בקצה הלילה

להתבונן אל עומק האפלה: הקדמה

הקריאה בספרו של פְרידוֹ לָמְפֶּה בקצה הלילה, שכותרתו לקוחה משיר של ריינר מריה רילקה, דומה להפלגה קצרה סביב נוף עירוני: המראות מתחלפים לאיטם; העין נחה על דמות מסקרנת לזמן־מה, ועד מהרה ממשיכה הלאה. הקוראים המפליגים משלימים עוד כמה סיבובים וחוזרים ופוגשים בדמויות ובפינות בעיר שכבר נעשו מוכרות, עד שכל אלה נמוגים אל החשכה. באחד ממכתביו תיאר למפה את הרומן: ״שעות מעטות, בערב, בין שמונה לשתים־עשרה בערך, באזור נמל [...]. סצנות קטנות, קולנועיות, המתחברות זו אל זו, נשזרות זו בזו [...]. הכול קל וזורם, קשור בקשר רופף, ציורי, לירי, בייחוד קשר של אווירה [...] מבחינת התוכן הדבר מעט מסובך לצערי.״ ואכן, המעבר בין הסצנות ברומן נראה כנעדר יד מכוונת, כמצלמה שעוקבת אחר דמות אחת ומבלי משים פונה לעקוב אחר הדמות הסמוכה, ואחר זו שאחריה וזו שאחריה, כאילו אנו הקוראים שטים מאלינו לאורך ההתרחשויות, המראות והשיחות.

כאשר מתנערים לרגע משטף הדמויות והאירועים ומתוודעים לשנת פרסום הרומן, 1933, מפתה לאתר בו הדהודים של העידן החדש והמפחיד שבישרה עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. אלא שלא ניכר בו תוכן פוליטי או היסטורי מפורש. למפה אמנם יצק את עלילותיו בתבניות הזמינות לו בתקופתו, אך הוא גם היה סופר מקורי, נאמן לרחשי ליבו ולדרכו הספרותית האישית. אם כן, לפני שנקלעים אל שרשרת האירועים והדמויות ששזר למפה יחדיו בתערובת של רגישות רומנטית קלאסית ותעוזה סגנונית המאפיינת את תנועות האוונגרד של תחילת המאה העשרים, ראוי להקדים כמה מילות הכוונה שיסייעו לנווט את סירת הקריאה בתעלה הצרה הזורמת בין חזונו האמנותי הייחודי של למפה ובין אירועי השעה שחווה על בשרו.

פרידו למפה תואר כאדם שנטה אל הצדדים הסמויים והאפלים של החיים, וברומן הדבר ניכר בהתעמקות בשלל חוויות ליליות, במפגשים חשאיים, בציפייה לדבר מסעיר שיקרה או בהמתנה נואשת לגורל שעוד עשוי להתהפך בסוף היום. הלילה נוכח כאן פשוטו כמשמעו, זהו הזמן שבו מתרחשת סדרת האירועים שברומן. למרות זאת, ואף שבקצה הלילה אינו תמונת ראי של ההקשר ההיסטורי שבו נכתב, יש שפירשו את ההתייחסות של למפה ללילה כדרכו לייצג את התקופה החשוכה שבה חי. בין שמקבלים את הפרשנות ההיסטורית ובין שלא, הקורא יבחין מייד באווירת הדמדומים ששורה על הרומן. גלריית הדמויות שלו מאכלסת טיפוסים בשלבי דעיכה שונים, כגון האיש הזקן שמחכה לשווא לבן שיח שיפיג את בדידותו, אלמנות הימאים השקועות בחיי תרדמת או המתאבק האגדי שמאבד מכוחו אל מול יריבו, מתאבק צעיר שמעורר בו תשוקה.

המסע הלילי שלמפה מוליך בו את קוראיו הוא גם מסע אל קצוות החברה, אל פריפריה תרבותית ומעמדית. הדמויות ברומן, שאף לא אחת מהן ראויה לתואר ״גיבורה״ או ״גיבור״, הן אנשי שוליים שחיים בצללים: ילדי רחוב שמשתעשעים בחיפוש עכברושים, אישה שמפתה גבר שחור מתחת לאפו של בן זוגה, מוכר נקניקיות דברן, אישה בזנות המתגעגעת לאביה שסילק אותה מחייו, מורה לגאוגרפיה שחולם על ארצות רחוקות אך מעולם לא עזב את עיר מולדתו ועוד. הגיבור היחיד ברומן הוא הלילה, שקושר בקשר רופף בין כל הדמויות וחושף בהן רבדים רדומים, יצריים ופרועים.

