פניקס

בית מספר 92

שחר הצמיד את פניו לחלון המטוס הקטן שניתר באוויר בין העננים. המטוס עבר בגובה נמוך מעל הר הגעש סנט אוגוסטין. עשן מעורפל רווי בפסולת געשית צבע את השמיים באפור כהה ובהיר.

זמן קצר לאחר מכן, המטוס הנמיך טוס לקראת הנחיתה.

באלסקה החורף לא ממש מחליף את הקיץ, חשב שחר, אלא רק מפַנה לו קצת מקום. וכאן לא סתם אלסקה, אלא קצה הקצה שנמצא הרחק בים, מערבה, באיים האָלֵאוּטיים שבין ים בֵּרינג לאוקיינוס השקט.

המטוס חלף במהירות דרך עננים קלים, שקטעו לשבריר שנייה את נוף ההרים הנשגבים הנשקף מהחלון.

באוזניו עדיין הדהדה שיחת הטלפון עם אביו, כמה ימים קודם לכן.

יאיר, אחיו הצעיר, ענה לטלפון.

"אני בסיאטל," אמר לו שחר.

"אז אתה במדינת וושינגטון!" השיב יאיר מייד.

"נכון."

"לאן אתה נוסע משם?" שאל אחיו.

צליל של שפופרת נוספת שהורמה בישר שגם אביו, לוי, הצטרף לשיחה מהטלפון שבחדר השינה.

"שלום, שחר יקירי," אמר.

"היי, אבא. אני נוסע לאלסקה, לאיים האלאוטיים," ענה לשאלתו של יאיר.

שתיקה ארוכה השתררה. שחר שמע את אי־הנחת של אביו עד לביתם של חבריו בוושינגטון, שם התארח, עוד לפני שהוציא מילה מפיו.

"אל תיסע לאיים האלאוטיים, אל תיסע לשם," אמר אביו בקול חד.

"למה? מה הסיבה, אבא?"

"מסוכן שם. זה מקום פראי. סוף העולם. אתה לא יודע איזה אנשים תפגוש שם. מה מזג האוויר שם."

תמיד החששות האלה של אבא, חשב שחר במרירות, תמיד לוחץ על הבלמים. תגובה ספונטנית אופיינית שלו, אופיינית מדי. אוטומטית. תגובה אחוזת דאגות ופחדים, כרגיל.

ואולי סוף העולם זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו? אני לא עוצר, אמר לעצמו. אני לא נמנע מהמסע שלי בגלל חששות של מישהו אחר. גם לא של אבא.

אבל הוא לא יכול היה שלא להתפעל מכך שאביו הוא כנראה האדם היחיד שיודע היכן נמצאים האיים האלאוטיים — קבוצת איים נידחת בים ברינג שמפרידה בין צפון האוקיינוס השקט לדרום ים ברינג ;אם לא סוף העולם, אז בטח לא רחוק משם.

מחשבותיו נדדו לערבים הארוכים בפינת האוכל בבית מספר 92, במושב הקטן ליד ירושלים. בעיני רוחו ראה את שלושתם, הוא ואחיו ואבא, יושבים אל השולחן, משוטטים בין דפי אטלס טיימס הגדול הירוק של סבא אליעזר, ואבא מספר על איים נידחים ועל יבשות רחוקות. נדמה היה שאיש מלבדו לא מכיר חלק גדול מהמקומות שסיפר עליהם, כשהוא מצביע באצבע בטוחה על המפות שבאטלס המרשים. הוא מעולם לא ביקר בהם, אבל עיניו להטו כשל אדם שחזר זה עתה ממסע במרחקים.

לשחר לא היה ברור כיצד נוצר הלהט הזה. את החידה הזאת מעולם לא פתר. שהרי אביו לא נסע אף פעם לשום מקום. רק כשגדל הבין שחר כמה מדהימה העובדה שאביו ידע כל כך הרבה על העולם בימים שבהם אפילו לא היה אינטרנט.

המחשבות עוררו בו מחדש את הגעגוע הקבוע לאביו, שכרסם בו גם כשהיה לידו. נוכח, אך גם חסר, נעלם לעיתים קרובות למרחבי עולמו הפנימי, לתקופה עלומה. שחר לא ידע להסביר לעצמו את הגעגוע הזה, וגם לא את אי־הנוחות שעוררו בו החששנות המעיקה של אביו וספקותיו הנצחיים.

הפעם הפתיע את עצמו והתאפק. לא ענה ולא התווכח. דממה השתררה, ורק אוושה טלפונית עמוסת צפצופים בינלאומיים נשמעה ברקע.

