צלקות שקופות

שבת שמחת תורה
שביעי באוקטובר

6:35

ככה הכל התחיל:

- היי דני, אתה לא זמין בטלפון

- - אחי, אני לא יודע למה, אני בסיני ואני לא מצליח לעשות שיחות

- שמעת מה קרה? תגיד, יש הקפצה?

- - בדיוק מקבל את ההקפצה

- יש הקפצה למילואים?

- - << - - הודעה שהועברה: - - >> - -

חברים שבת שלום, צה"ל הכריז מלחמה

כרגע רק מג"דים, סמג"דים מוקפצים

- דני, אתה סמג"ד, אני ע. סמג"ד

אני צריך לבוא!

אם אתה אומר לי "לא",

אני הורג אותך

- אחי, אל תדאג

זה ברור לי - אתה איתי

< אחרי יותר משעה: >  

אחי, תגיע לביל"ו

תגיע לביל"ו כמה שיותר מהר

___

התיעוד לא משקר.

לפני תשע כבר יצרתי קשר.

רק אחרי אחת-עשרה התקבלה ההקפצה.

למה לקח כל כך הרבה זמן לאשר הקפצה?

איך ייתכן שלקח שעות עד שאישרו, מה שהיה ברור לכל מי שהרגיש את הארץ רועדת?

למה מה שהיה כל כך ברור לחייל פשוט כמוני לא היה ברור למעלה?

אני, ועוד שלוש מאות אלף חיילים פשוטים, קפצנו ישר - עוד לפני שקראו לנו. בלי לראות בעיניים.

_

ועד היום -
אני מתחרט שחיכיתי לאישור,
מתחרט שהגעתי לבסיס,
ולא ירדתי עצמאית עם האקדח
לחלץ את אלו שזעקו לעזרה.

זה אוכל אותי כבר כמעט שנתיים,

אוכל, ולא מרפה.

הסיפור על דני הסמג"ד

הסיפור שלי עם דני הסמג"ד החל עוד לפני שהוא היה דני הסמג"ד.

הוא התחיל ביום שישי, בחודש אוקטובר, שנתיים קודם לכן, וגם אז זה התחיל בהודעה שהוא שלח לי:

היי, בוקר טוב
ושישי נעים

אני דני

הבן זוג שלך בקבוצת השייט

בפרויקט של חבל זוג

אשמח לדבר איתך

ואם מתאים לך אז גם להיפגש מתישהו

___

דני היה ה"בחור" שציוותו לי במסגרת תכנית "חבל זוג" - יוזמה של עמותת עטלף, בוגרי שייטת 13, שנועדה לחבר בינם לבין לוחמים שהתמודדו עם חוויות משמעותיות מהשירות, דרך פעילות ימית אתגרית. דני היה הצמד שלי בפעילות של הפלגות שייט פעם בשבועיים, במשך קצת יותר משנה.

במשך שנה פלוס הפלגנו יחד. הוא היה הצמד שלי. הוא היה המטפל, התומך, האח. הוא היה השקט בתוך הסערה. זה היה המקום היחיד שבו לא השארתי אפילו קמצוץ של שליטה. שחררתי שם עד המיליגרם האחרון.

עוד לפני שהתחלנו את התכנית, הוא כתב לי שהוא יוצא למילואים. שאלתי אותו אם הוא יכול להחזיר אותי לשירות מילואים. היחידה הקודמת שלי נסגרה, ונשארתי תלוי בין הכיסאות - לוחם בלי כתובת.

עוד לפני שסיימנו את התכנית בת השנה של חבל זוג,
כבר עשינו אימון מילואים ביחד. אולי אפילו שניים.
הוא הפך מחבר והצמד שלי בחבל זוג, לסמג"ד.
אני הייתי על תקן העוזר שלו - ע. סמג"ד.
ככה הגעתי לאוגדה 98.

 חלק ראשון - סתיו

פרק ראשון
 

הבסיס של אוגדה 98 נמצא בביל"ו.
דני שלח לי הודעה להגיע לבסיס.

הייתי שבת במלון במרכז ירושלים. כשהגעתי למלון בערב חג, עשיתי עשרות סיבובים כדי למצוא חניה. הכול היה תפוס. חשבתי שזה רעיון טוב להחנות את הרכב בחניה שהכרתי ליד כיכר השבת, שתמיד הייתה פנויה, ולהגיע משם ברגל. אז חשבתי.