למפה עצמו יכול גם הוא לענות להגדרה של איש שוליים. הסופר, שנולד ב־1899 בשם מוֹריץ כריסטיאן פרידריך למפה, תואר כאדם שקט, גבוה וגולמני, מלנכולי מטבעו אך גם נוטה לפרצי ערמומיות ועליצות נבזית. עלילת בקצה הלילה מתרחשת בעיר בְּרֵמֶן, שבה נולד וגדל. עיר הנמל הייתה לעיר משגשגת בילדותו של למפה. קרבתה היחסית לים הצפוני אִפשרה לה לפתח אופי קוסמופוליטי, והכלכלה הצומחת ייצבה את מעמד הבורגנות, שעימו נמנתה משפחתו של למפה. בקצה הלילה לוכד היטב את החיוניות של העיר באותן שנים, את הפעילות הערה בנמל, בסצנת חיי הלילה התוססת וגם בפינות הנסתרות של העיר, כמו גן החומה, אותו גן ציבורי, המקיף את חומת העיר הישנה, שהיה ידוע גם כמקום מפגש להומוסקסואלים (אם כי הדבר אינו מוזכר בספר). למפה, שאמנם לא חי כהומוסקסואל מוצהר — הדבר היה אסור על פי חוק בימי חייו — הפגין ברומן היכרות עם אותן פינות נסתרות של העיר, שאפשרו חירות יחסית.

למפה נשאר בברמן בזמן מלחמת העולם הראשונה ובשנותיה הראשונות של רפובליקת ויימאר, אז עזב את העיר ונסע ללמוד ספרות, תולדות האמנות ופילוסופיה בהיידלברג, מינכן ופרייבורג, ולאחר מכן התפרנס בתוך עורך ספרות, מבקר אמנות וספרן. הוא עבד בהוצאות ספרים שונות וערך בין השאר את כתביו של הנס פלאדה. בקצה הלילה נועד להיות יצירת הביכורים שבה למפה ״יוצא מהארון״, הן בתור סופר בזכות עצמו, והן — בגבולות העמומים שהתאפשרו במסגרת החוק — בתור הומוסקסואל. אלא שחילופי המשטר ב־1933 היו עיתוי גרוע במיוחד לשאיפה של למפה לפרוץ. ״תמיד יש לי מזל רע עם הספרים שלי,״ כתב למפה לידידה בינואר 1944. למרבה הצער, משפט זה מסכם היטב את הקריירה הספרותית שלו. בקצה הלילה ראה אור בסוף נובמבר 1933 ושבועות אחדים לאחר מכן נכנס לרשימת הספרים האסורים משום שכלל ייצוג של יחסים בין־גזעיים ושל נטיות הומוסקסואליות.

למפה עשה ככל יכולתו כדי לבטל את האיסור. הוא פנה אל הרשויות בשלל מכתבים, גייס מכרים משדה הספרות וביקש מהם לכתוב חוות דעת משכנעות, אך לשווא. אף שנמנע מלהביע דעות פוליטיות, סופר עליו שעוד בסוף שנות העשרים התנגד למפלגה הנאצית, והתנבא: ״הם ינצחו, הרוע תמיד מנצח!״ למרות זאת הוא הצטרף למפלגה עוד במרץ 1933, יחד עם אחיו הגדול גאורג. ייתכן שחברותו במפלגה הייתה תוצאה של לחץ המשפחה, וסביר שהיה זה מהלך שנקט לשם התגוננות, בייחוד בתור מי שנשקפה לו סכנה בגלל נטיותיו המיניות. למפה ודאי גם ביקש להבטיח שיוכל להמשיך להתפרנס ממשלח ידו באותן שנים, בתור ספרן באחת הספריות הציבוריות בהמבורג. בחודש שבו הצטרף למפלגה הנאצית הוא התוודע גם להנחיות החדשות בנוגע לסינון הספרים בספרייה, הדורשות מהספרנים להיפטר מ״יצירות שעלולות לפגום ברצון האומה החדש״, כפי שהוצגה מדיניות המשטר בישיבת ההנהלה. בין הספרים שנאסרו לפרסום והוצאו ממחזור ההשאלה בשנת עליית הנאצים לשלטון היו גם ספרים רבים שנדפסו בהוצאת Rowohlt, אותה הוצאה שבה יצא בקצה הלילה, ובהם ספרים מאת מקס ברוד, ארנסט המינגוויי, קורט טוכולסקי וארנולד צווייג. ולמעשה עוד לפני סוף אותה שנה, טרם פרסומו של בקצה הלילה, צפה למפה את גורלו, וכתב: ״זה לא רומן פוליטי [...] אלא פואטי. ספר שצמח כולו מתוך התפתחותי האישית ובוודאי אינו מתאים לתקופה החדשה. אני מצפה במתח לראות כיצד יתקבל, ומעט חושש.״