תחתיו כבר הצליח לראות את שרשרת האיים האלאוטיים, ומשם הייתה הדרך קצרה למסלול הנחיתה, הידוע כאחד המסלולים המסוכנים בעולם. נמל התעופה הזעיר, שנראה כמעט מאולתר, שכן בעיירה הקטנה דאץ' הארבור, הנמל ההולנדי — כך קראו לה הרוסים ברוסית לפני שמכרו את אלסקה לאמריקאים, וכך התקבע שמה באנגלית.

נמל התעופה הקטנטן נפרס לכיוון המים התכולים שהקיפו את האי אנאלסקה וחדרו לשטחו במפרצים עמוקים פולשניים. מחשבותיו של שחר ניתרו מנושא לנושא, הכול התערבל, והמטוס כבר עשה דרכו באיטיות על המסלול הקפוא בדרך לטרמינל, שהזכיר לו מחסן ארעי של חברת 'צים' בנמל חיפה.

אומנם היום היה אביבי, אבל אביב צפוני מאוד. שלוגיות צחורות נפרסו על מדרונות ירוקים והחזירו בבוהק את השמש הרפה, שהפיצה אור וקצת חום, במשורה בלבד. נראה שהחורף אוחז בהרים ובמפרצים שמתחתיו בציפורניים קשיחות.

כמה שעות אחר כך כבר ישב שחר בקצה העיירה על סלע משונן מול הים. שמש רחוקה כיבתה קרניים ורודות שהלכו והאפירו, קרני האור והזוהר האחרונות של היום.

תחושת שלווה פשטה באיבריו, שקט עמוק. מזמן לא הרגיש כך, מזמן לא חווה שקט כזה.

"לקח לי כמה ימים להבין לאן הגעתי," כתב כעבור כמה ימים במכתב להוריו. "המקום סחוף רוחות, נופי בראשית מושלגים. החורף הוא השליט העתיק של מחוז האיים הנידח הזה. הדבר ניכר באופי האדמה תחת רגליי, בסלעים הדחוסים בני מיליוני או מיליארדי השנים, ברוח הקרה המצליפה ומנקרת בי, משאירה טעם חריף ועוקצני, כאילו נועדה לקלף שכבות ולגלות את מה שאולי לא היה מתגלה לעולם."

הוא כתב בקדחתנות, בכתב יד מרושל, מטושטש, לא ברור. פעם בדיו כחולה, פעם בשחורה, לעיתים בעיפרון.

"אני מרגיש שמשתחררת אצלי עייפות עמוקה. לשמחתי עייפות זו אינה מנטרלת אותי. להפך, היא משתחררת ממני כמו בועות קטנות שעולות מקרקעית הים אל פני המים. אני מנסה להתבונן בתהליך. כל כך הרבה בועות צריכות עוד לעלות."

המכתבים נשלחו כמעט מדי יום ביומו מבניין הדואר, שנראה יותר כמו מכולה ישנה עם אשנב שהותקן בו חלון עבה, דלת וכמה תאים לחבילות. כשהגיעו המכתבים לכפר הקטן ליד ירושלים, ניסתה המשפחה לפענח לא רק את הכתב הבלתי קריא, אלא גם את המרחב הנסתר שבין המילים, שכבה לא נאמרת של לבטים ורגשות כבדים.

בדידות לבנונית

הוא חזר אל הסלע המשונן גם ביום שלמחרת ובזה שאחריו. ישב כך לבדו מול הים האדיר, טבע דומם, מרהיב. איך בכלל הגעתי לפה, שאל את עצמו ונשא מבט סקרני אל מרחבי ים ברינג, שזהר עכשיו ונראה טובל בטיפות שמש נדיבות. לפתע נזכר בתיאורי המסע של הסופר האמריקאי הנודע ג'ק לונדון, אשר ביקר בדאץ' הארבור ב־1897 בדרכו לצפון אלסקה, אל מוצא נהר היוּקוֹן, בתקופת הבהלה לזהב. עוד חזרו אליו דברי אביו, שסיפר לו בהתרגשות רבה כי את שם ההר המרשים ליד נמל התעופה בָּאליהוּ קבע לונדון עצמו: זה היה שמו של כלב המזחלות האהוב של הסופר. ובאותה נשימה צף ועלה בזיכרונו גם 'מרטין עדן', ספרו האוטוביוגרפי מעורר המחשבה של לונדון, שאביו דיבר עליו פעמים אינספור.

ההחלטה לצאת למסע הייתה זריזה. כמעט ספונטנית.