מי ידע אז שאצטרך את הרכב בבהילות כמה שעות לאחר מכן?

עכשיו אני צריך להגיע חזרה לרכב. הלכתי על רחוב קינג ג'ורג' בצעדים מהירים. ירושלמים קוראים לרחוב הזה רחוב המלך קינג ג'ורג'. הם לא שמים לב לכפילות. הם גם אומרים מאאתיים. הלכתי בהליכה מהירה. הראש שלי רץ מהר יותר מהרגליים: להגיע לרכב, לנסוע הביתה, לארוז תיק, לרדת דרומה. ברקע - חדשות על חדירות ליישובים, הרוגים, בני ערובה בשדרות.

מי שמע אז על חטופים?
מי דמיין אז את המימדים?
מי היה מאמין שחיל האוויר מפורק ולא קיים?
מי האמין שאזרחים ימתינו שעות לעזרה שלא תגיע?

מי ידע שטירונים נשחטים ברגע זה במיטותיהם?

המשפחה שלי הייתה בשדרות. ההורים שלי נסעו לשבת לאחי שגר שם. סופ"ש בילוי רגוע עם הנכדים.

צלצלתי לאחי. הוא לא ענה. צלצלתי לאמא שלי, לאבא שלי, לגיסתי, לאחיינים - אף אחד לא עונה.

התחלתי לצלצל כבר מהמלון, עוד לפני שצלצלתי לדני. אולי בדיוק יש צבע אדום והם בממ"ד? אבל כבר עברו שעתיים, וצלצלתי מאה פעמים. בשעות הקרובות אנסה להוציא מאות שיחות.

הפחד, החרדה, הזעם.

אני שומע רכב מגיע מאחורי, אני רואה ניידת משטרה נוסעת כיווני. אני אתפוס איתם טרמפ. אני מסמן לניידת. לא סימון של טרמפיסט -אני נעמד לה באמצע הנתיב עם יד פשוטה קדימה, וכף יד שמסמלת: עצור! הם עוצרים.

- "מה קרה?" הם שואלים אותי.
- "הקפיצו אותי", אני עונה, "אני חייב להגיע דרומה כמה שיותר מהר. אני צריך שתיקחו אותי לרכב שלי"

- "איפה הוא?" הם שואלים.
- "ברחוב שטראוס, קצת לפני כיכר השבת"

- "אנחנו לא יכולים להיכנס לשם," הם עונים לי. "יש שם מחסומים של חרדים, זה יעשה בלאגן."

עכשיו אני יותר זועם ממקודם. ולא על החרדים - על השוטרים. מי ידע אז שמשטרת ישראל המושמצת תמיד תגן בגופה, ותבלום בחייה חדירות של עשרות אלפי מחבלים?

אני פותח את דלת הניידת בלי רשות, נכנס ואומר לשוטרים: "אתם לא בכדור הארץ? יש עשרות מחבלים שפלשו לישראל, ואתם מפחדים מקריאות 'שאבעס' של חרדים? קחו אותי עד כיכר השבת, אני אסתדר משם."

אני מגיע לחניון, מוסר תודה לשוטרי הגט טקסי שעושים פרסה ונמלטים, ופוסע לרכב.

אני מתכונן לכל תרחיש, ואוחז את האקדח שלי תוך כדי נהיגה. עשרות מטרים לפני כיכר השבת, אני נתקל במחסום הראשון. באותו רגע מתחילה אזעקה. גבר חרדי בסוף שנות העשרים נמצא ליד המחסום. אני מנופף לו באקדח שהיה מונח על ברכיי, והוא פותח לי את המחסום. אני נצמד למדרכה, יורד מהרכב ואומר לו להיכנס לבניין הקרוב לתפוס מחסה.

אנחנו נכנסים לבית הכנסת. הוא לא ממוגן. בפנים אנשים עם ספרי תורה, באמצע ההקפות.

הם שרים בפנים, בחוץ אזעקות.

אני צועק לכולם לצאת ולהיכנס לחדר המדרגות.

לאחר כמה דקות אנחנו יוצאים מהחדר מדרגות. הם חוזרים לבית הכנסת. אני ממליץ/מורה להם בחום לבטל את ההקפות ולהתחיל לקרוא תהילים. כל אחד לפחות ספר שלם.

"למה?" הם שואלים.

"התחילה מלחמת יום כיפור," אני עונה להם.

