז גם אני שתקתי. היה בחדר איזשהו רחש בלתי נראה, מין הסכמה כזאת בין כל הנוכחים, שמשהו קורה עכשיו ומוטב לא להפריע.

כמה דקות נוספות חלפו, ופתאום ראיתי את אבא שלי מחייך ואומר, “נכנע.”

הם סידרו את כל החלקים חזרה בבטן הלוח. לכל חלק היה מקום משלו, והוא הוחזק בגומייה צרה. אולג סגר את הלוח ונעל אותו בסוגר קטן, חלף על פניי וחזר לעגלה שחיכתה לו.

ברגע שאולג יצא מהמשרד שאלתי את אבא שלי במה הם שיחקו.

“שחמט”, אבא ענה.

“מה כיף במשחק הזה? בחלק מהזמן נראה שאתה לא משחק בכלל אלא סתם מסתכל על הלוח. שמת לב לאנשים שבאו והלכו?”

“זה בדיוק הקסם של שחמט”, אבא חייך והוסיף, “בהתחלה חשבתי בדיוק כמוך, דניאל. הכרתי את המשחק בגיל צעיר ולא התעניינתי בו, עד שלפני כמה חודשים אולג התחיל לעבוד אצלנו. אולג הוא מה שנקרא ‘אמן שחמט’. זו דרגה בכירה מאוד במשחק, דרגה של מומחה”.

אבא המשיך והסביר איך אולג לימד אותו את רזי המשחק, ואיך ככל שהבין יותר, כך התאהב בעומקו של המשחק והסתקרן מהעולם שנגלה לפניו. הייתי סקרן וביקשתי מאבא שילמד גם אותי. “גם אני רוצה לשחק”, אמרתי. למען האמת בעיקר רציתי עוד קצת זמן עם אבא. הוא ביקש ממני לחזור בעוד כמה רגעים, לאחר שיסיים כמה משימות דחופות, אבא תמיד היה עסוק מאוד.

יצאתי מהמשרד לאוויר החנות הקריר שאפיין את ירושלים ושהעצים את הריח הטוב של העור והעץ שהדיפו רהיטי החנות. עליתי לקומה השנייה כדי לקפוץ ולהתחבא בין המיטות הגדולות, וחיכיתי שאבא יקרא לי. ובאמת, לאחר זמן מה, עופר אמר לי שהוא מחפש אותי.

רצתי למשרד. כשהגעתי, ראיתי שאבא כבר סידר את הכלים על לוח העץ של אולג. חלקי המשחק היו יפים, ובייחוד אהבתי את פסלון הסוס הזקוף. אבא הסביר שקוראים לו “פרש”, שבשחמט יש ״כלים״ ולא “חלקים”, ושהפרש הוא כלי מיוחד מאוד. כשהתחיל להסביר לי כיצד הפרש נע על גבי הלוח, צעקתי לו בהתלהבות, “אני יודע! אני יודע!"

הוא חייך וביקש שאקשיב, והחל להסביר לי על הדרך השונה שבה כל כלי יכול לנוע על הלוח. אמרתי שאני כבר יודע איך הכלים זזים והתעקשתי להתחיל לשחק. הזזתי את הפרש על הלוח ואמרתי לאבא שעכשיו תורו.

אבא הניח את הסיגריה בצד. הוא לא נגע בה יותר, ואט־אט היא הלכה והתפוררה. לא הבנתי למה, אבל היה לי ברור שהוא התלהב ממני; כמעט שום דבר לא היה גורם לו להניח סיגריה בצד מהרגע שהדליק אותה.

אחרי כמה מהלכים הוא לא התאפק ושאל אותי איך אני מכיר את כל הכלים ואת החוקים. ״ראיתי אותך ואת אולג משחקים״, אמרתי ונהניתי לראות את ההלם שהתפשט על פניו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*