כבר בימיה הראשונים של חופשת השחרור החלה תחושת אכזבה לכרסם בו. בהתחלה עוד קיווה, חיכה ליום הבא, אך בחלוף הזמן חלחלה אליו ההבנה שחופשת השחרור הזו אינה מתנהלת כמו שחשב, והוא הרי חיכה לה מאוד. בכמיהה.

כמיהה להשתחרר מהצבא ולהיות סוף־סוף עם אורית.

הוא התגעגע אליה בבדידותו הלבנונית.

הגעגועים אליה צרבו אותו, נשכו בבשרו, צילקו אותו.

ההמתנה למכתביה הארוכים החריפה את געגועיו ואת תחושת החסר.

הוא חלם על היום שבו יתעוררו יחד בדירה ברמת גן והוא לא יצטרך להיפרד ממנה ולמהר בחזרה לצבא.

אבל עכשיו, אף שראה אותה יום־יום, הוסיפו הגעגועים לצרוב אותו. שוב ושוב מצא את עצמו מתהלך קצר רוח ברחובות שסביב דירתה. ממש כפי שקרה כשהגיע לרמת גן לחופשות קצרות מלבנון.

שחר הכיר היטב את הדרך לדירה הזו ברחוב קריניצי.

בשנתיים האחרונות חצה את כיכר אורדע בכל פעם שיצא הביתה מלבנון. היה מגיע לשדה דב בטיסה במסוק יסעור היישר משדה התעופה של דאמור במבואות ביירות, ואיתו חבריו לפלוגה ועשרות חיילים מיחידות אחרות.

כשנחתו, מיהר אל הסעת החיילים וירד ממש כאן, בפינת הכיכר.

הוא רצה לרוץ אליה, אבל לא היה מסוגל. הוא צעד תשוש מחוסר שינה ורדוף מחשבות, נשקו האישי תלוי עליו ברישול, והביט בכיכר השוקקת בתי קפה ואנשים, מוצף כעס בלום. הוא ידע שהתחושה הזו אינה הגיונית, אבל לא יכול היה שלא לכעוס על האנשים האלה, שהציפו את המקום ונהנו מחייהם כאילו אין מלחמה שמשתוללת לה במרחק לא רב משם.

הוא רצה לצעוק אליהם, אך שתק והמשיך לגרור רגליים עייפות, מעודד את עצמו שעוד מעט יפגוש את אורית, יחבק אותה ארוכות ויחווה שעות משותפות רכות, שיפיגו את הכעס, את הלאוּת ואת המועקה.

אחרי שהשתחרר, הבין שלבנון ממשיכה ללפות אותו בלפיתת חנק.

בלילות היה מתעורר שטוף זיעה, מקיץ באחת מחלומות שבהם שמע צרימה איומה של זחלי טנקים חורצים נתיב עמוק בכבישי ביירות המקועקעים. ואז לפתע ראה בחלומותיו כיצד הטנקים האדירים נכנסים לרחוב ילדותו בכפר הקטן שליד ירושלים, נוסעים ומרטשים את הסביבה בדרכם לביתו, בית מספר 92.

כשהתעורר חיבק את אורית בבהלה, נצמד לגופה כמחפש מקלט. כרגיל, היא לא התעוררה. הוא השתאה בכל פעם מחדש איך דבר אינו מפר את שנתה השלווה.

שחר היה קם, יוצא מהמיטה ומסתובב בבית. עומד מול המראה, מתבונן בפניו, בזיפי זקנו, כאילו היו של אדם זר. אחר כך היה ניגש למטבח, מכין לעצמו קפה שחור חזק ויודע שכבר ויתר על המשך הלילה. לפעמים אף היה יוצא בשקט למרפסת, אל לחות הלילה הסתווית.

ברגע האחרון, לפני שסגר אחריו בשקט את דלת ההזזה הישנה שהחליקה על גבי המסילה, נדחק למרפסת גם החתול אוריה, מנומנם ומופתע מהפעילות הלא צפויה באישון לילה, מושך את זנבו לפני שתיסגר עליו הדלת, מצטנף למרגלותיו של שחר בגלגול חתולי. אוריה נעץ בו עוד מבט מנומנם, ושוב הצטעפו עיניו וראשו השחור נבלע בפרוות חזהו.

שחר הביט לסירוגין בחתול ובענפי הברוש, שצמרתו נגעה במעקה המרפסת, וניסה לארגן את מחשבותיו. כשהתקרר, חזר פנימה, וכהרגלו שכח את אוריה בחוץ.