אם כן, לא ייתכן שלמפה הופתע מהאיסור על פרסום ספרו. למרות החששות ביקש למפה להתעלם מהקולות שהזהירו אותו כי פרסום הספר לא יעלה יפה בעיתוי שכזה, וציין: ״יותר מכול חשוב להביא לידי ביטוי את עולמך הפנימי, ללא מעצורים ובכנות, להתעמת עם מציאות חייך — גרועה ומסוכנת ככל שתהיה.״

מפתה לקטלג את למפה באחד הצדדים — בצד האור, או לחלופין בצד החושך; בין הסופרים שהמשיכו לחיות במשטר הנאצי וכתבו ספרות מגויסת, או בין מתנגדי המשטר; בין אלה שגלו למדינות אחרות, או בין אלה שנשארו וכתבו ספרות שמתאפיינת במה שמכונה במחקר ״גלות פנימית״. לכאורה גם בקצה הלילה מזמין ראייה דיכוטומית: הלילה האפל המנוגד לאור היום, הברבורים הצחים על רקע מי הנהר השחורים וגם הניגוד הבוטה בין הברבורים ובין העכברושים (אלה הובלטו גם בכותרת הגרסה החלופית של הרומן, עכברושים וברבורים, שיצאה לאור ב־1949 וממנה הוסרו כל התכנים המיניים). אלא שלמפה, הן כאדם והן כיוצר, לא היה קל לסיווג.

הסופר ומבקר הספרות היהודי קורט פינטוס, אשר נודע כדמות מפתח באקספרסיוניזם הגרמני, שיבח את בקצה הלילה על טכניקת הסיפור הסימולטני שבה נכתב, והשווה את כתיבתו של למפה לזו של ג׳יימס ג׳ויס ביוליסס ושל ג׳ון דוס פסוס במנהטן טרנספר. עוד כתב פינטוס כי ״הספר הקטן נקרא כולו כשירה בפרוזה״, ורמז לאיכות המינורית של סגנונו. היו קוראים שתיארו את הספר כהמשך של המסורת הרומנטית, שכן הוא מביא לידי ביטוי את הדחפים העמוקים, האפלים והבלתי רציונליים של האדם, ואחרים הדגישו בו את המיזוג הייחודי בין ריאליזם נוקב לרגישות לירית לאווירה. עוד סופרים בולטים הכירו באיכויותיו הייחודיות: הרמן הסה כתב כי הפרוזה הפואטית של למפה הקסימה וריתקה אותו, ובין אוהדיו היה גם וולפגנג קפן, שברומן האפיזודי שלו מ־1951, יונים בדשא, אפשר לזהות את השפעתו של למפה. בעיני קפן היה למפה ״אוונגרדי בדרכו השקטה, ובה בעת היה יכול להיות פופולרי, שכן הפרוזה שלו, אף שנכתבה למען העתיד, לא הייתה מבלבלת וניסיונית בצורתה אלא נוצקה ממסורת גרמנית ששורשיה מגיעים עד לאגדות העתיקות״. למרות הקשר ההדוק עם מסורת הספרות הגרמנית ציין קפן שסופרים גרמנים מסוגו של פרידו למפה ״נידונו לכישלונות״, ודווקא בגרמניה עצמה.

המאפיינים הטרגיים בסיפור חייו של למפה אינם קשורים אך ורק בכישלונו להתקבל בתור סופר. ב־1937 הוא עבר לברלין, ושם עבד בתור עורך ספרות. ב־22 בנובמבר 1943 חוותה ברלין הפצצה עזה. באותה עת נפגש למפה עם מכר לארוחת ערב בקרבת גן החיות, וכשחזר אל דירתו בעיר העולה בלהבות גילה שאיבד את ביתו ואת כל רכושו בהפצצה. הוא תיאר זאת במכתבים שכתב כמה ימים לאחר מכן:

כשמתרחשת אכזריות שכזו, איזו משמעות עוד ישנה לכל מה שעדין, לכל מה שאנושי? לעולם לא אשכח את מראה הרחובות הבוערים. בתחנת הרכבת וֵסְטאֶנד היה שרוע על המדרכה טייס אמריקני שהתרסק, כרות ראש, דמו מותז על המרצפות — כמה עקר הכול. עכשיו בלילה הוא שוכב מת בברלין, הגיע באווירון מאמריקה, מאיזו עיר קטנה, הוא עצמו אינו יודע מדוע. הבדידות, ההפקרות, זה נורא. הכול סמלי כל כך. רואים את העולם הישן עולה באש. בני האדם זימנו את האש בעצמם, כדי לשרוף ולהשמיד את עצמם.