אז עוד חשבתי על עשרים או שלושים הרוגים.

ככה שמעתי בחדשות בפעם האחרונה.

מי ידע לאן זה יידרדר?

הגעתי הביתה.

פרק שני

מה אני צריך לעשות:

-     לארגן תיק ולא לשכוח כלום.

-     לתפוס את המשפחה שלי בשדרות.

-     לשמוע עוד דיווחי חדשות כדי להיות מעודכן.

אני פותח את הלפטופ, שם ערוץ חדשות. הדיווחים זורמים ונהיים חמורים מרגע לרגע.

אני מנסה לג'נגל בין הקשבה לחדשות, עיבוד המידע, ארגון תיק מילואים (אף פעם לא הייתי טוב בלארוז תיק, תמיד שוכח משהו), וכל שתי דקות — מוציא שלוש שיחות טלפון לשדרות. הם עדיין לא עונים.

הדבר הכי חשוב לי עכשיו, זה למצוא את כל התחמושת שיש לי לאקדח. יש עלי שתי מחסניות, אבל אני יודע שאיפשהו צריכים להיות לי עוד בערך חמישים כדורים נוספים. אני מבין שאני אצטרך אותם. יכול להיות שארד ישירות לעוטף לפני שאעבור בבסיס. כל כדור שאני אמצא, זה מה שיהיה לי. אולי זה יהיה הכדור שיעצור מחבל? אולי זה יהיה הכדור שיציל איש זקן או משפחה שלמה?

אני זוכר שהחבאתי את התחמושת הספייר שלי מאוד טוב, כדי שאם יפרוץ גנב לבית, הוא לא יצליח למצוא אותה. יש לי בראש שהכנסתי את הכדורים לקופסה תמימה ולא קשורה, כדי שאף אחד לא יחשוד בה ולא יפתח אותה. החבאתי אותם כל כך טוב שגם אני לא מצליח למצוא אותם עכשיו.

אני מפרק ארונות, מעיף את התכולה שלהם החוצה, ארון אחרי ארון, מדף אחרי מדף, מגירה אחרי מגירה.

נשאר לי רק תא אחד נעול, שיכול להיות שהתחמושת נמצאת בו, אבל גם את המפתח של התא הזה החבאתי קצת רחוק ממנו כדי שלא ימצאו אותו. עברו שנתיים מאז שהחבאתי את התחמושת שלי. מי ידע שאצטרך אותה כל כך דחוף? עכשיו גם את המפתח אני לא מוצא.

אני שומע המולה בחדר מדרגות. הבניין ישן, אין חדרי ממ"ד, השכנים הולכים לחדר מדרגות כשיש אזעקות. אני פותח את הדלת, ומבקש עזרה משכן שיביא לי מברג לפרוץ את התא הנעול. הוא מתחמק. מהמהם משהו וממשיך הלאה.

אולי הוא לא רוצה לחלל שבת, הוא בטח לא מבין מה קורה בדרום עכשיו. אני מוותר על האנרגיה לנסות לשכנע אותו, מוותר גם על האנרגיה להמשיך לחפש.

בזמן שאף אחד מהמשפחה שלי לא עונה לשיחות הטלפון שלי, אני שומע מהחדשות על משפחות שקוראות לעזרה, שזועקות, שפונות בקבוצות וואטסאפ, שפונות לשכנים, לחברים, לכתבי חדשות, לאנשי ביטחון שהם מכירים, לאנשים שהם לא מכירים, לכל מי שאולי יכול לעזור להם. הם מספרים על מחבלים שנכנסים ליישובים ולקיבוצים, הם מספרים על מחבלים שמתקרבים לבתים שלהם, הם מספרים שהם שומעים את המחבלים נכנסים, הם מספרים שהם שומעים מהממ"ד יריות, ואיך הולכים לשרוף אותם חיים.

עד היום יש לי חור באחת הדלתות הפנימיות בבית. חור שנפער מאגרוף מלא תסכול שהטחתי בה. לא תיקנתי. גם ככה הבניין מיועד לפינוי-בינוי. הדלת הזו נושאת את הצלקת הזו על גופה, זכר לחורבן השביעי באוקטובר. אף אחד לא יודע מה החור הזה אומר. צלקת שקופה.

אני מסיים לארגן את התיק.

אני סוגר את הלפטופ ואת הדיווחים.

עדיין אין שום סימן חיים מהמשפחה שלי.

אני יוצא לדרך.