כשזחל למיטה וניסה להתכרבל ולהירגע ליד גופה החם של אורית, היא מלמלה משהו על גשטלט. שחר המשיך להתהפך במיטה וקם שוב לפני אור ראשון. אורית עוד ישנה שנת ישרים.

בבקרים היה סחוט מעייפות, ניסה להתעשת מהלילות הטרופים האלה. שוב ושוב יצא לשוטט חסר מטרה ברחובות הקרובים לדירתה של אורית. לעיתים קרובות פנה לכיכר אורדע, התיישב באחד מבתי הקפה שבהם ישבו האנשים שהרגיזו אותו כל כך כשהיה חייל. בהה בעוברים ושבים. הרגיש אבוד בבדידותו. אירועי לבנון בשנתיים האחרונות נכחו בכל נשימותיו ורגעיו.

כך חלפו בזחילה מציקה שלושה חודשים, וחוסר השקט שחש גבר והלך.

יקיצות לילה מבועתות ומיוזעות. חוסר סובלנות. לסביבה. לעצמו.

שחר פסע ברחובות, מחשבותיו ומצב רוחו נדדו למחוזות שלא היו מוכרים לו. מכונית צפרה לו כשחצה מעבר חציה באור אדום. בהלה בחשה בגרונו, התפרצה כנחשול של כעס.

הוא ידע שלא המכונית גרמה לתחושתו זו.

גם כן חופשת שחרור. ממה בדיוק השתחררתי? שאל את עצמו בתסכול. באיזה להט חיכיתי לשחרור!

לעת ערב אחזה בו תמיד צמרמורת, שהלכה והעצימה עם רדת החשיכה. השמש השוקעת הציפה והחזירה לילות רוויי מתח בלבנון. זו הייתה השעה שבה ניתנו סקירות ותדריכים לקראת הפעילויות המתוכננות ללילה הקרוב.

הלילות בלבנון היו האפלים ביותר שחווה. החושך שם היה כמו חומר שאפשר למשש, חומר מפוזר בחלל, שהכביד את הנשימה. סתמיות אפפה אותו וריקנות מהולה בפחד שלא יגיע לבוקר.

אחרי כמה חודשי שהייה בתוך הבוץ הלבנוני מאס בתחושות הכבדות האלה. כל שרצה היה לעלות על מטוס או על מסוק, לצאת דרומה לכיוון הגבול.

כשניסה לשוחח עם אורית על ההצפות הקשות הללו, ראה בעיניה לא יותר מהשתתפות כנה בצער. אי־יכולת להכיל את מה שהוא חווה. שאלותיה נדמו לו כמעין נימוס מאופק, חוסר תשומת לב לכאב שהלך ותפח בתוכו כנוכחות עצמאית ומנטרלת.

"אולי תנסה לכתוב," היא מלמלה ולגמה מהתה שלה, מחבקת את הכוס הגדולה באצבעות עדינות ומטופחות בעודה מעיינת בריכוז במאמר שלפניה. שחר קרא את הכותרת: "תמורות חברתיות בחברה מעורבת, שנה א אוניברסיטת תל אביב, החוג לעבודה סוציאלית."

"מה אכתוב?" ענה בשקט. לעצמו חשב שוודאי יוציא תחת ידיו בליל מילים בלתי ראוי.

אורית לא ענתה, כעת דפדפה בדפי המאמר.

צפירות מחרישות אוזניים נשמעו מהרחוב.

שתיקה השתררה בחדר.

אורית לא נשאה מבטה מהמאמר. לבסוף אמרה, כמעט בהערת אגב, "אולי תלך לטיפול?" והמשיכה לקרוא בעיון ולרשום נקודות במחברת בכתב יד מדויק, יפה ומרגיז להפליא.

שחר ניסה לענות לה, אבל השתתק.

הוא חש שאין קשר בין תחושותיו הלא ברורות ובין מה שהוא שומע מפיו שלו. זרות, תלישות.

אורית הייתה עסוקה רוב הזמן בלימודים, בחובותיה האקדמיים בחוג לעבודה סוציאלית. שחר הרגיש שהולכת ונפערת ביניהם תהום עמוקה.

זה הכאיב לו. הוא ניסה שוב לשוחח איתה, אך לשווא. הוא הרגיש שליבו הולך ומתרחק ממנה.

האומנם אהבה? שאל את עצמו.

שוב ישב בבית הקפה בכיכר אורדע והרגיש אבוד במצוקותיו. אבוד בבדידותו. ומה אחרי הקפה?

אני חייב אוויר, חשב. מוכרח אוויר חדש. אסע.

אסע רחוק.

*ההמשך זמין בספר המלא*