שורות אלה, שכתב למפה מתוך התופת, מעידות על האומץ והיכולת שניחן בהן להתבונן דווקא אל עומק האפלה. בקצה הלילה מתאפיין גם הוא באיכות זו, והוא מזמין אותנו להביט ולהשתהות בצדדים החשוכים של האנושות, ולראות את שלל הגוונים שמתקיימים בקרבה.

אלא שהבשורה שנשאה יצירתו של למפה לא זכתה להימסר בימי חייו. ב־2 במאי 1945, שישה ימים לפני סוף מלחמת העולם השנייה, הוא נתקל בשני חיילי הצבא האדום, ואלה ירו בו למוות. ההשערה הרווחת היא שהחיילים חשדו בלמפה מפני שהוא איבד ממשקלו בשנות המלחמה ולא דמה לאיש בתצלום שצורף למסמכים האישיים שהציג, והם חשבו אותו לאיש אֵס־אֵס שמסתיר את זהותו.

אחרי בקצה הלילה כתב למפה עוד שלושה ספרים: בלדה, רומן נוסף וקובץ הסיפורים מדלת לדלת. אלה אמנם זכו להתפרסם, אך לא נחלו הצלחה. על מדלת לדלת, שנדפס ב־1944 אך לא יצא לאור אלא לאחר מותו, הוא כתב לידידו, המו״ל יוהנֶס פְּפַייפֶר: ״הוא כבר בכלל לא מתאים לתקופה [...]. ואף על פי כן אני שמח עליו. אך בוודאי גם הוא יאבד בתוהו ובוהו באין רואים.״ רק בעשורים שלאחר מותו הודפסו מהדורות חדשות של כתביו וכמה תרגומים, וב־2020 יצאה לאור ביוגרפיה ראשונה שלו בגרמנית. יצירתו אכן אבדה בתוהו ובוהו של התקופה שאיתרע מזלו לחיות בה, ורק כיום היא נחשפת לקהל רחב. בסוף שנת 1933, לאחר שנודע ללמפה כי בקצה הלילה נאסר להפצה בגרמניה הנאצית חודש בלבד לאחר פרסומו, מסר לידידה עותק של הספר וצירף הקדשה:

כְּשֶׁנּוֹלַד בְּנִי נוֹכַחְתִּי: בָּרִיא וְאֵיתָן הוּא,

וְעַתָּה, מִקֵּץ חֹדֶשׁ, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.

כַּמָּה הִשְׁתּוֹקֵק לָאֲוִיר הַחוֹפְשִׁי,

אַךְ לִנְשֹׁם לֹא הֻתַּר לוֹ בָּרַיְךְ הַשְּׁלִישִׁי.

אוּלָם לֹא נִתְיָאֵשׁ, נְקַוֶּה וְנַמְתִּין,

אוּלַי עוֹד יַחֲזֹר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים.

משאלתו של למפה התגשמה, גם אם לא זכה להיות עד לכך. תרגום הרומן לעברית הוא עוד נדבך בתחיית המתים שיצירתו כה ראויה לה.

הצלב שקבוע במקום קבורתו של למפה בעיירה קְלַיינמאכוֹב, לא רחוק מהמקום שבו נורה, נושא את הכיתוב: ״אתה לא לבד.״ הדמויות שיופיעו בעמודים הבאים הן אמנם בודדות, אך כמאמר השורות מאת הוגו פון הופמנסטאל שבאפיגרף, הזמן טורף אותן יחדיו וגורלותיהן נטווים אל אותה רקמה אנושית. בהיותו יציר התקופה שחי בה, ובתור כותב שלא התפשר בקלות על עקרונותיו האמנותיים, למפה לא היה מסוגל להציע לדמויותיו גאולה, אלא רק לטוות אותן לשרשרת אחת, לא חפה מתוהו ובוהו, אך לפחות מורכבת וסוחפת, כראוי לחיי אדם.

שירי שפירא, אפריל 2025

רֹב גּוֹרָלוֹת נִטְוִים סָמוּך לְגוֹרָלִי

וּזְמַן טוֹרֵף אוֹתָם כֻּלָּם בְּיַחַד.

הוגו פון הופמנסטאל^*

הערה

* מתוך השיר ״יש נועדו״, בתוך: ריכרד בר הופמן, ארתור שניצלר והוגו פון הופמנסתאל, חויה, עברית: שלמה טנאי, תל אביב, עקד, 1968, עמ׳ 24.